חיים חדשים/עתיד תנועתנו בגולה/ב

ב עריכה

הפרוגרמה הכלכלית והסוציאלית, שעליה נבנתה תנועתנו בגולה על זרמיה ומפלגותיה – פרוגרמה זו קבעה את יסודותיה לפי ניתוח המציאות היהודית מלפני דור, או ביתר דיוק: לפי פרוגנוזה שנקבעה אז לגבי מגמותיה של ההתפתחות החברתית והמשקית בקרב העם היהודי. אף תורת מלחמת-המעמדות במהדורה הציונית-סוציאליסטית וחילוקי-הדעות מסביב לתפיסת התורה הזאת (החל בשיטת ה"בורוכוביזם" ובס. ס. וכלה במתנגדיהן של שיטות אלה מבין "צעירי-ציון") היו בנוים בעיקרם על הפרוגנוזה הזאת: על ה"פרוצס" המצמיח את החרשות המודרנית בפלכיה המערביים של רוסיה, על התבלטות מעמדות מוגדרים בתחום מושבם של המוני היהודים, על ההגירה ההמונית למדינות הים וחדירת המהגרים למשקה הפתוח והמפותח של אמריקה. צריך להבין כי הנחה עיקרית אחת היתה טבועה ביסוד כל הניתוח הזה, לאמר: על אף תנאי חייו המיוחדים והבלתי נורמליים של העם היהודי המפוזר–ישנו גו מקביל, קבוע פחות או יותר, בין מגמות התפתחותו החברתית והכלכלית והתקדמותה של החברה המודרנית בכללה. וכי אין היום מקום לשאול אם ההנחה היסודית הזאת היתה נכונה?

בדרך התקדמותו של העולם המודרני אין המלחמה הגדולה והמהפכות המדיניות והחברתיות שבאו בעקבותיה אלא אפיזודים חולפים. אולם זה טבעם של אפיזודים מהפכנים-אלמנטריים כאלה שהם מחישים את מהלך ההתפתחות האורגנית, מגבירים את כוח הגורמים הפועלים בקרב התפתחות זו ומרחיבים את היקף פעולתם. גם מה שקרה במשך השנים האלה לעם היהודי ולעמדתו הכלכלית והחברתית – אינו אולי אלא החשה של פרוצסים שהיו – בין כה וכה – צפונים בחיק ההתפתחות האורגנית, הרחבתם של פרוציסים אלה, העמקתם, הגברת כוחם. אולם את תוצאת שנות המשבר האלה אשפר לסכם כהבלטה חריפה של הסתירה שבין עמדתם הכלכלית של היהודים והאינטרסים הקבוציים שלהם ובין התקדמותו המשקית והסוציאלית של העולם מסביבם, שבירת הקו המקביל – אם לדורות ואם לזמן מעבר קצת יותר – שבין התפתחות החברה המודרנית ובין גורלו החברתי של העם היהודי. סתירה זו פוגעת בפרט היהודי ומסכנת את קיומו, היא פוגעת בשכבות שונות שבקרב העם היהודי ומסכנת את קיומן, והיא מאיימת גם על קיומו של כל העם היהודי בגולה בבחינת עם.

היום נראה כאילו עלית היהודים בחברה המודרנית ובמשק העולמי היתה מוגבלת בתקופה מסוימת של התפתחות הקפיטליזם האירופי, וכאילו היא הולכת ומסתיימת עם שקיעת התקופה הזאת. נראה כאילו מאה וחמשים השנה שקדמו להכרת האמנציפציה האזרחית של יהודי אירופה (זמן הבצור לעמדות הכלכליות ולכוח הסוציאלי, שגררו אחריהם את מתן שווי הזכויות) ומאה השנים שלאחר הכרזה זו – הן לא רק תקופת עליתם האזרחית של ההיהודים, כי אם גם תקופת שגשוגם הכלכלי, תקופה שבה הלכה התפתחותם בד בבד עם התקדמות העולם. זוהי במובן ידוע התקופה הבינונית בתולדות הקפיטליזם, שבתחילתה חדירת הון לתוך תעשית-היד ויצירת השטר, וסופה – מסירת הבנקים ובתי-החרושת הגדולים לידי חברות המניות ויצירת הטרוסטים הראשונים בתעשיה הכבדה ובמסחר. בתקופה זו היה רווח המשק הפרטי העצמי, אשר בראשו עמד בעל בלתי-תלוי, השליט בשדה התעשיה, המסחר והאשראי.

אין ספק שגורמים פוליטיים, גורמים שאין להם שייכות ישרה לצרכי הכלכלה ולחוקי התפתחותה, מלאו תפקיד מכריע בהשפעתם העזה שהשפיעו על אחרית תקופה זו, על התבגרותה הקדחנית ועל סיומה שבא מתוך ענויי מלחמה ומהפכה. שלש עובדות פוליטיות – כגון הסתגרותה של רוסיה תחת שלטון הסוביטים, סגירת שעריהן של ארצות הברית והתפוררות אירופה המזרחית – מחוץ לגבולות רוסיה – לכמה מדינות לאומיות עצמיות ולתחומים כלכליים מצומצמים, – משקלן של שלש עובדות כאלה בחיי העם היהודי יש בו כדי להוכיח את חשיבות פעולתם של הגורמים הפוליטיים. אך הסך-הכל הוא: הסתירה האיומה שאת תכנה הגדרנו לעיל. ובמרכזי פעולתה של סתירה זו היא היא העובדה המכריעה בחיי הגולה בתקופת לאחר המלחמה. צורות פעולתה הן שונות, בהתאם לתנאים השונים שבהם היא מתגשמת, אך תוצאתה – הריסת עמדות היהודים – היא הצד השוה לכולן.

