חיים יוסף/איסור רחיצה/סעיף ו

ו. מי שחל ליל טבילתה בתוך שבעה, אינה טובלת. ואם ימי ליבונה חלים בתוך שבעת ימי אבל שלה, מותרת ברחיצת פניה של מטה ובין ירכותיה, ואפילו בחמין.

מקור הדין

בתענית (יג, א) כל חייבי טבילות טובלים כדרכם בין בט' באב ובין ביוה"כ. ע"כ. ופירש"י דקא סבר טבילה בזמנה מצווה. כיע"ש. ורמז בזה למחלוקת רבנן ור' יוסי (שבת קכא, א) דרבנן סברי טבילה בזמנה לאו מצווה. ור' יוסי ס"ל טבילה בזמנה מצווה. כיע"ש.

מחלוקת ראשונים אם טבילה בזמנה מצווה ומינה לטבילה באבל

וכתבו התוס' ביומא (ח, א ד"ה 'דכו"ע טבילה') בשם ר"ת שטבילה בזמנה אינה מצווה. כיע"ש. ומיהו בנדה (ל, א ד"ה 'ש"מ טבילה') כתבו שר"ח פסק שטבילה בזמנה מצווה. ע"ש. ונראית דעת רוב הפוסקים שטבילה בזמנה מצווה. וכמו שכתב הרמב"ן בתוה"א (שער האבל). ע"ש. והטור (סי' שפא) הביא דברי ר"ת שטבילה בזמנה לאו מצווה ולכן אינה טובלת בימי אבלה. וי"א שאפילו אין טבילה בזמנה מצווה טובלת. ע"כ. והוא מדברי הרמב"ן שכ"כ בשם התוס'. והב"ח נתן טעם לדבר משום שטבילה אינה רחיצה של תענוג, אלא דומה למלוכלך בטיט וצואה שמותר לרחוץ. והכא נמי שרוצה להיטהר לבעלה. ע"כ. וב"י (שם) הביא דברי התוס' בביצה (יח, ב) שאפילו נאמר טבילה בזמנה מצווה, מ"מ טבילות נשותינו אינן בזמנן, שהרי סופרות ז' נקיים, שכזבות עשאום רבנן. ובכל אופן גם למ"ד שטבילה שלא בזמנה נמי מצווה, כ"ז בזמנם שהיו צריכים להיטהר לטהרות, אבל טבילה להיטהר לבעלה, אין טובלים ביוה"כ, שמ"מ אסורה לבעלה. וכתב מהרי"ק (סי' לה) שמעולם לא ראה אשה טובלת בימי אבלה. וכש"כ בט' באב וביה"כ. ומצאתי כתוב בתשובה אשכנזית בשם או"ז שמותר לה לטבול. ומיהו כ"ז לטעמו דס"ל טבילה בזמנה מצווה. וכן לרחוץ בימי אבלה מותר וכו'. עכ"ד מר"ן בב"י. ודברי האו"ז הם בחלק ב הלכות אבלות סי' תלה. כיע"ש. ונראה שתשובה אשכנזית היא תשובת מהרי"ו סי' טו. כיע"ש. ודע שיש סוברים כר"ת, וכמו שכתב האגור בהל' יוה"כ (סי' תתקלח) ומהרי"ל בתשובה (סי' טו). וע"ע בשו"ת מהרי"ל (סי' קלט) דקיי"ל כרבותינו [ראה בטור או"ח סי' תרי"ג] שטבילה בזמנה לאו מצווה. ע"כ. וכ"כ בחדשות (סי' צו) יע"ש. והש"ך (יו"ד סי' קצז ס"ק ג).

