סימן ג מצות מילה מצות עשה למול כל זכר בן שמנת ימים, שנאמר (בראשית יז יב) 'ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר'. ודוקא ביום, שנאמר (ויקרא יב ג) 'וביום השמיני ימול'. אחר עלות השמש. ואם מל משעלה עמוד השחר יצא. חותכין הערלה כל העור החופה את העטרה עד שתתגלה כל העטרה, ואח"כ פורעין את הקרום הרך שלמטה בצפורן, ומחזירו לכאן ולכאן עד שיראה בשר העטרה. מל ולא פרע, כאלו לא מל. וכדי שלא לבא לידי סכנה, מוצץ אחר כך את המילה כדי שיצא הדם ממקומות רחוקים. ומילה שחיובה ודאי ובזמנה ודאי דוחה את השבת. מילה היא מצות עשה שיש בה כרת שנאמר (בראשית שם יד) 'וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו ונכרתה'. ומצוה על האב למול את בנו, ועל הרב למול את עבדיו ילידי ביתו ומקנת כספו. יליד בית נמול לשמונה, ומקנת כסף נמול ביום שנלקח, אפילו לקחו ביום שנולד נמול ביומו. עבר האב והאדון ולא מלו, ביטלו מצות עשה, אבל אינו חייב כרת, שאין כרת אלא בהערל עצמו. לא מל האב, מצוה על הב"ד למול שנאמר (שם פסוק י) 'המול לכם כל זכר'. ואם נתעלם מב"ד ולא מלו אותו כשיגדיל, הוא חייב למול את עצמו. וכל יום שיעבור עליו משיגדיל ולא מל את עצמו, הוא מבטל מצוות עשה וחייב כרת אם מת ולא מל את עצמו במזיד. גר צריך למול עצמו בפני ב"ד. גר שמל בגיותו, וקטן שנולד מהול, צריך להטיף ממנו דם ברית. ואין האשה מצווה למול את בנה כמו שהאב מצווה. וכל המפיר ברית ומושך בערלתו, אע"פ שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעוה"ב. וגדולה מצוה זו שנכרתו עליה י"ג בריתות. ונוהג בכל מקום ובכל זמן:
א) [מצוה ב] למול את בנו שנאמר (בראשית יז י) 'זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך, המול לכם כל זכר', ועוד נאמר (שם פסוק יב) 'ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר', לפי שיטת רוב מוני המצוות נמנה מצות מילה למצוה אחד ממנין תרי"ג, אכן שיטת כמה ראשונים שנמנה לשתי מצוות: א, מילת הבנים. ב, מילת העבדים. ושיטת רבינו סעדי' גאון דמצות מילה נמנה לארבע מצות: א, מילת הבנים. ב, מילת עצמו אם לא מל אותו אביו. ג, מילת העבד שהוא יליד בית. ד, מילת העבד שהוא מקנת כסף.
ב) מצות מילה היא אחת משני מצוות עשה שיש בו כרת [והשני הוא שחיטת הפסח], והיינו שהבן לאחר שנעשה בר מצוה ולא מל יש בו חיוב כרת, אבל האב אין לו רק מצות עשה ואין בו כרת, ובמנחת חינוך נסתפק אי לאחר שיגדיל הבן נפקע לגמרי המצוה מן האב, עיי"ש.
ג) מי שלא זכה לקיים המצוה בפועל יש לו ללמוד המצוה והלכותיה, ולעזור לאחרים לקיים המצוה, ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה.
ד) והנה אנו מקיימים המצוה מפני שכן גזר הבורא ב"ה, וכמו שכתב הרמב"ן, אפילו אין אנו יודעים שום טעם, וצריך לכוון לשם מצוה זה כיון דמצוות צריכות כוונה, ועיין בדרך פקודיך (חלק המחשבה אות א-ג) שהכוונה מעכבת. אכן כמה טעמים נאמרו בראשונים על מצוה זו, וברבינו בחיי כתב שע"ד הפשט טעם המילה היא להיותה אות קבוע בבשר על אמונת השי"ת ויחודו לא ישתנה ולא יסור ממנו בין מחיים ובין לאחר מיתה, והנימול נכנס באמונת היחוד כמו שנאמר להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך.
ה) וכזה כתב בחינוך (מצוה ב), והוסיף שע"כ נקבע המצוה בגולת הזהב לפי שהוא סיבה לקיום המין, ועוד שזהו תשלום הגוף להסיר התוספת, וכתב שרצה הקב"ה שהשלמה יהי' ע"י האדם לרמז אליו שכמו שיכול להשלים צורת הגוף כן בידו להשלים צורת נפשו בהכשר פעולותיו, ועי' באור החיים הק' (תזריע) שכתב לפרש המדרש מה שהשיב ר"ע לטורנוסרופוס הרשע, שנתן הקב"ה המצוות לצרף את ישראל, וברמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פמ"ט) כתב טעם המצוה להחליש כח התאווה, עיי"ש.
ו) וכתב עוד הרבינו בחיי שע"ד המדרש מצות מילה היא כענין קרבן, וכשם שדם הקרבן בא לכפרה על המזבח כך דם המילה מכפר, וע"כ מצותה ביום השמיני כי הקרבן לא יכשר עד יום שמיני, וכשם שכתוב בקרבן (כט, לג) ואכלו אותם אשר כופר בהם, שאכילת קרבן הוא לכפרה, כן עושין סעודה ביום המילה, ועוד גדול כוחה מהקרבן, שהקרבן הוא בממונו, והמילה היא בגופו, עיי"ש.
ז) בענין למה אברהם אבינו לא מל עצמו קודם שנצטוה, כתבו המפרשים כמה וכמה טעמים, ובמדרש תנחומא כתב שבא ללמד שאם בקש אדם להתגייר לא יאמר זקן אני והיאך אני מתגייר, אלא ילמוד מאברהם שמל בן צ"ט שנה, ומכש"כ באנשים מבני ישראל הגם שעברו כמה שנים שלא התנהגו כראוי, אל יתייאשו, ובעזר השי"ת יכולין למול את ערלת הלב להיות נאמן להשי"ת.
ח) מבואר בספה"ק דכשנימול שורה עליו שם שד"י מלבר ושם הוי' מלגאו, וראיתי בס' מדבר קדמות (מערכת ברית מילה) שכתב שאם ח"ו פוגם אז שורה עליו רח"ל ה'שטן' שבגימ' 'נחש' עם הכולל, ובזה מפרש הפסוק ביוסף הצדיק גשו נא אלי עיי"ש, ואולי י"ל דע"י שמקיים ושומר הברית הרי הוא צדיק שנקרא חי, ושם הוי' ושם שד"י וח"י בגימ' שנ"ח לבטל כח הנחש והשטן, ונשאר רק טוב, טו"ב עם הכולל הוא ח"י.
