חיי שנים עשר הקיסרים/ויטליוס

וִיטֶלִיוּס

(אַבלוּס וויטליוּס)

1

על אודות מוצאם של הוויטליים נימסרו השערות שונות, הסותרות זו את זו לחלוטין. יש אומרים שמוצאם קדום ואציל, ואילו לדעת אחרים חדש הוא ומעורפל, ואפילו שפל. אשר לי אומר הייתי, כי דבר זה בא ונהיה מצד אלה שהחניפו לו לקיסר וויטליוס, או שאמרו לגנותו, אלמלא ידעתי כי הדעות הללו על אודות מצב המשפחה נחלקו עוד זמן ניכר קודם לכן. נתקיים בידינו ספר, שכתבו קווינטוס אֶבלוֹגיוּס לקווינטוס וויטליוּס, מי שהיה קוויסטור בזמנו של אבגוסטוס האלוהי, ובספר זה כתוב, כי הוויטליים הם מצאצאי פאבנוּס, מלך האבּוריגינים^[1], וּויטֶליה שהעריצוה במקומות רבים כאלהוּת, והם משלו על כל לאטיוּם. שארית הגזע עברה מארץ הסאבינים לרומא וניספחה אל שורות הפאטריקיים. כעקבות אותו הגזע נתקיימו זמן רב: הדרך הוויטלית היוצאת מהיאניקוּלוּס^[2] עד הים, וכן מושבה בשם זה, שבני המשפחה דרשו פעם להגן עליה בפני האקוויקוֹלים בכוחות בית־האב עצמו. אחרי כן, בימי המלחמה בסאמניטים, כשנישלח גדוד־צבא לאפוּליה, התיישבו אחדים מן הוויטליים בנוּקריה^[3] ולאחר זמן ארוך חזרו צאצאיהם אל הבירה ואל המעמד הסנטורי.

2

לעומת זאת מוסרים רבים, שמייסד בית־האב היה עבד משוחרר. קאסיוּס סורוּס ואתו אחרים אומרים אפילו, שהיה רצען־מטליא, ובנו, לאחר שזכה לרכוש הגון על ידי מכירת אחוזות מוחרמות בחלקות קטנות ובעבודתו כסוכן־חרש ממשלתי, נשא לו אשה מן ההמון, בתו של איזה אנטיוֹכוּס, שהתעסק באפיית לחם, והיא ילדה לו בן שנעשה פרש רומאי. אולם כל הסתירות הללו ישארו ללא־הכרעה. מכל־מקום פובליוס וויטליוס, בן שמפחה נוּקרית, אם מגזע עתיק ואם מהורים ואבות שיש להתבייש בהם, היה בלא ספק פרש רומאי ומפקח על נכסי אבגוסטוס והניח אחריו ארבעה בנים, שהגיעו למשרות גבוהות ושם־כינויָם דומה היה תמיד וניבדלו רק בשמותיהם הפרטיים, והם: אבלוּס, קווינטוס, פובליוס ולוקיוס. אבלוס מת בשנה ששימש בה בקונסולט, שהתחיל בו יחד עם דומיטיוס, אביו של נירון קיסר. עם־זאת היה איש אוהב־חיים ומפורסם במשתאותיו המפוארים. קווינטוס ירד ממעלתו, כאשר הוחלט מטעם טיבריוס לבור את הסנטורים, שלא היו ראויים למעמדם, ולסלקם. פובליוס היה בן לוויתו של גֶרמאניקוס, תבע לדין את גְנֵיוס פיסו, אויב אדוניו ורוצחו, והשיג את חיובו בדין, ולאחר ששימש בפריטורה, נאסר בין מרעיו של סייאנוס והוחזק במעצר אצל אחיו; שם פתח את עורקיו בתער־הסופרים, אך נתן לחבשו ולרפאותו, לא משם שחזר בו מרצונו למות, אלא משום שלא יכול לעמוד בפני הפצרותיהם של בני ביתו; לבסוף מת ממחלה באותו מעצר עצמו. לוקיוס, לאחר ששימש בקונסול, נתמנה נציב סוריה. הוא הביא את ארטאבּאנוּס, מלך הפרתים, על ידי תחבולות מובהקות, לא רק לידי פגישה אישית אתו, אלא אף לידי מתן כבוד לדגלי הלגיונות^[4]. אחר כך שימש יחד עם קלאבדיוס קיסר במשרת קונסול רגיל שתי פעמים נוספות, גם קנסור היה וקיבל על עצמו את הנהגת עניני המדינה בשעה שיצא הקיסר למסע־המלחמה הבריטני. איש נקי־כפים ורב־פעלים היה, אך יצא לו שם רע מאוד על אהבתו למשוחררת אחת, שברוֹק שלה המעורב בדבש משתמש היה אפילו כתרופה נגד מחלת הפה והגרון, ועשה זאת לא בסתר ולעיתים רחוקות, כי אם יום־יום ובפרהסיה. אותו אדם כשרון מפליא היה לו לחנופה: הוא היה הראשון, שהנהיג לסגוד לגאיוס קיסר כלאֵל, ובשובו מסוריה לא העז לבוא לפניו אלא בהליטו את ראשו, בהסיבו את גופו ולבסוף בנפלו על פניו. כדי לקנות בכל האמצעים את לבו של קלאבדיוס, הנתון בידי נשיו ומשוחרריו, ביקש מאת מסאלינה כחסד שאין למעלה ממנו, שתתן לו לחלוץ את נעליה מרגליה; ואת הנעל, אשר חלץ מרגלה הימנית, נשא אתו תמיד בין הטוגה והטוניקה, ומזמן לזמן היה מנשק אותה. את אנדרטאות־הזהב של נארקיסוּס ופאלאס העריץ בין תרפי־ביתו. ממנו באה אותה אימרה מפורסמת: "כן תזכה לעשותם פעמים רבות!" שבה בירך את קלאבדיוס כאשר ערך את משחקי מאת־השנים^[5] שלו.

