פתיחת התפריט הראשי

יכול הקטן לומר קדיש יתום, ובלבד שהגיע לחינוך, דהיינו כבן שבע כבן שמונה . ובכל אופן אינו נכון שיאמר קדיש זה לבד, כי אם יחד עם אחד גדול שיאמר עמו. וכן ראוי להורות. וברכו שלאחר הקדיש לא יאמר הקטן אלא גדול דווקא, שאין הקטן מוציא את הציבור ידי חובתם בזה.

אמירת קדיש ע"י הקטנים דווקאעריכה

כתב הרמ"א בהגהת השו"ע (יו"ד שעו, ד) וז"ל: מי שיודע להתפלל, יתפלל. ויותר מועיל מקדיש יתום שלא נתקן אלא לקטנים. עכ"ל. ובאמת שכן מוכח ממעשה דרבי עקיבא המובא בדוכתי טובא. שדווקא כשלימד את הבן לומר קדיש, ניצול אביו מגיהנם . וכבר הבאנו מעשה זה לעיל. ע"ש. ומחדש מור"ם ז"ל שכשתיקנו קדיש זה עיקר תקנתם היתה בעבור הקטנים. שכיוון שאינם יודעים להתפלל, או אפילו אם יודעים אינם יכולים להתפלל, כיוון שבקטנותם אינם מוציאים את הציבור ידי חובתם. וכן כתב בשו"ת מהרי"ל החדשות (סי' כח) שהקדיש הזה ניתקן אחר פסוקי דא"ר אלעזר א"ר חנינא ואחר שיר המעלות וכן אחר הדרשות. והיתומים שאומרים אותו לפי שאין יכולים לומר ברכו אלא א"כ נעשו גדול, דכל מי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן. וכולהו קדישי דעלמא תקנתא דרבנן נינהו, אבל קדיש זה לאו דבר שבחובה הוא, הילכך יכולין קטנים לאומרו. ומהאי טעמא נמי נ"ל דאפילו הגדולים קפדי טפי אקדיש דיתום יותר משאר קדישים וברכו, משום דקדיש זה הוי תוספת ולא חובה, וסברי דעבדי טפי קורות רוח להוריהם מבאחרים. ואין דעתי מסכמת עמהם בזה. דאדרבה גדול המצווה ועושה (קידושין לא, א). ע"כ. וכ"כ בשו"ת מהר"י מינץ (סי' ט) בשם תנא דבי אליהו רבה שקטן האומר קדיש מציל אביו מן הפורענות. כיע"ש. וכ"כ בשו"ת בנימין זאב (סי' קסא) שאותו מעשה דרבי עקיבא קטן היה. ואדרבה כמעט הגדולים האומרים קדיש החסר גוזלים הקטנים. כיון שאפשר להם [לגדולים] בקדיש שלם וקדושה ותפילה שלימה. ואני היום עוד כשאני מגיע ליום שמת בו אבי ואמי, אם מגיע לימי החול, אני מתפלל עד קדיש החסר, ואני מניח לקטן את שלו וכו'. ע"כ. ועיין למהר"ש קלוגר בחכמת שלמה (סי' שח סעי' מא) שהתיר למעשה לשאת קטן שלא היה יכול לילך ברגליו לומר קדיש בשבת במקום דליכא עירוב והוא כרמלית. ע"ש.