ט) בתוס' (שבת קל.) מביא מהמדרש (שוחר טוב) דלמנצח על השמינית נדרש על המילה, ועי' בהגהת וחידושים להר"ר אליהו מגרידץ ז"ל (שם) שבמזמור הזה כתוב הפסוק חנני ה' כי אומלל אני, והביא מס' עוללות אפרים (סי' תטו) שכל חולה המתפלל, וכן כשמתפלל עבור התינוק הנימול, יכוין חנני ה' כי אומלל אני, שאני נימול. וכתב עוד שבעת שהנימול בוכה מיסורי המילה יכוין כל אדם על צרותיו, מפני שקול זה עולה בלי מונע מכל קליפה, ועי"ז יוכלל גם תפלתו, וע"ז נאמר כי שמע ה' קול בכיי, דהיינו בכי הילד הנימול, ובזה שמע ה' תחינתי ה' תפלתי יקח, וכתב שהוא עצה נפלאה.
י) בזוהר (ח"א צד:) כתב הענין מה שאומרים קודם הברית הפסוק אשרי תבחר ותקרב וגו', שבפסוק הזה יש עשרה תיבות, ובא לרמז על עשרה חופות שיעשה הקב"ה לצדיקים לעוה"ב, ובכל תיבה ותיבה נעשה חופה אחד, עיי"ש.
יא) מצות מילה הוא לחתוך העור המכסה את העטרה, ואח"כ יקרע העור הרך עד שתתגלה לגמרי חוט בשר הגבוה המקיף את הגיד, ואח"כ צריכין למצוץ דם המילה עד שיצא הדם ממקומות הרחוקים, והנולד מהול צריך להטיף ממנו דם ברית.
יב) מל ולא פרע כאילו לא מל, וכתב בדרך פקודיך (חלק המעשה אות ו) שאם לא פרע הוי הברכה לבטלה, וגם לא יברך אח"כ אשר קידש ידיד עיי"ש, וע"כ יש ליזהר שיתגלה כל העטרה תיכף בעשיית הברית מילה, ולא יסמוך על מה שיתקן אח"כ בחדר השני. ואם חזר אח"כ וכסה צריך לתקנו מדרבנן, ועי' בחת"ס שאין לברך.
יג) כתב המחבר (יו"ד סי' רסד ס"ג) כיצד מלין, חותכין את הערלה, כל העור החופה העטרה, עד שתתגלה העטרה, ואח"כ פורעין את הקרום הרך שלמטה מהעור בצפורן, ומחזירו לכאן ולכאן עד שיראה בשר העטרה, ואח"כ מוצצין המילה עד שיצא הדם מהמקומות הרחוקים, כדי שלא יבא לידי סכנה. וכל מוהל שאינו מוצץ, מעבירין אותו. ואחר שמצץ נותן עליה אספלנית או רטיה או אבק סמים העוצרים הדם, והי' מעשה ששכח המוהל ונתן התחבושת (באנדאז"ש) על המילה קודם המציצה ומצץ המוהל מעל התחבושת ואמר שעשה בכל כוחו וממילא בא הדם כהוגן, ואמר הגרי"י ניימאנן אב”ד בעלזא-מאנטריאל ז"ל שאין ראוי להקל בזה כיון שהרעישו הגדולים על המציצה בכלי דצריך להיות בפיו ממש מעל המילה [וגם קשה לומר שבא הדם כהוגן ממקומות הרחוקים], ע"כ צריך להסיר התחבושת ולמצוץ עוד הפעם, וכן הסכים מורי הגר"מ ניישלאס אב"ד סקווירא ז"ל.
יד) להשקות סם וכדומה להתינוק כדי שלא יצטער, מבואר בשו"ת מהרש”ם (ח"ו סי' קח) שאין בזה חשש, והוא מיירי שם בגדול, ודן אי בזה יש לומר דכיון שהוא אינו יכול לעשות בעצמו גם שלוחו אינו יכול, והעלה להתיר משום שחוזר וניעור מעצמו והוי כישן, ועוד שא"צ שליחות עיי"ש, ולפ"ז כ"ש שבהאבר עצמו אין חשש ליתן אינדזעקש"ן וכדו', אכן בשו"ת אמרי יושר (ח”ב סי' קמ שאלה ג) כתב שאין לעשות כן דמילה צריכה להיות ע”י צער עיי”ש, ובס' זוכר הברית כתב דאולי כשצריך לתקן המילה באופן דבלאו הכי כשר מדאורייתא, יש להקל עיי”ש.
טו) כתב המחבר (יו"ד סי' רסה ס"י) שנותנין את הערלה בחול ועפר [ויש מקומות שגם רוקקים דם המציצה אל העפר], ואם הוא שבת, צריך שיהי' העפר מוכן מבעוד יום.
טז) מברכין שני ברכות, ברכת על המילה מברכין קודם החיתוך, וברכת להכניסו מברכין קודם הפריעה דהוי עובר לעשייתן. ועי' במנ”ח (אות ג) שהקשה על הנוסח להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, הלא א”א ע”ה לא נצטווה על הפריעה וכמו שמבואר בגמרא (יבמות עא:) עיי”ש, ועי' מה שכתבנו בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"ג סי' עב), וע”ע שם (סי' עג) שיש סוברים שברכת להכניסו הוא ברכת השבח.
יז) שיטת המחבר שמברך שהחיינו דוקא כשהאב הוא המוהל, ולשיטת הרמב”ם לעולם האב מברך שהחיינו, ורוב העולם נוהגים שאין מברכין שהחיינו, רק בא”י.
יח) כשאבי הבן עושה המילה, יש לו לברך שני הברכות קודם החיתוך, אכן כשאינו עושה רק החיתוך, לכאורה הי' יכול לברך להכניסו לאחר החיתוך, אכן שמעתי שהמנהג גם בזה שהאב מברך שני הברכות קודם החיתוך, מפני שאחר החיתוך מצוי שלא יכול לצמצם את עצמו לברך תיכף הברכה.
יט) אם אחד מל ואחד פורע, יש להפורע לכוין לצאת הברכה מהמוהל וגם המוהל יכוין להוציאו בברכתו, ולפי מה שכתבו הפוסקים שגם המציצה הוא חלק מהמצוה, (עי' שו”ת מהרי”א יו”ד סי' רנח, וע”ע מה שהאריך בזה בשדי חמד בקונטרס המציצה), נראה שבאופן שאיש אחר הוא המוצץ, יש גם להמוצץ לכוון לצאת הברכה, ועי' מה שכתבנו בזה בשו"ת חיי הלוי (ח”א סי' צד אות ב).
כ) אם נשארו ציצין צריכים להסירו, ויש ציצין המעכבים, כל שלא נתגלה העטרה, דהיינו שנשאר מהעור עור החופה רוב גובהה של עטרה אפילו במקום אחד, ובזה צריך לחזור גם בשבת, אבל בציצין שאינם מעכבין, אין לחזור רק בימות החול, והיינו כשכבר סילק את ידו, אבל כ”ז שלא פירש, אפילו בשבת חוזר, וכמבואר בשו”ע (יו”ד סי' רסו ס”ב).