3

הוא מת בשיתוק למחרת היום שתקפתו המחלה והשאיר אחריו שני בנים, שנולדו לו מסֶסטיליה, אשה הגונה מאד ובת־טובים. זכה לראותם קונסולים, ושניהם בשנה אחת ובמשך כל השנה, שכן בא הצעיר במקום אחיו הבכור בששת החדשים האחרונים. משנפטר, כיבדהו הסנט בהלוויה פומבית וגם בפסל, שהוקם לפני בימת הנואמים, ועליו הכתובת: "מסירותו לקיסר בלתי־מעורערת".

אבְלוּס וִיטֶלְיוּס בן לוקיוס, הקיסר, נולד ביום עשרים וארבעה או, לדברי אחרים, בשבעה בספטמבר, בשנת הקונסולט של דרוסוס קיסר ונוֹרבּאנוּס פלאקוּס^[6]. הוריו, מששמעו את מערכת־המזל שחזו לו החוזים בכוכבים, נתמלאו פלצות עד כדי כך, שאביו השתדל תמיד בכל כוחו שלא תינתן לו איזו פרובינציה כל עוד הוא בחיים, ואמו משנודע לה כי שלחוהו אל הלגיונות, וגם כשהכריזוהו לקיסר, התאבלה עליו כעל אדם אובד. את ילדותו וראשית עלומיו בילה בקאפרי בין זונות טיבריוס, והוכתם לכל ימי חייו בשם־הגנאי "ספינטריה"^[7]; כמו כן סברו, כי בזכות הפקרת גופו באה עלייתו של אביו.

4

גם בשנות חייו שלאחר מכן נתגאל בכל מיני תועבה וזכה על ידי כך למקום חשוב בחצר. על גאיוס קאליגוּלה חביב היה בשל חריצותו ברכיבת־מירוץ, על קלאבדיוס כקוביוסטוס, ואילו יותר מכולם רצוי היה על נירון, גם בשל אותם הדברים שנזכרו, וגם בזכות שרות מיוחד; שכן בשבתו בראש תחרויות ה"נֶרוֹניה"^[8], ונירון השתוקק להשתתף בתחרות עם המנגנים בקתרוס ועל אף הפצרותיו של כל הקהל לא העז לעשות זאת אלא יצא את התיאטרון, החזירו וויטליוס לשם, כאילו היה ציר שלוח אליו מאת העם, העומד על דעתו, ועל ידי כך נתן לנירון את האפשרות להיעתר לבקשותיהם.