שלא יאמר הקטן קדיש שלפני ברכו בתרא – שו"ת בית יהודהעריכה

אבל ראיתי בשו"ת בית יהודה (סי' כב) [וראה שו"ת הרמ"ע מפאנו סי' פד] שיצא לדון מצד קטן אם מוציא אחרים ידי חובתם בדרבנן. ותלה במחלוקת רש"י ותוס'. שלדעת רש"י (ברכות כ, ב ד"ה 'שיערוא דרבנן') בקטן שהגיע לחינוך מוציא את הגדול בכל מידי דרבנן, כגון בהלל ובמגילה ובפריסת שמע ובאכל הגדול שיעורא דרבנן. ואין לחלק בין תרי דרבנן לחד דרבנן. אבל לדעת התוספות (מגילה יט, ב ד"ה 'ורבי יהודה') לא אתי הקטן שהגיע לחינוך דאית ביה תרי דרבנן ומפיק לגדול דלית ביה אלא חד דרבנן. לכך בהלל ובמגילה ובפריסת על שמע אע"ג דהוו מדרבנן, לא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן. ודעת השו"ע (סי' נג, ו) נראה שבפחות מבן י"ג אפילו פריסת שמע לא מוציא הקטן י"ח ציבור. וזה כדעת התוספות דאף במידי דרבנן לא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן. וכן בסי' תרפ"ט ועיין בב"י סו"ס תרע"ה. ונמצא לפ"ז דמה שנוהגים הקטנים לומר קדיש הוא מנהג בטעות, אפילו הגיעו לחינוך לכ"ע לפי מ"ש. דאפילו למאן דס"ל דטעמא דקטן אינו פורס הוא משום כבוד הציבור, הא כתבינן לעיל דאינן יכולין הציבור למחול על כבודם. ואף את"ל דהמנהג נתייסד ע"פ סברת הב"י, מ"מ ליכא מ"ד בקטן פחות מבן ט' שעדין לא הגיע לחינוך שיוציא אחרים י"ח, שהרי אינו מחוייב בדבר כלל וכלל [עיין שדי חמד אסיפת דינים אות ק"ן]. ומ"מ נראה שיש למנהג קצת סמך באלו הקטנים היודעים למי מקדישי ומקרו קטן שהגיע לחינוך לסברת התוס' דב"ד נמי מחנכין אותם דהא יתומים הם. וכל זה הוא דוקא לקדיש דברכו דהוא דומה לפורס על שמע דנתקן בשביל קצת יחידים שלא שמעו ברכו דיוצר, כמ"ש הריב"ש בתשובה סי' של"ד הביאו הב"י סי' קל"ג. ואע"פי שהראינו קצת סמך למנהג, מ"מ ראוי להנהיג בקדיש בתרא דברכו שלא להנהיג לאומרו אלא גדול בן י"ג והביא ב' שערות. אבל בשאר קדישין שהם רשות, יכול לאומרם אפילו קטן שלא הגיע לחינוך. וז' קדישין הם חובה ליום דכתיב שבע ביום הללתיך. א' קדיש דישתבח, ב' לאחר תפילה, ג' לאחר ובא לציון, ד' קדיש דברכו, ה' במנחה לאחר אשרי, ו' לאחר תפילה, ז' קודם תפילת ערבית, ח' לאחר התפילה. וכל אלו ראוי לש"ץ לאומרם ואנו מנהגינו לאומרם הש"ץ להשבעה חוץ מקדיש דברכו . ועיין באופן הקדישין בב"י ר"ס נ"ה וכו'. עכת"ד הרב בית יהודה. ואע"פי שמתחילה קרא למנהג זה מנהג טעות, חזר לומר שעכ"פ יש קצת סמך למנהג. ונראה להעיר שפתח בשבעה קדישים ולמעשה ספר שמונה. כיע"ש.