כא) בשו"ע (שם ס"ה) מבואר שאם נשאר מהעור החופה את רוב גובהה של העטרה, צריכים לתקנו. וכתבו הפוסקים דה"ה כשחופה רוב הקיפו. ונחלקו הפוסקים אי העטרה נקרא כל הבשר מהתחלת העטרה עד ראש הגיד [לגבי הקרקע], וזהו שיטת החכם הספרדי המובא בב"י, ולפ"ז אם חופה רק מקצת ממקום העטרה הבולטת כשר, דהרי אין לנו לא רוב גובהה ולא רוב הקיפו. אכן שיטת הבכור שור (שבת קלז) שהעטרה נקרא רק החוט הגבוה, דהיינו השפה הבולטת, ולפ"ז אפילו לא חופה רק רוב מהשפה הוי ערל מה"ת, וצריך לחזור ולתקנו אפילו בשבת. ולמעשה כתבו רוב הפוסקים להחמיר ולתקנו בחול, אבל לא בשבת, ועי' מה שהאריך בזה בס' נחל הברית (סי' א).
כב) ולפ"ז עכ"פ אם כל העטרה דהיינו השפה הבולטת היא מגולה, וודאי כשר. אמנם בשו"ת בנין ציון (ח"א סי' פו) מבאר שצריך גם לגלות עד החריץ, דהיינו צד התחתון של העטרה [דהיינו צד העליון לצד הגוף], ואם העור חופה רוב הגבוה מהחריץ עד סוף העטרה לצד הקרקע, צריכים לתקנו. וכן אם רוב הקיפו חופה אפילו רק בשטח קטן במקום החריץ, דהיינו בצד העליון של השפה לצד הגוף, צריכים לתקנו, וע"ע מש"כ בזה בס' נחל הברית (סי' יא).
כג) מצוה למול ביום השמיני, ואפילו ביום השבת, ואם מלו מקודם נחלקו הפוסקים אי צריך לחזור ולהטיף דם ברית עי' לקמן אות נז, ועי' בב”ח גודל חשיבות המילה הנעשה ביום השמיני, ואפילו כשהברית הוא שלא בזמנו ג”כ אסור לדחות המילה שלא לצורך, ועי' בשו”ת דבר אברהם דיש סברא דחמור יותר עיי”ש, ושוב ראיתי אריכות בזה בס' שיירי מצוה להגה"ק מפאפא זצ"ל (נח) עיי”ש.
כד) מותר לדחות המילה כדי שיוכלו לעשות מציצה, אבל בשביל לעשות המציצה בפה שלא בכלי זכוכית או ספוג כתב בשו”ת חלקת יעקב (שם ח”ב סי' נג) שאין לדחות יום השמיני, אבל במילה שלא בזמנה יש לדחות גם בשביל זה כדי שיוכלו לעשות המציצה בפה, ובטהרת יו”ט (ח”ח עמ' מג) מביא תשובת הגאון מהרש”ז עהרענרייך ז”ל שגם במילה בזמנה יש לדחות בשביל לעשות המציצה בפה, וע”ע שם (עמ' סה ועמ' פב אות יד).
כה) אין מלין עד הנץ החמה, ובדיעבד יצא משעלה עמוד השחר, ואם מל קודם עלות השחר, כתב הרמ”א שצריך לחזור ולהטיף ממנו דם ברית, ועי' באחרונים (שם) שיש מקילין.
כו) כתב המחבר (סי' רסו ס”ח) מי שנולד בין השמשות שהוא ספק יום ספק לילה, מונין מן הלילה ונימול לתשיעי, שהוא ספק שמיני, ועי' בשו”ת חת”ס (או”ח סי' פ) שעד ג' רבעי מיל קודם צאת הכוכבים עדיין נקרא יום לענין מילה, וכמו שנוהגים לעשות מלאכה בער”ש, אכן כנראה שהחת”ס נקיט זמן צאת הכוכבים לפי שאנו רואין אותו כשהשמים בהירים עיי”ש, ושמעתי ממורי הגר”מ ניישלאס אב”ד סקווירא ז”ל שראה אצל רבו הרה”ג ר' אשר אנשיל כ”ץ ז"ל [בעל שו”ת ולאשר אמר] שקבע הזמן של צאת הכוכבים בזמן שנראין שלשה כוכבים ביחד זה אצל זה כמו סגול, וזהו תלוי בכל יום לפי האופק, וג' רבעי מיל קודם הוא זמן בהשמ”ש, וע”ע בשו”ת צמח צדק (החדש יו”ד סי' רד) שבב”י (יו”ד סוסי' רסב) כתב בשם הגהת אחרונות דמרדכי (ר”פ ר”א דמילה) שאם וודאי לא נראו שום כוכבים עדיין היא יום, וכ”נ ממש”כ המרדכי (פרק במה מדליקין) דבספק יש לסמוך על הכוכבים.
כז) ואם נולד ערב שבת בין השמשות, אינו דוחה את השבת, שאין דוחין את השבת מספק, וכן אינו דוחה יום טוב מספק, ואפילו יום טוב שני של גליות.
כח) מעשה שהי' בילד שנולד בערך חמש עשרה דקות לאחר השקיעה ביום א', ואצלינו בסקווירא עדיין עושין הברית ביום השמיני דהיינו ביום א', אמנם המוהל היה מחסידי וויזניץ שלשיטתם אין עושין הברית עד יום ב', ושאל המוהל אי מותר לו למול את הבן כשיטת אבי הבן, כיון שהוא שלוחו, ואי מותר לו לברך ברכת המילה. וראיתי שכבר נסתפק בזה בשו”ת שבט הלוי (ח”ח סי' רכ) ומפלפל בזה וכתב כמה סברות להתיר אפילו לברך, ולמעשה לענין הברכה הניח הדבר בצ”ע, עיי”ש, וע”כ נראה שלמעשה יש לאבי הבן לעשות הברכה ולעשות החיתוך, ואם מתיירא יכול להשתמש עם צבת, והגם שבדרך כלל נוהגים אצלינו בסקווירא שלא למול ע”י צבת, אכן כה”ג שיש ספק ברכה והאב אינו רגיל בזה עדיף לעשות כן.
כט) וכזה הורה לי כ”ק מרן אדמו”ר שליט”א מסקווירא במעשה שהי' כשנולד לי בני הרה"ג ר' יעקב יוסף שליט”א, והי' קצת ירוק, באופן שאצלינו עושין הברית, והמוהל לא רצה למול מפני שכן קיבל מאביו ז”ל, וכ"ק מרן אדמו”ר שליט”א לא הי' אז עדיין מוהל, ואמר המוהל שאם אני יעשה החיתוך אז יכול הוא לגמור המצוה, וכיון שאני לא הייתי רגיל בזה הורה לי כ"ק מרן אדמו"ר שליט”א שבוודאי יכולין למול ע"י הנחת צבת.
