חיים יוסף/ברכת המזון בבית האבל/סעיף ג

ג.יש מי שאומר שאם מברכים ברכת המזון על הכוס, האבל מברך עליו בורא פרי הגפן. ובזמנינו לא מצוי לברך ברכת המזון בבית האבל על הכוס.

מקור לכוס ברהמ"ז בבית האבל - ירושלמי

בירושלמי (ברכות פרק ג, א) תני עשרה כוסות שותין בבית האבל. שנים לפני המזון, וחמשה בתוך המזון, ושלשה לאחר המזון. אילו שלשה של אחר המזון. אחד לברכת המזון, ואחד לגמילות חסדים, ואחד לתנחומי אבילים. וכשמת רשב"ג הוסיפו עליהן עוד שלשה. אחד לחזן הכנסת, ואחד לראש הכנסת, ואחד לרב"ג. וכיון שראו בית דין שהיו משתכרין והולכין, גזרו עליהן והחזירום למקומן. ע"כ. ומפורש יוצא שמנהגם לברך ברכהמ"ז על הכוס כתקנת חז"ל.

כוסות של בית האבל ללא קשר לברהמ"ז - בבלי

ומיהו בתלמוד דידן (כתובות ח, ב) איתא וז"ל: עשרה כוסות תקנו חכמים בבית האבל. שלשה קודם אכילה, כדי לפתוח את בני מעיו. שלשה בתוך אכילה, כדי לשרות אכילה שבמעיו. וארבעה לאחר אכילה. אחד כנגד הזן, ואחד כנגד ברכת הארץ, ואחד כנגד בונה ירושלים, ואחד כנגד הטוב והמטיב. הוסיפו עליהם ארבעה. אחד כנגד חזני העיר, ואחד כנגד פרנסי העיר, ואחד כנגד בית המקדש, ואחד כנגד רבן גמליאל. התחילו היו שותין ומשתכרין, החזירו הדבר ליושנה. עכ"ל. ופרש"י שם (ד"ה 'אחד כנגד הזן') על כל ברכה שותה הכוס ומוזגין לו אחר. ע"כ. אלמא שכוסות אלו בין הברכות תיקנום, ולא לאחר המזון. וגם מה שהוסיפו כנגד חזני העיר פרש"י שתקנו להם ברכה עליו. לפי שהיו שמשי העיר להתעסק במתים ובשאר צרכי ציבור. וכנגד פרנסי העיר שהיו עשירים מבזבזים ממונם לקבורת עניים. וכנגד בהמ"ק תקנו עליו ברכת ניחומים שינחמנו המקום בבניינו מאבלנו שאלו מתאבלים עליו כעל מת וכו'. כיע"ש. ואין איזכור לכוס של ברכת המזון. ומה גם שחזרו וביטלום משום שיכרות וכמבואר שם. וגם ברמב"ם (הלכות אבל פרק יג, ח) וז"ל: אין שותין בבית האבל יתר על עשרה כוסות לכל אחד ואחד. שלשה קודם אכילה, ושלשה בתוך אכילה, וארבעה לאחר אכילה ולא יוסיף שמא ישתכר. עכ"ל. וסתם ולא פירש על מה באו. ומ"מ פירש הרמב"ן שהחזירו הדבר ליושנו, היינו ליושנו שלא ישתו אלא בתוך הסעודה, דיין לאחר הסעודה הוא דמשכר. וכן עמא דבר. ע"כ [ועיין בית הלל שלדעת רש"י החזירו לעשר ולדעת הרמב"ן ליושנו לתוך הסעודה. ודעת הרמב"ם כרש"י ולהרמב"ן אינו חייב. ע"ש]. ומוכח שלא נהגו בכוס של ברהמ"ז [ומצאתי בתניא רבתי (ענין הבראת האבל) שאחד מהמנחמים מברך בברכהמ"ז וכשמגיע לבורא פה"ג בהשלמת ברכהמ"ז מברך על הכוס של המנחמים. כיע"ש. ומוכח שבכל אופן אין האבל מברך על הכוס].

מקור למנהג שהאבל מזמן על הכוס – שו"ת יעב"ץ

אלא שראיתי להגאון היעב"ץ בתשובה (שאילת יעבץ חלק א סי' עד) שנשאל בבעה"ב שרוצה לברך בה"מ בכל פעם, וגם הפועל רוצה לברך הדין עם מי. והשיב שפשוט מאד שהדין עם בעה"ב, ושפיר עביד דמצוה היא לחזר אחר כוס של ברכה אפילו לחוטפה אם אפשר כל הקודם זכה. וכש"כ אחר שהוא בעה"ב וגם הוא אבל על אביו, ששלו הוא נוטל וכך יפה לו לקיים מנהג אבותינו ז"ל תורה שהאבל מברך. שיש לך לידע שבאמת אין דבר זה נזכר בשום אחד מהפוסקים ראשונים ואחרונים ז"ל שיזכה האבל בכוס של ברכה עכ"פ, ואינו אלא מנהג בעלמא, וזכות היא לו לסגל מצות ומע"ט. ועי"ז מתעלה נפש האב בג"ע ולהקל דינו בי"ב חודש, דברא מזכה אבא בכל מצוה שיעשנה כתקנה. אלא שלכאורה הייתי מתמיה בימי חרפי, ומרגלא בפומי לומר על מנהג זה כאשר יאמר משל הקדמוני, אפילו ס"ת שבהיכל צריכה מזל. וכן הדבר במצות ה', אע"פ שא"א יודעין מתן שכרן איזה קלה ואיזה חמורה, שאחת יש לה יותר מהדרין ומחזירין אחריה יותר מאחרת. כי מדוע יזכה האבל בכוס של ברכה דווקא, א"כ נקדימהו בכל מצוה, ואף לקרות בתורה יהא קודם לכל אדם. ושוב אמרתי בחפזי כי בא המנהג מאותה שארז"ל שאבל מיסב בראש כנודע. וכיון שנעשה שר לסרוחים יש לו דין גדול באותה סעודה שמסב בה. וקיי"ל גדול מברך אפילו אתא לבסוף. ה"נ אע"ג דאינו בוצע אלא מנחם גדול דבהון, מטעם הנז' שם, מ"מ לא הפסיד קדימתו לבה"מ וזה נכון. וההמון סברי דלכל תריסר ירחי שתא איתמר. ולא היא דלא קאי הא אלא אאבל בשבעת ימי אבלו, שהיו נוהגין לסעוד אצלו המנחמין. משא"כ בשאר הימים של י"ב חודש אין לו קדימה לענין זה. אלא שסיבת התפשטות המנהג בא ממה שאמרנו כן נלע"ד בלי ספק. ולא מן הדין זכו האבלים לבדם בכוס של ברכה, אלא שנהגו בכך והנח להם לישראל בכל אופן שיעלה בידינו להניחם על המנהג שכבר נתיישן אצלם לא נקפיד עליהם. ואל ישנה אדם מפני המחלוקת. עכ"ד. ע"ש. ומשמע שיש מנהג שיברך האבל תוך שבעה על הכוס, ולו משפט הבכורה תוך שבעה ימי אבלו [ויש להעירו מדברי התניא רבתי הנ"ל שדווקא אחד המנחמים מברך על הכוס. וכוס של מנחמים דווקא. כיע"ש. אבל מה נעיר במקום מנהג. מה גם שעשה לו היעב"ץ סימוכין]. אבל אע"פי שאין לא ראינו ראייה, מ"מ מנהג זה אינו מצוי בזמננו.