סימן א - מצות פריה ורביה
עריכה"מצות עשה לישא אשה לפרות ולרבות, שנאמר (בראשית א כח) 'ויאמר להם אלהים פרו ורבו'. ויכוון לקיום המין. והאיש שהוא בשנת י"ח נתחייב בפריה ורביה (וכדי שלא יבא לזנות או להרהור, מצוה לישא סמוך לפרקו), ואם עבר עליו עשרים שנה ולא נשא, הרי זה עובר ומבטל מצות עשה זו. ואם עוסק בתורה ומתיירא שלא יבטל מחמת טרדת מזונות, מותר להתאחר. ואם דבוק בתורה כל ימיו כבן עזאי ואין יצרו מתגבר עליו ולא נשא, אין בידו עון. אם היה לו זכר ונקבה הראוים להוליד, קיים מצוה זו. ואם מתו, לא יצא. ואם הניחו זכר ונקבה [אפילו הזכר מהנקבה והנקבה מהזכר] יצא, שבני בנים הרי הן כבנים, ודוקא שבאו מזכר ונקבה. ואם הניח אחד מהן זכר ונקבה, לא יצא. גר שנתגייר ובניו עמו, יצא עמהן ידי מצוה זו. עבד שנשתחרר ובניו עמו, לא יצא בהם ידי מצוה זו. ואפילו אם קיים אדם פריה ורביה, הוא מצוה מדברי סופרים שלא יבטל מפריה ורביה כל זמן שיש בו כח. וכן מצות חכמים שלא לישב בלא אשה משום הרהור. ואשה פטורה מפריה ורביה, ומכל מקום לא תשב בלא איש משום חשד, ונוהג בכל מקום ובכל זמן:"
א) [מצוה א] מצות פריה ורביה, כתב החינוך שנלמד מהפסוק שאמר הקב"ה לאדם וחוה, כמו שנאמר בפרשת בראשית (א כב) 'ויאמר להם אלקים פרו ורבו', ושיטת רש"י שפסוק זה נאמר לברכה, והמצוה נלמד מהפסוק הכתוב בפרשת נח (ט ז) 'ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה', וכ"כ הרמב"ם בספר המצוות, ועי' בספה"ק דרך פקודיך (חלק המעשה אות א) שהביא שני הפסוקים, וע"ע במזרחי ובשפתי חכמים (נח) ובס' פרדס יוסף (עמ' סח) מה שכתבו בזה.
ב) כתב בספה"ק זרע קודש (סו"פ וירא) טעם למה המצוה ראשונה הוא בדבר גשמי, כי העובד ה' באמת אינו מספיק בעיניו עבודתו כל ימי חייו, רק רוצה לעבדו ית"ש כל ימי עולם, וכיון שזה אי אפשר, על כן רוצה שעכ"פ בנו יעבוד לו ית"ש, וברא כרעא דאבוה (עי' עירובין ע:), וכשיעשה הבן כאילו עשה האב, וכן עד סוף כל הדורות, לכן מצוה ראשונה פרו ורבו.
ג) ועי"ל טעם למה הוא מצוה ראשונה משום שהמפתח הוא ביד יחידו של עולם, וכמו שמבואר בגמרא (תענית ב.), וראיתי כעין זה בס' טעמי המצוות מהבני יששכר שכתב לפרש מי יתן טמא מטהור דהיינו שנברא אדם טהור מטיפה טמאה, לא אחד בתמיה, דהיינו יחידו של עולם וע"כ הוא מצוה א', עיי"ש.
ד) אמרו חז"ל (יבמות סד.) ת"ר ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל, מלמד שאין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות מישראל, הרי שהיו ישראל שני אלפים ושני רבבות חסר אחד, וזה לא עסק בפריה ורביה, לא נמצא זה גורם לשכינה שתסתלק מישראל, וכתב בכלי יקר (עה"פ ויהי בנסוע) שע"כ הוא חומש בפנ"ע כמו שאמרו חז"ל (שבת קטז.) משום שיש בו המצוה החשובה הזה שמרמז על ענין פרי' ורבי' עיי"ש.