ל) כתב המחבר (שם) ואפילו לא הוציא אלא ראשו בהשמ"ש, אע"פ שיצא כולו בשבת, אינו נימול בשבת. ואם הוציא ראשו מבעוד יום מונים לו מביום. ונחלקו הפוסקים בהוציא ראשו להפרוזדור חוץ להרחם, עי' שו"ת פנים מאירות (ח"א סי' ז'), ועי' בפתחי תשובה (יו"ד סי' רסה סק"ו, וסי' רסו סק"ח). ואולי עכ"פ יכולים לצרף ספק זו באופן שיש ספק בהשמ"ש.
לא) אם נולד ילד במוצאי שב”ק בא”י, והוליכו אותו אז לחו”ל במקום שהי' עדיין שבת [וכן יש לשאול שאלה בזה באמצע שבוע], יש לחקור אם בשבת הבאה מלין אותו בשבת, ולמעשה פסק מורי הגר"ש וואזנער ז”ל שאין להתיר למול בשבת, ולכאורה ה”ה באמצע השבוע כה”ג דיש למולו ביום השני.
לב) וכן אין דוחים מספק את יו”ט, ואפילו יום שני של ראש השנה לא נדחה מספק ונמצא שנימול לספק אחד עשר, ולענין יו”ט שני של גליות נחלקו הפוסקים, והנה המחבר (סי' רסו ס”ח) פוסק כדעת הרא"ש שגם יו”ט שני אינו דוחה מילה שלא בזמנה, והוסיף עוד דאפי' ספק מילה שלא בזמנה אינה דוחה, והש”ך (סק"ח) דעתו לפסוק כהרמב”ם, ובפתחי תשובה (סק"ז) מביא מהנו”ב ומחלק בין ספק לוודאי עיי”ש, ובשו”ת חת”ס יש סתירה לענין ספק שלא בזמנו - בסי' ר”נ דעתו כהנו”ב [ולא מטעמי' עיי”ש], ובסי' רנ”ב דעתו להחמיר גם בספק שלא בזמנו, וגם רעק”א בחידושיו (שם) נוטה להקל בספק מילה שלא בזמנה, וכתב בשו”ת חשב האפוד (ח”ב סי' קלד) שכן יש להורות למעשה.
לג) ולפ”ז גם ביוצא דופן שחל שמיני שלו ביו”ט שני דגם בזה יש ספק מחלוקת אי נימול לשמיני, וע”כ הגם דצריך למול בשמיני מספק, אכן אינו דוחה שבת ויו”ט, ג”כ יש למולו ביו”ט שני. וכן פסק הגרי”י ניימאנן אב”ד בעלזא-מאנטריאל ז”ל לענין נולד בבהש"מ שיכולין למולו ביו”ט שני, שכיון שיש כמה ספיקות אין לדחות המצוה בזמנה, והרב אב"ד דעברעצין ז"ל אמר שכן הורה הלכה למעשה והרבה רבנים חלקו עליו, והרה"ק מסאטמאר זצוק”ל אמר שיכולין לעשות כמו שאמר הרב אב”ד דעברעצין ז"ל, אכן מורי הגר"מ ניישלאס אב”ד סקווירא ז”ל החמיר בזה בטעמו דכיון שבדרך כלל אנו נוהגים להורות כשיטת ר”ת א”א לנו לומר שנקרא ספק לעשות הברית, אכן לפי”ז עכ”פ אם נולד בבהש"מ דר”ת יש לעשות הברית ביו”ט שני.
לד) וראיתי דבר פלא בקובץ כרם שלמה (גליון קסט) בתשובה מהרה”ג ר' יואל פעללנער אבד”ק בעלעד ז”ל שכתב להתיר לילך ביו”ט שני חוץ לתחום למול ילד בזמנו עיי”ש בטעמו.
לה) כתב הרמ”א (חו”מ סי' שפב) שאם האב יכול למול ומלו אחר חייב ליתן עשרה זהובים ועיי”ש בש”ך, ולהיפך אם אין האב יכול למולו מבואר ברמ”א (יו”ד סי' רסא) שכופין למול בלי שכר, ואם ביקש מחבירו ולא רצה רק אם יבטיח לו שכר, עי' בלבושי שרד (ליקוטי דינים, בשם היעב”ץ ז”ל) שיכולין להבטיחו ולא ישלם, ולכאורה צ”ע מהמבואר ביו”ד (סי' שלו ס”ג) כה”ג ברופא שחייב לשלם, וראיתי בשו”ת גנזי יוסף (סי' פב) שהביא תירוץ נכון ע”ז וכן מדויק בלשון הפוסקים דדוקא אם יש לו להאב וכן להנרפא לשלם אז צריך לשלם, אבל אם אין לו צריך הרופא והמוהל לעשות בלי שכר, ובאופן זה אפילו הבטיח לו אי”צ לשלם עיי”ש. וכן מבואר בשו”ת תשובה מאהבה (ח”ג סי' שלו) עיי”ש.
לו) כתב המחבר בשו”ע (יו”ד סי' רסה ס”ט) דאבי הבן יש לו לעמוד על יד המוהל להודיע שהוא שלוחו, ובעבודת הקודש הוסיף דטוב שיעשה אותו בפירוש שליח למול את בנו, ועי' בש”ך (חו”מ סי' שפב) שמי שיכול למול בעצמו אינו רשאי ליתן למוהל אחר ועיי”ש בקצות, והנה בד”מ (יו”ד סי' רסד) הביא סברא זו בשם האו”ז, וכתב עליו דצ”ע דמ”ש משאר מצות דיכול למנות שליח, וכתב הכרתי ופלתי (יו”ד סי' כח) דלפ”ז עכ”פ צריך שימנהו להיות שליח. ובפתחי תשובה כתב בשם שו”ת יד אלי' (סי נא) דהעלה דמותר לאב למנות שליח למול בנו, וכן בתבואת שור (סי' כח סקי"ב) האריך לבאר דמה שאוסר האו”ז למנות שליח היינו דוקא אם אינו רוצה לטרוח עצמו, אבל אם מכבד לאדם חשוב שהוא יעשה המצוה יותר בטוב אז ודאי שניהם מקבלים שכר, ומשמע מדבריו דא”צ שליחות, וע”ע בפמ”ג (שם מ”ז סק"ח, ובשפ”ד סקי"ב), ובס' מכתב לדוד [הנדפס בסוף ס' נפש דוד עה"ת סי' א] האריך בזה ונטה לדעת הש”ך וכרתי ופלתי דצריך שליחות, אכן בהגה בספר הנ”ל מנכד המחבר חזר והביא ראיות לחזק דעת התבו”ש דמעיקר הלכה אי”צ שליחות, רק שכתב דבמילה דמה שמכבד לאחר הוא מפני שהוא אינו אומן, ע”כ שפיר טוב לעשות שליח עיי”ש.