5

בדרך זו, ובחסדם של שלושה קיסרים, זכה לעלות לא רק למשרות גבוהות אלא גם לכהונות דתיות חשובות מאוד, ושימש אחרי כן בנציבות של אפריקה ובתפקיד המפקח על העבודות הציבוריות. אבל התמסרותו והשם שזכה לו בשני אלה לא היו שווים: בפרובינציה הראה ניקיון־כפים יוצא מגדר הרגיל במשך שנתיים רצופות, בהיותו לעזר כסגן לאחיו, שבא במקומו; אך בתפקידיו בעיר הבירה סיפרו עליו, כי גזל דורונות ותכשיטים מן המקדשים וגם המיר אחדים מהם והניח בדיל ונחושת מוזהבה במקום הזהב והכסף.

6

פּטרוֹניה, בת קונסול לשעבר, היתה לו לאשה וממנה נולד לו בן, פּטרוֹניאנוּס שמו, סומא באחת מעיניו. בן זה ניקבע כיורש בתנאי שיצא מרשות אביו; על כן שלחו אביו מתחת ידו, וכפי שחושבים רצח אותו לאחר זמן קצר, ועוד האשים אותו בזה שזמם לרצוח את אביו ומתוך נקיפת לב בלע, כביכול, את הרעל שהכין לביצוע הפשע. לאחר זמן לקח לו לאשה את גאלריה פוֹנדאנה, בת פּריטוֹר לשעבר וגם ממנה היו לו בנים ובנות, אך הבן כבד־פה היה ואילם כמעט מחמת מום שבלשונו.

7

גאלבה שלח את וויטליוס לגרמניה בלי שאיש ציפה לכך. חושבים שהוא נעזר לשם כך בהמלצתו של טיטוס וויניוּס, איש כל־יכול בימים ההם, שאתו קשור היה כבר קודם־לכן על סמך האהדה המשותפת, שרחשו שניהם למפלגת הכחולים^[9]. אבל מאחר שגאלבה אמר בגלוי, כי אין לחשוש מפני בריות כאלה שכל מעיינם רק בזלילה והשפע שבפרובינציה יספיק למלא את לועו הפעור של וויטליוס, ברור לכל כי בחרו בו מתוך זילזול ולא מתוך נטיית חסד. ידוע ברבים, כי בעמדו לצאת לדרך חסר היה הכסף להוצאות־הנסיעה ומחסורו בממון היה גדול כל־כך, שאת אשתו וילדיו, שהשאירם ברומא, תחב לדירה שכורה ואת ביתו השכיר לחלק הנשאר עד סוף השנה; וכן שהסיר מרגלית מעל אוזן אמו ונתנה במשכון להוצאות־הדרך. את המון הנושים, אשר לחצו בו ועיכבוהו מלצאת, ובהם אנשי סינוּאֶסָה ופוֹרמִיֵי, שמעל במסיהם העירוניים, הרחיק מעליו על ידי איומים להעליל עליהם עלילות; ונגד עבד משוחרר אחד, שתבע ממנו את חובו בתוקף, הגיש תביעה־של־נזיקין בטענה שהלה בעט בו ברגל, ולא הרפה ממנו אלא לאחר שסחט ממנו חמישים אלף ססטרקים.

הצבא, שהגה שנאה לקיסר ונטה להפיכה, קיבל אותו בבואו בלב חפץ ובזרועות פתוחות^[10], כאילו נשלח אליהם במתנה מאת האֵלים מהיותו בן לאיש ששימש בקונסולט שלוש פעמים, ועודנו עומד במיטב שנותיו, מעורב עם הבריות ולבו לב נדיב. את הדיעה המקובלת הזאת על אודות־עצמו עוד חיזק וויטליוס על ידי מעשים חדשים: לאורך כל הדרך בירך בנשיקה אפילו את החיילים הפשוטים, שבאו לקראתו; בתחנות ובאכסניות האיר פנים למעלה מן המידה לכל חמר ועובר־אורח, עד שבבוקר חוזר היה ושואל כל אחד ואחד, אם סעד כבר את לבו, ועל ידי שיהוקו הראה שהוא כבר עשה זאת.