בארצות הברית – המרכז העיקרי של העם היהודי בזמננו, הן במובן הכמות והן במובן הכלכלי והחברתי – מופיעה סתירה זו במסגרת מגמותיו של המשטר הקפיטליסטי המבוגר והמפותח ביותר מבחינה טכנית ומבחינה פיננסית. המגמות האלה – הכוללות גם מבחינת עצמן סתירות וניגודים פנימיים – פוגעות קודם כל בבעל-הבית הקטן העוסק במסחר, במלאכה ובחרושת הקטנה. במקומם באים המוסדות הענקיים לתוצרת ולהספקה, "שלשלאות המסחר", ה-Mail Order Houses (גם אלה וגם אלה שולטים בבתי חרושת משלהם), בתי החרושת הגדולים לתוצרת המונית. לפי חקירת מוסדות הממשלתיים מוסמכים באמריקה נתרבה, למשל, במשך שנות 1923–1926 מספר החנויות הנמצאות ברשותם של "שלשלאות המסחר" הגדולות באופן כזה: בענף חנויות המכולת ב-75 אח', בענף השוקולדה והממתקים ב-56 אח', בלנטריה ב-11 אח' (במשך שנה אחת). מבחינה כלכלית-לאומית ומבחינה טכנית יש לכאורה בדחיקת רגליהם של הסוחר הזעיר ובעל-התעשיה הקטן הרבה מן החיוב, הרבה מן ההתקדמות. מחיר הסחורות יורד וטיבן עולה. הולכת ונשמטת הקרקע מתחת לשיטה הנוהגת בזבוז בכוח העבודה. גם הצרכן וגם הפועל המעבד את החמרים נהנים על ידי כך מתנאים היגיניים וחברתיים משובחים. אולם הצעד הזה, המקרב את תקון סדרי החברה הקיימת, הוא צעד לאחור מבחינת עמדתם של היהודים. העליה הכללית היא ירידה מבחינת האינטרסים שלהם. היהודים מאבדים לא רק את עמידתם ברשות עצמם ואת תקותם לעליה חברתית – כשהם נהפכים לפקידים במוסדות המסחר ובתעשיה הגדולים –, אלא גם נדחקים בעת ובעונה אחת בהמוניהם לקצה ההיקף האחרון של המשק האמריקאי, מעמדות מעוטות בטחון לתוך עמדות מחוסרות בטחון. בעלי-התעשיה והסוחרים הקטנים הופכים להיות סרסורים לבתים ולנחלאות או משחקים מתמידים בברוסא. הסוחרים הזעירים נדחקים לפנות הנדחות של הארץ ולפרורי הכושים, או לענפי-מסחר מפוקפקים ביותר, כגון המסחר בתשלומים לשוערים, או – כקומבינציה של כל הגורמים האלה – למסחר בתשלום לשעורים באחד מפרורי הכושים במדינות הדרום – עד אשר "שלשלת המסחר" תרדוף ותשיג אותם גם שם. הסוחרים לשעבר או בינהם – אשר יקשה להם למצוא את מקומם בתורת ברגים בתוך המכונה האדמיניסטרטיבית הגדולה של אחד ממפעלי המסחר או החרשות –, נספחים על המחנה העצום של כל מיני מתווכים "העומדים ברשות עצמם", סוכנים קבועים וסוכנים נודדים, מומחים לריקלמה, סוכנים למודעות ואגנטים לחברות הביטוח. אותן מגמת-ההתפתחות שהולידו את ריכוז המפעלים במסחר ובחרושת, מצריכות גם את הצבא העצום הזה של סרסורים ומתווכים מן סוג החדש. הללו אם הם מצליחים ל"עשות חיים" בתקופה חדשה זו, הרי הם נמצאים ירודים בכמה וכמה מעלות במידת בטחונם ותועלתם החברתית. כל זעזוע פוגע בהם בראשונה וכל משבר נותן בהם את אותותיו הקשים ביותר. – אולם במידה כזו נפגעת גם שארית עמדתה של העבודה היהודית בארצות הברית – ושוב ע"י מגמותיה של ההתפתחות הכלכלית. הפועל היהודי נדחק ממקום עבודתו גם בענפי-המשק המתקדמים, – ע"י חדירת העבודה הזולה, בעיקר עבודת הנשים. שתי התופעות האלה גם יחד הן במידה רבה תוצאותיה של סגירת שערי אמריקה ,חוסר יחסי של ידים עובדות וגובה יחסי של שכר-העבודה. דחיקת רגליהם של הפועלים היהודים ע"י עבודה זולה בולטת בענפיה השונים של תעשית-הבגדים. דבר ידוע הוא, כי הסתדרות ה"אמלגמייטד", הסתדרות פועלי ההלבשה לגברים, היתה עד סוף המלחמה ברובה הגדול הסתדרות מקצועית יהודית. בשנת 1925 היה הרכבה של הסתדרות ה"אמלגמייטד" לפי לאומים כדלקמן:


יהודים 38,2 אחוד פולנים 7 אחוזים
איטלקים 30,3 אחוז צ'כים 7 אחוז
ילידי אמריקה 11,5 אחוז שונים 6 אחוז

מגמת ההתפתחות בולטת עוד יותר כשמוסיפים עובדה זו: במשך המחצית השניה של שנת 1923 נכנסו 7070 חברים חדשים להסתדרות ה"אמלגמייטד". מאלה היו:


איטלקים 36,6 אחוז טקשונים 24,6 אחוז
יהודים 28,3 אחוז ילידי-אמריקה 10,5 אחוז

בשנת 1919, בשעה שעבודת הנשים היתה כבר חזיון נפוץ לרגלי הבהלה של תעשית המלחמה – היה המספר הכללי של הנשים במקצוע ההלבשה לגברים בסך הכל 35,2 אחוז. מ-7070 החברים החדשים, שנכנסו להסתדרות בשנת 1923, היו כבר כ-60 אחוז נשים[1] – דחיקת רגליהם של הפועלים היהודים ע"י המכונה בולטת ביותר בתעשית העור (עם הקמת בתי החרושת הגדולים לנעלים ובתי המלאכה המיכניים לתיקונים), ובענף התעשיה של צרכי-האוכל. התפתחות המאפיות המיכניות ובתי החרושת לשמורי-בשר, לנקניקים וכו' – גרשה אלפי פועלים יהודים מתוך העבודה. התפתחות המסעדות ה"אבטומטיות" ובתי-האוכל "בשרות עצמי" פגעה באופן קשה באגודות המקצועיות של המלצרים ועובדי בתי-האוכל, אשר בערים הגדולות היו מורכבות בחלקן הגדול מעובדים יהודים. ואם כי גם היום עולים יהודי אמריקה לכל שדרותיהם ברמת חייהם, ב"עשרם", על יתר חלקי העם, – הרי אין ספק כי מתחת ליריעה הדקה של הכנסות יום-יום הולכות ונשמטות עמדות עבודה, עמדות משק וחברה מידי היהדות האמריקנית.

השתלשלות הדברים במערב אירופה, ביחוד המצוקה הכלכלית של יהודי גרמניה ואסטירה, דומה הרבה באפיה להתפתחות הענינים באמריקה–אלא שבקרב היהדות המערבית היא פוגעת בשכבות אחרות לגמרי מאשר בקרב יהודי ארצות הברית. בארצות מערב אירופה הולך המשטר הקפיטליסטי ו"מתאמרק". אולם כשפרוצס זה התחיל, לא היתה היהדות המערבית ברוב מנינה וברוב בנינה אלא גוש של בורגנות בינונית, פרי עליתם של יהודי המערב בדורות האמנציפציה. הפועלים והבורגנות הזעירה – סוחרים פועטים ובעל-מלאכה – חדלו כבר מזמן להיות נחשבים כעמודי החברה היהודית, לעומת זאת שמש המעמד הבינוני של בעלי עסקים, בנקאים ובעלי-תעשיה – בצורף אנשי האומניות החפשיות – בית קיבול עיקרי לפעולתם של היהודים באיזור מדינות זה, ולפיכך היתה עמדתם הכלכלית והחברתית אינתה ורבת-משקל בערך. נסיח את דעתנו מהעובדה, כי חוגים רחבים למדי בקרב מעמד זה (גם, אולי ביחוד, באוסטריה) הפסידו חלק הגון מרכושם לרגלי ביטול ערכם של שטרי החוב הממשלתיים, ובמשך תקופת הירידה בשער הכספים של ארצותיהם. כדאי יותר לציין, כי דוקא במשך חמש השנים האחרונות, מזמן שהמשק הכללי של ארצות מערב אירופה התחיל שוב עולה ומתפתח, התחילו גם כאן מראים את אותותיהם שנויי סדרים יסודיים. בשטח התוצרת ובענפי המסחר השונים התחיל מתהוה במידה עצומה פרוצס של רכוז ההון – שמאחריו עמד, כמובן, הרכוש האמריקני. רכוש זה, שהתפרק לתוך המוסדות הכספיים באירופה התיכונית, הביא מצד אחד לידי כך, שכמה בנקים חשובים התמזגו והתאחדו תחת הנהלה מרוכזת אחת, מצד שני גם המוסדות שנשארו באופן רשמי ,כלפי חוץ, מוסדות עומדים ברשות עצמם – ביחוד בנקים אפותקאים – נעשו למעשה כפופים למרות הרכוש הזר. ההתפתחות הזאת מעמידה את בעל המפעל הבינוני – הן בשדה החרושת והן בשדה המסחר והאשראי – בפני הכרעת הכרח שאין להמנע ממנו: או שעליו להמשיך את מלחמת הקיום מתוך התחרות בענקים – ולפשוט את הרגל, או להתבטל – ולמכור את מפעלו לענקים נעלמי-השם. אולם גם כאן קשה להטיל ספק בדבר, שהתפתחות זו היא אחת מהופעות התבגרותו של הקפיטליזם המערבי באחרית ימי. דוקא מנקודת ראות סוציאליסטית אין להטיל ספק בדבר, כי התקדמות המשק הלאומי במובן ארגונו הפנימי וריכוזו ושיתוף מוסדות המדינה בהנהלת המשק הלאומי המאוגד – יש בהם משום התגברות על האנרכיה של "משטר החופש", כפי שזו התקיימה אתמול ושלשום. אולם מה פירושם של אלה לגבי עמדות הכלכלית והחברתית של המעמד הבינוני, המהווה את רוב מנינה ובנינה של היהדות המערבית? כמה שכבות של יהדות זו הולכות ומתרוששות עד כדי ירידה; שכבות אחרות הופכות להיות אוכלי-רנטה מפרי מפעליהם שמכרו (פרוצס זה אינו אלא אחת הצורות של הפקעת נכסים תמורת תשלום פצויים לימי החיים), והם יוצאים מכלל אלה הפועלים פעולה כלכלית אקטיבית; בכמה מקצועות – ביחוד בין הפקיידם שבתתי המסחר – שורר חוסר-עבודה מתמיד; ובעברם לשורות "הסוכנים העומדים ברשות עצמם", העובדים בתשלום אחוזים מפדיונם – אינם אלא כעוברים מן הפחת אל הפח[2]. והמחזה הנורא ביותר: הדור הצעיר בקרב יהדות המערב עומד כעני בפתח, ללא תקוות, ללא מוצא כמעט, מצפה להצלה מן האמנויות החפשיות המלאות וגדושות, בעלי-מקצוע ללא פרנסה, עורכי-דין, רופאים, עתונאים ללא הכנסות, או – בשעת המזל – למשרת פקיד באחד המפעלים הגדולים של החרושת או המסחר, אגב הכנעה בפני מנהלי המחלקה ומתוך צפיה לחסדם.