לז) ובשו”ת חת”ס (או”ח סי' קנט ד”ה ואיידי) כתב דבר פלא וז”ל: ולפ”ז יצא לנו דין מחודש, דאע”ג דבעלמא מצוה בו יותר מבשלוחו, הכא אפשר מצוה בשלוחו יותר מבו, דהכא העונה יותר מן המברך כמ”ש והעליתי לעיל, וע”י שמשלח שליח הרי הוא מל ועונה ושכר שניהם בידו, משא”כ כשהיה מל בעצמו, וצ”ע לדינא בכל זה כי הוא דבר חידוש, עכ”ל.
לח) ושמעתי בשם הישמח משה זצוק”ל שישלם מעות להמוהל, ובזה הוי המוהל כפועל, דהוי ידו ממש כיד בע”ב, ושפיר דמי אפילו לשיטת הקצות, אבל לענין מה שכתב התב”ש עדיין צריכין לדברי הנכד של הנפש דוד, ושמעתי שיש שעושין כדברי שניהן דהיינו שמכבדו בדרך כיבוד, וגם עושה אותו שליח, ואם עוד נותן מעות, בוודאי יצא כל החששות.
לט) כתב הרמ”א בשו”ע (סי' רסד ס”א) דאם נתנו המצוה למול לאחד, אסור לחזור בו, מיהו אם חזר בו, הוי חזרה, ואין מועיל בזה קבול קנין וכו'. ואם נתנו לאחד ולא היה בעיר, ואב היה סבור שלא יהיה שם בזמן המילה ושלח אחר אחר ובתוך כך בא הראשון, ימהלנו הראשון, דודאי לא חזר מן הראשון, וע”ע בפתחי תשובה מש”כ בזה, אכן כל זה כשכבר כיבד לאחד, אבל אם עדיין לא כיבד הגם שכיבד אותו המוהל להבנים הראשונים שהיו לו אין עליו חיוב לכבד גם עתה למוהל זה, וכן שמעתי ממורי הגרי”י ניימאנן אב”ד בעלזא-מאנטריאל ז”ל, ומהרב אב”ד טאב-מאנטריאל ז”ל, אולם אמרו שניהם שצריך ליזהר שיהא בדרך כבוד, ושלא להוציא לעז על המוהל הראשון ח”ו, ולמעשה המנהג הוא לבקש רשות מהראשון.
מ) עי' בפוסקים דלמעשה אשה אינה כשרה למול, ומה שמלה ציפורה עי' בגמרא (ע"ז כז.) די”ל דאמרה לאיניש אחרינא ועבד. ואיבעית אימא אתיא איהי ואתחלה, ואתא משה ואגמרה, ועי' בתורת משה לחת”ס (שמות) שכתב דסכ”ס הסירה הקליפה, והצילה את משה רבינו, ולענין מצות מילה תיקן משה אח”כ וגמר המצוה עיי”ש. וע”ע במהר”ם שיף שיתכן לומר דיכולה לעשות ברכה עיי”ש.
מא) כתב המחבר בשו”ע (יו”ד סי' רסב ס"ב) חולה אין מלין אותו עד שיבריא, וממתינים לו מעת שנתרפא מחליו שבעה ימים מעת לעת, ואז מלין אותו. במה דברים אמורים, שחלצתו חמה וכיוצא בו, שהוא חולי שבכל הגוף, אבל אם חלה באחד מאיבריו, כגון שכאבו לו עיניו כאב מועט וכיוצא בזה, ממתינים לו עד שיבריא, ולאחר שיבריא, מלין אותו מיד.
מב) ולענין אבעבועות בפה, שמעתי ממורי הגרי”י ניימאנן אב”ד בעלזא-מאנטריאל ז”ל שלמעשה אין לחוש רק אם הם בפנים, משא”כ אם הם בשפתים אין לחוש. ובכלל אינו חולי רק צער, וע”כ אחר שעבר יש למולו תיכף.
מג) ובענין כאב עינים, מבואר ברמ”א ובש”ך דתלוי אי הוא כאב גדול, ועכ”פ באותן שמותר לחלל שבת בעבורו, נחשב לחולי וצריך להמתין ז' ימים מיום הבראתו, אכן ראיתי בספר הברית שמצוי כהיום שבא ליחות מהעין מכח איזה רפואה שנותנים למנוע מחלות, וזה אינו חולי כלל, ויכולין למולו.
מד) אם הי' להילד חמימות (פיבע”ר) ולקח אנטיביאטי"ק שמעתי ממורי הגר"ש וואזנער ז"ל שא”צ להמתין ז' ימים משפסק ליקח האנטיביאטי"ק אלא ז' ימים משחלצתו חמה, ואפילו צוה הרופא עדיין ליטלו זה אינו רק שלא יחזור החמימות. אכן שמעתי דעת רופא שאם נותנין אנטיביאטי"ק וודאי הוא משום חשש שיש אינפעקשע"ן, וע”כ לכאורה אפילו אם יש רק ספק צריך להמתין ז' ימים מעת שפסק הא”ב, וכן אמר הרב אב”ד טאב-מאנטריאל ז”ל בפשיטות, ועכ”פ מה שנתנו אנטיביאטי"ק זה אינו מעכב המילה, ולא כמו שהיו קצת אומרים שאנטיביאטי"ק בעצמו מחליש, וכן שמעתי מכ"ק מרן אדמו”ר שליט”א מסקווירא.
מה) שוב הי' מעשה בילד שנעשה לו נפוח על החזה, ואמר הרב הנ”ל שזה בא מהחלב שיונק מאמו וכן הדרך בכמה ילדים וגם ראה שלא הי' כאב להילד מזה [כשאחז שם], אבל אמר שעכ”פ ישאלו לרופא וכיון שהי' באמצע הלילה של הווא"ך נאכ"ט לא מצאו רופא רק בעמערדזשענס”י רו"ם בשפיטא"ל, ואמר שם הרופא שיש לו אינפעקשע"ן ונתן לו אנטיביאטי"ק, ואמר הרופא שיכולין למוהלו, ואמר ע”ז הרב הנ”ל שבזה וודאי אין שום חשש, שהדבר ידוע שזה בא מחמת החלב [רק שהרופא שהי' שם באמצע הלילה הי' בטלן], ועכ”פ כיון שגם הוא אמר שיכולין למוהלו לא חשש לדבר ומהל את הילד.
מו) עוד אירע מעשה שנולד ילד ע”י ניתוח קסרי (קייזע”ר-שני”ט), וגם הי' שליי”ם בהריאה שעיכב קצת הנשימה והוצרכו ליקח השליי"ם ע”י כלי (פאמ”פ) המיוחד לכך, ונתנו לו אנטיביאטי”ק על שני ימים, אכן אמר הרופא שלא ראה שום אינפעקשע”ן רק כיון שבאופן זה שיכול להתהווה אינפעקשע”ן רצה להיות בטוח מעיקרא וגם רצה לברר שאין שום אינפעקשע”ן, והסכים עמי הגרי”י ניימאנן אב”ד בעלזא-מאנטריאל ז”ל שאין חשש למול את הילד בזמנו כיון שלמעשה אמר הרופא שלא הי' שום דלקת, וגם מה שהצריכו לשאוב השליי”ם אין זה נקרא חולי, וכן עשו למעשה. ושוב הי' מעשה, כזה והי' גם באינקיובעיטע"ר ונתנו אקסעדזשי"ן לעזור הנשימה, ובזה אמר הרב הנ”ל שיש להמתין ז' ימים, הגם שבעצם לא הי' חולי רק עיכוב נשימה מכח השליי"ם, אכן כיון שסכ”ס הי' באינקיובעיטע"ר, ונתנו אקסעדזשי"ן יש להמתין. וכן נטה דעת המוהל מוה"ר אהרן מרדכי קאהן שליט"א.