8

לאחר שנכנס ובא לתוך המחנה, לא מנע מאיש את מבוקשו, ואף בלי שיבקשוהו ביטל את תווי־הקלון לנזופים, מחק את ההאשמות מעל הנאשמים ואת העונש מן הנידונים. לפיכך לא עבר כמעט חודש אחד והחיילים, בלי לשים לב ליום או לשעה – כי כבר ירד הערב באותו יום – חטפוהו פתאום מתוך חדר־השינה שלו, ובאותו לבוש־הבית, שהיה לבוש בו, קידמוהו בברכה כקיסר והעבירוהו בכפרים מרובי־התושבים מסביב; מחזיק היה בחרב השלופה, החרב של יוליוס האלוהי, שנילקחה ממקדש־מארס ונימסרה לו על ידי מישהו בתחילת הברכות שקידמוהו בהן, ולא חזר אל אוהל המיפקדה אלא בשעה שפרצה דליקה מאש התנור שאחזה בחדר האוכל. אך כאשר נבהלו כולם וחרדו כמפני אות מבשר־רעה, אמר וויטליוס: "היו שמחים וטובי־לב; זרח לנו האור!" וזה היה כל שנאם לפני החיילים. וכאשר נצטרף אליו אחרי כן גם הצבא שבגרמניה העליונה, שעוד קודם לכן עזב את גאלבה ועמד לצד הסנט, קיבל מהם בחפץ־לב את התואר גרמאניקוס, שהציעו לו פה אחד, ואילו את שם הלוואי אבגוסטוס דחה לזמן אחר ואת זה של קיסר דחה לתמיד.

9

וכאשר נודע לו אותה שעה על דבר הירצחו של גאלבה, סידר את עניני גרמניה וחילק את צבאותיו לשניים, האחד כדי לשלחו נגד אותו והשני שיעמוד בעצמו בראשו. ולצבא הזה, שנישלח בראש, נזדמן אות מבשר טובות: מימינם טס ובא פתאום נשר, ואחרי שסובב את הדגלים, נתקדם לאיטו לפניהם בצאתם לדרך. ולעומת זאת, בשעה שהוא עצמו הסיע את מחנהו, נפלו פתאום תחתיהן אנדרטות־הפרשים, שהקימו לו במקומות רבים, ונשתברו עד פרקי רגליהן, וזר־הדפנה שהניח על ראשו בחרדת־קודש, נפל לתוך הנהר. אחר־כך בוִיֶנָה^[11], בשבתו למשפט על הבימה, ישב לו תרנגול על כתיפו, ואחר כך על ראשו. סופו של דבר התאים בדיוק לאותות האלה, כי לאחר שנתבססה ממלכתו על ידי מצביאיו, לא יכול לקיימה בידיו.

10

הוא שמע על הנצחון בבֶּטריאקוּם ועל קיצו של אוֹתוֹ בשעה שהיה עדיין בגאליה, ובלי היסוס כל־שהוא שילח מעליו בפקודת־יום אחת את כל הגדודים הפריטוריאנים, על אשר נתנו דוגמה רעה^[12] כל־כך, ופקד עליהם למסור את נשקם לטריבונים. אולם על מאה ועשרים מביניהם, שמצא את מכתביהם ששלחו לאוֹתוֹ ודרשו בהם פרס על השתתפותם ברצח גאלבה, פקד למצוא אותם ולהוציאם להורג – מעשים, שהם כשלעצמם מצוינים ומפוארים והיה בהם כדי לעורר תקווה שיהיה קיסר מצויין, אילמלא שאר פעולותיו, שנהג בהן כפי טבעו וחייו קודם לכן, ולאו דווקא בהתאם למעלת שלטונו. שכן בצאתו למסעו עשה דרכו על פני ערים כדרך חוגגי חג־הניצחון ובנהרות עבר בספינות מובחרות ביותר ומקושטות בזרים מזרים שונים, תוך כדי מערכת סעודות משופעות בכל טוב וללא כל שמירה על המשמעת בין משרתיו או חייליו, שעל כל מעשי הגזל והזדון שלהם היה אך חומד לו לצון. הללו לא הסתפקו בסעודות, שהוגשו להם בכל מקום מטעם הציבור, אלא היו משחררים עבדם כרצונם, וחילקו מכות ומהלומות לאלה שעמדו בפניהם, אף פצעום תכופות ולפעמים גם הרגום. כאשר בא אל שדה־המערכה, שבו התקיים הקרב^[13], נרתעו אחדות מן הגוויות הנמקות; אך הוא מצא עוז בנפשו לעודדן במלים מתועבות מאוד, כגון: "הריח הנעים ביותר הוא זה של האויב ההרוג, אך של האזרח עוד טוב ממנו". אף על פי כן השתדל להקל מעליו את מועקת הסרחון בשתותו יין בלתי מהול לרוב ולעין כל, וגם לאנשיו חילק ממנו. באותה התרברבות ובאותה חוצפה התבטא בראותו את האבן הפשוטה עם כתובת־הזיכרון של אוֹתוֹ, ואמר: "יאה לו ציון־לנפש כזה", ואת הפגיון, שבו המית עצמו, שלח לקולוניה של אגריפינה^[14], קודש למארס. במרומי הרי האפנינים אף ערך חגיגה שנמשכה כל הלילה.#