מנין קדישי החובה ע"פ הפשטעריכה

ובאמת שבב"י (או"ח סי' נה) כתב בשם שיבולי הלקט (הלכות תפילה סי' ח) שהביא בשם האגור (סי' צד) וזה לשונו השיב הראב"ד טעם על הקדישים שאומרים בתפילה אחד אחר פסוקי דזמרה, שיש לשם הפסק דפסוקים. וקדיש אחר סיום תפילת שמונה עשרה, שהיא מצוה בפני עצמה ואינה דבוקה לאחריה. וקדיש אחר קריאת התורה, כי הוא מצוה בפני עצמה בכניסה. וקדיש אחר הקדושה, והיא דבר שבקדושה. וקדיש אחר אמירת מזמור או פרק או אגדה או משנה, כדאמרינן בסוטה (מט, א) עלמא קאי אקדושתא דסידרא ועל יהא שמיה רבא דאגדתא. וקדיש אחר אשרי למנחה, שהיא מצוה בפני עצמה שכל האומר תהילה לדוד שלש פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא (ברכות ד, ב). וקדיש אחר ברכות ק"ש של ערבית, כי תפילת ערבית רשות, ויש שהולכים להם קודם שמונה עשרה ולא ישמעו קדיש. וקדיש לאחר תפילת ערבית, שכבר נשלמה התפילה. ואין פוחתין משבעה קדישים בכל יום. והגאונים כתבו על שם שבע ביום הללתיך (תהלים קיט). עכ"ל. הא קמן שלא מנה קדיש שלאחר אמירת א"ר אלעזר וכו'. ומיהו י"ל שאי משום הא לא איריא. שכבר כתב שכל לאחר מזמור או משנה אומר קדיש והוא חובה . ועוד י"ל על פי מה שכתב הפרישה בסי' הנ"ל (אות א) שגם קדיש שלאחר תפילת י"ח למנחה לא מנה, ואין צורך, כי כש"כ הוא מקדיש שלאחר י"ח של שחרית. ומה שלא מנאו הראב"ד. משום שלא בא כי אם לתת טעם לכל אחד מהם. ע"כ. ובשו"ת בית יהודה הנ"ל מנאו. כפי שיראה הרואה דבריו. וכפי זה שבע קדישים לאו דווקא, אלא שלא יפחות משבע, וכמו שכתב הפרישה. אבל בספר שלמי ציבור (דף פא, ב) הביא דברי הבית יהודה הנ"ל והשמיט קדיש שלאחר תפילת ערבית. כיע"ש.

מנין קדישי החובה ע"פ דברי האריז"לעריכה

וראה בכה"ח סופר (סי' נה אות א) דלפי דעת האר"י ז"ל יש לומר בכל יום י"ב קדישים, וששה מהם בשחרית. ראשון קודם הודו, והשני קודם יוצר, והשלישי אחר תפילת י"ח, והרביעי אחר קדושה דסדרא [ובא לציון גואל], והחמישי קודם קווה, והשישי לפני עלינו לשבח. והגם שכתב הרב שם שקדיש בתרא אינו מכלל הקדישים וכו' ממ"מ הא סיים שהקדיש הזה הוא העשיה ששם בחינת המיתה כדי להעלות כל הנשמות והנפשות בסוד תחיית המתים וע"כ אומרים אותו היתומים על מיתת אב ואם... וא"כ גם זה הוא חובה. ע"כ דברי כה"ח. וכפי זה הוכיח דלדעת האריז"ל קדיש בתרא אף הוא חובה. והמשיך למנות הקדישים ע"פ דברי האר"י וז"ל: ושנים בתפילת המנחה אחד קודם העמידה ואחד לאחר העמידה. וארבעה בערבית אחד קודם ברכות דערבית ואחד קודם העמידה ואחד אחר העמידה ואחד קודם עלינו לשבח כמבואר בשער הכוונות דרוש הקדיש ובנוסח התפילה (דף נא)... ויש שנהגו עוד לומר אחר תפילת המנחה מזמור למנצח בנגינות וכו' ואח"כ אומרים עלינו לשבח והרי נעשו הכל י"ג קדישים כנגד י"ג מידות. ע"ש. וכפי זה כל הקדישים, אף קדיש בתרא דשחרית וערבית דקודם ברכו, כולם חובה הם, ולא נותר מקום לקטן לאומרם, שאינו חייב בהם ואינו מוציא את האחרים ידי חובתם. ואין מקום כלל לקטנים לומר קדיש עבור או"א. אך יש לעיין במה שכתב הכה"ח בסי' הנ"ל (אות כ) בשם האר"י שקדיש בתרא אינו מן החובה. כיע"ש. והגם שציווה האדון לעיין במה שכתב באות א' בשם תו"ח. כיע"ש והבאנו דבריו לעיל שהוכיח דהוי מן החובה, מ"מ נראה שהדבר אינו מוסכם או אינו ברור די הצורך.

