חיים טובים/שוחר טוב/ט

מזמור ט

אשמחה ואעלצה בך בתורתך בך בישועתך. יתפרש עם לשון התנחומא, בעולם הזה אתם לומדים מפי בשר ודם ושוכחים לעתיד לבא וכל בניך למודי ה׳ לא יש שכחה, ואמרינן בעירובין, אימתי שמחה לאיש, בזמן שמענה פיו, וזה שכתוב אשמחה ואעלצה בך בתורתך, דלא יש שכחה אמתי בישועתך.

זה אחד מה׳ דברים הכפולים. מאמר זה איתא נמי במדרש משלי פרשה י״ד, והכא, הקשה בספר תהלות ה׳ דף כ״ח עמוד א׳ ממאמר אחר, אם נתת לי זקנה תן לי שיבה, עיין שם מה שתירץ. ומה שכתוב מנח ובניו ע׳ אומות, מיפת י׳׳ד, גומר ומגוג ו׳, חם ל׳, שם ך׳. צריך לדעת למה חילק לבני יפת בפני עצמם, היה לו לומר ך׳, ושמא דלעתיד דיעשה מלחמה ויאבד כל זכר למו בגוג ומגוג צריך להודיע מי הן האומות שיש לו דיאבדו עמו ולא יגעו לאומות אחרות. ומה שהיה להם שנתקלל יותר מהם שליש. הוא לפי טבע חום שלו והיה שטוף דהוא מסייע לטבעו לכך הוציא יו״ד יותר משניהם יפת ושם. ובמאמר גערת גויס זה עמלק עיין ראש דוד דף ס”ד עמוד א׳.

ממעיך יפרדו מכאן שנולד מהול. בבראשית רבה סדר תולדות אמר רבי ברכיה, וגם בבראשית רבה פרשה ס׳, ובילקוט בראשית סימן ט״ז, ובאבות דרבי נתן איתא הני י״ג דמונה הכא שנולדו נימולים, ורמזו בזה דהם נגד י״ג בריתות שנכרתו על המילה, והמילה במספר קטן י״ג. והלשון שכל מי שנכפל שמו הוא שנולד מהול, צריך לומר דזהו אחר שצוה הקדוש ברוך הוא על המילה, דהרי אברהם הוכפל שמו, ולסברת מאן דאמר ברבותינו זכרונם לברכה דבדק ונמצא מהול נכון הדבר, אלא דבמדרש שמואל פרשה ט׳ דרשי, דכפל השם לשון חיבה ולשון זירוז יעויין שם, ואולי המהול חביב ונזהר, ועיין תנחומא סדר שמות, והכל הולך למקום אחד.

דן את האומות בלילה ולישראל בזמן שעוסקין בתורה. לפי מה שכתוב לא אברי לילה אלא לגירסא, לא אברי סיתרא אלא לגירסא, וכתיב והגית בו יומם ולילה ובתורתו יהגה, מאי שנא מיום ללילה, הן אמת דבמאמר לא הזכיר כלל יום כמו במאמרים אחרים דמשפט עמו ישראל דבר יום ביומו, אך נראה דהכונה דבלילה הן אמת דעוסקין בתורה, ויש מקומות ויש בני אדם יותר מהיום, ולמי שתורתו אומנותו יהיה רוב היום בלימוד ורוב הלילה בשינה, ורחוק הדבר דבאומה ישראלית יהיה שינוי בתוכם מגברא לגברא דיש ביום ויש בלילה, אם לא שנאמר דנראה דעיקר הלימוד על מנת לעשות, ורובא דרובא דמצות לא משכחת בלילה כי אם ביום, לכן דן את ישראל ביום דממולאים מתורה ומצות יותר מהלילה, וישמח חיים בראותי לשון הבראשית רבה פרשה מ״ב, דאמרו ואינו דן את ישראל אלא ביום בשעה שהן עוסקין במצות עד כאן.

שחידד חרבו כישמעאל. יש לשאול אי ברכת ועל חרבך תחיה הוא בעשו, היה לו לומר כעשו, דאין זה ברכה לישמעאל, ושמא החידוד הוא משובח מישמעאל, וגם לגירסת הגמרא חגר חרבו, דהחגירה מישמעאל היא יותר מאוימת, ועיין בקונטרס לוח ארז מה שהקשיתי על הזד״ן ודוק, או נאמר דהישמעאל קשה לישראל מכל האומות, כאמרם ז״ל ולכך נקט כישמעאל, או אפשר לומר דישמעאל כשמו יש תנאים וגאוני עולם ומסקינן בשמיה, וכנראה על שהיה מהול מאברהם, אך עשו לא מסקינן בשמיה, ואיך יקראו אותו עשו.