ה) ובגמרא (יבמות סג:) אמר בן עזאי דמי שאינו עוסק בפר"ו כאילו שופך דמים ל"ע, אמרו לו וכו' נאה דורש ואין נאה מקיים, והשיב מה אעשה נפשי חשקה בתורה, ועמדו המפרשים דלכאורה אינו מובן התירוץ דהלא תלמוד גדול מפני שמביא לידי מעשה, וכאן אי אפשר לעשות ע"י אחרים, ובשו"ת תורה לשמה (סי' תקה) מפרש שבן עזאי ידע שכבר השלים המצוה בגלגול הקודם עיי"ש, ויש שתירצו שבאמת אין זה פטור רק שאמר בן עזאי שהוא אנוס בדבר, עי' בקובץ שיעורים (ח"ב סי' יט), ואולי מפני זה כשמביא הרמב"ם (פט"ו מהלכות אישות ה"ג) הלכה זו של בן עזאי, כתב דמי שחשקה נפשו וכו' אין בידו עון עיי"ש, ולא כתב דמותר לעשות כן.
ו) כתב בדרך פקודיך (חלק המחשבה אות א) שכיון שמצוות צריכת כוונה צריך לכוון בשעת הקידושין והנשואין שמכוון לקיים בזה מצות פרו ורבו ומלאו את הארץ, שיהיה לו בנים עוסקים בתורה ובמצות כדי למלאות פני תבל עובדי השי"ת עיי"ש, והנה ראיתי במנחת חינוך שכתב די"ל דאינו רק כהכשר מצוה וממילא אי"צ כוונה עיי"ש, אולם בהגהת החדשות על המנ"ח הביא דברי הדרך פקודיך הנ"ל [והביא בשם ס' דרך המלך שיש להזהיר למסדרי קידושין שיזכירו להחתן לכוון לקנותה], וכתב שראה אצל בעל מנחת חינוך ז"ל בעצמו שהי נוהג בעת שהי' מסדר קידושין, שהי' מזהיר להחתן שיכוין לקיים המצוה עיי"ש.
ז) ועכ"פ כשמקיים המצוה בפועל וודאי צריך כוונה לקיים מצות פריה ורבי', וגם כוונה לקיים מצות (מצוה מו) ועונתה לא יגרע, ובדרך פקודיך (שם) כתב עוד לפי שיטת הב"ח שבמקום שכתבה התורה טעם המצוה צריך לכוון גם הטעם, א"כ גם במצוה זו צריך לכוון מה שכתב פרו ורבו ומלאו את הארץ, שהתכלית הוא שיפרו וירבו כדי שיתמלאו עובדי השי"ת על כל הארץ. ויש שכתבו עוד לכוון לקיים מצות (מצוה תקפב) 'ושמח את אשתו'.
ח) והנה נחלקו התנאים (יבמות סה:) אי גם אשה מצווה במצוה זו, ולהלכה קיי"ל דאשה פטורה וכ"כ החינוך כאן, אכן יש סוברים שגם האשה מצווה במצוה לשבת יצרה, עי' תו' (גיטין מא: וחגיגה ב.), ועי' בבית שמואל (אהע"ז סי' א סק"ד).
ט) וידוע שנחלקו בית שמאי ובית הלל (יבמות סא:) דלבית שמאי קיים המצוה כשיש לו שני בנים, וע"ע שם בגמרא דלפי שיטה אחת סובר בית שמאי שצריך שני זכרים ושני נקבות, ולהלכה קיי"ל כבית הלל דצריך בן ובת ובזה קיים המצוה, אכן יש עוד מצוה משום לשבת יצרה, וגם מצוה מהכתוב שנאמר (קהלת יא, ו) ולערב אל תנח ידיך, וכתב בבית שמואל (שם סקי"ד) בשם הרי"ף והרא"ש והרמב"ם דחיוב זה אינו רק מדרבנן, וכתב הרמב"ן דאין כופין ע"ז דאין זה רק כעין ישוב דרך ארץ עיי"ש, וחוץ מכל זה אפילו באופן שכבר א"א להביא עוד בנים הרי אמר הכתוב לא טוב היות האדם לבדו, ועי' בבי"ש (שם סקי"ג).
