חיי שנים עשר הקיסרים/יוליוס קיסר

ספר ראשון: יוּלִיוּס הָאֱלֹהִי עריכה

(גאַיוּס יוּליוּס קיסר)

1 עריכה

[1] בן שש־עשרה[2] מת עליו אביו. משנתמנה כעבור שנה למשרת כוהן־יופיטר[3] ניתק קשריו עם קוֹסוּטיה, אשה ממשפחת פרשים אך עשירה מאוד, שנארשׂה לו בעודנו נער, ונשׂא לו לאשה את קוֹרנֶליה בת קינה, ששימש קונסול ארבע פעמים. היא ילדה לו כעבור זמן קצר את יוליה. בשום פנים לא עלה בידי הדיקטאטור סוּלָה להכריח את קיסר שיתגרש ממנה,[4] ועל כך נענש בשלילת הכהונה, בהחרמת הנדוניה של אשתו וירושתו המשפחתית ונחשב על אנשי המפלגה היריבה,[5] עד כי אנוס היה לנטוש את עירו ולהחליף את מקום מחבואו כמעט מדי לילה בלילה, אף על פי שגברה עליו מחלת הקדחת החוזרת, ופדה את חייו בכסף מלא משומרי צעדיו. לבסוף קיבל חנינה, בהשתדלות בתוּלוֹת־וסטה, ממרקוּס אֵמִיליוּס ואַבְרֶליוּס קוֹטָה, קרוביו ומחותניו. ידוע היטב שסוּלָה דחה זמן־מה את בקשותיהם של ידידיו הקרובים מאנשי המעלה, ורק לאחר שהפצירו בו בתוקף נעתר להם לבסוף, אך מפיו פרצו – בין בהארה ממעל, בין מתוך השערה – הדברים האלה: "יזכו־נא בו וישמרוהו לעצמם, ובלבד שידעו כי האיש שאת שלומו הם דורשים בתוקף כזה יביא פעם אבדון על מפלגת האופטימאטים, שעליה מגינים הם יחד אתי; שכן בקיסר חבוי לא מאריוּס אחד".

2 עריכה

בצבא שירת[6] קיסר לראשונה באסיה הקטנה במטהו של הפְּרֵיטור מארקוּס תֶּרמוּס. וכאשר שלח אותו לבִיתִינִיה,[7] שיביא את הצי, נשתהה אצל ניקוֹמֶדֶס,[8] ומשום כך ריננו אחריו שהפקיר למלך את תומתו. ולהתגברות הלעז הזה עוד גרם על ידי כך שלאחר ימים מעטים חזר לביתיניה באמתלה לגבות סכום כסף, המגיע לעבד משוחרר אחד מבין הקְלִיֶנְטים שלו. בשירותו שלאחר מכן רכש לו שם טוב מזה ובשעה שנלכדה מִיטִילֶנֶה[9] העניק לו תּרמוּס את ה"זר האזרחי".[10]

3 עריכה

כמו כן שירת בפיקודו של סֶרְוִיליוּס אִיסַבְריקוּס בקִילִיקִיה,[11] אבל רק זמן קצר, שכן נודע לו כי סוּלָה מת ועל כן מיהר לשוב לרומא בתלותו תקווֹתיו במרידה החדשה, שעורר מארקוס לֶפידוּס. אך נימנע מלהתחבר אל לפידוס, כי לא בטח בכשרונו ואף לא במצב הענינים שמצאם יגעים ממה שקיווה.

4 עריכה

לאחר שמלחמת האזרחים שככה תבע לדין את קוֹרְנֶליוּס דוֹלַבֶּלה, שהיה קונסול וזכה למסע־נצחון, על עושק משלמי המסים; וכשהלה זוּכה מן האשמה גמר קיסר בלבו לפרוש אל האי רוֹדוֹס, גם משום שביקש להתחמק מפני השנאה, וגם כדי שיוכל להתמסר בשקט ובמנוחה ללימודים בהדרכת אַפּוֹלוֹניוּס מוֹלוֹ, המורה המפורסם ביותר בימים ההם לאמנות־הדיבור.[12] בשעה שהפליג לשם באמצע חדשי החורף נפל בידי שודדי־ים על יד האי פארמאקוּסה, והיטב חרה לו על שאנוס היה לשהות אתם כארבעים יום עם רופא אחד ושני שמשים; שכן את שאר בני לוויתו ועבדיו שלח תיכף ומיד להביא דמי פדיונו. לאחר תשלום חמישים כיכר־כסף הוציאוהו לחופש ליבשה. אך הוא הפליג בלי שהיות עם הצי שהשיג לו בעקבות הבורחים, ומשנפלו לידו הטיל עליהם אותו עונש, שבו איים עליהם תכופות מתוך בדיחות־הדעת.[13] אותם הימים החריב מִתְרידאתֶּס את הגלילות הסמוכים, וקיסר פנה מרודוס, שלשם היו מועדות פניו, לעבר אסיה הקטנה, שלא יחשבו כי הוא יושב בחיבוק־ידים בשעה שבעלי־הברית בצרה. שם אסף חיל־עזר וגירש את נציב המלך מן הפרובינציה ועל ידי כך חיזק את נאמנותן המפוקפקת והפוסחת על שתי הסעיפים של הערים ההן.

5 עריכה

בימים ששימש טריבּוּן צבאי[14] – היא משׂרת־הכבוד הראשונה שזכה בה על פי בחירת־העם לאחר שובו לרומא – תמך בכל כוחו באלה שהשתדלו להחזיר לישנה את עטרת הטריבונט, שכוחה צומצם על ידי סוּלה. כמו כן הצליח להשיג על ידי הצעת־החוק־של־פּלוֹטיוּס את החזרתם העירה של גיסו לוּקיוּס קינָה והאנשים שנטו יחד אתו אחרי לפידוס במרידתו וברחו אחרי מות הקונסול[15] אל סֶרְטוֹריוּס. בענין זה נאם הוא עצמו באסיפת־העם.

6 עריכה

כקְוֵיסְטוֹר[16] הספיד מעל במת־הנואמים הציבורית, כמנהג המקום, את דודתו יוליה ואת אשתו קוֹרנליה במותן. בהספד על דודתו אמר על שלשלת היוחסין שלה ושל אביו, הן מצד האב והן מצד האם, דברים כגון אלה: "מוצאה של דודתי יוליה מצד האם ממלכים, מצד אביה קשור הוא באלים בני־האלמות; כי מוצא שבט מַרְקִיִי רֶגֶס, שאת שמו נשאה האם, מן המלך אנקוּס מרקיוּס; ואילו שבט היוּליי, שמשפחתנו משתייכת אליו, מוֶנוּס עצמה בא.[17] ביחוס הזה יש למצוא איפוא גם כבוד מעלת המלכים, שלהם הכוח הגדול ביותר בין בני־האדם, וגם קדושת־האלים, שהמלכים עצמם נתונים לרשותם". במקום קורנליה נשׂא לו לאשה את פּוֹמפּיה בת גְנֵיוּס פּוֹמפֵּיוס, נכדת לוּקיוּס סוּלָה, אך גירש אותה אחר כך, כי נפל עליה חשד שבגדה בו עם פּוֹבּליוּס קלוֹדיוּס. השמועות שהלה התגנב אליה בלבוש אשה בשעת חגיגות פומביות[18] היו תכופות במידה כזו שהסנט ציווה לערוך חקירה של חילול־הקודש.

7 עריכה

בתקופת הקויסטוּרה נפלה בחלקו היספניה הדרומית.[19] בשעה שסובב שם בבתי־הדין בשליחות הפריטור, כדי לשבת במשפט, ובא לגאדֶס וראה על יד מקדש הרקוּלס את פסלו של אלכסנדר הגדול, פרצה אנחה מפיו כמו מתוך דאבון־לב על אפס מעשהו, שלא פעל עדיין שום דבר הראוי לזכרון, ובאותו גיל, שבו כבש כבר אלכסנדר את כל העולם. מיד מיהר ודרש פיטוריו, שיוכל לנצל בהקדם את ההזדמנויות שיבואו לידיו למעשים גדולים בעירו. אבל החלום שחלם בלילה שלאחריו ביעתהו; כי בחלומו ראה שבא על אמו. אך פותרי־החלומות עודדוהו לתקווֹת גדולות ביותר, שפירשו את החלום כמנבא לו את השלטון על רחבי תבל; כי האם, שראה אותה נכנעת תחתיו, אינה אלא האדמה, שנחשבת אֵם־כל־חי.

8 עריכה

כך עזב את משרתו לפני המועד ובא אל המושבות הלאטיניות, שהשתדלו להשיג להן את זכויות האזרחות,[20] והיה מעורר אותן להעז ולעשות דבר אילמלא עיכבו הקונסולים את הלגיונות שלהם דווקא מאתה סיבה, אם־כי נועדו כבר לקיליקיה.

9 עריכה

אף על פי כן הלך מיד ויזם לעשות בעיר מעשים גדולים יותר. ימים אחדים לפני כניסתו למשרתו כאֵידִיל[21] נפל עליו החשד, שקשר קשר עם מארקוס קראסוּס, קונסול לשעבר, וכן עם פּוּבּליוּס סוּלָה ולוּקיוּס אַבטרוֹניוּס, שלאחר שנתמנו קונסולים נתחייבו בדין על השגת המשרה בשוחד. תכניתם היתה לקום על הסנט בתחילת השנה, ולאחר שירצחו את האנשים שימצאו לנכון לרצחם, יתפוס קראסוס את הדיקטאטורה וימנה את קיסר לסגנו,[22] יקבעו את חוקת המדינה לפי ראות עיניהם ולבסוף יחזרו סוּלה ואבטרוניוס לקונסולט. קשר זה ניזכר ב"היסטוריה" של טאנוּסיוּס גֶמינוּס, בפקודות של מארקוס בּיבּוּלוּס ובנאומי קיוּס קוּריוֹ האב. ניראה שגם קיקרוֹ רומז על כך באחד ממכתביו של אַקסיוּס באמרו, כי קיסר בהיותו קונסול חיזק בידו את המלוכה שחשב כבר עליה בשעה ששימש כאידיל. טרנוסיוס מוסיף, שקראסוס לא הופיע, מתוך חרטה או פחד, ליום שנועד לרצח ולפיכך לא נתן גם קיסר את האות שהיה עליו לתת לפי ההסכם. קוריו מספר, כי הוסכם ביניהם שקיסר ישליך את הטוגה מעל כתפיו. קוריו זה וגם מארקוס אקטוֹריוּס נַטוֹ מעידים, שהשתתף גם בקשר של גניוּס פּיזוֹ הצעיר, שמשום החשד בקשר מדיני ניתנה לו היספניה לפרובינציה ברצון ומחוץ לסדר החוקי;[23] אף גמרו ביניהם, שיתחילו באותה שעה במהפכה, הוא בחוץ־לארץ וקיסר עצמו ברומא, בעזרת האמבּראנים והטרנספּאדאנים. אבל עצת שניהם הופרה עם מותו של פיזו.

10 עריכה

בשעה ששימש אידיל קישט, נוסף על הקומיטיום, הפוֹרום והבסיליקות, גם את הקפיטוליוּם בסטָוִים ארעיים, שהוקמו להציג בהם לפחות חלק מאותו השפע הגדול של הדברים, שהוכנו למישחקים. גם מישחקי ציד ושעשועים ערך יחד עם חברו וגם לבדו, ועל ידי כך זכה הוא בלבד להכרת התודה גם על התוצאות המשותפות לשניהם. על כך אמר חברו מארקוס ביבולוס בגלוי, כי קרה לו כמקרהו של פּוֹלוּכּס: כשם שהמקדש אשר הוקם בפורום לאחים־התאומים ניקרא על שם קאסטוֹר בלבד, כך נדיבותו שלו ושל קיסר ניזקפות לטובת קיסר בלבד. על אלה הוסיף קיסר גם משחקי גלדיַטורים, אם־כי בהשתתפות זוגות במיספר קטן במשהו מן הניקבע על ידו; שכן המון הגלדיַטורים, שזימן ממקומות שונים, הטיל פחד על אויביו, ולפיכך ניקבע מספר הגלדיטורים לפי החוק ולמעלה ממנו לא הורשה לאיש להחזיק ברומא.

11 עריכה

לאחר שקנה את לב העם ניסה לקבל בעזרת חלק מן הטריבונים ועל פי החלטת־העם את מצרים כפרובינציה. להשגת שלטון צבאי בלתי־רגיל זה השתמש במקרה שעורר אי־רצון כללי, שעה שבני אלכסנדריה גרשו את מלכם,[24] שקיבל מאת הסנט את התואר "ידיד ובן־ברית". אך לא השיג מבוקשו בשל התנגדות מפלגת האופטימאטים. כדי להשפיל איפוא את כבודם של אלה בכל הדרכים שברשותו הקים מחדש את אותות הזיכרון, שהוקמו לכבוד הניצחון של גאיוּס מריוּס על יוּגוּרתה, על הקימְבֶּרים והטֶבְטוֹנים, וסוּלה הרס אותם לפני זמן־מה. ועוד זאת עשה: בשעה שניהל את החקירה על משפטי רוצחים כלל במנינם גם את אלה שבשעת ההחרמות[25] קיבלו פרס מאוצר המדינה על מסרם את ראשיהם של אזרחים רומיים, אם כי חוקי קורנליוס חוננום כיוצאים מן הכלל.

12 עריכה

כמו כן הסית אדם אחד, שיתבע לדין על בגידה במולדת את גאיוּס רבּיריוּס, שעל ידי עזרתו עלה בידי הסנט לרסן שנים מועטות קודם לכן את הטריבון המרדן לוקיוס סאטוּרנינוּס. וכאשר נפל הגורל עליו לשפוט את הנאשם, דן אותו לחובה בלהיטות כזאת, שרצונו הרע של הדיין היה אך לתועלת לנאשם כשעירער על פסק־הדין לפני העם.

13 עריכה

לאחר שנתיאש מן התקווה להשיג לו פרובינציה, שאף למשרת הכוהן הגדול ופיזר לשם כך ממון הרבה ביד רחבה. וכאשר יצא עם בוקר לאסיפת הבחירות ושקל בלבו את גודל חובותיו, אמר לאמו שנשקה לו, כך מספרים, שלא ישוב הביתה אלא כוהן גדול.[26] ואמנם היה ניצחונו על שני מתחריו התקיפים, שעלו עליו בגיל ובמעלה, גדול מאד, עד שקיבל באזוריהם קולות רבים משקיבל כל אחד מהם בכל האזורים גם יחד.

14 עריכה

כשניבחר לפּריטוֹר והסנט החליט פה אחד לרגל גילוי קשר־קטילינה להטיל על המשתתפים עונש מוות, הציע הוא האחד לחלק אותם, אחרי החרמת רכושם, בין הערים ולהחזיקם שם במאסר. ולא עוד אלא שהטיל פחד בלבות אלה, שהמליצו על עונש חמור יותר, וחזר והוכיחם, כי גדולה תהיה שנאת המון העם הרומי כלפיהם לדורות, עד כי דֶקימוּס סילֶנוּס, הקונסול הניבחר, לא נירתע מלפרש מחדש את חוות־דעתו (כי לשַנותה חרפה היתה לו) ולהקֵלה בתואנה שנתקבלה בצורה קשה משחשב הוא עצמו. ואף אמנם משיג היה מבוקשו, כי כבר היטה רבים לדעתו, וביניהם את אחי קיקרו הקונסול,[27] אילמלא נאומו של מארקוס קאטו, שיִצֵב את עמדת הסנט שפּסח עד כה על שתי הסעיפים. אבל גם אז לא הירפה מהתנגדותו עד שלהקת פרשים רומיים מזוינים, שעמדה מסביב לאסיפה כמשמר, איימה להרגו על שהוא עומד על דעתו בתוקף רב מדי. אף ניגשו אליו בחרבות שלופות, וקרבו כל כך שהיושבים על ידו נתרחקו כולם ממנו, ובקושי יכלו אחדים מהם להגן עליו בחבקם אותו ובפרשֹם לפניו את הטוגה. אז נבהל ולא זו בלבד שוויתר להם, אלא שנימנע מלבוא לישיבות הסנט כל אותה שנה.