שו"ת בנימין זאב – מתיר טבילה לאישה באבלה

ואנוכי הרואה בשו"ת בנימין זאב (סי' קמח) פתח בההיא דתענית כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט"ב בין ביוה"כ. ובמחלוקת רבי חנינא סגן הכהנים על ט"ב שאמר כדי הוא בית אלקינו לאבד טבילה אחת בשנה. ונראה דרבי חנינא סגן הכהנים לא פליג אלא בט"ב לחוד, כדיהיב טעמיה, אבל ביוה"כ לא פליג. וכתבו התוספות בנדה (סח, א ד"ה 'והלכתא אשה חופפת') וז"ל ואומר ר"י דאם אירע טבילתה ליל ט"ב אסורה לטבול. דלית הלכתא כהך ברייתא דכל כתבי הקדש דכל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט"ב בין ביוה"כ, אלא קי"ל כרבי חנינא סגן הכהנים דאמר סוף פ"ק דתעניות כדי הוא בית אלקינו לאבד עליו טבילה אחת בשנה. ואומר עלה בירושלמי בפרק ב דמסכת ביצה אורי רבי לוי כהדא דר' חנינא סגן הכהנים. עכ"ל. וכן כתב סמ"ג בלאוין (סי' קיא) ולפ"ז כיון דרבי חנינא לא פליג אלא אט"ב לחוד, מכלל דסבירא ליה דביוה"כ שרי. ומדקא יהיב טעמא למילתיה משום כבוד בית אלקינו ראוי לאבד טבילה אחת בשנה, יש לדייק דבאשה אבלה דאיכא רחיצה דמצוה למ"ד דטבילה בזמנה מצוה שרי לה לטבול ולא מבטלה אבלה בהכי. דדוקא רחיצה דתענוג ושל הנאה הוא דאסור, הא רחיצה דמצוה שרי. ואין להחמיר באבל כמו בט"ב, דהתם הוא טעמא משום כבוד בית אלקינו שחרב בו ביום ואם ירחץ בו ביום איכא רחיצה דתענוג ושל הנאה ואסור. ולפ"ז אין לטבול בט"ב, אבל באבילות דלא שייך האי טעמא דלא עבדה משום תענוג ומשום הנאה אלא משום דטבילה בזמנה מצוה למאן דסבירא ליה הכי יש לה לטבול מהאי טעמא. אמנם המרדכי שילהי נדה כתב דר"ת אסר לטבול בשבת דלא קי"ל טבילה בזמנה מצוה. וכ"כ התוספות פ"ק דיומא משם ר"ת. אמנם הביאו דברי ר"ח דפסק כב"ש וכב"ה דסברי טבילה בזמנה מצוה מפרק המפלת. ונראה לע"ד לחלק בדברי ר"ת דכתב דקי"ל דטבילה בזמנה אינה מצוה ולא תטבול בשבת היינו היכא דאין בעלה בעיר, אבל אם בעלה בעיר שרי משום מצות קיום עונה לטבול בשבת. ולאו דוקא בשעת עונה אלא אפילו שלא בשעת עונתה חשיב מצוה מה שהאיש משמח את אשתו בתשמיש המטה. כדאיתא בפסחים פרק אלו דברים ופירש"י לשמח את אשתו אפילו שלא בשעת עונתה אם רואה שמתאוית לו וכו'. וכיון דבעלה בעיר טובלת האשה האבלה משום מצות עונה ואפילו דהשתא לא חזיא ליה דאם לא תטבול אז ותמתין עד יעברו ימי אבלה אולי יארע לה תשלום ימי אבלה ביום ששי ובשבת אינה טובלת משום דאין טבילתה בזמנה מצוה דהא עברו ימי ספירתה ואם כן לא תהיה מוכנת לעונה לבעלה אם בעלה בעיר. אמנם אם אין בעלה בעיר תדחה טבילתה עד יעברו ימי אבלה. דהא לדעת ר"ת לאו טבילה בזמנה מצוה אם לא כאשר חלקתי לעיל לפי מה שנראה לע"ד. את"ד הרב בנימין זאב.

סיעת האוסרים טבילה לאישה באבלה

וציינו הב"ח (יו"ד סי' שפא) ודחה דבריו דלא קיי"ל הכי. אלא תפסינן לחומרא שאינה טובלת בימי אבלה. וכש"כ שאינה רוחצת ללבוש לבנים תוך שבעה. ע"כ. וחזה הוית בספר משאת בנימין (סי' ה) שכתב שאע"פי שמשמע מלשון האו"ז שיותר סברא היא להתיר בטבילה מברחיצה לליבון, היינו דוקא לפי דרכו דס"ל טבילה בזמנה מצוה, וא"כ הוי טבילה מצוה עיקר ורחיצה אינה אלא להרווחה לליבון. כי אפשר לספור שבעה נקיים אפילו בלא רחיצה, ואינה רק למצוה מן המובחר. אבל לדידן מסתברא איפכא דרחיצה לליבון איכא צורך מצוה, והטבילה אינה לצורך כלל לא בתשעה באב ולא ביוה"כ ולא בשבעה ימי אבלה. עכ"ד. וכ"כ בשו"ת פנים מאירות (חלק א סי' ח) שכיוון שאינה יכולה לשמש מחמת אבלות אינה טובלת. ע"ש.