י) אם נפטרו ל"ע הבן או הבת בחייו, לא קיים המצוה, אכן אם כבר הולידו בנים שנשארו בחיים אז קיים המצוה, ודוקא ששניהם דהיינו הבן והבת שלו הניחו בנים, ולא מהני מה שהבן או הבת הניחו בן ובת, ושיטת התו' (יבמות סב:) דיוצא גם בשני בנים או בשתי בנות, והעיקר שבאו אחד מהבן שלו ואחד מהבת. אכן שיטת הרמב"ם שצריך שיניחו בן ובת, אבל אין נ"מ אי הבן נולד מהבן או מהבת, וכן הבת אין נ"מ אי נולד מהבת או מהבן, וכן פסק המחבר בשו"ע (שם ס"ו), ובאופן שהיו לו בן ובת, והבן לא הוליד עדיין, ונפטר הבת והניח בן ונמצא שיש רק שני בנים, כתב בבית שמואל דנראה דלא יצא ידי חובתו עיי"ש.
יא) הבן ובת צריכים שיהיו יכולים להביא בנים בעולם, לאפוקי סריס ואיילונית ל"ע, וכתב במנחת חינוך דאפילו אם נולדו באופן שהיו יכולין להוליד ונעשו אח"כ פצוע דכא וכדו’ ל"ע קודם שהולידו, ג"כ לא קיים המצוה, כמו במתו הבנים ל"ע בחייו שאינו יוצא המצוה רק אם הניחו בנים.
יב) בענין זמן קיום המצוה שנינו במשנה (אבות פ"ה משנה כא) בן שמונה עשרה לחופה, וברש"י על המשנה (שם) מביא רמז ע"ז דבפרשת בראשית כתיב י"ח פעמים אדם עד כי מאיש לוקחה זאת, וכתב בבי"ש (סק"ג) בשם הרב המגיד (הל' אישות פט"ו ה"א) דמצוה שישא בהתחלת שנת י"ח, אכן בב"י כתב בשמו דעיקר הוא לפרש לאחר שנשלם י"ח דהיינו משנכנס לכלל י"ט, וע"ע בס' מצותיך שעשועי (מצוה א) שכתב בשם בעל ערוגת הבושם ז"ל דבפשטות מוכח כן, שהלא באותו משנה תנן בן שלש עשרה למצוות, וזה וודאי היא כשנשלם שנת י"ג, והנה כתב המחבר בשו"ע (ס"ג) דהמקדים לישא מבן י"ג הוא מצוה מן המובחר, וראיתי לפרש לפ"ז מה שמברכין בברית מילה לתורה ולחופה ואח"כ למע"ט, אכן בב"י (אהע"ז סי' א') כתב דהיינו דוקא בארצותיהם החמות, אבל אנו אין לנו אלא דברי המשנה בן י"ח לחופה עיי"ש, וע"ע בפתחי תשובה (שם סק"ב).
יג) בענין מה שכתבו הפוסקים בהעוסק בתורה אי מותר לו להתאחר, הנה בזה"ז וודאי אין להתאחר בשביל זה, ובפרט שכהיום יכולין ללמוד גם אחר החתונה, והנה אמרו חז"ל (קידושין כט:) בן עשרים שנה ולא נשא אשה כל ימיו בהרהור עבירה רח"ל, ואמרו עוד, דעד כ' שנה יושב הקדוש ברוך הוא ומצפה לאדם מתי ישא אשה כיון שהגיע כ' ולא נשא, אומר תיפח עצמותיו רח"ל עיי"ש, אכן הורו כמה גדולים, שאם הוא כבר חתן אין קפידא להמתין על החתונה, ועי' בשו"ת מהר"ם שיק (אהע"ז סי' א) בענין אי מותר להמתין בשביל שידוך הגון עיי"ש, ולמעשה תלוי לפי הענין, וצריך לשאול שאלת חכם.