15 עריכה

ביום הראשון לכניסתו לפריטוּרה העמיד לחקירה בפני העם את קְוינְטוּס קַטוּלוּס בקשר עם בניית הקפיטוליום מחדש והציע עם־זה להעביר את ביצוע העבודה לידי אדם אחר. אך לא יכול היה לעמוד בפני הכוח המאוחד של האופטימאטים, ומשראה כי אלה עוזבים מיד את מקומם בחגיגה לכבוד הקונסולים החדשים[28] ומתקהלים במספר רב נכונים להתנגדות, חזר בו גם מן ההצעה הזאת.

16 עריכה

לעומת זאת הצטיין בתמיכתו ובמלחמתו התקיפה לצד קֵיקִיליוּס מֶטֶלוּס, טריבון העם, בשעה שזה הציע חוקים מהפכניים ביותר נגד זכות ההתערבות של חבריו למשרה, עד שלבסוף הורחקו שניהם מהנהלת המדינה על פי החלטת הסנט. אף על פי כן העז להישאר במשרתו ולשבת למשפט. אבל משנודע לו כי יש המוכנים לעצור בו בכוח הנשק, שילח מעליו את הלקטורים, פשט את בגד־השרד וברח בסתר לביתו להמתין בשקט ולראות מה יֵעשה בתנאי המצב, ואילו יומַים אחרי כן, כשההמון התקהל מעצמו ומרצונו והבטיח בשאון רב לעזור לו להישאר במשרתו, הרגיע אותם, וכיוון שהדבר בא באופן בלתי צפוי כזה, התכנס הסנט בבהלה והביע לו תודה על ידי אנשים מכובדים מאד, ולאחר שביטלו את ההחלטה הקודמת הזמינוהו לקוּריה ובדברי שבח מרובים חזרו והושיבוהו על כנו.

17 עריכה

ושוב חזר ונסתכן בענין חדש: שמו ניזכר בין חבריו למרד של קטילינה, תחילה על ידי המלשין לוקיוס וֶטיוס בפני הקויסטור נוביוס ניגֶר, ואחר כך בפני הסנט על ידי קוינטוס קוּריוס, שקיבל פרס מאת המדינה על שגילה לראשונה את מזימות הקושרים. קוריוס אמר שקיבל את ידיעותיו מפי קטילינה, וּוטיוס הבטיח להמציא מכתב כתוב אל קטילינה בעצם ידו של קיסר. קיסר ידע, כי האשמה כזאת קשה יותר מדי, ולפיכך נסתמך על עדותו של קיקרו והוכיח, כי בעצמו ומרצונו הטוב מסר לו ידיעות מסוימות על דבר אותו הקשר. על ידי כך השיג, שקוריוס לא קיבל את הפרסים, ואת וטיוס, שנתיסר קשות על ידי עיקול ערבונו ושדידת רהיטי ביתו ונקרע כמעט לגזרים באסיפת־העם בפני במת הנואמים, השליכו לבית־האסורים. כך עשה גם לקויסטור נוביוס על אשר הניח, כי בעל סמכות גבוהה ממנו יתָּבע לפניו למשפט.

18 עריכה

עם גמר תקופת הפריטוריה שלו, משנפלה בחלקו היספניה הדרומית, ניפטר מבעלי חובותיו, שעיכבוהו מלצאת למשרתו, על ידי מתן ערֵבים, ובניגוד לחוק ולנוהג יצא לשם עוד קודם שסודרו עניני הפרובינציות,[29] ספק מתוך חשש למשפט שהוכן נגדו, כיוון שלא נשא עוד בתפקיד רשמי, כדי לחוש לעזרת בעלי הברית המתאוננים. משהחזיר את הסדר בפרובינציה על כנו עזב אותה באותו חיפזון בלי להמתין ליורש מקומו, כדי לבוא לתהלוכת הניצחון ולהגיע יחד עם־זאת אל הקונסולט. אך כיוון שנקבע כבר יום הבחירות, לא יכלו להתחשב בו אלא אם יכנס העירה כאדם פרטי; להשתדלויותיו, שישוחרר מן החוק הזה, התנגדו רבים, ועל כן אנוס היה לוותר על חג הניצחון, כדי שלא יורחק מן הקונסולט.

19 עריכה

מבין השנים, לוּקיוּס ומארקוס ביבולוס, שיחד אתו שאפו להשיג את הקונסולט, משך לצידו את לוקיוּס והוסכם ביניהם שהוא, לוקיוס, שהשפעתו היתה המעטה אך כספו מרובה, יבטיח לבוחרים כספים משלו בשם שניהם. משנודע הדבר לאופטימאטים נפל עליהם הפחד, כי לא יהיה עוד דבר אשר לא יעז קיסר לעשותו בהגיעו למשרה העליונה עם חבר שיהיה אתו בהסכמה ובדעת אחת, לפיכך השפיעו על ביבולוס שיבטיח לבוחרים אותו הסכום שנותן לוקיוס. רבים אף תרמו כספים לכך, שכן אפילו איש כקאטוֹ לא הכחיש, שהשוחד הזה הוא לטובת המדינה. וכך ניבחר לקונסול יחד עם ביבולוס. מאותו טעם השתדלו האופטימאטים שלקונסולים העתידים יוקצו פרובינציות,[30] שיש בהן התעסקות בענינים פחותי־ערך, כגון יערות ושטחי מרעה שבהרים.[31] פגיעה זו גרמה בעיקר לכך, שקיסר התקרב בכל מיני דרכים אל גניוס פומפיוס, שגם הוא ניפגע בשעה שהסנט התמהמה לתת אישור למעשיו לאחר ניצחונו על המלך מיתרידאתס. כמו כן השלים בין פומפיוס ובין מארקוס קראסוס, שונאו הישן של זה מתקופת הקונסולט ששניהם שימשו בו במשותף, אבל באיבה הדדית גדולה ובפירוד לבבות. עם שני אלה כרת ברית, שלא ייעשה במדינה דבר נגד רצונו של אחד משלשתם.[32]

20 עריכה

עם כניסתו למשׂרתו הנהיג לראשונה עריכת דינים וחשבונות יומיים מישיבות הסנט ואסיפת העם ופירסומם. כמו כן חידש את המנהג העתיק, כי באותו חודש, שבו לא שימש במשרה,[33] יצעד שמש בית הדין לפניו ובעקבותיו ילכו הליקטורים. ובאחד הימים, כאשר הביא את הצעת חוק־הקרקעות שלו לפני העם וחברו הביע התנגדות לו, גירש אותו בכוח הנשק מן הפורום. למחרת היום התלונן על כך ביבולוס בסנט אבל לא מצא איש שיעז להציע הצעה במעשה העוול הגדול הזה, או גם לחוות דעה, ואף על פי שנתקבלו לעתים קרובות החלטות גם במעשי התפרעות פחותי ערך מזה. לאחר מזה תקף עליו על ביבולוס היאוש עד כי נחבא אל ביתו בכל שאר ימי כהונתו ולא מחה אלא על ידי הודעות בכתב בלבד. מאז ניהל קיסר לבדו את כל עניני המדינה כפי רצונו, עד שליצנים אחדים בשעה שחתמו מתוך הלצה על איזו תעודה כעדים, לא כתבו עוד "נעשה בימי הקונסולט של קיסר וביבולוס", אלא "בימי הקונסולט של יוליוס וקיסר" בציינם אותו אדם פעמַים, בשמו ושם משפחתו; ועד מהרה נתפשטו בפי ההמון חרוזים אלה:

"לא בימי ביבולוס, לא, בימי קיסר היה הדבר,

כי איני זוכר דבר שנעשה על ידי ביבולוס".

את המישור הסטלטי,[34] שהקדמונים עשאוהו הקדש, ואת שדמות קמפּניה, שנועדו להיות מקור הכנסה לטובת המדינה, חילק הוא בלא הגרלה בין עשרים אלף אזרחים, שהיו להם שלושה ילדים ויותר. כאשר חוכרי המסים ביקשו הנחה ויתר להם על שליש דמי החכירה, אבל הזהירם ברבים שבשעת החכרת־מסים חדשה לא יציעו הצעות מופרזות. וכן נענה לבקשות אחרות, שעלו על לבו של מישהו, בלי שאיש ירים קול נגדו, ואם היה אחד שאמר לעשות כן, הושתק באיומים. כאשר מארקוס קאטו הגיש מחאה, ציוה להוציאו על ידי ליקטור מן הקוריה ולשׂימו במאסר. על לוקיוס לוּקוּלוּס, שהתנגד לו באופן גלוי יתר על המידה, הפיל אימת הלשנה גדולה כל כך, שמרצונו הטוב נפל על ברכיו וביקש ממנו סליחה. קיקרו התאונן פעם בבית המשפט על מסיבות הזמנים; על כן עזר קיסר לאויבו האישי של זה, פּוּבּליוּס קלוֹדיוּס, לעבור מהפּטריקיים אל מעמד הפלבּיים, דבר שמכבר השתדל להשיגו לשוא[35] וסידר את הדבר עוד באותו היום בשעה התשיעית.[36] לבסוף השתמש במלשין וֶסִיוּס נגד כל המפלגה המתנגדת, ועל ידי מתן שוחד פיתה אותו להודות, כי כמה מחבריה עוררוהו לרצוח את פומפיוס, ולנקוב בשמם של יוזמי הדבר, כפי שהוסכם ביניהם, מעל במת הנואמים. אך כאשר קרא הלז בשמו של פלוני ופלוני, והדבר לא עשה רושם, ואף עורר את החשד שיש כאן קנוניה מראש, התיאש קיסר מהצלחתה של עצה נימהרה זו וכפי שחושבים סילק את המלשין על ידי רעל.

21 עריכה

באותם הימים בערך לקח לו לאשה את קַלפּוּרְנִיה בתו של לוקיוס פּיזוֹ, שעמד לרשת את מקומו בקונסולט, ואת בתו יוליה השׂיא לגניאוס פומפיוס, לאחר שדחה את ארוסה הקודם סרויליוּס קיפּיוֹ, אף על פי שהוא היה עוזרו העיקרי קודם לכן במלחמתו נגד ביבולוס. לאחר יצירת קשרי המשפחה החדשים התחיל לקרוא בשעת הבעת דעה בסנט את פומפיוס לראשונה, אף על פי שרגיל היה עד אותה שעה לשאול תחילה את קראסוס, והנוהג היה כי הקונסול חייב לשמור על אותו סדר ההצבעה, שהנהיגו בתחילת השנה.

22 עריכה

בתמיכת חותנו וחתנו בחר לו מכל מנין הפרובינציות דווקא את גאליה, שמפאת התועלת שבה ועל ידי מצבה הטוב, עשויה היתה לתת לו את ההזדמנות למסע ניצחון. תחילה קיבל אמנם, על פי החוק הוַטיני, רק את גאליה שמעבר לאלפים מזה יחד עם איליריה; אך כעבור זמן מה הוסיפו לו לפי החלטת הסנט גם את גאליה קוֹמָטָה; כי הסנטורים חששו שאם גם ימאנו הם, יתן לו העם מבוקשו. בשמחתו על כך זחה דעתו עליו ולא התאפק מלהתרברב כעבור ימים אחדים בפני הקוריה המליאה, כי הנה השיג כל אשר איותה נפשו על אפם ועל חמתם של מתנגדיו, ומעתה יפסע על ראש כולם.[37] וכאשר אמר מישהו מתוך צחוק, כי הדבר לא יהיה קל לאשה, השיב בצחוק אף הוא, שהנה גם בסוריה[38] משלה שמירמית וחלק גדול של אסיה היה פעם בידי האמזונות.

23 עריכה

כאשר גמר את שנת הקונסולט הציעו הפריטורים גאיוס מֶמיוּס ולוקיוס דוֹמיטיוּס לערוך חקירה על מעשה השנה שעברה, וקיסר העביר את החקירה לסנט. ולאחר שזה לא קיבל את הדבר על עצמו ושלושה ימים עברו בוויכוחים יגעים, הלך לו אל הפרובינציה. מיד הועמד למשפט הקויסטור שלו בכמה האשמות ודבר זה שימש לו אות לבאות. במהרה ניתבע אף הוא לדין על ידי לוקיוס אנטיסטיוּס, טריבון העם, ורק על ידי פניה לחבר הטריבונים השיג, שלא יועמד לדין כל זמן שיהיה מחוץ לעיר בעניני המדינה. וכדי שיהיה בטוח בזה בעתיד, עשה מאמצים רבים לקשור אליו ברגשי תודה את הפקידים הקבועים לאותה שנה, ולא עזר ולא נתן לעלות למשרה אלא לאותם המועמדים שהסכימו להגן עליו בהעדרו. על הסכם כזה לא היסס לדרוש מאחדים שבועה, או גם התחייבות בכתב.

24 עריכה

אך כאשר לוקיוס דומיטיוס, בעמדו להבחר לקונסולט, איים בגלוי שיבצע כקונסול מה שלא עלה בידו לעשות בהיותו פריטור וישלול ממנו את צבאותיו, נועד קיסר עם קרסוס ופומפיוס בעיר לוּקה[39] שבפרובינציה שלו, והניע אותם לבקש להם את הקונסולט בשנית, כדי לדחוק את רגלי דומיטיוס. כמו כן השיג על ידי שניהם, שהפיקוד העליון יאושר לו לעוד חמש שנים נוספות. על סמך זה הוסיף על הלגיונות, שקיבל מאת המדינה, עוד אחרים על חשבונו הפרטי, ואחד מהם אף גוּיס מטראנסאלפיניים ונשׂא עליו שם גאלי – שמו היה Alauda[40] – ואותו שיכלל על ידי אימונים וציוד בנשק רומי, וכיבדוֹ אחר כך על ידי מתן אזרחות רומית לכולם. מעתה לא נימנע מלצאת למלחמה בכל שעת־כושר שבאה לידו, ותהא זו אפילו בלתי צודקת ומסוכנת, והתגרה בלא סיבה הן בבעלי הברית, הן באויבים ושבטים פראיים, עד כי הסנט החליט פעם לשגר שליח לחקירת מצב הענינים בגליה, ואחדים אף הציעו להסגירו בידי האויב. אבל כיון שהצליח במעשיו זכה בחגיגות־הודיה תכופות וממושכות מכל שזכה והשיג איש מעולם[41].

25 עריכה

ואלה הדברים בקירוב שהוציאם לפועל בתשע השנים[42] שבהן היה מפקד עליון: העביר למעמד של פרובינציה את כל גאליה (זולת מדינות בעלות ברית וזכויות מיוחדות) בגבולות הרי הפירניים, האלפים, הסבנים והנהרות רינוס ורדנוס בהיקף של שלושת אלפים ומאתים מילין רומיים[43] ושׂם עליה מס שנתי של ארבעים מיליון ססטרקים. הוא היה הראשון מבני רומא שגישר גשר על הרינוס ותקף את הגרמנים היושבים מעבר לו וגרם להם תבוסות גדולות. עלה גם על הבריטנים, עם שלא היה ידוע קודם לכן, ומשנצחם פקד עליהם לתת לו כסף ובני־תערובות. בכל הצלחותיו אלה פגע בו המזל הרע לא יותר משלוש פעמים: בבריטניה אבד כל הצי כמעט בסערה גדולה; בגליה פוזר לגיון אחד ליד גרגוביה; בגבולות הגרמנים נרצחו הלגטים שלו טיטוריוס ואברונקוליוס מן המארב.