מה רבים ההבדלים בין ארצות הברית ואירופה המערבית מצד אחד ובין ברית הסוביטים מהצד השני – הן במשטר המדיני וסדרי החברה, והן במבנה הכלכלה הארצית. ולעומת זאת – מה דומה גורלמו של העם היהודי ברוסיה הסוביטית לגורל ההיהודים בשאר ארצות תבל. במסגרת הדיקטטורה הקומוניסטית עוברים על המוני היהודים כל גליהן ומשבריהן של התנוונות וירידה. וגם בתנאים המיוחדים של מדינת-הפועלים הראשונה, המתנהלת בקו של משק ממלכתי תכניתי, הולכת ובולטת הסתירה בין עמדת היהודים ומגמת התקדמותו של העולם הסובב אותם, הולכת ומתגברת ההתפוררות בתחום מושב היהודים. מובן מאליו שאן הדברים מכוונים כאן לעמדות (המבוצרות והחשובות בערך) שהיו בידי הבורגנות היהודית לפני המהפכה בתעשית הסוכר והאריג, או במחוזות הנפט שנחרבו כליל על ידי המהפכה. דבר מובן מאליו הוא גם ביטול עמדות היהודים במסחר-האכספורט של תבואה ועצים, שנגרם ע"י הכרזת זכות המונופולין של המדינה בסחר-החוץ. ברורה גם העובדה, כי למרות כל תכסיסי ה"נעפ" ותקופות-התבצרות חולפות – לחץ בלתי-פוסק רובץ על ענפי המסחר היהודי והודף אותו מטה מטה. אולם כל הדברים "המובנים מאליהם" (מחינת שיטתה המשקית של המהפכה) פירושם הוא, כי בערך 40 אחוז של היהדות הרוסית הועמדו בכלל מחוץ לגבולות ההתקדמות הכלכלית והחברתית; ילדיהם הוצאו ממוסדות-החינוך הממשלתיים של המדינה הקומוניסטית והולכים באין-אונים לקראת עתיד של התנוונות. אולם כל אחד יודע עכשיו שגם השדרות הרחבות של אנשי "המקצועות הפרודוקצטיביים" בקרב היהודים – בעלי המלאכה ובעלי התעשיה הקטנה – הולכות ונשחקות לאט לאט בין גלגלי ההתפתחות המהפכנית. דבר מפליא הוא לראות באיזו תמימות מתנחמים רבים מסופרי ישראל, הנמנים על אנשי הכלכלה, בשל ה"פרודוקטיביות" של מקצעות המלאכה והתעשיה הביתית, מבלי לבחון כראוי את תכנה הממשי. כאילו יש לראות עמדה פרודוקטיבית בענפי-משק שהם ירודים ומפגרים מבחינה טכנית, מחוסרי-סכויים מבחינה איקונומית, משוללי שוק ומשוללי חמרים גלמיים – ולא עוד אלא שהם מועמדים מול תכנית שיטתית של הקמת חרושת מודרנית אשר תעבוד ע"פ אופני-עבודה משוכללים המתאימים לתוצרת המונית. בדבר מצבם של בעלי-המלאכה והקוסטרים האלה אין כלל צורך בעדותם של מתנגדי ברית הסוביטים. דיינו שנשמע את דבריהם של מרקיטן וסודרסקי על מצב הענינים בעיירה היהודית באוקרינה וברוסיה הלבנה – אם אנו רוצים לדעת מהי המציאות. כדאי אולי להוסיף כאן עובדות אחדות, פרי חקירתה של הועדה הסטטיסטית-כלכלית מטעם ה"ארט" ברוסיה. במחקרה ע"ד היהודים במלאכה ובתעשיה הביתית ב.ס.ס.ר. – קובעת ועדה זו את מבנם של ענפי-המשק האלה בקרב היהודים כדלקמן: בסוף 1926 התקיימו באוקרינה, רוסיה-הלבנה (וגם מוסקבה ולנינגרד בכלל זה) 212,440 בעלי-מלאכה וקוסטרים יהודים, שהם 24,3 אחוז מכל הפעילים בחיי הכלכלה היהודית. מאלה היו 104410 – 49,2 אחוז – מרוכזים במקצועות המחט והעור (חייטים וסנדלרים), 11,8 אחוז במקצועות האריג. אפסותם המשקית של רוב עלי-המלאכה האלה בולטת גם בתוך העובדא, שרובם משוחררים לגמרי מקבלת רשיונות או שהם שייכים לבעלי-הרשיונות מסוג א' (שבעה רובל לשנה). ההכנסות של בעלי המלאכה היהודים הן מ-35,15 ועד 45 רובל לחודש. ההפרש בין מצב כזה ובין מצבם של מחסורי-הפרנסה ומשוללי-המעמד אינו נראה כחשוב ביותר. – מה שנוגע למעמד הפועלים היהודים בארץ הסוביטים, להיקפו ולתבניתו, – הרי מספרו נקבע ע"י הספירה הרשמית בשנת 1926 ל – 132, 892 בכל רחבי רוסיה, ז.א. 14,7 אח' מכל היהודים הפעילים בחייו הכלכליים. אולם בין אנשי הסטטיסטיקה היהודים ישנם אופטימיסטים החולקים על תוצאות הספירה הכללית וקובעים מספר גדול יותר – עד 120,000 – בסמכם על כל מיני חשבונות והנחות. אולם כדאי לשמוע את עדותו של אחד מסופרי ישראל האופטימיים האלה, בכדי שנדע לשקול את הדברים כראוי להם[3]:

"השאלה המעניינת אותנו... היא זאת: האם גדל מספר הפועלים היהודים ברוסיה הסוביטית לגבי מספרם בשנת 1807, או ירד אפילו בהשואה למצב שלפני שלשים שנה?... אם נכלל במספר משנת 1897 או כל האלמנטים שאני כולל אותם במספר משנת 1926 (לאמר, גם את המספר הגדול של שוליות), נקבל מספרים שוים כמעט. ואם נביא בחשבון כי בשעת המלחמה הגדולה, ובמשך כל הזמן עד 1924 בערך, הפכו המונים גדולים למדי של פועלים יהודים להיות בעלים העומדים ברשות עצמם – בעלי מלאכה וסוחרים – וכי מספר גדול של פועלי סדנאות ובתי חרושת עבר לפקידות המשרדית והמפלגה, – הרי נגיע על יסוד המספרים האלה לידי המסקנה המעניינת: במשך עשר השנים האחרונות עברו גדודים חדשים של כחות צעירים למערכות העבודה הגופנית, ומספרם מגיע כבר לכמה רבבות".

הרי חשבון יפה והרי נחמה יפה. מבין שלשת המיליונים של יהודי רוסיה נעשו במשך עשר השנים האחרונות רבבות אחדות לפועלים ולקחו את מקום אלה שנעשו פקידים, עסקנים ובעלי בתים! במבנה הפנימי של מעמד הפועלים היהודים חלו, כנראה, כמה שנויים לטובה, אבל אין כאן מקום לדבר על שדוד-מערכות יסודי לגבי המצב העלוב שמלפני 30 שנה. את הדבר הזה אפשר להראות בקיצור נמרץ על ידי השואה בין מבנה הפועלים היהודים ומבנה הפועלים הבלתי יהודים. לדוגמא נקח את רוסיה הלבנה, המצטיינת לטובה מכמה וכמה בחינות לגבי מחוזות אחרים. הפועלים ברוסיה הלבנה נחלקים לפי ענפי העבודה השונים כדלקמן: מכל 100 פועלים עובידם

בענף העבודה פועלים
יהודים
פועלים
לא יהודים

חקלאות

רכבת

חרושת

מלאכה

בנין

טרספורט (חוץ מרכבת)

מסחר וכו'