מז) וע"ע בשו"ת מהרי"א (יו"ד סי' רנד) מעשה שהי' שמכח קושי הלידה נתעלף הילד, וכמעט לא הרגישו בו רוח חיים, וע"י תרופות אחר שעה נמצא בו רוח חיים, וכתב שיש להמתין ז' מעת לעת עיי"ש. ולמעשה צריך בכל זה לדון לפי הענין. ופעם שמעתי מש”ב המוהל מוה"ר יצחק אהרן פישער שליט”א מעשה שהי' שהרופאים נתנו אקסעדשי"ן רק מספק, ואמר שאם נתוודע שלא הי' כלום אינו נקרא חולה.
מח) עוד שמעתי ממנו שספיינע"ל טעס"ט אינו חולה, רק צריך לידע למה עשהו. אכן חליפת דם נקרא עכ"פ ספק חולה, וצריך להמתין ז' ימים.
מט) אם ע”פ דעת הרופאים צריך לעשות ניתוח לתינוק לאחר ג' שנים שיהא יכול להוליד, ואם יסירו עתה הערלה והפריעה יש חשש שלא יעלה התרופה, כתב בשו”ת חלקת יעקב (ח”ב סי' כא-כב) שמותר לדחות המילה, ומ”מ הכל לפי הענין, ועי' מה שהאריכו אחרוני זמננו בענין ילד הנולד באופן שהנקב השתן אינו בראש רק מן הצד (הנקרא הייפוספידיו"ס). ועי' מש"כ בזה בשו"ת שבט הלוי (ח"ט סי' רנה).
נ) באופן שהלשון של התינוק נדבק אל החיך יותר מהרגיל, והרופא אומר שצריך לעשות קצת חיתוך להפריד הלשון, יש לכתחילה להמתין מלעשותו עד אחר המילה, כדי שלא יכנס לספיקות אי צריך להמתין ז' ימים. אכן בדיעבד כשכבר נעשה, והרופא אומר שנתרפא היטב, נראה שאין צריך להמתין, ויכולים לעשות הברית מילה.
נא) כתב המחבר בשו”ע (יו”ד סי' רסג ס”א) קטן שהוא ירוק, סימן שלא נפל בו דמו ואין מלין אותו עד שיפול בו דמו ויחזור מראהו כמראה שאר הקטנים, וכן אם נמצא אדום, סימן שלא נבלע דמו באבריו, אלא בין עור לבשר, ואין מלין אותו עד שיבלע בו דמו, וצריך ליזהר מאד באלו הדברים, שאין מלין ולד שיש בו חשש חולי, דסכנת נפשות דוחה את הכל, שאפשר לו למול לאחר זמן.
נב) וכתב בשו”ת מהרי”א (יו”ד סי' רמ) דסתם ירוק משמע יותר על מראה געי”ל, ומ”מ מה טוב לשאול את פי הרופא, וסומכים עליו בכל הדברים למול ושלא למול, ולפי”ז י”ל דגעי”ל הרגיל אצלנו כיון שהרופאים אומרים שזה אינו חולי כלל יכולין לסמוך לעשות הברית, ובפרט כשרואין שהנומבער"ס פוחתין והולכין, וכן הי' דעת כ”ק מרן אדמו”ר זצוקללה”ה מסקווירא, וכן שמעתי מבעל מחב"ס נשמת אברהם שכן שמע מהגרש”ז אויערבאך ז”ל, ושוב ראיתי בספר הנדפס מחדש מהגה”צ מוה"ר מיכאל דוב ווייסמאנדל ז”ל שכתב ג”כ לברר שבוודאי הירוק שאמרו חז”ל אינו געי”ל הרגיל אצלנו.
נג) והנה יש כמה סגולות למנוע הירקות, ושמעתי ממורי הגר”מ ניישלאס אב”ד סקווירא ז”ל שאין צריך למנוע מלהניק את הילד מפני זה, אכן שמעתי ממוהל מומחה שטוב ליתן מים להילד לשתות בכל פעם אחר ההנקה.
נד) ואם הי' באופן שגם הרופא אמר שלא למול, עי' בשו”ת מהר”י שטייף (יו”ד סי' רסג) שאם הי' ירוק כל הגוף יש להחמיר להמתין ז' ימים עיי”ש, ובשו”ת מהרי”ץ (סי' לט) ראיתי שהאריך לבאר שהעיקר כהשיטות שא”צ להמתין ז' ימים עיי”ש, וכן כתב הרב יוסף פאדווא שליט"א בעולת החודש (קונטרס נו סי' פד) לבאר שאין צריך ז' ימים, עיי”ש.
נה) כתב המחבר (סי' רסג ס”ד) נולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית, והנה לכאורה מהטעם שיש חשש שיש ערלה כבושה הי' צריך לקלוף כל העטרה עד נקב השתן, אכן מבואר באו”ז (ה' מילה סי' צט) שכמו בגר וודאי הכוונה רק להטיף ממנו דם משהו, ה”ה בנולד מהול אי”צ יותר, וכ”כ בס' אות שלום, והטעם שבאמת א”צ רק הטפת דם מעט הי' נ”ל לומר דאפילו אם יש לו ערלה כבושה בזה שמטיף דם מעט הי' נראה כמו קלוף בעור הערלה הדבוקה, ואם אין רואין כלום זה סימן שאין בו ערלה כבושה, וע”כ כתב בשו”ע (שם) וצריכה מילתא למבדקה יפה יפה בידים ובמראית עינים עיי”ש. ועי' בשו”ת משכנות יעקב (יו”ד סי' סג) שכתב שלדידן דקיי”ל שגם בגר מהול צריך הטפת דם ברית הטעם אינו משום ערלה כבושה רק משום שזה בעצמו מצוה מהכתוב גם את בדם בריתך וגו' עיי”ש, ונחלקו הפוסקים אי הטפת דם ברית הוא מדאורייתא, ומ”מ אינו דוחה שבת.
נו) ונחלקו גדולי ישראל באיזה מקום צריך להטיף דם ברית אי למעלה מהעטרה או למטה, ועי' בס' בריתי יצחק (סי' י) שהאריך בזה, והעלה שעכ"פ וודאי אין להטיף למעלה מן העטרה, ורק למטה מהעטרה או בעטרה עצמה, וכן הביא שמוהלים מומחין עושין בעטרה עצמה, ובזה יוצאין כל השיטות, וכן כתב בס' ברית דוד (בשם ס' תורת הברית), וע"ע בס' אוצר הברית (סוף ח"ב) מה שהאריך בזה.