26 עריכה

באותם הימים מתה עליו תחילה אמו, אחר־כך בתו וכעבור זמן־מה נכדו. בינתיים גברו המהומות במדינה לרגל הרצחו של פובליוס קלודיוס,[44] וכאשר החליט הסנט לבחור בקונסול אחד בלבד וקרא בשם גניוס פומפיוס, ביקשו טריבוני־העם לקבוע לו את קיסר כחבר; אבל הוא הניע אותם שיציעו במקום זה בפני העם, כי יורשה לו לעמוד שנית לבחירה כקונסול שלא בנוכחותו היות וזמן פיקודו מתקרב לקצו, ולא יהא מוכרח לעזוב לשם כך את מקומו לפני הזמן מבלי לסיים את המלחמה. כאשר השיג מבוקשו שם מעינו בדברים גדולים יותר ובלב מלא תקוה לא חס על הוצאות ביד רחבה ולא נימנע מלעשות טובה לכל איש ואיש, הן בכוח משרתו והן באופן פרטי. מחלקו בשלל ובביזה התחיל בבנין פורום, שהמגרש שרכש בשבילו עלה יותר ממאה מיליון ססטרקים, והכריז על משחקי גלדיַטורים ומשתה גדול לעם לזכר בתו, דבר שלא עשה איש לפניו. וכדי שהצפיה לכך תהיה גדולה ככל האפשר, הכין את צרכי המשתה על ידי אנשי ביתו, אם כי מסר הזמנות גם לשוק המכולת. כן ציוה כי כל אימת שגלדיטורים מפורסמים לא יזכו בהתנצחם ליחס של רצון מצד העם,[45] יחטפו אותם בכוח וישמרום בשבילו. את הטירונים שלו לא נתן לחנך בבית־הספר ללודרים, או על ידי מאמנים מקצועיים, אלא בבתים פרטיים על ידי פרשים או גם סנטורים רומיים מלומדי חרב, והפציר בהם באלה, בבקשות, כפי שמוכיחים מכתביו, שיקבלו עליהם את אימונם של החניכים ובעצמם ידריכום בתרגיליהם. את משכורת הלגיונות הכפיל ועשאה קבע לתמיד. וכאשר היתה התבואה בשפע חילק אותה להם בלא מידה ומשקל ולעתים נתן גם עבד לכל חייל מתוך השבי והמלקוח.

27 עריכה

כדי לחזק את קשרי המשפחה והידידות עם פומפיוס הציע לו לאשה את אוקטביה נכדת אחותו, שהיתה נשואה כבר לגיוס מרקלוס, וביקש את יד בתו של הלה, אם כי היתה מיועדת לפאוסטוס סולה. ולאחר שעשה את אנשי סביבתו של פומפיוס וכן חלק גדול של הסנט לאסירי־תודה לו על ידי הלוואות בלי רבית או ברבית נמוכה, העניק גם לאנשים משאר המעמדות, שבאו אליו על פי הזמנתו או מרצונם הטוב, מתנות ביד רחבה, ואפילו למשוחררים ולעבדים של כל אחד מאלה, במידה שהיו חביבים על אדונם או פטרונם. אותם הימים היה הוא העזר היחידי, המוכן תמיד להושיע לכל נאשם או שקוע בחובות, או לבני הנעורים הבזבזנים. פרט לאלה שכובד חטאם או מצוקתם או מידת ביזבוזם גדול היה משיוכל לבוא לעזרתם. לאלה אמר בגלוי ובפה מלא שהדבר הדרוש להם הוא מלחמת־אזרחים.

28 עריכה

באותה מידה שקד להסב אליו את לב המלכים והפרובינציות שעל פני כל הארץ. לאחדים מהם הגיש אלפי שבויים במתנה, לאחרים שלח בלי אישורו של הסנט והעם צבאות עזר לכל מקום שרצו וכל פעם שביקשו, וכן קישט בבנינים ציבוריים נהדרים את הערים האדירות לא רק באיטליה, בשני חלקי גאליה והיספניה, אלא גם באסיה וביוון. לבסוף נידהמו כולם ושאלו עצמם לאיזו מטרה מכוּונים כל המעשים הללו. הקונסול מארקוס קלודיוס מרקלוס, לאחר שהכריז במודעה מראש, כי המדובר הוא בענין חיוני לגבי המדינה, הציע בפני הסנט למנות ממלא מקום לקיסר לפני תום כהונתו, היות והמלחמה ניגמרה ושלום בארץ, ולשַלֵח את הצבא המנצח. כן הציע שלא להתחשב בו אם יעדר בשעת הבחירות, כי התיקון של פומפיוס בנוגע לכך בא רק לאחר החלטת העם. שכן אירע הדבר שפומפיוס, כאשר הגיש את הצעת החוק "על משפט הפקידים" שכח להוציא את קיסר מן הסעיף האוסר על הנעדרים להיות מועמדים בבחירות למשרות, ורק כאשר החוק כבר היה חרות בלוח הברונזה והופקד בבית הגנזים תיקן את השגיאה. מרקלוס לא הסתפק בזה, שלקח מידי קיסר את הפרובינציה ואת הזכות המיוחדת הזאת, אלא הציע נוסף על כך לשלול את האזרחות מן המתישבים, שקיסר הביאם לנוֹבוּם קוֹמוּם על פי החוק הוטיני[46].

29 עריכה

על הדברים האלה נתרגז קיסר עד מאוד, וכיוון שהניח – כפי שסיפרו עדי־שמיעה – כי מאחר שהיה לראשון במדינה יהא קשה יותר להדיחו מן המקום הראשון לשני, מאשר להחזירו מן השני לאחרון, עשה כל המאמצים להתנגדות, הן על ידי מחאות הטריבונים והן בעזרת הקונסול השני סרביוס סולפיקיוס. אבל בשנה שלאחר זו, כאשר ניסה גיוס מרקלוס, יורשו של בן דודו מארקוס בקונסולט, לעשות אותו דבר, רכש בסכומים עצומים את עזרתם של הקונסול השני אימיליוס פאולוס והטריבון התקיף ביותר גיוס קוריו. אך בראותו שההתנגדות הולכת וגוברת ואף המועמדים לקונסולט של השנה הבאה הם מן המפלגה המתנגדת, ביקש במכתב מאת הסנט שלא ישללו ממנו את הזכות, שניתנה לו על ידי העם,[47] או שגם שאר המצביאים יסולקו מעל צבאותיהם; כי מובטח היה לו, כפי שחושבים, שיעלה בידו לאסוף אחר־כך את חייליו הוותיקים ביתר קלות מאשר בידי פומפיוס את הטירונים שלו. ואילו עם מתנגדיו בא בדברים והבטיח לוותר על שמונה לגיונות ועל גאליה שמעבר לאלפים, אם ישאירו בידו שני לגיונות והפרובינציה שמעבר לאלפים מזה, או אפילו לגיון אחד בלבד עם איליריקום, עד אשר ייבחר לקונסול.

30 עריכה

אבל מכיוון שהסנט לא שם לב לדבריו ומתנגדיו סירבו לבוא אתו לכל פשרה בעניני המדינה, עבר לגליה התחתית, המשיך וגמר את מושב בית־הדין ואחר כך נישאר בראוונה, מוכן לעשות נקמת חרב בסנט, אם יחליט בחומרה יתרה נגד טריבוני העם, שהתערבו בעדו. אך זאת היתה לו רק תואנה למלחמת אזרחים, ויש סברה כי הסיבות אחרות היו. גניוס פומפיוס היה חוזר ואומר, כי הרצון לערבב ולסכסך הכול קם בו בקיסר משום שלא יכול לגמור מאמצעיו הפרטיים את הבנינים שהתחיל בהם, או למלא את התקוות, שעורר בעם בקשר עם בואו. אחרים אומרים, כי חשש שמא יהא אנוס לתת את הדין על מעשיו בזמן היותו קונסול לראשונה, בניגוד לאותות השמים והחוקים ועל אף מחאות הטריבונים, יבחוד מאחר שמארקוס קאטו הכריז פעם בפעם, ואף נשבע, כי יתבענו למשפט מיד לאחר שישלח את צבאו מעליו, ובראש חוצות ניבאו כי כאשר ישוב כאדם פרטי יהא עליו לעמוד במשפט כדומת מילו[48] כשהוא מוקף משמע מזוינים. דעה זו מתקבלת עוד יותר על הדעת בשים לב לדבריו של אסיניוס פוליו, המספר כי כאשר ראה קיסר בקרב על יד פרסלוס[49] את ערימות חללי האויב אמר מלה במלה: "זה היה רצונם! לאחר שביצעתי מעשים גדולים כל־כך הייתי אני, גאיוס קיסר, נימצא חייב בדין אילמלא בקשתי עזרה מאת הצבא". אחדים סוברים, כי ההרגל לשלטון שבה את לבו ולאחר ששקל כוחותיו מול כוחות מתנגדיו השתמש בהזדמנות לקחת בידיו את השלטון, שאליו שאף משחר נעוריו. כנראה היתה זאת גם דעת קיקרו בשעה שכתב בספר השלישי של חיבורו "על החובה", שבפי קיסר היו שגורים חרוזי אבריפּידס, שתירגמם[50] בעצמו כך:

"Nam si violandum est ius, [regnandi] gratia

Violandum est; aliis rebus pietatem colas"[51]

31 עריכה

משנודע לו, איפוא, שמחאת הטריבונים[52] נידחתה והם עצמם עזבו את העיר, שלח לפניו בחיפזון ובחשאי את פלוגותיו, ושלא יתעורר חשד כל שהוא, נכח מתוך העמדת־פנים שלווה בהצגה פומבית ואפילו בחן את התכניות, שלפיהן ייבנה בית הספר לגלדיטורים, והשתתף, כמנהגו, במסיבה רבת־עם. אחר כך, עם שקיעת החמה, אסרו בטחנה הקרובה פרדות לעגלתו ויצא לדרך בסודי־סודות בלווית אנשים מועטים. וכיוון שהלפידים כבו סר מן הדרך ותעה זמן רב, עד שלבסוף מצא לו עם שחר מורה דרך ויצא ברגל בשבילים צרים ביותר ופגע בפלוגותיו ליד הנהר רוּבּיקו. כאן חנה קצת, וכאשר עמד והירהר בגודל העלילה העומדת לפניו, פנה אל אלה שעמדו בקרבתו ואמר: "עוד בידינו לחזור; אך אם עברנו את הגשר הקטן הזה ניתן הכול להכרעה בנשק!"

32 עריכה

ועוד הוא עומד ומהסס והנה נראה לו אות כזה: איש גדל־מידה שלא כרגיל ויפה־תואר הופיע פתאום והוא יושב בקרבת־מקום ומחלל בחליל. וכאשר נתאספו על סביביו לשמע נגינתו מלבד הרועים הרבים גם החיילים שעמדו על משמרותיהם וביניהם חצוצרנים, חטף האיש מידי אחד את החצוצרה, רץ אל הנהר ובתקעו בקול אדיר את אות ההתקפה פנה ועבר לגדה השניה. אז פתח קיסר ואמר: "נלך בכיוון זה שאותות האלים ואויבנו ואי־הצדק קוראים לנו! הוטל הגורל".

33 עריכה

כך העביר קיסר את הצבא. לאחר מזה קרא לטריבונים, שבאו אליו אותה שעה כפליטים, ומתוך בכי וקריעת בגדו מעל חזהו לעיניהם, ביקש מחייליו נאמנות ועזרה. יש גם שאומרים, כי הבטיח לכל אחד ואחד מהם רכוש, הדרוש לכניסה למעמד הפרשים, אבל דיעה זו מקורה באי הבנה. שכן בשעה שנאם נאומו והלהיבם, הרים פעמים רבות את אצבע ידו השמאלית והבטיח שנכון הוא להסיר ברצון אפילו את טבעתו כדי להשביע רצונם של כל אלה, שבעזרתם יגן על כבודו. מתוך כך קיבלו העומדים מרחוק, שנקל להם לראות את הנואם באסיפה מלשמוע אותו, את הרושם כאילו אמר באמת מה ששיערו על פי הראייה. כך נפוצה השמועה, כי הבטיח להם את טבעת־הפרשים יחד עם ארבע מאות אלף הססטרקים[53].

34 עריכה

וזה סדר מעשיו, שפעל מכאן ואילך: כבש את פיקנום, אומבריה ואטרוריה; הכריח את לוקיוס דומיטיוס, שנתמנה במקומו בשעת התוהו ובוהו והחזיק בעיר קורפיניום על ידי חיל־מצב, להיכנע ואחר שילחו לחפשי מעל פניו. אחר זה פנה בכיוון הים האדריאטי לברונדיסיום, שהקונסולים ברחו לשם עם פומפיוס כדי לצאת בהקדם אל מעבר לים. אבל לשוא התאמץ למנוע בכל האמצעים את הפלגתם, והפך דרכו לרומא, ולאחר שפנה אל הסנט בקריאה למען המדינה, התקיף את מבחר צבאות פומפיוס, שחנו בהיספניה בפיקודם של שלושת הלגטים מרקוס פטריוס ולוקיוס אפרניוס עם מרקוס וררו. קודם לכן אמר בפני אנשיו, שהוא הולך עתה אל הצבא חסר המנהיג, כדי לשוב ולעלות אחר כך על המנהיג בלי צבאו. ואף־על־פי שהתעכב בגלל המצור על מסיליה, שסגרה שעריה בפניו, ולרגל המחסור החמור במזונות, התגבר במשך זמן קצר על הכול.

35 עריכה

מכאן שב לרומא ועבר למקדוניה; לבסוף ניצח את פומפיוס בקרב שעל יד פרסלוס לאחר שצר עליו כארבעה חדשים בעזרת מכונות־מצור ענקיות ורדף אחרי הבורח עד אלכסנדריה. משנודע לו דבר הירצחו (של פומפיוס) יצא למלחמה רבת קשיים נגד המלך תלמי, כי ראה שהוא טומן פח גם לו. המלחמה התנהלה במקום ובעונה בלתי מתאימים, בתקופת החורף ובתוך חומות של אויב מצוייד ומאומן היטב, בשעה שהוא עצמו היה מחוסר כל ובלתי מוכן. לאחר הניצחון מסר את מלכות מצרים לקליאופטרה ולאחיה הצעיר, כי חשש להפכה לפרובינציה, שמא ימצא בה פעם נציב תקיף את האפשרות למרידה. מאלכסנדריה הלך לסוריה ומשם לפוֹנטוּס, כי האיצו בו השמועות על פארנקס מבני מיתרידתס הגדול, שחשב לו את השעה כשירה למלחמה ולבו גבה בו לרגל כמה הצלחות קטנות. ביום החמישי לבואו היכה אותו קיסר בקרב אחד ויחיד, ארבע שעות לאחר שראו אותו עיניו לראשונה. כאן ניתנה לו שעת הכושר לדבר על מזלו של פומפיוס, שעיקר תהילתו כאיש מלחמה בא לו ממיני אויבים בלתי מוכשרים למלחמה כגון אלה. לאחר זה ניצח את סקיפיו ואת יובה,[54] שניסו לעורר מחדש באפריקה את שרידי מפלגתם, וכן את בני פומפיוס בהיספניה.

36 עריכה

בכל מלחמות־האזרחים הללו לא נחל אף תבוסה אחת, פרט לאותם המקומות שבו פּיקדו הלגטים שלו. מבין אלה נפל גאיוס קוריו באפריקה, גאיוס אנטוניוס בידי האויב באיליריקום, לפובליוס דולאבלה אבד הצי שם, ולגניוס דומיטיוס קלוינוס הצבא בפונטוס. הוא עצמו נילחם תמיד בהצלחה מרובה וגורל הקרב לא היה מפוקפק אלא פעמיים בלבד: פעם אחת על יד דיראכיום, שעה שניגף לפני פומפיוס והוא לא רדף אחריו, ואז הטיל ספק ביכולת פומפיוס לנצח בכלל; ופעם שניה בהיספניה בקרב האחרון, שעה שמצבו היה מיואש וכבר חשב לאבד עצמו לדעת.