11

לבסוף בא אל הבירה לקול חצוצרות, לבוש מעיל המצביא וחגור חרב ועל סביביו הסמלים והדגלים; אף בני לווייתו לבושים היו מדים וחייליו שלופי־חרב. ומיום ליום היה מוסיף ומזלזל לאחר מכן בכל חוקי האלוהים והאנשים: ביום מפלת אַלְיָה^[15] התחיל לשמש בכהונה הגדולה; ערך בחירות לעשר השנים הבאות ומינה עצמו קונסול לאורך־ימים. וכדי שלא ישאיר ספק בלב איש איזו דוגמא בחר לו בהנהלת המדינה, ערך קרבנות־אזכרה לנירון בעיצומו של שדה־מארס בהשתתפות המון כוהני־המדינה, ובמשתה שערך לכבוד החג דרש מאת המנגן בקתרוס, שמצא חן בעיניו, לקרוא דבר־מה "משל האדון"^[16], וכאשר פתח הלז בשירי נירון, היה הוא הראשון שקם על רגליו, ואף מחא כפיים.

12

משפתח בשלטונו בדרך זו נהג אחר־כך בעיקר לפי עצתם ושרירות־לבם של השפלים ביותר מבין משחקי התיאטרון ונהגי־המרכבות, שביניהם נתבלט ביחוד העבד המשוחרר אסיאטיקוּס. אדם זה נזדהם עמו ביחסי־זימה עוד בימי־עלומיו; אחר כך מאס בו וברח ממנו. אבל הוא מצאו במקרה בפוטיאולי כמוכר מי־לימון, אסר אותו בשלשלאות, אך מיד שלחו לחפשי וחזר וקיבל אותו לחסדיו. וכאשר חרה אפו עליו בשנית בגלל חוצפתו היתירה ונטייתו לגניבות, מכר אותו לרב־לודרים נודד. ולבסוף שיחררהו ביום שקיבל את הפרובינציה. ביום הראשון לשלטונו העניק לו בשעת סעודה אחת את טבעת־הזהב^[17], בעוד שבבוקר, כשכולם ביקשוהו לעשות זאת, טען במלים חריפות, שלא יעשה בזיון כזה למעמד הפרשים.