מוסדות

שונים

טק

1,5

1,6

2,2

27,6

2'3

18

4'2

33

4'16

33,6

3'15

21,8

3'5

9'1

1,3

6'0

2

18,2

0'100 0'100

אולם הסתירה, שעליה אנו מדבירם, מקבלת את צורתה המעיינת, החדשה והמחרידה ביותר, במדינות הלאומיות הצעירות, אלה המשתרעות בין רוסיה ואירופה המערבית. המדינות הללו, שהקימו את עצמיותן הממלכתית בסוף המלחמה והגשימו תכנית התיקונים האגרריים, נכנסו לתקופת גידולו של המשטר הקפיטליסטי המודרני. זו היא התקופה הבינונית בהתפתחות תנאי-החיים הרכושניים, והיא שהביאה עמה את עליתם הכלכלית והחברתית של יהודי מערב אירופה וארצות הברית. תקופה זו מביאה התרחבות עצומה בענפי המסחר והתעשיה הקפיטליסטים, וגורמת לרבוי מפעלים כלכליים. אפשר היה איפוא להניח, כי התקופה החדשה הזאת תביא לידי פריחה חמרית ועליה חברתית בקרב היהודים, ביחוד בפולין וברומניה, אך הדבר הוא ממש להפך: הננו עדי-ראיה להתלבטות ולהתאבקות קשה של היהדות בארצות האלה, כמעט מעצם היום שהמדינות הלאומיות החדשות יצאו לאור עולם. משבר רודף משבר, היהדות הפולנית – גם הבסרבית – הא כולה התרוששות והתנוונות, והולכים וחוזרים הדברים ע"ד "עודף" היהודים הנערך למיליון או למיליון וחצי. כיצד יש להסביר את ההפתעה הזאת, לאחר שרוב הארצות הנזכרות הספיקו להתגבר על תוצאות-ההרס של המלחמה ולהכנס למסלול עבודה ומשק נורמלי פחות או יותר? לדעתי, ישנם שני גורמים עיקריים אשר הולידו גם בתנאים האלה את הסתירה בין העמדה היהודית ובין סביבתה. את הגורם האחד אפשר להגדיר בנוסחה זו: ארצות האלה עברו את סף הקפיטליזם המודרני לא בשנת 1848, כי אם בשנת 1920. מבנה הקפיטליזם העולמי בשנת 1920 לא היה דומה עוד למבנה הקפיטליזם לפני שבעים שנה, והמבנה היסודי הזה של משק העולם בזמננו קובע גם את צורת עליתן של הארצות האגרריות וכניסתן לחוג הארצות הרכושניות המפותחות. הגורם השני העיקרי הוא: מידת הצפיפות היחסית של הישוב היהודי בארצות האלה, וביחוד במחוזות מסוימים של הארצות האלה. בנוגע לגורם השני אין צורך להרחיב את הדבור: היהודים מהווים היום יותר מ-10 אחוזים של כלל האוכלוסין בפולין. בכמה מחוזות (כגון גליציה) האחוז הזה גדול עוד יותר. מובן מאליו, כי במערב אירופה לא התקיים מעולם יחס-כוחות כזה בין יהודים ולא יהודים, ולא התקיים שם בודאי בתקופת ראשיתה של החרושת המודרנית. יש מקום להניח כי אילו היתה צפיפות הישוב היהודי (נגיד בפרוסיה) מגיעה לידי מדרגה כזו, היתה מתעכבת גם שם הסתגלותם ועליתם של המונים רחבים. יש קבועים כי הצפיפות היחסית הזאת היא גורם נכבד מאוד במצוקת יהודי פולין בשעה זו, וכי אילו נשתלטה שם אפילו התפתחות קפיטליזם "חפשית" כדוגמת התפתחותו במערב, – היתה קליטתם של היהודים בתוכה מתעכבת מטעמים כמותיים בלבד. גם משק קפיטליסטי עולה ומתרחב לא היה מספיק לקלוט המונים כאלה בבחינת נושאי תפקידים כלכליים במסחר, בחרושת ובבנקים הפרטיים, ביחוד כשמורגש גם לחץ ההתחרות הלא-יהודית לכל אורך החזית הזאת.