איסור מטעם שאינה יכולה לקיים מצות עונה ודחייתו

וכן מצאתי בשו"ת זרע אמת (יו"ד לסי' קנא) בשם נימוקי מהרמ"ט שליט ז"ל וכו' ששאל מרבותיו וכו' בנדה שאירע ליל טבילתה בימי אבילות בעלה וא"ל שלא תטבול כיון שאינו יכול לקיים מצות עונה. והוסיפו שמדברי הזוהר נראה שאחר שטבלה האשה היא בסכנה עד שתזדווג לבעלה. עכ"ד. ואם הלכה נקבל אבל לדין יש תשובה. עכ"ל. הא קמן שאפילו רק הבעל אבל אין מטבילים את אשתו. וכ"כ בשו"ת שבו"י (חלק ג סי' עז) באשה שאין בעלה בעיר. כיע"ש. וא"כ באמת אם לדין יש תשובה, וכמו שכתב בשו"ת זרע אמת הנ"ל. דתנן בנדה (טו, א) כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן. הבאין מן הדרך, נשיהן להן בחזקת טהרה. ומקשינן למה ליה למתני הבאין מן הדרך. סד"א הני מילי היכא דאיתיה במתא דרמיא אנפשה ובדקה, אבל היכא דליתא במתא דלא רמיא אנפשה לא. קא משמע לן. עכ"ל. ופסקה הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק ד, ט) וז"ל: כל הנשים שיש להן וסת בחזקת טהרה לבעליהן עד שתאמר לו טמאה אני או עד שתוחזק נדה בשכנותיה. הלך בעלה למדינה אחרת והניחה טהורה, כשיבוא אינו צריך לשאול לה, אפילו מצאה ישנה, הרי זה מותר לבוא עליה שלא בעונת וסתה ואינו חושש שמא נדה היא. ואם הניחה נדה אסורה לו עד שתאמר לו טהורה אני. עכ"ל. ופשוט הוא שכיוון שלא היה בעיר אינה יודעת מתי יחזור. ואע"פי כן אם הניחה טהורה אינו צריך לשאול. ואם כדברי המהרמ"ט שליט הנ"ל הרי שכיוון שלא היה בעלה בעיר לא טבלה משום הסכנה. אלא ודאי שאינו כן מעיקר הדין. אלא שמשום שאסורה לשמש מחמת אבלה א"כ אין כאן צורך מצווה להתיר הרחיצה, וטבילה משום רחיצה נגעו בה, וכמו שכתב ב"י וכל קדושים עמו. וכ"כ בשו"ת יביע אומר (חלק ד יו"ד סי' לא). כיע"ש.

הכרעת ההלכה

וכפי זה העיקר לדינא שאין האבלה טובלת לנדתה בתוך ימי אבלה. וכפסק מר"ן ז"ל (סי' שפא, ה). וכ"פ הט"ז (שם ס"ק ב). כיע"ש.

היתר רחיצה לאישה אבלה בשבעה נקיים לצורך טהרתה

ולענין לרחוץ ללבישת לבנים הנה משמע מדברי ב"י בשם האו"ז שמותרת לרחוץ, וכ"פ הש"ך והט"ז. ע"ש. ובשו"ת בנימין זאב (סי' קמח). ואמנם מור"ם ז"ל החמיר בזה בהגהת השולחן (שפא, ה) כאשר יראה הרואה. וחלק עליו בשו"ת משאת בנימין (סי' ה). ואע"פ שהרחיצה אינה הכרח, אלא להרווחה דמילתא, מ"מ כדי שלא תיכנס לספקות מותרת לרחוץ. ורק תשנה משאר רחיצות שרגילה בהן, ולא תרחץ כי אם פניה של מטה, ותלבש לבנים ואפילו תציע לבנים לצאת מידי ספק. וכמו שכתב הש"ך (ס"ק ג). ובלאו הכי רחיצה להעביר הזוהמא מותרת גם בשאר איברים כמו פניה של מטה, שאינה רחיצה של תענוג. אי נמי בנידו"ד הוי לצורך מצווה, כיוון שחלים ימי ליבונה בתוך ז' לאבלותה, ואם לא תספור בהם תידחה הטבילה הרבה, וכמו שכתב הט"ז (ס"ק ב), וא"כ אותה רחיצה אינה של תענוג כי אם לצורך מצווה ויש להקל בה. ועיין בש"ך (ס"ק ג) שמיקל לרחוץ פניה של מטה ובין ירכותיה אפילו בחמים. כיע"ש.