הסוברים שאין לקטן לומר קדיש לבדועריכה

והגם הלום ראיתי להרב פרי חדש (או"ח סי' סט אות א) שקרא תגר על מה שנותנים לקטנים לומר קדיש עם ברכו, ובזה יוצאים הציבור יד"ח, ולאו שפיר עבדי, שהקטן אינו פורס על קריאת שמע. ובקצת מקומות מחיתי ולא שמעו לקול מורים. עכת"ד. ע"ש. ואולם בכה"ח שם הביא דברי מהר"י חזן בספר חקרי לב (חלק או"ח א דף עח עמוד ד) שהליץ בעד המנהג שיאמרו הקטנים קדיש על או"א מכיוון שהש"ץ אומר עמהם. אבל שיאמר הקטן לבד, אין להם על מה שיסמוכו. ע"ש. וא"כ לפי דעת האר"י ז"ל שחובה בכל יום לומר י"ב קדישים לצורך עליית העולמות, אין הקטן יכול לאומרם לבדו כי רק קדישים שהם רשות ואינם חובה. ע"כ. והניף ידו שנית בכה"ח הנ"ל (אות כא) שלא רק בקטן צריך הש"ץ לומר עמו להוציא את הציבור י"ח, אלא בכל איש המגמגם בלשנו ואינו מוציא אותיות כתיקונם צריך הש"ץ לומר עמו להוציא הציבור יד"ח. וה"ה אם יש בו מן הדברים הגורמים שלא יצטרף לציבור, שעל הש"ץ חובה לומר עמו. עכת"ד. ובאמת שכפי זה לעולם יאמר הש"ץ קדיש עם כל אומרי הקדישים. וכבר הרגילונו חכמי אר"ץ (ארם צובה – חלב) בכך. אשריהם ואשרי חלקם שהעמידו קהילה מתוקנת. שכן בארה"ק כגלות בבל היתה לנו, חציו מדבר אשדודית, חלקו ידבר לשון אחרת. וכדברי הרמב"ם ז"ל בריש הלכות תפילה. יע"ש. והמבטא מהם והלאה, ואין יודע בדגושות ורפויות, ופעמים יבואו לידי תקלה רבה באומרם "ויתלה" ח"ו במקום 'ויתעלה', או "ויתעלל" במקום 'ויתהלל', ופשר דבריהם לא יבינו, שבמקום לזכות את המת מוסיפים עליו קיתון של שופכים. וקרוב לומר שטוב ההעדר מהמציאות, והשם הטוב יכפר בעד.

הכרעת ההלכהעריכה

דון מינה ואוקי באתרין שרבו הסוברים שאין לקטן לומר קדיש בתרא עכ"פ לבדו. שגם כפי הפשט כדעת הרב בית יהודה, וגם כפי דברי האר"י ז"ל כמש"כ בכה"ח סופר הנז"ל יש בזה חובה. ואמנם י"ל שלא יאמר הקטן ברכו לדעת החוששים לכך שאין ברכו נאמר אלא בגדול. וע"ז אפשר לתקן שהש"ץ או איש מהקהל יאמרנו, וכפי שראיתי שנהגו כך בכמה קהילות. אבל נכון יותר שלא יאמר הקטן קדיש אפילו קדיש בתרא שנתקן על פי דברי הפוסקים לקטן דווקא, בלא שיאמר עמו גדול הקדיש וברכו שאחריו. וכמו שפסק בכה"ח סופר הנ"ל. שכ"ד הבית יהודה עייאש (סי' כב), והפר"ח (או"ח סי' סט), והאר"י ז"ל ועוד קדושים עמו. וכן נכון להלכה ולמעשה.