13

מהיותו שקוע בראש ובראשונה באהבת התענוגות ובאכזריות, מחלק היה תמיד משתאותיו לשלושה, לפעמים לארבעה ביום אחד: לפת־שחרית^[18], לסעודת־צהרים, לארוחת־ערב ולמשתה־לילה, ויכול היה לעמוד בכולם בגלל הרגלו להשתמש באמצעי־הקאה. ולא זו בלבד אלא שהיה מזמין עצמו לכל אחת מסעודות אלו בו ביום אל אנשים שונים, והכנת המשתה עלתה לכל אחד לא פחות מארבע מאות אלף ססטרקים. מפורסמת בכולן היתה סעודת־הערב, שערך אחיו לכבוד בואו של הקיסר, ובה הגישו, כפי שמוסרים, אלפיים דגים מן המובחר ושבעת אלפים עופות. הוא עצמו הגדיל לעשות אף ממנו בשעה שהקדיש קערת־כסף אחת, שבגלל גדלה הענקי היה קורא לה "מגן מינרווה, מגינת העיר". בסעודה זו בלל כבד זאבי־ים במוח־פסיונים וטווסים, לשון־שקיטנים וחלב מוּרֵינות, שהובאו על ידי קברניטיו וספינותיו מעברים שונים, מפרתיה ועד מיצרי היספניה. אולם מהיות לו תיאבון כזה, שלא זו בלבד שלא ידע שבעה, אלא לא היה קשור כלל לזמן ולטעם הטוב, לא יכול לעולם לעצור ברוחו, לא בשעת הקרבנות ואף לא בנסיעות, בלי לבלוע גם ליד המזבח ממש איברי הקרבן וחלות־המנחה, שחטף ישר מן האש; מאכלות בעודם מעלים הבל, או גם כאלה שנשארו מיום אתמול וכבר נאכלו חצים, ובמסבאות שבצדי־הדרכים.

14

מתוך נטייתו האכזרית להעניש בעונש מוות כל איש ואיש, ויהא מאיזו סיבה שתהיה, הוציא להורג בתחבולות־ערמה שונות אנשים אצילים, חבריו ללימודים ובני־מעמדו, לאחר שקירבם בכל מיני דרכי־חונף, ועד כדי לתת להם כמעט חלק בשלטון. אחד מאלה אף סילק ברעל שהושיט לו בעצם ידו בלגימת מים קרים, שדרש בהיותו אחוז־קדחת. לא חס כמעט על איש מן המלווים בריבית והנושים, או המוכסים שתבעו ממנו אי־פעם את החוב, שהיה חייב להם, או את המכס בהיותו בדרך. אחד מאלה מסר בידי התליין בעצם בואו לשחר את פניו, אך קראו מיד בחזרה, ובשעה שכל הנוכחים קילסו את מידת־הרחמים שהוכיח, ציווה להרגו לפניו, באמרו כי רוצה הוא לָזוּן בו עיניו. במקרה אחר הוציא להורג גם את שני בניו של הנאשם על שניסו לבקש רחמים על אביהם. פרש רומאי אחד צעק אליו בשעה שנלקח למיתה: "הלא אתה יורשי!"; מיד הכריחו וויטליוס להראות את לוחות־הצוואה. וכאשר קרא בהם שמשוחררו של הלז נימנה אתו כשותף לירושה, ציווה לחנקו יחד עם אותו משוחרר. גם אחדים מפשוטי־העם המית על שום שגינו בקול רם את מפלגת הכחולים; מתוך החשש שאלה העזו לעשות זאת מפני שבזו לו בלבם וקיוו לשינוי בשלטון. אבל לא היה שונא איש במידה ששנא את מחברי כתבי־הפלסתר ואת החוזים בכוכבים, ואם נמסר לידו אחד מאלה, הענישו עונש מוות ללא משפט כלל. על אלה חרה אפו מאוד משום שלאחר שפירסם פקודה, שבה ציווה כי "עד האחד באוטובר יצאו התוכנים כולם מן הבירה ומאיטליה" – הודבקה מיד מודעה בזה הלשון: "בשעה טובה![^655] כה אומרים גם הכשדים^[19]: עד אותו יום אחד בחודש עצמו לא יהיה וויטליוס גרמאניקוס בעולם כלל!". חשדו בו שרצח גם את אמו במנעו להגיש לה אוכל בחָליה, מאחר שאשה חַתּית^[20] אחת, שהאמין בה כבנביאה, חזתה לו כי יחזק ויאריך ימים בשלטונו רק אם ישאר בחיים לאחר אמו. ואילו אחרים מוסרים, כי מאחר שקצה נפש האם במצב זה הקיים ועם־זה פחדה מפני המתרגש לבוא, ביקשה בעצמה רעל מאת הבן, ואף השיגה את מבוקשה בלא קושי רב.

