חיים חדשים/עתיד תנועתנו בגולה/ג

הקו המציין את מצבה של היהדות בשעה זו פירושו הוא, כי אין להבליע את כל הפרוצסים של ההתפתחות החברתית והכלכלית (אשר עמדנו עליהם) בנוסחא אחת כוללת: אנטישמיות, בהתפתחות זו פועלים דוקא צרכים אובייקטיביים, כוחות שהם מבחינה כללית כוחות העתיד והקדמה. התקדמות מפעלי הארגון הגדולים בתעשיה ובמסחר באמריקה אינה מכוונת באופן מיוחד לרעת היהודים; התרחבות היקפו של המשק הממלכתי בפולין אינה מכוונת באופן מיוחד לרעת היהודים; שיטת האינדוסטריאליזציה ברוסיה, הפוליטיקה הכלכלית של שלטונות הסוביטים, המכוונת נגד הבורגנות בכלל והבורגנות הזעירה בפרט, אינה מכוונת באופן מיוחד לרעת היהודים. דחיקת רגליה של העבודה היהודית בארצות הברית אינה בחלקה הגדול) פרי מעשה המכוון באופן מיוחד לרעת היהודים. סגירת השערים במדינות הים אינה מכוונת באופן מיוחד לרעתם. גם רכוז ההון ורכוז המפעלים המשקיים במערכב אירופה אינם מכוונים באופן מיוחד לרעתם, בכל התופעות והמגמות האלה פועלות, כמובן, גם כוונות אנטי-יהודיות, אשר מקורן בהכרה ובדעה-קדומה. אבל כוונות אלה אינן אלא גרמי-לוי הנטפלים לחזיונות-התפתחות ראשוניים, אשר יסודם בצרכי המשק והחברה, ובהתקדמותם של אלה מבחינה טכנית וסוציאלית.

את תוצאת כל החזיונות האלה אפשר להגדיר בהגדרה אחת, לאמר: היהדות העולמית הולכת ויורדת מכוחה החברתי והכלכלי. במשך תקופה רבת דורות שימשו היהודים בעולם גורם סוציאלי שהיה מתעלה והולך ומגביר את כוח הדחיפה שבקרבו. בזמננו, בתקופת האחרית של הקפיטליזם, ימי המשטר הרכושני המאוגד והמאורגן, ימי המהפכה והקפיטליזם הממלכתי–נעשים היהודים, במקרה הטוב ביותר, המון סתם אשר ערכו ירוד ומשקלו פוחת והולך, המון הנלחם ברובו הגדול מלחמה נואשת על מרחבי הקיום. אם אותה ירידה מתבטאת בזה שבעלי משק עצמיים נהפכים לפקידי הטרוסטים, או בזה שהפועלים היהודים רגליהם נדחקות ובעלי-המלאכה מגיעים לידי הרס – פירושה חד הוא.

מלחמתם הכלכלית והסוציאלית של היהודים בתקופה זו היא מלחמה לשם ישוב הסתירה היסודית המציינת את קיומם בגולה. והסתירה אינה מתיישבת. השאיפה לעבודה פרודוקטיבית, שרבות דברו עליה, קיימת בבחינת צורך חיוני, בבחינת דחיפה שאין להתעלם ממנה: היא מחפשת את תיקונה – ואין לה תיקון. והוא הדין ביחס לשאיפה זו שהיהודים שואפים לשוב אל האדמה. שאיפות אלו הקיפו היום חוגים רחבים הרבה יותר בקרב היהודים מאשר באיזה זמן מהזמנים, אבל השטח להתגשמותן הוא צר מקלוט אף שמינית שבשמינית של האלמנטים האלה, מתוך כך נקבעים גם קוים יסודיים למלחמת הקיום של יהודות הגולה, ואלה הם:

1. המלחמה הפוליטית והצבורית לשם האמניציפציה הסוציאלית ושווי-הזכויות הכלכלי (בבתי-הנבחרים, במועצות עירוניות וכו').
2. העזרה הכלכלית העצמית – העברת אלמנטים ידועים ממקצוע למקצוע ביחוד למקצועות העבודה, הדרכת הנוער בבחירת משלוח היד, וקאופרציה יהודית לסוגיה.
3. המלחמה לשם פתיחת שעריהן של מדינות הים בפני ההגירה היהודית.

כל שיטות הפעולה האלה מבליטות – בהכרח התנאים ולא מתוך "פרוגרמה" או "אידיאולוגיה" – את אחדות-הגורל המקשרת מקצועות ומעמדות שונים בקרב ההמון היהודי. הופעה זו היא בחלקה האחד תוצאה טבעית ממצב ההגנה, שבו נמצא הקבוץ היהודי, ובחלקה האחר – תוצאת המבנה הבלתי-נורמלי של החברה היהודית בתקופת המשבר הנוכחית. חוץ ממיעוט קטן של פועלים יהודים העסוקים בבתי-חרושת מודרניים, וחוץ מאילי ההון היהודים הגדולים, – אחדות גורל זו מקיפה גם את העובדים ואת בעלי המלאכה, גם את הסוחרים הזעירים ואת בעלי האומניות החפשיות, את הפקידים בבתי המסחר, את "מחוסרי המעמד" ואת הנוער העומד על סף החיים הכלכליים ושואף למשלח יד. כל אלה קשורים בירידתם ובעליתם החברתית זה לזה, אם כי לכל אחד מהקיבוצים האלה ישנן דרישות המיוחדות לו לעצמו. עובדה זו בולטת כיום יותר מאשר בלטה לעין בשנת 1897.