37 עריכה

עם גמר מלחמותיו ערך חמש פעמים תהלוכות ניצחון: ארבע בחודש אחד לאחר הניצחון על סקיפיו בהפסקות של ימים אחדים, ועוד פעם לאחר שהכניע את בני פומפיוס. החגיגה הראשונה והמפוארת ביותר חגג על גאליה; אחר כך על אלכסנדריה, אחר על הפונטוס, את החג הבא על אפריקה ולבסוף על היספניה, וכל אחד ואחד בתכונה ובאמצעים שונים. ביום חג הניצחון על גאליה נפל כמעט מן המרכבה בעברו לפני הוֶלברום,[55] כי נשבר ציר העגלה. אל הקפיטוליום עלה לאור לפידים וארבעים פילים נשאו את הנברשות מימנו ומשמאלו. בחג הניצחון על פונטוס העביר לפניו בין החפצים, שהובאו לראווה בתהלוכה, שלט ועליו שלוש המלים: באתי, ראיתי, ניצחתי;[56] דבר זה לא בא לציין את מעשיו במלחמה ככל השאר, אלא רמז על המהירות שבה סיים אותה.

38 עריכה

ללגיונות הוותיקים נתן כחלקם בשלל: מלבד אלפיים הססטרקים, ששילם לכל אחד בתחילת מלחמת־האזרחים, עוד הוסיף עשרים וארבעה אלף לאיש איש מהם. גם קרקעות נתן להם, אך לא סמוכות זו לזו, שלא לגרש מעליהן את הבעלים הישנים. מלבד עשר מידות של בר ואותו מיספר ליטראות שמן, חילק בעם, כפי הבטחתו מכבר, שלוש מאות ססטרקים לאיש, ועוד מאה בשל האיחור. אף את שכר־הדירות השנתי הקטין, ברומא עד לאלפיים ססטרקים ובשאר ערי איטליה עד לחמש מאות. על כך הוסיף עוד משתה וזבח, ולאחרי הניצחון בהיספניה שתי ארוחות־בוקר; והיות וחשב את הראשונה לדלה ובלתי מוגשת כיד נדיבותו, הוסיף עליה לאחר חמשה ימים שניה עשירה ביותר.

39 עריכה

שעשועים משעשועים שונים ערך: משחקי גלדיטורים, הצגות בכל רובעי־העיר, ועל ידי שחקנים שדיברו בכל הלשונות; וכן משחקי קרקס, אתליטים ומלחמת־ים. במישחקים על הפורום נילחמו פוריוס לפטינוס, מצאצאי פריטורים, וקוינטוס קלפנוס, סנטור ועורך־דין לפנים. ריקוד החרבות הוצג על ידי בני הנסיכים של אסיה וביתיניה. במחזות התיאטרון הציג דקימוס לבּריוס, ממעמד הפרשים הרומי,את המומוס[57] שכתב, ולאחר שניתנו לו חמש מאות אלף ססטרקים וטבעת־זהב חזר ועבר מן הבימה דרך האורכסטרה אל מושבו בארבעה־עשר הספסלים.[58] במשחקים בקרקס, ששטחו הורחב משני הצדדים והוקף תעלת מים, השתתפו צעירים רמי־יחש במרכבות רתומות לזוג סוסים או לארבעה ובקפיצות מסוס אל סוס. את משחק טרויה[59] הציגה קבוצה כפולה מורכבת מנערים גדולים וקטנים מהם. קרבות עם חיות הוצגו חמישה ימים רצופים ובסופם קרב של שני מחנות ניפרדים, שבכל אחד מהם נישלחו זה לעומת זה חמש מאות רגלי, עשרים פילים ושלוש מאות רוכבים. כדי שיוכלו להתנגח ביתר רווחה, הוסרו עמודי המטרה ובמקומם הוקמו שני מחנות זה מול זה. האתליטים התחרו ביניהם שלושה ימים באצטדיון, שהוקם לשם כך בשטח שדה־מארס. במלחמת־הים התנגשו במקוה־המים, שנחפר בשדה קודטה הקטן, אניות בעלות שנים, שלשה וארבעה טורי משוטים, בתבנית אניות צור ומצרים ובהן מיספר גדול של לוחמים. לכל המחזות האלה נהר מכל עבר מיספר גדול כל כך של אנשים, שרוב הבאים נשארו באהלים, שהוקמו ברחובות ובשווקים, ורבים נלחצו ונחנקו תכופות בדוחק, וביניהם שני סנטורים.

40 עריכה

לאחר מכן נתמסר קיסר לסידור עניני המדינה. תיקן את הלוח,[60] שבאשמת הכוהנים ולרגל הזכות שניתנה להם להוסיף את היום המיותר נהפכו בו הסדרים עד כדי כך, שחג הקציר לא חל בקיץ ואף לא חג הבציר בסתיו. את השנה התאים למהלך השמש, שיהיו בה שלוש מאות שישים וחמישה יום ועם ביטול חודש העיבור ניתווסף יום אחד בכל שנה רביעית. וכדי שבעתיד יהיה חשבון הזמנים מכוון לראשון ביאנואר, הכניס בין החדשים נובמבר ודצמבר חדשיים נוספים באופן שאותה שנה, שנעשו בה הסידורים האלה, היתה בת חמישה־עשר חודש יחד עם חודש־העיבור, שלפי הנוהג צריך היה לחול באותה שנה.

41 עריכה

כמו כן השלים את הסנט, מינה פטריקיים נוספים, הגדיל את מיספר הפריטורים, האידילים והקויסטורים, ואף מיספר הפקידים הנמוכים מהם; הושיב על כנם את אלה, שזכויותיהם נישללו על ידי הקנסורים, או שנמצאו חייבים בדין על מתן שוחד בבחירות. זכות־הבחירה חילק בינו לבין העם באופן כזה, שמלבד המועמדים לקונסולט, ייבחרו מחציתם של השאר כפי רצון העם והמחצית השניה תתמנה על ידו; ובמכתבים היה מודיע לאיזורי הבחירות במלים קצרות: "קיסר הדיקטטור לטריבוס[61] פלוני: אני ממליץ בפניכם על פלוני ואלמוני, שיקבלו את משרתם על פי הצבעתכם". הוא התיר לבחור למשרות־כבוד גם את בניהם של אלה, שהוטל עליהם חרם.[62] את בתי־המשפט העמיד על שני סוגי שופטים: האחד ממעמד הפרשים והאחד מן הסנטורים. את הסוג השלישי, מטריבוני האוצר, ביטל. ערך מיפקד חדש של העם, אך לא לפי המנהג ולא במקום הרגיל, אלא לפי הרחובות ועל ידי בעלי גושי הבתים ומתוך שלש מאות ועשרים האלף, שקיבלו תבואה מן המדינה, הוציא כמאה וחמשים אלף, וכדי שאסיפות מיפקד חדשות לא ייערכו עוד בזמן מן הזמנים קבע, שבכל שנה ושנה ייכנסו במקום אלה שמתו חדשים מתוך אלה שלא ניפקדו עדיין, ועל פי הגרלה שנעשתה על ידי הפריטורים.

42 עריכה

וכיוון שפיזר שמונים אלף אזרחים והושיבם במושבות שמעבר לים, קבע קיסר, כדי לחדש את צפיפות העיר שנתרוקנה, ששום אזרח בגיל שבין עשרים לארבעים שנה לא ירחק מאיטליה יותר משלוש שנים רצופות, פרט אם הוא חייב על ידי שבועת אמונים לשרת בצבא. כמו כן גזר על בני הסנטורים שלא לצאת לחוץ־לארץ אלא בשירות המטה הצבאי, או כשלישו של פקיד. לבסוף פקד על מגדלי הבהמות, כי לפחות שליש מבין רועיהם יהיו אנשים מבוגרים בני־חורין. נתן זכות אזרח גם לכל אלה העוסקים ברפואה ברומא ולמורי האמנויות החפשיות, כדי שישארו גם הם מרצונם בעיר, וגם אחרים ישאפו לכך. אשר לחובות הכזיב את התקוות, שהובעו תכופות, שיבואו לביטולם הגמור, אבל פקד לבסוף שהלוֹוים יסַפּקוּ את דרישות תובעיהם על סמך הערכת נכסים לפי המחיר ששילמו בעדם לפני מלחמת האזרחים, ולנכות מסכום החוב את כל הרבית, ששלמו במזומן או שנזקפה על הקרן בכתב. לפי התנאי הזה נימחק כמעט החלק הרביעי של החוב. את כל החברות, פרט לאלו שנוסדו בזמן קדום, פיזר; הגדיל את מידת העונשין על פשעים וכיוון שהעשירים עלולים היו לחטוא ביתר־קלות, כי גם אם הוּגלו מארצם לא נפגע רכושם, העניש את הרוצח, כפי שכותב קיקרו, בהחרמת כל רכושו, ומשאר הפושעים לקח מחציתו.

43 עריכה

שופט חרוץ היה ומחמיר מאוד בדין. מי שאשמתו הוכחה בסחיטת כספים מאת הפרובינציות דחה אותו אפילו מן המעמד הסנטורי; ביטל נשואי איש ממעמד פריטורי, שנשא לו אשה שנתגרשה מבעלה רק יומיים לפני־כן, אף על פי שלא נחשדה בזנות. על סחורות חוץ קבע מכס; אסר את השימוש באפיריון, בבגדי ארגמן ובמרגליות, מלבד לאנשים מסויימים בגיל ידוע ובימים קבועים. ביחוד שמר על החוק האוסר מותרות במאכלים והעמיד בשוק שומרים, שהחרימו את המעדנים האסורים והביאום אליו. לפעמים שלח ליקטורים וחיילים, שיקחו את המאכלים על השולחן, אפילו לאחר שהוגשו כבר, אם הדבר נעלם מעיני השוטרים.

44 עריכה

וכך הלכו ונתרבו ועצמו מיום ליום תכניותיו לקישוט העיר ולשכלולה ולהגנת הממלכה והרחבתה, ואלו הן: ראשית כל, בנין מקדש למארס, שכמוהו לא היה עוד מעולם; אחר כך מילוי וישור הבריכה, שבה ערך בשעתו את מחזה מלחמת־הים; וגם בנין תיאטרון ענק בסמוך לסלע הטַרפיי. כמו כן שקד על כך לצמצם עד למידה מסוימת את החוק האזרחי ולכַנֵס מתוך המון החוקים העצום והמפוזר את הטוב והנחוץ בספרים מועטים ביותר; לפתוח לשימושו של הקהל ספריות יווניות ולאטיניות גדולות ככל האפשר ולמסור למארקוס וורו את דבר הקמתן של אלה וסידורן; ליבש את הבצות הפומפטיניות ולנקז את האגם הפוקיני; לסלול את הכביש מן הים האדריאטי דרך רכס האפנינים עד הטיבר; לחפור תעלה דרך האיסתמוס[63]; להרחיק את הדאקים, שפשטו על פני פונטוס ותרקיה; ולאחר־זמן לצאת למלחמה על הפרתים מארמניה הקטנה, אבל לא להתקיפם לפני שיבחן כוחם בקרבות קטנים. אבל בעצם הפעולות והתכניות הגדולות הללו הקדימו המוות. אבל קודם שאספר על כך, מן הנכון יהיה לתאר בקווים כלליים כל שנוגע לתוארו וללבושו, לדרכיו ולאופיו, וכן לנטיותיו בחיים הצבאיים והאזרחיים.

45 עריכה

כפי שמתארים אותו היה קיסר גבה־קומה, עורו לבן, אבריו מחוטבים, פניו מליאים במקצת, עיניו שחורות ועירות, בריאותו טובה, פרט לזה שבסוף ימיו היה מתעלף פתאום, או נחרד משנתו בסיוט של חלומות. גם מחלת־הנפילה תקפתו פעמיים בשעה שעסק בעניני הציבור. היה מקפיד על הטיפול בגופו, ולא רק על התספורת והגילוח, אלא נתן גם למרוט שערות גופו, כפי שריננו אחריו פה ושם. את הכיעור שבקרחתו נתקשה ביותר לשאת, וביחוד שזו שימשה מטרה להלצותיהם של אלה שנתכוונו להשפילו. משום כך הרגיל עצמו למשוך את שערותיו המעטות מן הקדקוד לפנים; ומכל הכיבודים שניתנו לו על פי החלטת הסנט והעם, לא קיבל ולא השתמש בשום דבר ברצון גדול יותר, מאשר בזכות לשאת תמיד זר־דפנים. גם על לבושו סיפרו דברים מוזרים: לבושו הסנטורי בעל פס הארגמן הרחב מצויץ היה עד לשרווּלים ולידים והיה חפשי ללא חגור ותלוי עליו ברפיון. אומרים שכאן מקורה של אמרת סוּלָה, שהזהיר תכופות את האופטימאטים, כי ישָמרו לנפשם מן הנער הזה, שאינו חגור כהלכה.

46 עריכה

תחילה נתגורר בסובורה[64] בבית צנוע, אבל לאחר שנבחר לכוהן גדול ישב ברחוב הקדוש, הוִויָה סַקְרָה, בארמון שהיה שייך למדינה. ששאף בכל נפשו להידור ולמותרות בביתו, סיפרו כבר רבים. את החוילה, שבנה אותה מחדש, מן היסוד בה, על האגם הנֶמי[65] וסיים מלאכתה בהוצאות מרובות, הרס כולה, כי לא היתה לפי רוחו, ואף על פי שהיה אז עדיין רך בשנים ושקוע בחובות. במסעות המלחמה סחב אתו רצפות שיש משובצות ומעשי־פסיפס[66].

47 עריכה

על צניעותו לא הוטל שום כתם, פרט לאותם קשרים אל ניקומדס, אולם הלעז הזה קשה היה ובלתי פוסק והיה לנאצה בפי כל. אני עובר בשתיקה על חרוזי קלווס ליקיניוס המפורסמים: "לביתיניה ולעוגבו של קיסר". וכן אדלג על נאומי דולאבלה וקוּריוֹ האב, שבהם מכנהו דולאבלה בשם "פילגש המלך", "המסעד הפנימי של ערש המלך", וקוריו: "בית הבושת של ניקומדס" ו"בית־הקלון הביתיני". כמו כן אעבור בשתיקה גם על כרוזי ביבולוס, שבהם כתב בגלוי "חבֵרי, מלכת ביתיניה" וציינו כאדם "שלבו נהה תחילה אחרי המלך, ועתה אחרי המלוכה". ובאחד הימים אירע הדבר, כפי שמספר מארקוס ברוטוס, שאיזה אוקטביוס, אדם בלתי שפוי בדעתו שנהנה משום כך מחופש הדיבור כינה בפני קהל ועדה את פומפיוס בשם מלך ובירך את קיסר כמלכה. גאיוס ממיוס מספר בגנותו שהיה עומד ומוזג יין לפני ניקומדס יחד עם שאר נערי־החשק במשתה גדול, שבו היו מסובים גם סוחרים רומיים אחדים, שהוא קורא בשמותיהם. וקיקרו לא הסתפק במה שתיאר בכמה מכתבים, כיצד הובא קיסר על ידי שומרי־הראש לחדר־המשכב של המלך ושכב שם לבוש ארגמן במטה הזהובה וחילל כך את טוהר נעוריו, הוא שמוצאו מוֶנוס, אלא אמר לו בסנט, בשעה שקיסר הגן על עניני ניסה בת ניקומדס והזכיר את חסדי־המלך אליו: "אנא חדל מאלה, הלא ידוע היטב מה שהוא נתן לך ומה שנתת לו אתה". ואחרון־אחרון: בתהלוכת הניצחון על גאליה השמיעו חייליו בין שאר השירים, שנוהגים לשיר מתוך צחוק אלה ההולכים אחרי מרכבת הכבוד, גם את אלה החרוזים הגסים ביותר:

"גאליה לפני קיסר כרעה, והוא לפני ניקוֹמֶדֶס;

ראו, קיסר חוגג עתה על כי גאליה הוכרעה,

ניקומדס אינו חוגג, הוא שהכריע את קיסר תחתיו".