אמר רבי יוחנן כל מקום שנאמר דך עני ואביון מך בישראל הכתוב מדבר שאין עניות זזה מהם משחרב בית המקדש. לעיל מזמור ה׳ הובא מימרת ר׳ יוחנן הלזו, ושתים זו שמענו עני ואביון ובסתם, ולא כהכא דתלה בחרבן בית המקדש, והתם משמע דאינו עניות מחסרון כיס, כי אם מענוה ושפלות וסיגוף, וזה שייך אף כשהבית קיים וישראל ברום המעלות.

לא שכח צעקת ענוים. בענין יו”ד הרוגי מלוכה הללו עיין מה שכתוב בספר שלשלת קבלה, ולא נתחוורו בעיני מה שדיבר עליהם ושרי ליה מאריה. ומה שכתוב ועתיד לתבוע דמן של בר קפרא ור׳ יאודה הנחתום, הנה לעיל מזה בפסוק כי דורש דמים אותם דריש כשיבא לתבוע דמו של רבי עקיבא הוא תובע דמו של בר קפרא, ואני הבנתי דלגבי רבי עקיבא רבה, הנה בר קפרא זוטר, עיין לעיל מזמור א׳, אך ממעשה שהביא אחר כך הוא על המאורע רע, אלא דלא הזכיר לעיל עם בר קפרא לר׳ יאודה הנחתום גם כן כמו הכא. ונראה דבר קפרא מה שעשה המצאה זו להצילו בתחילה לר׳ יאודה הנחתום, הוא שלמד מדוד המלך עליו השלום דהצילו, לכן שאול שהיה תלמיד חכם, וכאן במקום להצילו אלא דלא אפשר ליה לבר קפרא לעשות כמו דוד, ביקש איש שחייב מיתה בפני עצמו, לקיים ואתן אדם תחתיך ולאומים תחת נפשיך נתתי כופרך מצרים ולא עלתה לו אל נקמות ה׳ אל נקמות הופיע הנשא שופט הארץ השב גמול על גאים.

זה אחד מה׳ מקראות הקשין שישועתן של ישראל ישועתו של הקדוש ברוך הוא. לא ביארו הכא החמשה מקראות איזה הם שבחרו רבותינו זכרונם לברכה, דעינינו הרואות דאיכא כמה וכמה קראי למעלה מעשרה בתנ״ך, ולקמן מזמור י״ג הובא מאמר זה, ושם נקטו זה אחד מהמקראות סתם.

מהו שאמר תקות עניים תאבד לעד. היינו דתיבת לא, קאי נמי לסיפיה דקרא, והוא מורדף, וכמו כן לעיל בפסוק ואחלצה צוררי ריקם, קאי אם דרישא דקרא גם לסיפיה, וכמוהם כמה מקראות, והמאמר של דוד עד מתי הבן אוהב את אביו, ומביא סיעתא מנבוכדנאצר, דנראה דענין אבשלום הביאו לדבר כזאת, דהן אמת דיש בנים כשמתפרנסים מאביהם או שהם גדולי המעלה שמתכבדים בהם אוהבים אותם, הא לא תימה הכי שאין לו הנאה מאביו דאינו סמוך על שלחן אביו ואינו מתכבד בו כלל, ואדרבא לחרפה יחשב לו אז דאין לו אהבה לבן עם אביו, ומדין הבא במחתרת תוכיח ופשוט, אך כלפי מעלה כי הוא רועינו ומפרנסנו השם נפשינו בחיים ורוח חיותינו ורמ״ח אברינו ושס״ה גידנו, והכל היוצא מפינו הכל מאיתו, וכבודו חופף עלינו, מי כעמך כישראל, אשרי העם שככה לו אשרי העם שה׳ אלוהיו, הוא ינהגנו על מות, איך יתכן דלא תהיה אהבתו חקוקה בלבנו עד רגע שנפרד הנפש מהגוף, וזה למי שיש לו מוח בקדקדו, והדברים פשוטים. והמאמר דנבוכדנאצר והכלב שוין. מאמר זה איתא נמי בויקרא רבה פרשה כ׳, ובמדרש שיר השירים פרשה ב׳, ומה שכתבתי בחידושי שם בס״ד. ובמאמר צדיק מעצמו ורשע מחבירו, פירש מורינו הרב הכהן הגדול ז״ל בספר הנורא תהלות ה׳ דף ל עמוד א׳, בב׳ דרכים, ולעניות דעתי נראה יותר פשוט דההתבודדות שכחו רבנן להיות נקי מעון ואין לו לאדם שום פגם אפילו כמלא נימא כי אם על ידי חברו ונתנו סימן בד קדש, וזה הוא אומרו צדיק מעצמו בלתי חברותא והוא לבדו דר, אך רשע מחברו דמלמדו להרע, חוטא ומחטיא וברור.