15

בחודש השמיני לשלטונו פשעו בו צבאות ארצות מוֹיסיה ופנוֹניה, ומבין אלה שמעבר לים – הצבא בסוריה וביהודה, ונישבעו שבועת־אמונים לאספסיאנוס; הללו בפניו והללו שלא בפניו. לפיכך מפזר היה כסף משל המדינה ומשלו עצמו בלי שום מידה וגבול, כדי להחזיק באהדת יתר האנשים ובתמיכתם. אף גייס חיילים בעיר הבירה בתנאי, שמיד לאחר הניצחון יובטחו למתנדבים, מלבד הפיטורין, גם כל ההענקה המגיעה לחיילים וותיקים עם גמר שירותם בצבא. אחרי כן העמיד מול האויב, שדחק בו בים וביבשה, את אחיו עם הצי, הטירונים וכנופית גלדיטורים מכאן, ואת הצבאות והמצביאים, שנילחמו על יד בּטֶריאקום, מכאן. אך כאשר בשני המקומות גם יחד היכוהו או בגדו בו, הציע לפלאביוּס סאבדינוּס, אחי אספסיאנוס, שתינתן לו נפשו לשלל עם מאה מיליון ססטרקים. ומיד הודיע מעל מעלות הפלטין לחיילים שנתאספו בהמון, שהוא מוותר על השלטון, שקיבלו נגד רצונו. אבל כאשר התנגדו כולם לכך, דחה את הענין לזמן אחר, ואך עבר הלילה והאיר השחר, ירד במלבוש־אבלים אל במת־הנואמים ואישר בדמעות־שליש אותם הדברים עצמם, אלא שהפעם קראם מעל ספר. העם והחיילים חזרו ושיסעו דבריו ודיברו על לבו שלא יתייאש, והגדילו איש על רעהו בהבטחת עזרה ככל יכלתם. אז שב אליו רוחו ובהתקפה פתאומית דחף את סאבינוס ואת שאר מצדדי הפלאביים, שלא חששו לכל רע, לתוך הקאפיטוליום, העלה את מקדש יוּפּיטר אוֹפטימוּס מאקסימוּס באש והשמידם שם. הוא גופו התבונן בקרב ובתבערה מבית טיבריוס, בשעה שהסב אל המשתה. זמן לא רב לאחר מכן התחרט על הנעשה, גולל את האשמה על אחרים וקרא את העם לאסיפה, שבה נישבע, והכריח גם את האחרים להישבע, ששלום הציבור יהיה בראש כל מעיינם. אחר התיר פגיון מעל יריכו והושיטו^[21] תחילה לקונסול, אחר־כך, כשזה סירב לקבלו, לפקידי הממשלה, ושוב לכל אחד ואחד מן הסנטורים, וכשאיש לא קיבלו מידו, פנה ללכת כאילו עמד להניחו במקדש קוֹנקוֹרדיה^[22]. משקראו אחריו אחדים מן הקהל, שהוא עצמו "הקונקורדיה", שב על עקבותיו והכריז, שמלבד זה שיחזיק את הפגיון לעצמו, יקח לו גם את שם־הכינוי קונקורדיה.

16

אחר יעץ לסנטורים לשלוח מלאכים עם בתולות־ווסטה, שיבקשו שלום, או לפחות, זמן להימלך בדעתו. ולמחרת־היום, בעודנו מצפה לתשובה, נודע לו מפי מרגל, כי האויב מתקרב. מיד נדחק לתוך אפיריון־מסע ואתו שני מלווים בלבד, אופה וטבח, ומיהר בחשאי לבית־אביו אשר באוֶנטינוּס, כדי להימלט משם לקאמפאניה. אחר כך, על סמך שמועת־שווא קלה, על שלום שהושג, ציווה לשוב ולשאתו אל הפלטין. אך משמצא שם הכול נעזב ושומם, כי גם אלה שהיו אתו נשתמטו מפניו, חגר רצועה מליאה מטבעות־זהב למתניו וברח אל תא השוער. לפני הדלת קשר כלב ומאחריה העמיד מיטה ומזרון.