50 עריכה

מקובל הוא, שקיסר שקוע היה בתאוות הגוף וביזבז עליה ממון הרבה והשחית נשים רבות ומיוחסות, ביניהן את פוסטומיה, אשת סרויוס סולפיקיוס, את לוליה אשת אבלוס גביניוס, את טרטולה אשת מרקוס קרסוס, ואף את מוקיה, אשת גניוס פומפיוס; על כל פנים גם הקוריונים, האב והבן, וגם רבים אחרים הוכיחו את פומפיוס על פניו, כי מתוך תשוקה לשלטון נושא הוא לאשה את בתו של האיש, אשר בגללו גרש את אשתו, אם לשלושת בניו, ושאותו נוהג היה לקרוא מתוך אנחה "איגיסתוס".[67] אך יותר מכולן חיבב את סרויליה, אמו של מארקוס ברוטוס. לה קנה בשעה שהיה קונסול לראשונה מחרוזת מרגליות במחיר שישה מיליוני ססטרקים, ואף העביר לידה במכירות הפומביות שבמלחמת האזרחים, מלבד מתנות אחרות, גם אחוזות נרחבות במחיר פעוט ביותר. וכאשר תמהו רבים על המחיר הזול ששילמה, ענה להם קיקרו בחכמה חריפה: "הקניה טובה עוד הרבה יותר משאתם חושבים, כי השלישית יורדת מן החשבון", כיון שחשדו בה בסרויליה שהיא רוצה ליתן לקיסר גם את בתה טרטיה[68].

51 עריכה

וגם בפרובינציות לא נתרחק מנשים נשואות, כפי שמוכיחות השורות הללו, שגם הן הושרו על ידי החיילים בתהלוכת הניצחון הגאלית:

"העירונים, שמרו נשותיכם; הנה בא הנואף הקֵרֵח!

הזהב, לווית כאן, פיזרת על פרוצות בגאליה".

52 עריכה

גם נשי מלכים אהב, ביניהן את אבנוֹאֶה המַבְרִית, אשת בוגוד, והעניק לה ולבעלה מתנות רבות וגדולות, כפי שכתב נַאסו. אבל יותר מכולן אהב את קליאופטרה ואתה האריך תכופות במשתה עד עלות השחר. והיה בוודאי חודר אתה בספינת־הפאר שלה לתוך מצרים עד לכוש כמעט, אילמלא סרב הצבא ללכת אחריו. לבסוף הזמינה לרומא ורק לאחר שהעניק לה אותות־כבוד ומתנות גדולות שלחה לארצה; אף הרשה לה לכנות בשמו[69] את הבן שנולד לה. על כך כתבו כמה מן הסופרים היווניים כי אמנם דומה היה לקיסר בתוארו כבהילוכו, ומארקוס אנטוניוס אישר בפני הסנט, שקיסר הכיר בו כבבנו, כפי שדבר זה ידוע גם לגאיוס מטיוס וגאיוס אופיוס ולידידי קיסר האחרים. אחד מאלה, גאיוס אופיוס, כתב חיבור להוכיח בו, כי אין זה בנו של קיסר, כפי שטוענת קליאופטרה; כאילו הדבר זקוק להגנה משפטית וחוקית. הֶלְוִיוּס קִינָה, טריבון־העם, הודה ברבים, כי היתה בידו הצעת חוק כתובה ומוכנה, שקיסר ציווה להעבירה בשעת העדרו, כי יורשה לו, לשם הקמת צאצאים, לקחת לו לאשה ככל שירצה וכמה שירצה. וכדי שלא יהא לאיש כל ספק ביחס לשם הרע, שיצא לו על שחיתותו ונאופיו, הנני מזכיר בזה שקוריו האב קרא לו באחד מנאומיו בשם "בּעלן של כל הנשים ואֵשת כל הגברים".

53 עריכה

אפילו אויביו לא הכחישו כי היה ממעט בשתית יין, וזה דברו של מארקוס קטו: "קיסר היה היחידי, שבא להפוך את המדינה בראש מפוכח". גם ביחס למאכליו מלמדנו גאיוס אופיוס, כי היה אדיש למטעמים עד כדי כך, שפעם אחת כשהגיש לו בעל הבית שמן ישן במקום חדש ושאר האורחים מאסו בו, טעם הוא לבדו ממנו ובמידה יתירה שלא ייראה כמאשים את בעל־הבית ברשלנות או בחוסר נימוס.

54 עריכה

בנקיון־כפיים לא הצטיין קיסר גם לא כמפקד הצבא וגם לא כפקיד אזרחי; כפי שהעידו אחדים בזיכרונותיהם קיבל בהיותו פרוקונסול[70] בהיספניה לא רק כסף־נדבות מבעלי הברית, להיות לו לעזר בתשלום חובותיו, אלא בזז באכזריות ערים אחדות של הלוסיטינים, אף כי אלו לא סירבו למלא אחרי פקודותיו ופתחו לו שעריהן. בגאליה שדד את מקדשי האלים והיכליהם המלאים דורונות, וערים הרס לרוב למען השלל ולא בשל איזה מעשה־פשע. על כן משופע היה בזהב במידה כזאת, שהציע אותו למכירה כסחורה בכל רחבי איטליה והפרובינציות במחיר שלושת אלפי ססטרקים הליברה.[71] כשהיה קונסול בפעם הראשונה גנב מן הקפיטוליום שלושת אלפי ליברה־זהב והניח במקומם אותה כמות נחושת מוזהבת. בריתות וממלכות נתן במחיר, כגון לתלמי, שממנו בלבד הוציא כששת אלפים כיכר בשמו ובשם פומפיוס, ואחר כך סילק את המשא הכבד של מלחמת־האזרחים והוצאות חגי־הניצחון והמישחקים הפומביים על ידי מעשי שוד גלויים וחילול מקדשים.

55 עריכה

תהילתו כנואם וכאיש־מלחמה עומדת במעלה אחת עם זו של האישים המצוינים ביותר ואף עולה עליה. אחרי שתבע את דולאבלה לדין נימנה בלא ספק על עורכי־הדין הראשונים במעלה. וקיקרו בספרו אל ברוטוס, שבו הוא מונה את אמני־הדיבור, אומר כי אינו רואה איש שקיסר צריך היה להירתע מפניו, ומוסיף ומספר שאופן דיבורו מובחר הוא ומבהיק, אף נשגב ואציל במידה ידועה. ולקורנליוס נפוס כתב באותו ענין את הדברים האלה: "וכי יש לך נואם, מבין אלה שלא עסקו מלבד זאת בשום דבר אחר, אשר תבכר עליו? מי שנון או עשיר ברעיונות ממנו? ומי ביטוייו מפוארים או מובחרים משלו"?

כנראה שבנעוריו שימש לו דוגמה סיגנון דיבורו של סטראבו קיסר, שמתוך נאומו "למען אנשי סארדיניה" העתיק חלקים מסויימים מלה במלה אל נאום־המבחן[72] שלו. את דבריו הרצה, כפי שמספרים, בקול צלול, בתנועות ובהעוויות נילהבות, אך לא מחוסרות חן. הניח אחריו כמה נאומים, וביניהם כאלה, שלא הוכח כי שלו הם. את נאומו "בעד קוינטוס מטלוס" חושב אבגוסטוס בצדק למעשי ידי הסופרים, שלא יכלו לעקוב כהוגן אחרי הנואם במרוצת דבריו, ולא הוגה והוצא על ידו. וכן לא מצאתי בהעתקות אחדות את הכתובת "בעד מטלוס", אלא "אשר חובר בשביל מטלוס", והלא נושא הנאום היה קיסר עצמו, שלימד זכות על עצמו ועל מטלוס מן ההאשמות של מתנגדיהם המשותפים. גם את הנאום "אל החיילים בהיספניה" אין אבגוסטוס חושב לנאום שלו ממש; ומצויים שני נאומים בשם זה: האחד שנאמר כביכול לפני הקרב הראשון, והאחר לפני השני, שביחס אליו אומר אסיניוס פוליו, שלא היה לו אפילו הפנאי לנאום נאום, כה פתאומית היתה הסתערות האויב.

56 עריכה

נשארו אחריו גם זכרונותיו מן המלחמה הגאלית וממלחמת־האזרחים עם פומפיוס. ואילו השאלה מי הוא מחבר הספרים על המלחמה באלכסנדריה באפריקה ובהיספניה, מוטלת בספק. יש חושבים שאופיוס חיברם, אחרים סבורים שהירטיוס הוא המחבר, הוא שהשלים גם את הספר האחרון והבלתי מוגמר של "המלחמה הגאלית". על זכרונותיו אלה מדבר קיקרו באותו הספר "אל ברוטוס" בזה הלשון: "הוא כתב זכרונות, הראויים לשבח באמת: מעורטלים, ישרים ומלאי־חן, חסרי כל לבוש של קישוט דברני. ואילו בשעה שהגיש כך חומר מוכן להיסטוריה נכונה, היטיב חסדו גם עם הסכלים, שיבואו להוסיף עליו סילסולים משלהם, אך את הנבונים הפחיד על ידי כך מלכתוב". על הזכרונות האלה גומר הירטיוס את ההלל במלים אלו: "הם נתקבלו על דעת כולם במידה כזאת של התפעלות, שלא ניתנה אלא נשללה על ידם האפשרות מאת הסופרים להוסיף ולכתוב על נושא זה. והערצתנו עוד גדולה מזו של הקהל הרחב; שכן רואה הוא רק את כוחו בשלימות דבריו הקולעים אל הענין, ואנו יודעים גם את הקלות והמהירות שבהן נכתבו". אסיניוס פוליו סבור, שנתחברו בלא דייקנות יתירה ובלא התאמה לאמת השלימה, שכן ביחס למעשי אחרים היה קיסר מאמין לכול בלא הבחנה, ואילו מדברי עצמו נתן תיאור בלתי־נכון, אם בכוונה תחילה ואם בשל טעות שבזיכרון, משום כך חזר והבטיח לכתוב אותם מחדש ולתקנם. נשאר אחריו עוד ספר "על האנאלוגיה" בשני כרכים, "דברים נגד קטו", גם הוא בשני כרכים, ומלבד זאת גם פואימה בשם "הנסיעה". את הראשון כתב בעברו את האלפים, בשעה שחזר אל הצבא מגאליה אשר מעבר מזה גם גמר מושב בתי הדין; את השני בקירוב לימי הקרב שליד מונדה, ואת האחרון – בעשרים וארבעת הימים, שבם הגיע מרומה להיספניה הדרומית. כמו כן נשתמרו גם מכתבים שכתב אל הסנט, ונראה שהיה הראשון שנתן להם צורה של ספר־יומן דף על דף, בשעה שקודם לכן לא שלחו הקונסולים והמפקדים אלא מכתבים הכתובים בגליונות לרחבם. כאלה יש גם שנכתבו אל קיקרו, וכן אל בני ביתו בענינים פרטיים, שבהם השתמש, בבקשו למסור דברים סודיים יותר, בכתב סימנים, כלומר בסדר כזה של האותיות, שאי אפשר היה להבחין במלה שנתכוון אליה. כל שיבוא לפענח אותם ולקראם כסדר, יהא עליו להחליף כל אות באות הרביעית שלאחריה באלפא־ביתא. למשל D במקום A וכן הלאה. כמו כן מצויים גם כתבים אחדים שכתב בילדותו ובנעוריו, כגון "תהילת הרקולס", טראגדיה בשם "אידיפוס", וכן "לקט פתגמים". את פירסומם של כל הכתבים הקטנים הללו אסר אבגוסטוס על ידי אותו מכתב קצר ופשוט, ששלח אל פומפיוס מַאקֶר, שהיה ממונה על סידור הספריות.[73]

57 עריכה

בשימוש בנשק וברכיבה היה מנוסה מאוד ויכול היה לשאת תלאות ומאמצים במידה שאין להאמין. במסעותיו הלך בראש הצבא, לעיתים רכוּב על סוס אך לרוב ברגל, ובראש גלוי, אם ירד גשם או אם ליהטה השמש. את הדרכים הארוכות ביותר עבר במהירות שלא תיאמן, בלא משא, במרכבה שכורה, מאה מילין רומיים ליום.[74] אם עיכבוהו נהרות בדרכו, עברם בשחייה או על גבי נאדות נפוחים, ובדרך זו הקדים לעיתים קרובות את הרצים, שהוא עצמו שלחם לפניו.

58 עריכה

במסעות המלחמה שלו קשה להכריע מה היה גדול ממה: זהירותו או אומץ־לבו. מעולם לא הוליך את הצבא בדרכים שסכנת־מארב בהם אלא לאחר שריגל תחילה את טיב המקומות; גם לבריטניה לא העביר אותו קודם שחקר בעצמו את הנמלים, את קו־ההפלגה ואת הגישה אל האי. ואילו אותו אדם עצמו, משנודע לו כי מחנהו בגרמניה נתון במצור, חדר מבעד למשמרות האויב בלבוש גאלי ובא אל אנשיו. לעת חורף ובין ציי האויב עבר מברונדיזיום לדיראכיום, וכאשר בוששו חיילותיו, שנצטוו לבוא אחריו מיד, להגיע אליו ולשוא שלח להביאם פעמים אחדות, חזר וירד שוב בעצמו ובסתר הלילה, והוא מסתיר פניו בלוט, לספינה קטנה; לא גילה לאיש מיהו ולא נתן לקברניט להימלט מפני הסערה המשתוללת, אלא בשעה שכבר ניבלע כמעט בתוך הגלים.

59 עריכה

כל אמונה דתית לא הניאה אותו וגם לא השהתה אותו מלבצע מעשה שהתחיל בו. כאשר ברחה ממנו הבהמה שעמד להקריבה קרבן, לא דחה את המסע נגד סקיפיו ויוּבָּה, וגם כאשר ניכשל ונפל בעלותו מן האניה על החוף הפך את הסימן לטובה באמרו: "הנה אני מחזיק בך, אפריקה!". כדי לשים לצחוק את הנבואות, שלפיהן נחשב שם הסקיפיונים בפרובינציה הזאת למביא מזל בגזירת הגורל ולבלתי־מנוצח, הוליך אתו בתוך מחנהו אדם אחד שפל מאוד ממשפחת הקורנליים, שבגלל אופן חייו המגונה קיבל את שם־הגנאי סאַלוּטיו[75].

60 עריכה

לקרבות לא היה יוצא תמיד לפי תכנית קבועה מראש, אלא גם לפי שעת־הכושר, תכופות מיד בגמר המסע, ואף במזג האוויר הרע ביותר, בשעה שאיש לא חשב שיזוז ממקומו. רק בסוף ימיו נעשה זהיר יותר בהיאבקות, כי דעתו היתה, שבה במידה שנתרבו נצחונותיו עליו להביא את מזלו לידי ניסיון לעתים רחוקות יותר. ועוד זאת חשש, שלא ישיג על ידי ניצחון כל כך הרבה (כאשר יכולה התבוסה לגזול ממנו).[76] מעולם לא הניס את אויביו בלי לכבוש גם את מחנותיהם; על ידי כך לא נתן להם שהות בבהלתם. ואם לא הגיע הקרב לידי הכרעה היה מוותר על הסוסים, ובראש וראשונה על שלו, שכן על ידי שלילת אמצעי־המנוסה יגדל ממילא ההכרח להחזיק מעמד.