יד) בענין נשואין קודם שנעשה בר מצוה, עי' בשו"ע (אהע"ז סי' א ס"ג) ובבי"ש (שם סק"ד), וע"ע בשו"ת נו"ב (סי' נד), ובסוף כתב שכן היה המנהג ולא ערער אדם להצריך לקדש שנית עיי"ש.
טו) בגמ' (יבמות סד.) נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי לבטל ממצות פרי' ורבי', ועי' בשו"ע (אהע"ז סי' קנד) כמה חילוקי הלכות בזה, וע"ע בפתחי תשובה (שם סקכ"ז) בשם שו"ת בגדי כהונה בענין איש ירא שמים שהי' לו שאלה כזו, אכן הי' איש שאינו בריא כ"כ ואשתו הי' אשת חיל שע"י הי' יכול לעסוק בתורה, וכתב שם כמה צירופין להתיר לו שלא לגרשה עיי"ש, ובזמה"ז אין נושאין אשה על אשה מטעם תקנת רבינו גרשום מאור הגולה.
טז) מעיקר הלכה כופין הבי"ד על מצוה זו כמו בכל המצוות, וכ"כ ברמב"ם (הל' אישות פט"ו ה"ז) ובשו"ע (אהע"ז סי' א ס"ג), אכן כתב הרמ"א (שם) דעכשיו אין כופין ע"ז עיי"ש.
יז) מי שמתה אשתו ל"ע, אם לא קיים עדיין פריה ורביה מותר לו לישא אשה אפילו תוך השלשים אחר השבעה, כמו שמבואר בשו"ע (יו"ד סי' שצ"ב ס"ב), ועי' בשו"ת חת"ס (יו"ד סי' שמח) דבאופן זה מותר גם בכיבוס ורחיצה, ואם כבר קיים פרי' ורבי' צריכים להמתין שלשה רגלים, חוץ באופן שאין לו מי שישמשנו כמו שמבואר בשו"ע (שם).
יח) המצוה הוא להשתדל בכל היכולת לקיים המצוה, וכיון שהוא ביד השי"ת צריכין להתפלל ע"ז, וידוע תפלת השלה"ק, ועי' בס' מרדכי בשער המלך מהרה"ק מזוויעל ז"ל (פנחס) עה"כ כי בחטאו מת ובנים לא היו לו, שכתב לפרש שזה בעצמו הי' החטא שלא היו לו בנים ולא ביקש ממשה רבינו שיתפלל עבורו לבנים. וגם צריכין להתפלל בעד חבירו ובעד כלל ישראל, והמתפלל בעד חבירו הוא נענה תחילה, אכן אפילו כשהוא כבר נענה צריכין לקיים ואהבת לרעך כמוך ולהתפלל בעד כל אחד שצריך לישועה, ועי"ז יתקרב הגאולה בב"א.
יט) וגם יש להשתדל עבור אחרים בעניני הכנסת כלה, ולשדך זה לזו, וכמו שכתב במהרש"א (שבת לא.) על השאלה ששואלין עסקת בפרי' ורבי', דשואלין עסקת בפ"ו, ולא אמר קיימת פ"ו, אלא עסקת דהיינו להשיא יתום ויתומה, וידוע שהמהרי"ל הי' מתפרנס משידוכין, עי' מנהגי מהרי"ל (הלכות חנוכה).
כ) עוד אמרו חז"ל (סנהדרין יט:) כל המגדל יתום בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. וגם אמרו חז"ל (סנהדרין צט:) אמר ריש לקיש כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו, שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן, ועוד אמרו חז"ל דתלמידים קרויין בנים, והרב נקרא אב, ועי' בחכמת שלמה (אבהע"ז סי' סק"א) אי המאמץ בן קיים פרי' ורביה, כיון דהוי כאילו ילדו.
כא) עוד יש ענין פריה ורביה בתורה, ובדרך פקודיך (חלק המחשבה אות כו) כתב לפרות ולרבות בתורה להוליד בכל פעם שכליות חדשים בתורה עיי"ש.