נז) בנימול תוך זמנו או כשנימול בלילה או נימול ע”י נכרי, יש סוברים שצריך הטפת דם ברית, וכתב המנחת חינוך לפלפל שאם עבר ומל בשבת שלא בזמנה, אי צריך להטיף דם ברית, ובסוף נשאר בצ”ע עיי”ש, וכתב במנחת חינוך דהטפת דם ברית לא מהני רק כשכבר נימול או נולד מהול, אבל אם עשה הטפת דם קודם שנימול הרי זה לא מעלה ומוריד, ולכן אם ישראל עשה הטפת דם לנכרי ואח”כ נתגייר והוסרה הערלה שלא ע”י מצוה כגון שנעשה ע”י נכרי וכדו', אז צריכין שנית לעשות הטפת דם ברית.
נח) גר צריך למול בפני בי”ד של שלשה, ואם מל עצמו קודם שנתגייר, צריך להטיף ממנו דם. ואם מל לשם יהדות אבל לא לשם גרות כגון ישראל שבא על הנכרית וסבר שהילד הוא יהודי, נחלקו אחרוני זמננו, ושמעתי ממורי הגר”ש וואזנער ז”ל, ומהגרי"ש אלישיב ז”ל שנטו להחמיר, אבל באופן שמלו לשם גרות הגם שאז עדיין לא הי' במחשבה לקבל המצוות, אמרו שני גדולים הנ”ל להקל שאין להצריך עוד להטיף דם ברית, לפי שגם בשאר פעמים אי”צ לקבל המצוות עד הטבילה. עוד אמרו שני גדולים הנ”ל שאין צריכין הבי”ד להביט ממש על הטפת הברית, אלא סגי שעומדין שם ויודעים שעושים זאת.
נט) במאירי (יבמות מב:) כתב דגר אינו יכול למול בעצמו דעדיין אינו בר חיובא, וראיתי בס' התורה והמצוה להגאון מוה"ר יחיאל מיכל שטערן שליט”א שהקשה מירושלמי מגילה (פ”א הי”א) דאנטונינוס מל את עצמו ורבינו הקדוש השגיח עליו עיי”ש, ובמנחת חינוך (אות יד) כתב שלפי הסוברים בשו”ע (יו”ד סי' רסח ס”א) דבגר מהני אם טבל קודם שמל, לפ”ז י”ל שאם כבר טבל יכול למול בעצמו דמילתו וגירותו באים כאחד, ובאופן זה יכול גם לברך בעצמו אח”כ על המילה עיי”ש. ואולי יש לתרץ כן על הירושלמי, שאנטונינוס כבר טבל עצמו מקודם לשם גירות.
ס) כתבנו לעיל במצות פריה ורביה (סימן ב' אות ח-ט) בענין בן הנולד מעכו"ם ומבת ישראל, אם צריך גירות, או לא, ועי' בשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סי' רמט) שתינוק כזה אין למולו בשבת. ובבן מומר ומומרת מבואר בט"ז (יו"ד סי' רסו סק"י) ובש"ך (שם סקט"ז) שאין למולו בשבת, אמנם כבר כתבו כמה אחרונים דהיינו דוקא כשיצא מן הכלל לגמרי, עי' בשו"ת מהרש"ם (ח"ב סי' קנו) וע"ע בשו"ת מנח"י (ח"א סי' קלז, וח"ח סי' צ).
סא) כתב הש”ך (סוף סימן רסו סקי”ח) בשם התשב”ץ דמילה שלא בזמנו וכן מילת גר אין לעשותו ביום חמישי, ועיי”ש מה שהאריך בזה, והעלה למעשה להקל במילה שלא בזמנה הן ביום חמישי והן בערש”ק עיי”ש, אכן במילת גר שעדיין אינו יהודי אולי אין מנהג בזה, ע”כ נראה דיש להחמיר, וכ”כ בישועות יעקב (או”ח סי' רמח) עיי”ש, ושמעתי מעשה שעשו להקל בזה, ואולי הי' דוחק והכל לפי הענין, ועכ”פ אם נחמיר בזה, לכאורה יש להמתין עד יום שני, לפי מנהגינו שאין עושין מילה שלא בזמנו ביום א'. אמנם בבעלי תשובות פשוט דהוי ככל מילה שלא בזמנה, שהרי הן יהודים גמורים מקודם לכן.
סב) בכלל מצוה זו הוא למול עבדים, ואם קנה העבד, מצוה למולו ביום שקנהו, ואין נפק”מ באיזה יום נולד, ואפילו כשקנה אותו תוך שמונה ימים. אכן כשנולד העבד בביתו אז נימול לשמונה.
סג) אסור למול עכו”ם לשם רפואה, כמבואר ברמ”א (סי' רס”ג), ובמחבר (סי' רס”ח), ונחלקו האחרונים בענין למול בשכר עיי”ש, ולפי המתירים בשכר משום שאין דעתו לרפואתו, לכאורה ה”ה דמותר בשביל ללמוד עצמו את אומנות המילה, ועי' מש"כ בשו"ת חיי הלוי (ח"ו סי' קמד).
סד) בני ישמעאל לא נצטוו רק במילה ולא בפריעה. ובני קטורה, לשיטת רש”י (סנהדרין נט: ד”ה לרבות) אין חיוב כלל, רק אברהם נצטוה על בני קטורה, אבל הבני בנים אינם מחוייבין, ולשיטת הרמב”ם גם בני קטורה חייבים במילה בשמיני גם לדורות עולם, וכתב עוד הרמב”ם דלאחר שנתערבו בני ישמעאל בבני קטורה כולם חייבים במילה בשמיני, אמנם עי' במנ”ח (אות א) דאינם חייבים רק במילה ולא בפריעה.
- תוכן הענינים
א) המקור בתורה למצות מילה / כמה מצוות יש בזה.
ב) חומר המצוה / אי המצוה מוטלת על האב, או על הבן.
ג) לא זכה לקיים המצוה בפועל, מה יעשה.
ד) בענין כוונת המצוה, ואי מעכבת.
ה) טעמי המצוה / ביאור תשובת ר"ע לטורונסרופוס בענין המילה.
ו) בענין דברי המדרש שהמילה היא כקרבן.
ז) בענין למה לא מל אברהם אבינו עד צ"ט שנה, והמוסר השכל מזה.
ח) בענין שהנימול שורה עליו שם שד"י ושם הוי"ה / בענין קדושת שמירת הברית.
ט) בענין מזמור 'למנצח על השמינית', שנדרש על המילה / כוונה בפסוק 'חנני ה' כי אומלל אני', על התינוק הנימול / עצה נפלאה להתפלל בשעת בכיית התינוק במילה.
י) בענין הפסוק שאומרים קודם המילה: 'אשרי תבחר ותקרב' וגו'.
יא) הלכות המילה: חיתוך, פריעה, ומציצה.