61 עריכה

וגם סוסו מיוחד היה במינו: רגליו היו כמעט כשל אדם והפרסות סדוקות כאצבעות. סוס זה יליד ביתו היה, וכיוון שמגידי־עתידות בישרוהו כי דבר זה מסמל לאדוניו את השלטון על העולם, גידלוֹ בדאגה רבה. הוא עלה עליו לראשונה לרכיבה, כי לא נשא עליו רוכב אחר, ולאחר זמן העמיד פסלו לפני מקדשה של ונוס גנטריכס.

62 עריכה

לעתים קרובות היה מלכד לבדו ובעצם ידיו את המערכה המתמוטטת; התיצב אל מול הנמלטים, עיכבם אחד אחד כשהוא אוחז בערפם והפך פניהם כלפי האויב, אם כי לפעמים היו מבוהלים כל כך שנושא־דגל אחד למשל, שאותו עיכב, איים עליו בחוד מוט־הדגל, והשני שעצר בעדו השאיר בידיו את הנס.

63 עריכה

רוחו גם היא היתה בלתי־נרתעת במידה לא פחותה מזה, והיו לכך ראיות עוד גדולות יותר. לאחר הקרב ליד פרסלוס, בשעה שכבר שלח לפניו את צבאותיו לאסיה, עבר את מיצר ההלספונטוס באנית משא קטנה; בדרכו פגע בלוקיוס קאסיוס מן הצד שכנגד עם עשר אניות מלחמה, אך לא ברח מפניו, כי־אם התקרב אליו וגדולה מזו, אף קראוֹ להיכנע לפניו; זה ביקש רחמים וקיסר קיבל אותו.

64 עריכה

באלכסנדריה, בשעת ההסתערות על הגשר, כשנידחק לתוך סירה אחת על ידי התפרצות פתאומית של האויב ורבים מאנשיו פנו לאותה סירה, קפץ אל הים ועבר בשחייה מרחק של מאתים רגל עד האניה הקרובה וידו השמאלית מורמה שלא יתרטבו הניירות שהיו עמו. גם את גלימת המצביא[77] שלו סחב אחריו בין שיניו, שלא תפול שלל בידי האויב.

65 עריכה

את חייליו לא החשיב לפי התנהגותם, או לפי ערכם החיצוני, אלא לפי מידת גבורתם בלבד ונהג בחומר־הדין ובאורך־רוח במידה שווה. אבל לא בכל מקום ובכל שעה נהג אתם בחומרה, אלא רק בשעה שהאויב היה קרוב. אז היה מקפיד עד למאוד על המשמעת, עד שלא היה מכריז אפילו על מועד המסע או הקרב, אלא דרש מהם שיהיו מוכנים ליציאה בכל רגע ומיד לכשירצה בכך. לעתים קרובות עשה כן גם בלא סיבה, ודווקא בימי גשם וחג. או שפקד עליהם לפעמים, שלא יסיחו עיניהם מעליו והתחמק מהם באופן פתאומי ביום או בלילה; והיה מאריך לעתים במסע, כדי לעייף את אלה שפיגרו לבוא אחריו.

66 עריכה

ובשעה שהוחרדו אנשיו על ידי השמועות על ריבוי חיילות האויב, עודד את רוחם לא על ידי הכחשת השמועות או הקטנתן אלא דווקא בזה שהגזים והגדיל עליהן. כך, למשל, בשעה שעמדו וציפו בחרדה גדולה לבואו של יוּבָּה, כינס את החיילים לאסיפה ואמר להם: "דעו כי בעוד ימים מועטים יגיע המלך הנה עם עשרה לגיונות, שלושים אלף רוכבים, מאה אלף כלי־נשק ושלושים פילים. מכאן ואילך מוטב להם לבריות מסויימים להפסיק ולחקור בענין זה ולשבר ראשם ויתנו אמונם בי, היודע את הדברים על בוריָם; שאם לא כן אורידם באניה ישנה ואשלחם לכל מקום שישאם הרוח".

67 עריכה

לא לכל העוונות והחטאים שם לב ולא העניש אותם במידה הראויה. רק את הבורחים ואת המורדים במשמעת חקר והעניש בחומרה יתירה. משאר העוונות העלים עין. לפעמים, לאחר קרב או ניצחון גדול, שיחרר את החיילים מחובת השירות ונתן להם חופש לכל מיני הוללות והתפאר, כדרכו, שחייליו מיטיבים להילחם גם כשהם סוכים בשמן.[78] באסיפות לא היה קורא להם "חיילים", אלא בשם ערב יותר: "חברים לנשק". וכל־כך דאג לחיצוניותם, שהיה מצייד אותם בכלי־נשק מקושטים כסף וזהב, גם לשם יפי מראיהם, וגם כדי שיטיבו לשמור עליהם בקרב מחשש הפסדם. ואף אמנם אהב הוא אותם כל כך, שלשמע תבוסתו של טיטוריוס[79] גידל פרע שער ראשו וזקנו ולא גזזם עד שניקם נקמתו. על ידי מעשים כאלה הגביר את מסירותם אליו ואת אומץ־לבם.

68 עריכה

כאשר פתח במלחמת האזרחים הציעו לו הקנטוריונים של כל הלגיונות, שכל אחד יעמיד לו על חשבונו רוכב אחד, והחיילים כולם ישרתו חינם בלא מזונות ושכר, והאמידים יקבלו על עצמם את הדאגה למחוסרי האמצעים. במשך כל הזמן הארוך ההוא לא בגד בו איש ורבים מאלה שנפלו בשבי סירבו להישאר בחיים, אם הוצע להם הדבר כתנאי שיסכימו להילחם נגדו. רעה וכל מחסור נשאו לא רק כאשר צרו עליהם, אלא גם בשעה שהם שמו מצור על מישהו, ובאומץ כזה, שפומפיוס, למשל, קרא מעל סוללות דיראכיום למראה הלחם העשוי עשבים, שבו כילכלו את נפשם, ואמר: "הלא כאן ענין לי עם חיות־טרף!" וציווה לסלק משם מהר את הלחם ולא להראותו לאיש, שלא יחלש אומץ־רוחם של אנשיו למראה כוח־הסבל של האויב ועקשנותו.

עדות לאומץ־הלב, שבו נילחמו חיילותיו, משמשת העובדה שבשעה שנחלו תבוסה, ואך פעם אחת ויחידה ליד דיראכיום, ביקשו מרצונם שקיסר יטיל עליהם עונש והמצביא אנוס היה לנחמם יותר מאשר להענישם. בשאר הקרבות התגברו בנקל על המוני צבאות האויב, אף כי נפלו מהם פי כמה וכמה במיספר. ומעשה בפלוגה אחת של הלגיון השישי, שעצרה בשעה שהעמידוה לשמור על מבצר בהמשך של שעות אחדות ארבעה לגיונות של פומפיוס, עד שכולם כמעט נפגעו בהמון חיצי האויב, שמהם נימצאו אחר כך מאה ושלושים אלף בתוך החומות. ואין לתמוה על כך, ביחוד אם ניקח בחשבון את מעשי הגבורה של יחידים, כגון זה של הקנטוריון קאסיוס סקיבה, או החייל גאיוס אקיליוס, שלא להזכיר רבים אחרים. סקיבה החזיק מעמד על משמרתו ליד שער המבצר גם לאחר שעינו אחת ניפגעה ונידקר בירכו ובכתפו ומגינו נוקב על ידי מאה ועשרים פגיעות חיצים. אקיליוס אחז בקרב הימי על ידי מסיליה את אחורי אנית האויב בימינו וכאשר נגדעה זו קפץ לתוך האניה, כדוגמת מעשהו המהולל של קינגיירוס היווני,[80] וגירש את הבאים לקראתו בכפתור שבאמצע מגינו.

69 עריכה

במשך עשר שנות מלחמת־הגאלים לא קרה אף מקרה אחד של התקוממות חייליו, ובמלחמת־האזרחים קמו נגדו רק מעטים, וגם אלה שבו מהר למלא חובתם, ולא משום וותרנותו של המצביא, אלא בשל תקיפותו, שכן לא נסוג מעולם מפני המתפרצים, כי אם להיפך התיצב פעמים רבות למולם. כך שילח מפניו בחרפה את כל הלגיון התשיעי על יד פלקנטיה, אם כי פומפיוס עמד עדיין בנשק, ולאחר בקשות ותחנונים רבים והענשת האשמים, חזר וקיבל אותם, וגם אז באי־רצון.

70 עריכה

ופעם אחת כאשר חיילי הלגיון העשירי ברומא דרשו את שיחרורם ושכרם באיומים נוראים ואמרו, שלא יירתעו מלהביא סכנה גדולה גם על העיר, וכל־זה בשעה שאש המלחמה באפריקה היתה בעצם התלקחותה, לא היסס לצאת אליהם, למרות אזהרות חבריו, וגם לשחררם מן הצבא. ואילו במלה אחת, כאשר קרא להם "אזרחים" במקום "חיילים", רכש את לבם וריככם על־נקלה ומיד נענו לעומתו, שאכן חייליו הם והלכו אחריו מרצונם לאפריקה, אם־כי הוא התנגד לכך.

71 עריכה

דאגה ונאמנות כלפי התלויים בו נודעו ממנו עוד בימי נעוריו. כאשר הגן על האציל הצעיר מאסינתה בפני המלך היאמפסאל, עשה זאת ברגש רב כל כך, שבשעת הדין והדברים אחז בזקנו של יוּבּה בן־המלך, וכאשר מאסינתה נידון לשלם את המס, חטפוֹ תיכף מידי האנשים שאמרו לאסרו והסתירוֹ בביתו זמן רב. לאחר זמן, עם תום מועד הפריטורה, כאשר יצא להיספניה, הסיעו עמו בתוך האפריון שלו בין שורות לווּי־הכבוד ושבטי הליקטורים.

72 עריכה

אל ידידיו התיחס תמיד ברצון ובתשומת־לב. כאשר תקפה פעם מחלה פתאומית את גאיוס אופיוס שליווהו בדרכו בין יערות פרא, וויתר למענו על מקום הלינה היחיד שהיה שם באחת הבקתות ובעצמו שכב על האדמה תחת כיפת השמים. וכאשר עלה לשלטון העלה אחדים מאנשיו, למרות מוצאם השפל, למשרות המכובדות ביותר. וכאשר הוכיחוהו על כך הודה בגלוי ואמר, שאילו היה נעזר בשודדים ובגזלנים להגנת מעמדו, היה מכיר תודה גם לאנשים כאלה באותה מידה.

73 עריכה

מימיו לא נטר שנאה לאדם במידה כזאת, שלא יכול להשתחרר ממנה ברצון, אם ניתנה לו ההזדמנות לכך. גאיוס ממיוס, שעל נאומיו החריפים ענה בכתב במרירות לא מעטה משלו, ניתמך על ידו בשעה שהיה מועמד לקונסולט. כאשר ביקש גאיוס קלווּס, שכתב עליו אפיגרמות מעליבות, להשלים עמו, כתב אליו בעצמו לראשונה. כמו כן לא נעלמו מעיניו העלבונות, שוַלֶרְיוּס קאטוּלוּס כלל פעם בפעם בתוך חרוזיו על מַאמוּרָה,[81] אבל כאשר ביקש ממנו סליחתו, הזמינהו בו ביום אל שולחנו והמשיך לנהוג בידידות עם אביו של זה, כפי שעשה קודם לכן.

74 עריכה

אך גם בשעה שנקם נקמותיו נהג מטבעו בחסד. כאשר נפלו בידיו שודדי־הים שחטפוהו ציווה להרגם לפני שיוקיעום על הצלב, באשר כבר נישבע קודם להצליבם. מעולם לא עלה על לבו להרע לקורנליוס פגיטה, שארב לו פעם לילה לילה בהיותו חולה ומתחבא ורק בקושי נמלט מידו בתשלום שכר שלא ימסרהו לידי סוּלָה. על מזכירו, העבד פילמון, שהבטיח לשונאיו להמיתו ברעל, לא הטיל עונש חמור ממיתה רגילה.[82] כאשר נקרא להעיד נגד פובליוס קלודיוס, שנאף את אשתו ועל כך נאשם בחילול קדשי־הדת, הכחיש כי נודע לו הדבר, ואף על פי שגם אמו אברליה וגם אחותו יוליה תיארו הכול כהוויתו לפני אותם השופטים, וכאשר נשאל על שום מה איפוא שילח את אשתו מלפניו, אמר: "משום שדעתי היא, כי בני ביתי חייבים להיות נקיים מחשד כמו מעווֹן".

75 עריכה

ברם מפליאים המתינות ורוחב־הלב שהראה במלחמת האזרחים גם בהנהלתה וגם בשעה שהניצחון היה כבר בידו. בשעה שהודיע פומפיוס, שכל מי שלא יהיה בעד הרספובליקה ייחשב לאויב, הכריז הוא כי העומדים מן הצד שלא יצטרפו לאחת המפלגות יהיו נימנים בין ידידיו בעתיד. לעומת זאת איפשר לכל אלה, שנתמנו לקצינים על ידו לפי המלצת פומפיוס, לעבור אליו. וכאשר הוחל במשא ומתן ליד אילרדה על דבר הכניעה ובין שני הצדדים נוצר מגע ומשא תדיר ואפרניוס ופטריוס שינו דעתם באופן פתאומי והרגו את אנשיו של קיסר, שתפסום בתוך מחנם, לא נתנוֹ לבו להשיב להם כמידת הבגידה שבגדו בו. במערכת פרסלוס הכריז, כי יש לחוס על האזרחים. אחר־כך הרשה לכל אחד מאנשיו להציל כרצונו חייו של איש אחד ממחנה האויב. ואכן לא נימצא שאיש מהם אבד שלא בקרב, זולת אולי אפרניוס ופאבסטוס ולוקיוס קיסר הצעיר; וגם אלה סולקו, כפי שחושבים, שלא על דעתו, אף כי הראשונים חזרו ומרדו בו לאחר שקיבלו סליחתו, ואילו קיסר זה רצח קודם באכזריות, באש ובחרב, את עבדיו ומשוחרריו ואחר כך טבח גם את בעלי־החיים, שהוכנו לשעשועים העממיים! לבסוף, באחרית ימיו, נתן רשות לכל אלה שעד אותה שעה לא סלח להם, לשוב לאיטליה ואף לתפוס משרות אזרחיות וצבאיות. יתר על כן, הרשה להקים מחדש את מצבות לוקיוס סוּלה ופומפיוס, שההמון הפיל אותן. בסוף ימיו העדיף למנוע מכך שידברו עליו דברי איבה קשים, מאשר להענישם. וכן לא עשה מאומה נגד קשרים שנתגלו וכינוסי־לילה, אלא הכריז ברבים כי הדבר נודע לו. כאשר דיברו עליו במרירות הסתפק בכך, שהזהיר אותם האנשים באסיפת־העם לבל ימשיכו לעשות כן ובשויון־נפש נשא את כתב־הפלסתר המלא נאצות של אבלוס קיקינה ואת שירי־הגנאי החריפים מאוד של פיתולאוס, שפגעו בשמו הטוב.