כב) בתיקוני זוהר הק' (תיקון כא, ס.) כתב שבמצות פריה ורביה נכלל גם לגרום הזיווג של השכינה, שעי"ז ישפיע השפע לבני ישראל, וזהו ועונתה לא יגרע, שלא ימנע לקרות קריאת שמע בעונתה, שעי"ז נמשכת הברכות מלמעלה על בנ"י עיי"ש.
כג) ועוד אמרו חז"ל עיקר תולדותיהם של צדיקים הם המעשים טובים, וראיתי דבר נחמד בספה"ק רב ייבי (נח) בשם זקינו ז"ל שכתב לפרש הפסוק (בראשית יא, ל) ותהי שרי עקרה אין לה ולד, ולכאורה למה כתוב כפל לשון [ועי' במפרשים שכבר כתבו בזה], וכתב ע"ז דהנה יש לכל אדם ג' תולדות: האחד הוא המעשים טובים, והב' הנפש אשר עשו בחרן, דהיינו שהחזירום למוטב, והג' תולדות ממש, וע"כ אם הי' כתוב רק ותהי עקרה הייתי יכול לומר דהיתה עקרה מכל מיני תולדות, ע"כ אמר הכתוב אין לה ולד, אבל שאר הענינים הי' לה עיי"ש.
כד) בענין בדיקה כדי לידע אי ראוי להוליד, עי' בי"ש (סי' כה סק"ב) שמביא ראיה מגמרא יבמות (עו.) להתיר וכתב שיש לדחות וסיים בצ"ע, ועי' באחרונים די"ל דדוקא שם בגמרא התירו דהי' ספק כרות שפכה וא"כ אינו ראוי להנשא כלל, ולמעשה יש שהתירו, וכמובן שאין לעשות בלי שאלת חכם.
כה) גר שנתגייר והיו לו בנים, אם בניו לא נתגיירו לא קיים המצוה, כמו שמבואר בשו"ע (אבעה"ז סי' א' סעי' ז') אבל אם נתגיירו גם בניו קיים המצוה, והקשו האחרונים דהלא בשעת קיום המצוה הי' פטור, וכתב במנחת חינוך לתרץ דעיקר המצוה הוא מה שיש לו בנים והנשואין הוא הכשר המצוה, דהלא קיי"ל דאם מתו הבנים בחייו ל"ע ולא הניחו זרע לא קיים המצוה, וכן כתבו הפוסקים דגם בבן ממזר ל"ע קיים המצוה, ולכאורה הרי הוא מצוה הבאה בעבירה, אכן לפי הנ"ל לא נעשה העבירה רק בהכשר המצוה, אבל קיום המצוה אינו בעבירה.
כו) וראיתי עוד בשיירי מצוה (להגה"ק מפאפא זצ"ל) שכתב לפרש שהמצוה הוא מה שמשתדל לגדל הבנים עד שיהיו ראויין להוליד, ולפ"ז כתב דאם מתחילה לא התכוון לקיים המצוה, יש לו עדיין תקנה לכוון בשעת שמגדלם דהרי זה הוא עיקר המצוה, ועוד מבואר בפוסקים דהמצוה שיש לו המשך יכול לכוון כל זמן משך המצוה.
כז) ישראל שדר עם נכרית ל"ע, וילדה בן ודאי לא קיים המצוה שהרי הבן נקרא על שם הנכרית, וכתב בשו"ת אמרי דוד (סי' ק) מובא באוצר הפוסקים (אהע"ז סי' א ס"ז אות מו) דאפילו אם נתגייר הבן אח"כ אעפ"כ לא קיים המצוה כיון דבשעה שנולד לא הי' לו שום חייס עמו, ואינו דומה לעכו"ם דיש לו חייס עיי"ש, והביא שם מס' קרית ארבע שכתב שקיים המצוה, והעיר שם עליו, ובאוצר הפוסקים הביא שכ"כ גם ביד אהרן (הגב"י שם אות יא) בשם מהרשד"ם (ח"א סי' שה) דאין קרוי בנך רק בנה כמבואר בקידושין (סח:).