בהכרח התנאים האלה המלחמה לשם שווי הזכויות הכלכלי והחברתי של היהודים מתנהלת בבתי-הנבחרים ובמועצות העירוניות לא ע"י מפלגה זו או אחרת, גם לא ע"י מעמד זה או אחר, כי אם ע"י כל באי-כוח היהודים יחד. ההכרה הזאת חדרה היום גם לחוגים שמטבעם אינם נתונים ביותר למחשבת "כלל ישראל".

אף המגמה מצד ה"בונד" – המסתמנת יותר ויותר במשך השנים האחרונות – לארגן מסביבו בעלי מלאכה, ואפילו סוחרים זעירים, ולהתאים את פעולתם לשיטת-פעולתה של מפלגת הפועלים – מעידה על הכוון הכללי. ונוסף על כל אלה נשמעת עכשיו מצדדים שונים ההצעה להקים "מועצה כלכלית ליהודי פולין", שתקיף את כל המקצועות והמעמדות ותנהל את המלחמה הפוליטית והצבורית לשם עמדתה הכלכלית של היהדות.

ואשר לפעולת העזרה הכלכלית העצמית – העברת אלמנטים ידועים ממקצוע למקצוע, הדרכת הנוער בבחירת משלח היד, פיתוח הקואופרציה, המלחמה לשם אפשרויות הגירה – הרי זו בודאי אינה מתגשמת מתוך התנקשות פנימית בין חוגים שונים בקרב היהודים. בעברת היהודים הרוסים לעבודת האדמה מעונינים, כידוע, הקומוניסטים היהודים והמיליונרים היהודים בצ'יקגו ובניו-יורק, ולא כל שכן הלאומיים היהודים לסוגיהם ומפלגותיהם: בהסתדרות כהסתדרות ה"ארט" עובדים בשותפות "למופת" מתבוללים גרמנים ובונדאים, ציונים ואנשי ה"ג'וינט", "גבירים" וסוציאליסטים. הפעולה לשם הקלת הכניסה לארצות הברית מרוכזת בידי ה"קונגרס ליהודי אמריקה", המקיף את רוב החוגים היהודיים – למן באי-כוחם של בתי-הכנסת וה"לאנדסמאנשאפטען" ועד "פועלי ציון" ו"התאחדות". ואין כאן קשר ארגוני בלבד, כי אם קשר פנימי, שאף הוא פרי תנאי-חיינו המיוחדים.

ועוד דבר: בד בבד עם המודרניזציה של המשק בארצות מזרח אירופה ופיתוח החרושת בארצות אלה – הולך ומתרחב שם מעמד הפועלים הבלתי-יהודים. ובמידה זו הולך ויורד משקלו היחסי של הפועל היהודי – במקום שמלחמת זו ראויה לשמה – מגדר מהשק היהודי ונעשית תוספת לפעולתה של תנועת הפועלים הכללית. מקומם של הפועלים האלה, מבחינה אוביקטיבית, הוא באגודה המקצועית הכללית. מקומם של הפועלים האלה, מבחינה אוביקטיבית, הוא באגודה המקצועית הכללית ובמפלגת הפועלים הארצית. נכון הדבר, כי בכמה מקומות עמדתם האנטישמית של הפועלים הבלתי-יהודיים מונעת את חבריהם היהודים מלהשתתף בארגוני-העבודה הכללים, המקצועיים והפוליטיים. יתכן כי עובדה זו גוזרת על ארגוני-יהודים קיום עצמי מתוך אונס. אולם ודאי שאף אחד בינינו לא יהא טוען, כי עובדה בבחינת עצמה היא היא הקובעת שיטת-פעולה עצמית.

באופן כזה נעשית מערכת פעולתנו הכלכלית-פוליטית בגולה, בצווי המציאות היהודית, מטושטשת, מעורפלת – ומאוחדת-סתמית יותר ויותר. אין ספק, כי לרגלי כשרון הפשרנות המצוי בקרבנו אפשר לפרש גם את כל העובדות והחזיונות האלה בפירוש התורה המקובלת, ולהתאימה ללשון מלחמת-המעמדות. ברם אין זה מעלה או מוריד. לא בפירושים ובנוסחאות עסקנו כאן, אלא במציאות החיים ובשיטות פעולתנו הנוצרות ע"י המציאות הזאת. וכי אפשר להסתפק כאן בלהטי-פירושים? האין תנועתנו מחויבת – בשעת התאחדותה ברחבי הגולה – לאמץ את לבה ולהסיק מכל אלה את המסקנות לקראת פעולתנו בעתיד?