76 עריכה

ואילו שאר מעשיו ודבריו מכריעים את הכף לצד אותה דיעה, שניצל שלטונו לרעה ונרצח בצדק. לא רק שקיבל משרות־כבוד יתר על המידה, כגון קונסולט רצוף, דיקטאטורה מתמדת ופיקוח על המוסר: ונוסף על כך נתן לעצמו את הכינוי "אימפרטור", את התואר "אבי־המולדת", העמיד פסלו בין פסלי המלכים, הגביה בימת האורכסטרה; אלא על כל אלה הניח שיעניקו לו כיבודים, העולים על שיא מאויי־אנוש: מושב־זהב בקוריה ובבית המשפט, מרכבה ואפריון[83] בין האלים בתהלוכת הקירקס, מקדשים, מזבחות, העמדת אנדרטאותיו ליד אלו של האלים, מיסב ליד "שולחן האלים",[84] כוהן גדול וחבורת כהנים לופרקיים[85] וקריאת חודש אחד[86] על שמו. ועוד זאת: את כל משרות הכבוד קיבל וחילק כטוב בעיניו. את הקונסולט השלישי והרביעי נשא רק להלכה, כי הסתפק בזה שהוכרז שלטונו הדיקטאטורי יחד עם הקונסולט ובכל שנה העמיד במקומו שני קונסולים לשלושת החדשים האחרונים, באופן כזה שבתקופת־הבינים לא היו כלל בחירות, מלבד למשרות טריבוני העם ואידיליו. במקום הפריטורים מינה פרפקטים להנהלת עניני העיר בהעדרו. ויום אחד לפני הראשון לינואר כשמת אחד הקונסולים, נתן לכמה שעות את המשרה הפנויה למי שביקש להשיגה. ובאותה שרירות־הלב מסר, בלי שים־לב למנהג המקובל, את המשרות למשך שנים רבות; העניק לעשרה אנשים במעמד פריטורי את אותות הכבוד הקונסולריים וקיבל לסנט אנשים, שזה עתה זכו לאזרחות ומהם גם ברברים למחצה מבין הגאַלים. נוסף על כך שם בראש עניני־המטבעות ומסי־המדינה את עבדיו הפרטיים. את הפיקוד על שלושת הלגיונות, שהשאיר באלכסנדריה, מסר לידי רופיו, ריע־עגבים שלו, שהיה בן עבדו המשוחרר.

77 עריכה

כמו כן היה מתרברב בגלוי בדברי־התנשאות לא קטנים מזה באמרו, כפי שכותב טיטוס אַמפּיוס, שהקהיליה אינה ולא כלום; כינוי בלבד ללא גוף ותואר; שסוּלָה היה בוּר וניבער־מדעת ומשום כך ויתר על הדיקטאטורה;[87] שהבריות חייבים עתה לדבר אליו ביתר־זהירות ולקבל דבריו כחוק. בחוצפתו הגיע לידי כך, שבשעה שמנחש־עתידות הודיע לו פעם, כי הקרביים של הקרבן מראים סימנים רעים באשר הלב חסר בו, ענה ואמר: "לכשארצה יבשרו הם טובות, ובכלל אין לראות בזה אות ומופת מאלהים שלבהמה אין לב!"[88].

78 עריכה

ברם, השנאה העיקרית והמסוכנת ביותר עורר עליו ביחוד לרגל המעשה הבא: בשעה שבא לפניו כל הסנט כולו ובידו החלטות על מתן אותות־כבוד רבים ומפוארים ביותר, קיבל פניהם לפני מקדש ונוס גניטריכס בישיבה. יש אומרים, שביקש לקום, אבל קורנליוס באלבוס עצר בו; אחרים אומרים, שלא ניסה כלל אלא אדרבה, כשרמז לו גאיוס טרבאטיוס שיקום, הטיל בו מבט זועף. מעשה זה נחשב כקשה לנשוא ביחוד משום שהוא עצמו, בשעה שעבר בתהלוכת הניצחון לפני מושב חבר הטריבונים ואחד מהם, פונטיוס אקוילה, לא קם בפניו, התמרמר כל־כך עד שפרץ בקריאה: "הבה אקוילה, דרוש איפוא מידי בחזרה כטריבון את הרספובליקה!", ובהמשך של כמה ימים בלא הפסק לא הבטיח לאיש דבר בלי להוסיף תנאי בלשון זו: "אם רק ירשה לי פונטיוס אקוילה".

79 עריכה

לעלבון ולבזיון זה בהתנהגותו עם הסנט, עוד הוסיף מעשה־זדון העולה על כך בהרבה: בשעה שחזר העירה בחגיגות הלאטינים[89] בתשואות סוערות של העם, שלא נשמע עוד כמוהן, הניח אדם אחד מן ההמון על פסלו זר־דפנים קשור בסרט לבן[90] וטריבוני־העם אפּידיוס מארולוס וקיסיטיוס פלאבוס ציוו לסלק את הסרט מן הזר ולשים את האיש בכבלים, חרה בו אפו של קיסר, אם משום שהנסיון להעלותו למלוכה עבר בלא הצלחה, או כפי שאמר, משום שנשללה ממנו התהילה שבסירוב, נזף בהם קשה והסירם ממשרתם. ואמנם מכאן ואילך לא יכול להסיר מעליו את האשמה, כי שואף הוא לתואר מלך, אף־על־פי שלעם שברך אותו כמלך ענה שהוא קיסר ולא מלך, וגם בחג הלוּפֶרקאליה, שעה שהקונסול אנטוניוס ניסה כמה פעמים להקריב את הכתר אל ראשו לפני במת הנואמים, דחה אותו ושלח את הכתר לקפיטוליום, קודש ליופיטר אופטימוס מאכסימוס. גם שמועה חוזרת ונשנית נתפשטה, כי עתיד הוא להעתיק מושבו לאלכסנדריה או לאיליום ויעביר אתו לשם את אוצרות הממלכה; את איטליה ירוקן על ידי הגיוסים ואת הנהגת העיר ימסור לידידיו; וכמו כן, שבישיבה הבאה של הסנט יציע לוקיוס קוטה בשם וועדת החמישה־עשר,[91] כי מאחר שכתוב בספרי־הגורל, שהפרתים לא ינוצחו אלא על ידי מלך, יש לתת לקיסר את התואר הזה.

80 עריכה

דבר זה הביא לידי כך, שהקושרים החישו את ביצוע זממם, כדי שלא יהיו אנוסים להסכים לכך. והמועצות, שנערכו עד עתה במפורד ובהשתתפות שנים או שלושה אנשים, נצטרפו כולם לאחד, מפני שגם העם לא היה שבע־רצון ממצב הענינים והביע בסתר ובגלוי את התנגדותו לשלטון והשתוקק לגואלים. בשעה שנתקבלו זרים לסנט הודבק גליון ובו כתוב: "בשעה טובה![^93] איש בל ינסה להראות לסנטור חדש היכן הקוריה!" ובפי העם נישאו החרוזים האלה:

"קיסר גאלים הוליך לשבי, וגם לתוך הקוריה;

הגאלים מכנסיהם[92] פשטו ופס ארגמן ענדו".

בשעה שקוינטוס מאקסימוס, שמינהו קונסול במקומו לשלושה חדשים, ניכנס לתיאטרון והליקטור הכריז לפניו "שימו לב!" כנהוג, קראו לעומתו מכל צד: "אין זה קונסול!". לאחר שהדיח את הטריבונים קיסטיוס ומרולוס, נימצאו בבחירות הבאות פיתקאות הרבה, שבהן הצביעו עליהם כקונסולים. מתחת לפסלו של לוקיוס ברוטוס[93] כתבו אלמונים: "מי יתן והיית בחיים!", ועל אנדרטת קיסר רשמו את החרוזים:

"ברוטוס על אשר גירש מלכים היה לקונסול ראשון;

זה שסילק את הקונסולים נעשה מלך לבסוף".

למעלה משישים איש נתקשרו נגדו ובראשם גאיוס קאסיוס, מארקוס ודקימוס ברוטוס. תחילה לא יכלו להחליט בדעתם, אם יתחלקו לשתי קבוצות ובשעת הבחירות בשדה מארס, כשקיסר יקרא את הטריבוס למסור קולותיהם, ישליכוהו אלה מעל הגשר[94] והמחכים לו למטה ירצחוהו; או יתקפוהו ברחוב הקדוש, הוויָה סַאקְרָה, או בפתח התיאטרון. אך כאשר ניקבעה ישיבת הסנט באולם פומפיוס בחמישה־עשר למארס העדיפו בלי שהיות את הזמן והמקום הזה.

81 עריכה

בינתיים בישׂרו לו לקיסר דבר מותו הקרוב כמה וכמה אותות ברורים. חדשים מועטים קודם לכן בשעה שהמתישבים, שנישלחו על פי "חוק יוליוס" למושבה קפּוּאה, הרסו קברים עתיקים לבנין בתיהם ועשו זאת במרץ רב כיוון שמצאו בחיטוטיהם כמה אגרטלים מעשי־קדמונים, נימצא להם גם לוח נחושת כציון־לנפש, ששם קבור היה לפי המסורת קאפּיס, מיסדה של קפּוּאָה, ועליו הכתובת באותיות ובמלים יווניות בזו הלשון: "בשעה שתתגלינה עצמות קאפּיס ייהרג אחד מבני בניו של איוּליוּס[95] בידי קרוביו. אך עד־מהרה יוּקם דמו בפורענות גדולה שתבוא על איטליה". וחלילה לנו לחשוב את הענין הזה לאגדה או לבדותה, שכן מעיד עליו קורנליוס באלבוס, ידידו הנאמן של קיסר. ימים אחדים לפני מותו נודע לי, כי עדרי הסוסים, שהקדישם לָאֵלים בעברו את הנהר רוביקו ושלח אותם לנפשם בלא שמירה, נימנעים בכל תוקף מן המרעה, אינם אוכלים ובוכים בדמעות שליש. בשעה שעמד והקריב קרבן הזהירו סְפּוּרִינָה הרואה־בכבד, שישמור נפשו מפני סכנה שלא תידחה מהלאה לחמישה־עשר במארס. וביום שלפני אותו החמישה־עשר טסה ובאה אל תוך הקוריה של פומפיוס ציפורת־גדרון וזלזל של דפנה בפיה, וציפרים שונות ומשונות מן החורשה הקרובה רודפות אחריה וקורעות אותה שם לגזרים. בעצם הלילה, אור ליום הרצח, ראה הוא עצמו חלום, שבו היה מרחף פעם מעל לעננים ופעם מושיט ידו ליופיטר. וקאלפּוּרניה אשתו ראתה בחלומה, כי נפלה כותרת הגג ובעלה נידקר בחיקה; גם דלתות החדר ניפתחו פתאום מאליהן.

בעטין של כל הסיבות הללו, וגם מפאת מצב בריאותו הרופף, היסס קיסר זמן רב, אם להישאר בבית ולדחות את ההצעה, שעמד להציע בפני הסנט, אך לבסוף, כאשר האיץ בו דקימוס ברוטוס שלא יכזיב את הסנט הנאסף בהמון וממתין לו שם שעה ארוכה, יצא לדרך בערך בשעה החמישית.[96] בדרך הגיש לו מישהו מכתב ובו הודעה על ההתנקשות, אך הוא שם אותו בין שאר המכתבים שבשמאלו, שאמר לקרוא בהם לאחר מכן. ואף על פי שקרבנות רבים נשחטו אותה שעה בלי שיראה אות לטובה, ניכנס לקוריה מתוך בוז לאמונה, הביט בצחוק אל עבר ספּוּרינה וקרא לו נביא שקר, היות והגיע יום החמישה־עשר במארס בלי שתאוּנה לו כל רעה. ועל כך ענה לו הלה, כי אמנם הגיע היום ובא אך עדיין לא עבר.

82 עריכה

לאחר שישב במקומו התיצבו הקושרים מסביב, כאילו באו לחלק לו כבוד. מיד נתקרב אליו טיליוס קימבר, שקיבל על עצמו את התפקיד הראשי, כאומר לבקש ממנו דבר. וכאשר קיסר השיב פניו ריקם ובתנועת־יד דחה אותו לזמן אחר, אחז קימבר בטוגה שלו משתי כתיפיו. וכשקרא קיסר "הלא זה אונס!" פּצע אותו אחד מן האחים קסקה מלפנים, מעט למטה מן הגרון. קיסר אחז בזרועו של קסקה ודקרו בחרט[97]; אחר ביקש להזדקף, אך נעצר על ידי דקירה שניה. כאשר ראה כי באים עליו מכל צד בפגיונות שלופים, הליט ראשו בטוגה ומשך באותו זמן בשמאלו את שוּליה למטה עד לקרסוליו, שיפול בכבוד כשגם חלקו התחתון של גופו מכוסה. כך צנח ונפל פצוע בעשרים ושלוש דקירות בלי להשמיע מלה, מלבד האנחה האחת עם המכה הראשונה, ואף על פי שיש גם המוסרים, כי בראותו את מארקוס ברוטוס מתנפל עליו אמר ביוונית: "הגם אתה, בני?". לאחר שברחו כולם איש לעברו, מוטל היה שם זמן־מה בלי נשמה עד שבאו שלושה נערי־עבדים והניחוהו על גבי אפריון ונשאוהו לביתו, כשזרוע אחת תלויה לו ויורדת. מכל הפצעים הרבים לא נימצא אחד, שיכול היה לגרום למותו, לדעת אנטיסטיוס הרופא, אלא זה שקיבל בחזהו בשנית. בדעת הקושרים היה להשליך את גופו לאחר הרצח לתוך הטיבר, להחרים נכסיו ולבטל את תקנותיו, אך וויתרו על כך מפחד הקונסול מארקוס אנטוניוס וְלֶפּידוס, שׂר־הרכב.

83 עריכה

על פי דרישת חותנו לוקיוס פיסו נפתחה צוואתו וניקראה בבית אנטוניוס; אותה צוואה שכתב בחמישה־עשר בספטמבר קודם שנה אחת באחוזתו שבלאביקום והפקידה בידי הוֵסטאלית הראשית. קוינטוס טוברו מוסר, כי מימי היותו קונסול לראשונה ועד לתחילת מלחמת האזרחים נהג לקבוע את פומפיוס ליורשו ואף הכריז על כך בפני חייליו. אולם בצוואה האחרונה קבע ליורשים את שלושת הנכדים של אחיותיו: שלושת רבעי הירושה לגאיוס אוקטביוס[98] ורבע ללוקיוס פינריוס ולקוינטוס פדיוס. בסוף אותה התעודה אימץ את גאיוס אוקטביוס לבן משפחתו ונתן לו את שמו. רבים מרוצחיו מינה כאפיטרופסים לבנו, אם יוולד לו בן, ואת דקימוס ברוטוס אף מנה בין יורשי־המישנה. לעם הניח את הגנים, שהיו לו לאורך הטיבר, לשימושו של הציבור, ולכל איש ואיש שלוש מאות ססטרקים.

84 עריכה

משניקבע יום ההלוויה, הוקם מוקד בשדה־מארס על יד קבר יוליה, ולפני במת הנואמים הועמד מקדש־מעט מוזהב כתבנית היכל וֶנוס גנטריכּס, ובו מיטת־שן מוצעת במצעות זהב וארגמן ולראשה נס ועליו הלבוש שבו נירצח. כל אלה שביקשו להביא תרומות ללוויה, נצטווּ לעשות זאת בלי להתחשב בסדר הקבוע ולהביאן אל שדה־הקבורה איש־איש בדרך הרחוב שיבחר בו, כיוון שברור היה שיום אחד לא יספיק לכולם. במישחקי־האבל הושרו שירים אחדים שהיו מכוּונים להביע צער על המת ורוגז על הרוצחים, כגון הפיסקה מ"הכרעת הנשק" של פּאקוּוִיוּס:

"ובכן הצלתי את רוצחַי להוותי?"