כח) אכן בד"מ (סי' קנו אות א) הביא מאו"ז (יבמות ח"א סי' תקצה) שמסתפק אם בנו מן השפחה ומן הנכרית הוא בנו מדרבנן אף על גב דמדאורייתא אינו בנו, עיי"ש, וכ"כ ברמ"א (סי' טו ס"י) לענין אחותו מן השפחה שלכתחלה אסור לבא עליה, דיש מסתפקים לומר דדוקא מדאורייתא הולד הולך אחר השפחה ואחר העובדת כוכבים, אבל מדרבנן הוי זרעו, לכן יש להחמיר לכתחילה, וע"ע במחבר (סי' קנו ס"ב) דיש אומרים דאם בא אביו על שפחתו והוליד ממנה בת, אחותו היא.
תוכן הענינים
עריכהא) המקור בתורה למצות פריה ורביה.
ב) טעם המצוה.
ג) טעם למה היא מצוה ראשונה.
ד) חשיבות המצוה / ביאור פרשת 'ויהי בנסוע' ספר בפני עצמו.
ה) ביאור ענין בן עזאי שאמר 'מה אעשה ונפשי חשקה בתורה' / דיוק בלשון הרמב"ם: 'אין בידו עון'.
ו) בענין כוונת המצוה בשעת קידושין ונשואין.
ז) בענין כוונת המצוה בשעה שמקיימה בפועל / אי צריך לכוון גם טעם המצוה.
ח) אי אשה מחוייבת במצות פריה ורביה.
ט) בענין מחלוקת ב"ש וב"ה מתי קיים מצות פריה ורביה / אי יש מצוה גם אחר שכבר קיים פריה ורביה.
י) נפטרו בנו ובתו בחייו ל"ע, באיזה אופן קיים המצוה / היה לו בן ובת, ונפטרה הבת, והבן לא הוליד עדיין, אי יצא י"ח.
יא) היו הבנים סריס או איילונית ל"ע, או נעשו פצוע דכא ל"ע, אי קיים המצוה.
יב) בענין זמן המצוה, אי בתחילת שנת י"ח, או בסוף / מה דאיתא בשו"ע שיש להקדים לישא מבן י"ג / רמז במה שמברכים 'לתורה ולחופה ולמעשים טובים'.
יג) אי מותר להתאחר מלישא בשביל לימוד התורה.
יד) בענין נשואין קודם בר מצוה.
טו) בענין נשא אשה י' שנים ולא ילדה / בענין חרם דרבינו גרשום.
טז) אי כופין על מצות פריה ורביה.
יז) מתה אשתו ר"ל, כמה זמן צריך להמתין לינשא אחרת.
יח) בענין תפילה להשי"ת שיוכל לקיים המצוה, וגם להתפלל על חבירו.
יט) בענין להשתדל בעניני שידוכין, ובהכנסת כלה / ביאור מה ששואלין למעלה: 'עסקת בפריה ורביה'.
כ) בענין המגדל יתום בתוך ביתו, והמלמד בן חבירו תורה, שהוא כאילו ילדו / המאמץ בן אחרים, אי קיים בזה מצות פו"ר.
כא) בענין פריה ורביה בתורה, להוליד שכליות חדשים.
כב) זהירות לקרוא קרי"ש בעונתה, שגורם זיווג למעלה.
כג) ביאור הכתוב 'ותהי שרי עקרה אין לה ולד'.
כד) אי מותר לעשות בדיקה לידע אם ראוי להוליד.
כה) גר שנתגייר, באיזה אופן קיים כבר המצוה / היה לאדם בן ממזר, אי קיים המצוה.
כו) ענין גידול הבנים, שהוא בכלל המצוה.
כז) ישראל שדר עם הנכרית ל"ע והוליד בן, אי קיים המצוה.
כח) בהנ"ל, אם מדרבנן יש להחמיר שלא ליקח אחותו מן השפחה.