אך תהיה מה שתהיה דעתנו בנידון זה – עובדה מכריעה היא, כי הקפיטליזם בארצות המזרח, אשר יצר לו את מסגרת המדינות הלאומיות רק לפי שתים-עשרה שנה, אינו הולך בעקבות המודרניזציה של המשק והחברה במערב אירופה לפני מאה שנה. תקופתנו אינה עוד תקופה של "laissez faire", של "משחק-כוחות חפשי", לרבות גם בארצות שרק עכשיו הן הולכות ונכבשות על ידי המשטר הקפיטליסטי. גם בארצות אלה המשק מתפתח בזמננו ולא מתוך גידול פראי ובלתי מכוון, כי אם מתוך פוליטיקה שיטתית המקיפה תכנית פעולה גם בפיתוח המוסדות הכספיים הלאומיים וגם בהשקעת ההון ובבנית החרושת – פוליטיקה המתנהלת לפי פיקוחה ואחריותה של המדינה. הקפיטליזם הצעיר של הארצות האלה הוא במידה מפתיחה קפיטליזם ממלכתי. והממלכה מעמידה את כל אמצעי השלטון שברשותה, את זכויות המונופולין, את שיטת המסים, את תקציב המדינה – לרשות הפעולה השיטתית המנהלת את פיתוח המשק הלאומי. אין כל ספק, כי שיטה זו היא בדרך כלל – גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה סוציאליסטית – מתאימה להתקדמות החברתית, ביחוד כשמציגים אותה מול התורה הבנלית והאנרכית המכריזה על "חופש הפרט", זו שהיתה שולטת בשעת התרחבות הקפיטליזם לפני מאה שנה. הלא שיטה זו, שאוחזות בה היום מדינות מזרח אירופה, אינה בעצם אלא בטוי להתפתחותה האוביקטיבית של החברה הנוכחית הצועדת לקראת המשטר הסוציאליסטי. אולם מבחינת העמדה הכלכלית והחברתית של היהודים – נפתחת שוב תהום הסתירה העמוקה. מה שקוראים היום, למשל בפולין, בשם שיטת ה"עטאטיזירונג" (חדירת המדינה להנהלת המשק הלאומי) – משפיע בכוונים רבים על חיי ההמון היהודי. ושוב – במסגרת של תנאים מיוחדים במינם, לא בתנאי משטר רכושני מבוגר ושופע ולא בתנאי הדיקטטורה של הפרוליטריון, אלא בתנאי ארצות חקלאיות הנמצאות בתקופת מעבר וצועדות לקראת התפתחות רכושנית דרך משטר של קפיטליזם ממלכתי – מתלבט בקרב היהודים קו התפתחות חברתית ואיקונומית הדומה להפליא לזה שבמרכזי הגולה האחרים. הקמת מפעלי המונופולין של המדינה (למשל, בענף תוצרת הטבק ויין-השרף) משמיטה לכתחילה את תפקידו של בעל-הבית הפרטי, תפקיד אשר בארצות המערב שימש ליהודים כה רבים פרוזדור מוליך לטרקלין השכבות העשירות של המעמד הבינוני. הפיתוח השיטתי של רשת הבנקים הממלכתיים מצד אחד, פיתוח שיטת הקואופרטיבים הלאומית מצד שני – אינם משאירים לסוחר ולבנקאי היהודי אלא תחום פעולה מוגבל בקצה היקף המשק הארצי, ללא סכויים רבים לעליה ולהתרחבות. פוליטיקה תכניתית, המכוונת ליצירת חרושת מודרנית, מולידה לחץ עצום בשטח המלאכה היהודית, זו המפגרת מבחינה טכנית וכספית. אמצעי המדינה עומדים – בדרך הטבע – לרשות הקואופרציה של העם המדינה. ואחרון אחרון חביב – מבחינת מעמד הפועלים היהודים וגורלם, הרי "חדירת המדינה להנהלת המשק הלאומי" (עטאטיזירונג) פירושה – ביורוקרטיזציה בהנהלת המשק, ברירת הפועלים לפי ראות-עינה של פקידות המדינה, כלומר התגברות הסכנה כי יבדילו לרעה את הפועל היהודי וידחקו את רגלו. מכל זה אפשר להוציא בנקל את המסקנה, כי אין גוזמא בטענת אלה האומרים שלמרות שווי-הזכויות הפורמלי שניתן ליהודי פולין ולמרות הגשמת האמנציפציה האזרחית – מצבם בריפובליקה הפולנית אינו עולה ביסודו על מצבם ברוסיה הצארית. בתורת טענה סתם אין זו אלא מימרא דימגוגית. אולם מבחינת תפקידי המדינה והתערבותה במשק – הרי ממשלת הצאר לא הגיעה מעולם לידי מדרגת שליטה בכלכלת הארץ ולידי מידת קונטרולה ממשית בכל ענפי המשק, – דוגמת הממשלות הלאומיות החדשות, שנקל להן להגשים את הדבר בגבולות מדינותיהן שהם מצומצמות יותר, מגובשות יותר בפנים וניתנות יותר להנהלה מרוכזת.

אין גם לשכוח, כי לפנים היה המשק הקפיטליסטי הצעיר, בעלותו על הבמה, זקוק ליהודי שהיה הקבלן והבנקאי הפרטי, הסוחר לארצות נכר והתגרן הנודד מכבר לכפר; היהודי מלא במשטר זה תפקידים חיוניים, כביכול. אולם הקפיטליזם הממלכתי הצעיר בימינו אינו זקוק ליהודי במידה כזו. הדרך סלולה ומנוסה. וביחוד אינו זקוק קפיטליזם זה ליהודי עובד, ליהודי פועל שכיר. במחנה מחוסרי העבודה מבין הפולנים, האוקרינים הרומינים, וביחוד ב"עודף הישוב הכפרי", שהוא חזיון קבוע בארצות מסוג זה – ימצא הקפיטליזם הממלכתי הצעיר כוחות עבודה למכביר שיספקו את צרכיו לגבי פועלים וגם יותירו. ופעולים אלה – בבחינת פועלים – אינם נופלים כלל וכלל מהעובד השכיר היהודי.