17

וכבר פרץ לשם חלוץ ממחנה האויב, ומאחר שאיש לא עמד נגדם התחילו לחטט בכל מקום ומקום, כמנהגם. מצאוהו והוציאוהו ממחבואו ושאלוהו לשמו – כי לא הכירוהו – ואם יודע הוא היכן וויטליוס. הוא הישלה אותם בשקרים, אך לאחר מכן הכירוהו. אז לא פסק מלהתחנן, שישמרו עליו בינתיים ולו גם בבית־הסוהר, באמתלה כי יש לו לומר משהו חשוב להצלת חיי אספסיאנוס; עד שלבסוף קשרו ידיו על גבו והשליכו חבל על צווארו, קרעו מעליו בגדיו וערום למחצה סחבוהו אל הפורום. לכל אורך הוִיָא סַקְרָא התקלסו בו במלים ובמעשה, משכו ראשו בשערו לאחריו, כדרך שעושים לפושעים, ואף העמידו חוד של חרב מתחת לסנטרו, כדי להכריחו שיראה פניו ולא ישפילם. אחדים מבין הקבל ידו בו רפש ובוץ, אחרים צעקו אחריו: "מבעיר תבערה, זולל וסובא!" ומקצתם אף הוקיעו את חסרונות גופו. כי גובהו היה למעלה מן המידה, פניו אדומים לרוב משתית יין, כריסו עבה וצולע ברגלו האחת, שניגפה במרכבת־מירוץ בשעה שעזר פעם לגאיוס במירוצים. לבסוף עינוהו עד מוות בפצעים קטנים רבים ליד "מדריגות האנחות" וסחבוהו בחכות־ברזל לתוך הטיבר.

18

הוא גווע יחד עם אָחיו ובנו בשנת החמישים ושבע לחייו. ונתאמת ניחושם של אלה, שניבאו למראה אותו האות שנעשה לו בוויאנה, כפי האמור^[23]; שכן התרנגול מורה על־כך, שיפול בידי איש בן גאליה. ואמנם סוּלק וויטליוס בידי אנטוניוס פרימוּס, מפקד המפלגה המתנגדת, שנולד בטולוסה^[24], ובנעוריו כינוהו בֶּקוֹ, שפירושו "מקור־התרנגול".

הערות שוליים

1. תושבי לאטיום הקדמונים, שנחשבו לאבותיהם של הלאטינים; את פאבנוס, מלכם האגדי, זיהו אחר כך עם האֵל פאן היווני.
2. אחת משבע גבעות רומא, על הגדה הימנית של הטיבר.
3. עיר בקאמפאניה, היום Nocera, בקרבת סאלרנוֹ.
4. במעשה הודה המלך הפרתי, אם כי רק מן השפה ולחוץ, בעליונות של הרומאים.
5. השווה: קלאבדיוס, פרק 21.
6. 15 לסה"נ.
7. ראה: טיבריוס פרק 43.
8. ראה: נירון פרק 12 ו־21.
9. אחת ממפלגות־התחרויות בקירקס.
10. במקור: "בידים מורמות למעלה עד מעל לראש", כהודיה לאֵלים על ששלחוהו אליהם.
11. היום Vienne. בקירבת ליאוֹן שבצרפת; בירת האַלוֹבּרוֹגים.
12. שנטשו את גאלבה ועברו לצד אוֹתוֹ.
13. על ידי בּטריאקוּם.
14. היא העיר קלן שבימינו, על נהר ריינוס, מקום הולדת אגריפינה אשת נירון.
15. יום תבוסת הרומאים בפני להקות הגאלים על נהר אליה בשנת 390 לפני הספירה ניקבע מאז ומתמיד כיום "מבשר־רעה" במיוחד, שאין להתחיל בו בשום ענין בעל חשיבות מדינית או דתית.
16. Dominicus, שמו של קובץ שירי נירון, שלקטם והוציאם נירון עצמו.
17. של הפרשים.
18. שלא היתה, בדרך כלל, אלא ארוחה קלה בלבד.
19. הם החוזים בכוכבים, אמנות הכשדים מאז ומקדם.
20. החתים היו שבט גרמני, שלנשותיהם יצא שם של נביאות. וויטליוס הביאה אתו וודאי ממסע־המלחמה בגרמניה.
21. להראות כביכול שהוא מוותר על השליטה העליונה בגופם ובחייהם של האזרחים לטובת העם.
22. אֵלת שלום־הבית ואחדות־הלבבות.
23. בפרק 9 לעיל סופר על התרנגול, gallus ברומית, שנתעופף מעל לראשו.
24. היום Toulouse; בשעתו מושבה רומית בגאליה.