יב) בענין מל ולא פרע, כאילו לא מל / חזר ונתכסה, אי צריך לגלותו שנית.
יג) פרטי מציאות הדברים: בחיתוך, פריעה, ומציצה / הלכות מוהל שאינו מוצץ / ענין נתינת אספלנית ורטיה אחר המציצה. מעשה רב במוהל שנתן התחבושת קודם המציצה.
יד) אי מותר להשקות סם לנימול שלא ירגיש צער המילה.
טו) ענין נתינת הערלה ודם המציצה בעפר / בשבת צריך שיהיה מוכן מבעו"י.
טז) הלכות ברכת המילה: על המילה, ולהכניסו בבריתו של א"א / צ"ע בברכת 'להכניסו'.
יז) בענין ברכת שהחיינו במילה.
יח) באופן שהאב הוא מוהל, אימתי מברך הברכות.
יט) כשאחד מל, והשני פורע, והשלישי מוצץ, אי צריכין לכוון לצאת בברכת המוהל.
כ) בענין נשארו ציצין, באיזה אופן צריך להסירן.
כא) בענין נשאר עור החופה רוב גובה העטרה / בענין נשאר עור החופה רוב הקיפו / מחלוקת הפוסקים איזה חלק מקרי עטרה / באופן שנשאר עור החופה רוב שפה הבולטת, אי צריך לתקנו.
כב) בהנ"ל, אי צריך לגלות עד מקום החריץ.
כג) גודל החיוב למול ביום השמיני, ואפילו בשבת / בענין מל קודם יום השמיני / כשהברית הוא שלא בזמנה, אי מותר לדחות המילה שלא לצורך.
כד) אי מותר לדחות המילה, כדי שיוכל לעשות מציצה.
כה) זמן ברית מילה / מל קודם עלוה"ש, אי צריך לחזור ולהטיף דם ברית.
כו) הלכות מילה לנולד בהשמ"ש, וזמנה.
כז) הלכות מילה לנולד בער"ש בהשמ"ש.
כח) באופן שנולד הבן בשעה שהוא עדיין יום לשיטה שסובר האב, אולם לשיטה שסובר המוהל הרי הוא כבר לילה, אי יכול המוהל למול ביום השמיני להאב. מעשה שהיה בזה.
כט) בענין שימוש בצבת. מעשה רב בזה.
ל) הוציא התינוק ראשו, אי חשבינן ליה כילוד.
לא) נולד תינוק בא"י במוצ"ש, בזמן שבחו"ל היה עדיין שבת, ואח"כ הוליכו התינוק לחו"ל, מתי יש למולו.
לב) בענין נולד בבהשמ"ש, אי מילתו דוחה יו"ט שני. מעשה רב בזה.
לג) יוצא דופן, אי מילתו דוחה יו"ט שני.
לד) אי מותר לילך ביו"ט שני חוץ לתחום, כדי למול תינוק בזמנו.
לה) כשהאב יכול למול, ומלו אחר, מה הדין / באופן שאין האב יכול למול, באיזה אופן יכול להכריח לאחר למול. חילוק בין מוהל לרופא בזה.
לו) בענין שצריך אבי הבן לעשות המוהל לשליח.
לז) חידוש מהחת"ס במילה, שמצוה בשלוחו יותר ממנו.
לח) בענין שיש לכבד המוהל, ולמנותו בפירוש לשליח, וגם ליתן לו מעות.
לט) כיבד לאחד להיות מוהל לבנו, באיזה אופן מותר לחזור ולכבד לאחר.
מ) בענין אשה אינה כשירה למול / ישוב על מה שמלה צפורה אשת משה את בנה / אי אשה יכולה לברך על המילה.
מא) הלכות חולה שאין מלין אותו עד שיעברו ז' מעל"ע משנתרפא. חילוק בין חולי כל הגוף - לחולי באחד מאבריו.
מב) יש לו אבעבועות בפה, אי הוי חולי.
מג) כאבו עיניו, אי צריך להמתין ז' ימים מלמול.
מד) היה להילד פיבע"ר, ונתנו לו אנטיביאטי"ק, אי צריך להמתין ז' ימים משפסקו מליתנו / אי האנטיביאטי"ק עצמו מחליש הילד.
מה) מעשה בילד שהיה לו ניפוח על החזה.
מו) מעשה בילד שהיה לו שליי"ם בהריאה שעיכב הנשימה / עוד מעשה רב בזה.
מז) מעשה בילד שנתעלף מחמת הלידה, והחיוהו ע"י תרופות לאחר שעה / נתנו להילד אקסעדזשי"ן, אי מקרי חולה.
מח) עשו להילד ספיינעל טעס"ט, אי מקרי חולה / עשו לו חליפת דם, אי מקרי חולה.
מט) באופן שע"פ דעת הרופאים יצטרכו בכמה שנים לעשות ניתוח כדי שיוכל להוליד, אי יכולין לדחות המילה עבור זה / בענין ילד שנקב השתן שלו הוא מן הצד.
נ) באופן שלשון התינוק נדבק אל החיך, וצריך לחתכו, אי צריך המתנת ז' ימים.
נא) הלכות ילד שהוא ירוק, שאין מלין אותו עד שיחזור למראה הרגיל / הלכות ילד שהוא אדום, שאין מלין אותו עד שיבלע בו דמו.
נב) אופן מראה ירוק, ואי סומכין בזה על דעת הרופאים. הוראות גדולי הדור בזה.
נג) כמה סגולות למנוע הירקות.
נד) באופן שגם הרופא אמר שלא למול, אי צריך להמתין אח"כ ז' ימים.
נה) הלכות נולד מהול, שצריך הטפת דם ברית / אי הוי מה"ת, ואי דוחה שבת.
נו) באיזה מקום צריך להטיף דם ברית.
נז) נימול תוך זמנה, או בלילה, או ע"י עכו"ם, אי צריך הטפת דם ברית / נימול בשבת שלא בזמנה, אי צריך הטפת דם ברית / עשו הטפת דם ברית לנכרי, ואח"כ נתגייר, והוסר הערלה ע"י נכרי, אי צריך לחזור ולהטיף דם ברית.
נח) הלכות מילת גר / מלו לשם יהדות, אבל לא לשם גירות, אי צריך לחזור ולהטיף דם ברית / אי צריכין הבי"ד לראות ההטפה ממש.
נט) בענין מש"כ המאירי שגר אינו יכול למול את עצמו. קושיא ע"ז מאנטונינוס ורבי. חידוש המנ"ח שאחר שטבל יכול למול.
ס) בענין בן הנולד מעכו"ם ובת ישראל.
סא) בענין מילה שלא בזמנה, ומילת גר, ביום ה' - ובער"ש - וביום א' / בענין מילת בעלי תשובה.
סב) הלכות מילת עבדים, יליד בית - ומקנת כסף.
סג) אי מותר למול עכו"ם לשם רפואה, או ללמד עצמו אומנות המילה.
סד) בענין מילת בני ישמעאל, ובני קטורה.