ועוד כמה משפטים דומים לאלה מתוך ה"אלקטרה" של אטיליוס. במקום לספר בשבחיו הכריז הקונסול אנטוניוס על ידי כָּרוֹז את החלטת הסנט, שבה העניקו לו את כל אותות־הכבוד הניתנים לאלים ולאדם, וכן את השבועה, שלפיה התחייבו הם כולם לדאוג לשלומו של אותו האחד. משל עצמו הוסיף אך דברים מועטים ביותר. את המיטה שעמדה לפני במת הנואמים נשאו אל הפורום פקידים גבוהים וכאלה ששימשו בעבר במשרות העליונות. ובעוד שהללו מציעים לשרוף את הגויה בקודש־הקדשים של יופיטר קפיטולינוס והללו בפורום של פומפיוס, הבעירו שני אנשים חגורי חרב וזוג חניתות בידיהם את המוקד בלפידי־שעווה בוערים. מיד הוסיף עליו ההמון, העומד מסביב, ענפים יבשים וכיסאות־המשפט עם הספסלים ונוסף על אלה כל שהובא כדוֹרוֹן. אחר הטילו המנגנים ושחקני־התיאטרון אל תוך האש את הלבוש, שהשתמשו בו בחגיגות הניצחון שלו ולבשוהו עתה להלוויה, לאחר שפשטום מעליהם וקרעום לגזרים, וכן החיילים הוותיקים את כלי־נשקם, שהתקשטו בהם להלוויה. גם נשים רבות זרקו את העדיים מעליהן, את הענקים של ילדיהן ומעיליהן. המון רב של נכרים נתקהל מסביב והשתתף באבל הגדול של הציבור על ידי קינותיו, כל אחד לפי מנהגו, וביחוד היהודים,[99] שלילות רצופים באו לבקר במקום השריפה.

85 עריכה

מן ההלוייה פנה ההמון ישר אל ביתם של ברוטוס וקאסיוס עם לפידים בידיהם, ורק בקושי נהדפו משם. בדרך פגעו בהֶלְבִיוּס קִינָה ומחמת טעות בשמו (כי חשבו שזה הוא קורנליוס קינה שביקשו לתפסו על כי דיבר קשות באסיפה על קיסר ביום שלפני־כן), הרגוהו ואת ראשו התקוע בקצה חנית נשאו מסביב ברחובות. אחר כך העמידו בפורום עמוד מוצק עשוי שיש נומידי, עשרים רגל גובהו, וכתבו עליו "לאבי המולדת". זמן רב נהגו להקריב על ידו קרבנות, לנדור נדרים וליישב סיכסוכים בשבועה בשם קיסר.

86 עריכה

בלבם של אחדים מאנשי שלומו עורר קיסר את החשש, שבכלל לא רצה להמשיך לחיות עוד ולא דאג לחייו מסיבת בריאותו הרופפת. לפיכך הסיח דעתו מן האזהרות של האותות ומהודעות אוהביו. יש חושבים, כי בטח בהחלטת הסנט, שנזכרה למעלה, ובשבועתו, ולכן הרחיק מעליו גם את שומרי־ראשו ההיספניים, שהיו מלווים אותו בחרבותיהם. בניגוד לכך אומרים אחרים, שהעדיף ללכת פעם אחת לקראת הפח הטמון לו מכל הצדדים, מאשר להישמר לנפשו (ולחיות תמיד במתיחות).[100] מספרים שרגיל היה לומר, כי לא רק לטובתו הוא אלא לטובת המדינה עליו להישאר בחיים; שכן השיג הוא כבר מזמן רב תוקף ותהילה למכביר, אבל אם יאונה לו אסון, לא תמצא המדינה את מנוחתה, אלא תבואנה עליה מלחמות אזרחים קשות עוד יותר משהיו.

87 עריכה

דבר אחד ברור למדי בעיני כולם כמעט, כי זכה במוות כזה, שביקשו כמעט לעצמו. שכן בשעה שקרא פעם בספרוֹ של כסנופון[101] על כורש, שציווה במחלתו האחרונה אילו דברים בענין הלוויתו, אמר כי הוא סולד ממין מוות איטי כזה ואיווה לעצמו מיתה פתאומית וחטופה. גם ביום שלפני הרצח, משנתגלגלה השיחה בשעת הסעודה בבית מארקוס לפידוס, מהו הקץ הנעים ביותר לחיים, העדיף קיסר את המוות החטוף והבלתי־צפוי.

88 עריכה

הוא מת בשנת החמישים ושש לחייו, ונתקבל למנין האלים לא רק לפי החלטה שמן־השפה־ולחוץ, אלא גם מתוך הכרת ההמונים. כי הנה בשעת המישחקים, שערך יורשו אבגוסטוס מיד לאחר שהוּרם למעלת אֵל, האיר במשך שבעה ימים רצופים כוכב־שביט, שעלה בסמוך לשעה האחת־עשרה,[102] והבריות האמינו כי הוא נשמת קיסר, שנילקחה לשמים, ומטעם זה הציבו כוכב מעל לראש האנדרטה שלו. את הקוריה שנירצח בה הוחלט לסתום בקיר; לקרוא ליום החמישה־עשר במארס "יום הרצח" ולא לקבוע לעולם את ישיבות הסנט לאותו יום.

89 עריכה

מרוצחיו לא נישאר כמעט איש בחיים למעלה משלוש שנים, ואיש מהם לא מת בדרך הטבע. על כולם הוצא פסק־דין מוות, וכל אחד מהם אבד במסיבות שונות, האחד באניה שטבעה והאחד בשדה־הקרב. ואחדים מהם שמו קץ לחייהם באותו פגיון, שבו פגעו בקיסר.


הערות שוליים עריכה

  1. ^ תחילת הספר חסירה; גליון שלם מכתב היד אבד כניראה עוד בזמן קדום.
  2. ^ בשנת 84/85 לפני הספירה לפי סוויטוניוס, שקבע כי קיסר נולד בשנת 100. מוֹמסן ואחרים חושבים שנולד בשנת 102, והוא הנכון.
  3. ^ Flamen Dialis.
  4. ^ כוהן־יופיטר חייב היה להיות נשׂוי, ועל ידי הגירושין היה מקפח משׂרתו.
  5. ^ כלומר מפלגתו של מאריוס.
  6. ^ 81 לפני הספירה.
  7. ^ בצפון־מערב אסיה הקטנה.
  8. ^ מלך ביתיניה.
  9. ^ באי לסבּוֹס.
  10. ^ זר ענפי אלון, שניתן כאות־הצטיינות למי שהציל חייו של אזרח רומי במלחמה.
  11. ^ בקצה דרום־מזרח אסיה הקטנה, על גבול סוריה.
  12. ^ אפולוניוס מאלבּנדה, תלמיד מנקלס, כתב ספר היסטוריה.
  13. ^ ראה פרק 74.
  14. ^ קצין גבוה; בכל לגיון היו שישה כאלה.
  15. ^ לפידוס.
  16. ^ הקויסטור שימש עוזר כללי לקונסול ותפקידו היה בעיקר הנהלת עניני־הכספים.
  17. ^ לאבי המשפחה נחשב אִיוּלוּס, בּנוֹ של אֵניאַס הגבור הטרוֹיאני, שלפי האגדה היה בנה של ונוּס.
  18. ^ בחג האֵלה בּוֹנה דיאָה, שבו נאסרה ההשתתפות על הגברים.
  19. ^ בדיוק: "מעבר משם", כלומר השטח שמעבר לנהר אֶבּרוֹ.
  20. ^ המושבות שנוסדו על ידי העמים הלאטיניים מעבר לנהר פּוֹ. המושבות הלאטיניות בשאר חלקי איטליה זכו לאזרחות מליאה עוד בשנת 89.
  21. ^ הממונה על העבודות והבנינים הציבוריים ושאר ענינים מוניציפּאליים.
  22. ^ magister equitum, שעמד בראש חיל־הפרשים.
  23. ^ כדי להרחיקו מן העיר בדרכי־כבוד.
  24. ^ תלמי אַבלטט, אבי קליאוֹפּטרה.
  25. ^ של סוּלה, שהעמיד כל חברי מפלגת מאריוס מחוץ לחוק.
  26. ^ לכוהן הגדול היו הכנסות גדולות מנכסי ההקדש.
  27. ^ קוינטוס קיקרו.
  28. ^ בראשון ליאנואר ליווּ הסנטורים את הקונסולים החדשים בדרכם מביתם אל הקפיטול להקרבת קרבנות.
  29. ^ על ידי אשור התקציב ומנוי הפקידים.
  30. ^ לאחר תום מועד כהונתם.
  31. ^ כלומר פרובינציות שבהן נצטמצמו תפקידי הנציב בשמירת היערות ושדות המרעה בפני שודדים, כי הסנט לא נטה למסור לקיסר פרובינציה, שבה צריך היה לפקד על צבא.
  32. ^ הטריומוירט הראשון, בשנת 59.
  33. ^ שני הקונסולים היו מתחלפים ביניהם בכל חודש.
  34. ^ בצפון קמפניה.
  35. ^ כדי שיוכל להבחר למשרת טריבון העם ולהתקיף את קיקרו.
  36. ^ בשעה שלוש אחרי הצהרים, לאחר גמר שעות העבודה הרשמיות.
  37. ^ ביטוי דו־משמעי, שכלל ברומית גם הוראה של נבול פה; על כך באה הערה העוקצנית שלאחריו, הרומזת ליחסיו של קיסר עם המלך ניקומדס.
  38. ^ כלומר באַשׁוּר.
  39. ^ אפריל 56.
  40. ^ alauda – מלה קלטית שפירושה עפרוני, שבנוצותיו קישטו חיילי אותו לגיון את קובעיהם.
  41. ^ תחילה נמשך טקס־ההודיה על ניצחון רק יום אחד, לאחר זמן עלה לשנים־עשר, ואילו קיסר זכה לחוג אותו פעם חמשה־עשר ופעם אף עשרים יום רצופים.
  42. ^ 58–50.
  43. ^ מיל רומי (אלף צעדים) 1480 מטר.
  44. ^ על ידי מילו, בשנת 52.
  45. ^ ועל כן היה עליהם למות.
  46. ^ בשנת 51 לפני הספירה.
  47. ^ שיוכל לעמוד לבחירות שלא בנוכחותו.
  48. ^ רוצחו של פובליוס קלודיוס (ראה פרק 26 לעיל).
  49. ^ בו ניצח את פומפיוס בשנת 48.
  50. ^ קיקרו.
  51. ^ "אם לעוות את הצדק, ראוי לעוותו בשל כתר־מלכות; בשאר הענינים כבד את המקודש".
  52. ^ כאשר החליט הסנט לפזר את הלגיונות של קיסר השתמשו הטריבונים אנטוניוס וקסיוס בויטו והתנגדו לכך.
  53. ^ רק אלה שרכושם הגיע למעלה מסכום זה נתקבלו למעמד הפרשים. אות־מעלתם היתה טבעת־זהב על אצבעם.
  54. ^ מלך נומידיה.
  55. ^ מקום בין הקפיטוליום לגבעת הפלטין.
  56. ^ Veni, vidi, vici.
  57. ^ קומדיה גסה, שבה היו מחקים אנשים או טיפוסים ידועים.
  58. ^ מעמד המשחקים בזוי היה בעיני הרומאים ולבן מעמד הפרשים שהופיע במחזה פּומבי אבדו כל זכויותיו. לאחר שקיסר השיב כך את לבריוס על־כנו על ידי הענקת אותות־המעמד חזר וישב בשורות, שהוקצו למעמדו בתיאטרון.
  59. ^ מין מישחק־מלחמה, שלפי האגדה מוצאו מאיניאס. קיסר, שחשב אותו לאבי משפחתו, חידש את המנהג.
  60. ^ בימי הרפובליקה היתה השנה בת 255 יום, וכדי להשלים את הימים החסרים היו מוסיפים חודש־עיבור בן 22 או 23 יום לאחר חודש פברואר. בתיקון הלוח נעזר קיסר בתוֹכן המצרי סוסיגנס.
  61. ^ איזור מוניציפאלי או כפרי, שבו היו מאורגנים אזרחי רומא לשם גביית מסים ובחירות הפקידים. בימי הרפובליקה היו 35 איזורים כאלה.
  62. ^ על ידי סוּלָה.
  63. ^ מיצר קורינתוס.
  64. ^ רחוב ורובע בין הפורום והגבעה האסקוילינית.
  65. ^ שישה־עשר מיל מרומא.
  66. ^ לרצף בהם את אוהל המיפקדה שלו.
  67. ^ שכן היה עוגב על אשתו של פומפיוס בשעה שיצא למלחמה נגד מיתרידתס, כמו שעגב איגיסטוס על קליטמנסטרה, אשת אגממנון, בשעה שהלה נלחם על יד טרויה.
  68. ^ tertia – כלומר שלישית, וכן גם שם הנערה. לשון נופל על לשון כפול, כי המלה deducere פירושה גם להוריד וגם להפקיר לזנוּת.
  69. ^ קיסריוֹן.
  70. ^ נציב הפרובינציה. תואר זה ניתן בשנים 81–52 גם לפרופריטורים.
  71. ^ המחיר הרגיל היה בערך 4000 ססטרקים הליברה (היא 327.45 גרם).
  72. ^ נאום, שבו התחרה בעורכי־דין אחרים כדי לזכות בניהול חקירה משפטית.
  73. ^ ראה חיי אבגוסטוס, פרק 29.
  74. ^ כמאה וחמישים קילומטר.
  75. ^ פירושו של כינוי־גנאי זה אינו ידוע.
  76. ^ המלים שבסוגריים מצויות רק בכתבי־היד המאוחרים וכנראה אינן אלא השלמה משוערת.
  77. ^ צבעה כעין השני ולבשוה על השריון, כדי שיבחינו מרחוק בדמות המצביא.
  78. ^ לפני שמחה או משתה היו סכים בשמן המור את השערות ואת הגב וגם את המלבושים.
  79. ^ שליחו של קיסר במלחמה הגאלית; הוכה והומת על ידי אמביוריקס.
  80. ^ בקרב הימי על יד סלמיס; ראה הרודוטוס, 114.VI.
  81. ^ ראה שירי קאטולוס מספר 29 ו־57.
  82. ^ במקום צליבה.
  83. ^ לנשיאת פסלו.
  84. ^ pulvinar – כר, שעליו העמידו את פסל האֵל בסעודות חגיגיות ובמשחקים שבקירקס.
  85. ^ כוהני האֵל Lupercus, שערכו את טקס הפולחן בחג ה־Lupercalia. לכתחילה היו שתי חבורות של כוהנים וקיסר הוסיף את ה־Luperci Julii.
  86. ^ יולי.
  87. ^ דיקטאטורה פירושה גם פעולת המורה, המכתיב לתלמידיו.
  88. ^ cor פירושו בלאטינית גם לב וגם תבונה.
  89. ^ חגיגת ברית הערים הלטיניות לכבוד יופיטר.
  90. ^ הוא סימן המלוכה.
  91. ^ הממונים על ספרי הסיבילות.
  92. ^ הלבוש הלאומי של הגאלים. פס ארגמן בשולי הטוגה היה סמל מעמד הסנטורים.
  93. ^ מגרש המלכים מרומא ומיסד הקהיליה.
  94. ^ גשר־עץ שהועמד כבימה להעביר בו את המצביאים לשם מסירת קולותיהם.
  95. ^ אביהם האגדי של בית יוליוס; לדעת מעטים היה קאפיס מקרוביו.
  96. ^ בסמוך לאחת־עשרה שעות קודם הצהרים.
  97. ^ שבר־עצם ששימש לכתיבה על לוחות־שעווה.
  98. ^ מי שהיה אחר כך אוקטביאנוס אבגוסטוס.
  99. ^ כי הרבה להעניק להם חסדו. ראה: יוספוס, קדמוניות 10–8.XIV.
  100. ^ חסרים במקור, הושלמו על פי השערתו של Roth.
  101. ^ בספרו "קירופידיה" 7. 8.
  102. ^ כשעה לפני שקיעת החמה.