תוצאת הדבר היא, כי בענפי המשק הנגועים בהתערבות המדינה – עמדת העבודה היהודית לא די שלא השתבחה בהשואה אל הזמן שלפני המלחמה, אלא להיפך, ירדה ונחלשה. המצב במפעלים העודמים תחת הנהלה צבורית ממש יתברר לנו ע"י עובדות אחדות, הקשורות לפעולתה של עירית ורשה. בתחומה של עיריה זו מהווים היהודים לפי מספרם יותר מ-30 אחוז, וחלקם בהכנסת העיריה עולה כמובן ביחס על חלקם המספרי בכלל האוכלוסין. בין 22,000 פועלים, העוסקים בעבודות העיריה, מגיע מספר הפועלים היהודים ל-5-600, כלומר לפחות מ-3 אחוזים. יוצא שחלקם בין פועלי העיריה הוא פי 11 פחות מחלקם באוכלסי העיר. וטעות יהיה הדבר אם יבואו לטעון, כי אין זו אלא ירושת העבר. בישיבת המועצה העירונית בחודש ינואר ש. ז. נמסרה הידיעה, כי בין 1500 פועלים נוספים, שנתקבלו לעבודות הרכבת החשמלית, נמצאו 4 יהודים, בין 1300 הפועלים שנתקבלו לגדוד פועלי הנקיון – 20 יהודים[4]. ע"ד מצב העבודה היהודית בענפי המשק הכלולים ברשית המונופולין של המדינה – מסר הסנטור דודסון באחת מועדות הסינט את הידיעות הבאות: בין 13000 פועלים, העסוקים בכלל במפעלי מונופולין-הטבק, נמצאים 441 יהודים. כשמנכים ממספר זה את בית החרושת הגרודנאי, שעד היום 45 אחוז מפועליו הם יהודים (לעומת 95 אחוז שהעסיק קודם, לפי שהונהגה שיטת-המונופולין הממלכתית), יוצא כי בכלל 12000 פועלים נמצאים לא פחות ולא יותר מאשר 102 פועלים יהודים. בשני בתי-החרושת הממלכתיים במקצוע זה, הקיימים בורשה, נמצאים בין 1700 פועלים 4 יהודים, ב-12 בתי חרושת אין אף פועל יהודי אחד. המצב בענפי-מונופולין אחרים, למשל במפעלי-הגפרורים, גרוע עוד יותר. ועוד דוגמא: תעשית הנפט הגליצאית שימשה לפני המלחמה – על מעינותיה, בתי-הזיקוק ומשרדי חברות המסחר שלה – מרכז חשוב לעבודת פועלים יהודים. בבוריסלב הגיע מספר העובדים היהודים עד 50 אחוז, בדרוהוביץ עד 70 אחוז. נדמה לי כי הרצל נבחר לציר הקונגרסים הראשונים ע"י הפועלים היהודים שבאחת מעיירות הנפט הגליצאיות האלה. עכשיו מודיעים, כי מספר היהודים בכל המקצוע הזה ירד פלאים[5]. הסבות לכך הן גם הנהגת שיטות-עבוד משוכללות (רציונליזציה), הממעיטה בדרך כלל את מספר הידים העסוקות, וגם הפוליטיקה האדמיניסטרטיבית של הנהלת מפעלי הנפט. בשעה שהפחתת מספר הפועלים – לרגלי הרציונליזצהי – משנת 1925 ועד היום מגיעה בדרך כלל ל -20 אחוז של הפועלים העסוקים, הנה בין ההיודים הירידה היא ב-70 אחוז. אחד ממפעלי-הנפט הגדולים ביותר, "פלמין" נהפכה למפעל ממלכתי.

היש צורך להדגיש בפירוש שכל הפרוצסים האלה, המתרחשים בקרב העם היהודי בגולה – גם אלה שבארצות הברית, גם אלא שברוסיה, מערב אירופה ופולין – אינם מתגשמים בקו אחד ישר, דוגמת החץ העף מקשת? כל פרוצס נשבר ע"י מגמות נגדיות המטשטשות במידת-מה את אכזריותו. בכל מקום יש תופעות ועובדות הסותרות לכאורה את מהלך ההתפתחות המוגדר. בכל הארצות כמעט יש היהודים העוברים לחקלאות, אם כי בשום מקום אין מעבר זה יוצא מגדר חוגים מוגבלים למדי. במקום זה או אחר – ברוסיה למשל – יצליחו אולי להכניס מספר ניכר של יהודים לבתי החרושת המודרניים הנמצאים ברשות הממשלה. למרות סגירת השערים בארצות הברית – באה גם במשך השנים האלה הקלה ידועה ליהדות המזרחית בדרך הגירה – לרפת ולקנדה ולאמריקה הדרומית (שישובה היהודי הוכפל והושלש במשך הזמן הזה). בארצות הברית חדרו יהודים, שהיו נאלצים לעזוב את מקצעותיהם מתמול שלשום, לענפי משק חדשים שנוצרו רק עכשיו, כגון ענפי האלקרו-טכניקה והרדיו, המסחר באבטומובילים משומשים ובמכשירי אבטומובילים. עם יצירת הריפובליקה הגרמנית נפתחה לפני יהודי ארץ זו במידה ידועה הדרך לפקידות הממשלתית, שהיתה סגורה בפניהם לגמרי בימי הקיסר, והוא הדין – במידה עוד יותר גדולה – ביחס ליהודי רוסיה – שרבים מהם, ביחוד הנוער השואף לעליה, נצטרפו אל מחנה הפקידים של הממשלה והמוסדות. קיבוצי-סגולה מצומצמים בקרב היהדות הפולנית והרומינית, מבין אנשי המעמד הבינוני העשיר, בעלי בתי-חרושת ובתי מסחר, הצליחו להתבצר בתוך משטר הקפיטליזם הצעיר והגיעו למצב איתן למדי. אולם מכל אלה ועד הנקודה שבה תיושב הסתירה היסודית שנתגלתה לנו – עוד רחוקה הדרך.

  1. ^ ד"ר הערמאן פראנק, סאציאל-עקאנאמישע איבערשיכטונג-פראצסן אין אמעאעיקנער יודנטוס, וירטשאפט און לעבען,
  2. ^ Georg Lubinski Ueber die Wirtschaftxlge der deutschen juden, “Der Junge Jude”. 1930. NO 3
  3. ^ י. קאראלניק' סאציאלע גרופן אינם סאוויעט-רוסישן יודנטום. "ווירטשאפט און לעבן", 1930, חוברת א'
  4. ^ א. ראזין (בן-אדיר), צום קאמף פאר וו'רטשאטטליכער גלייבבארעכטיגונג. שם, חוברת 2.
  5. ^ מובא אצל בן-אדיד.