חיים חדשים/הסוציאליזם העממי של היהודים/ה

ה

אבל בשום דבר אין התהום המפרידה בין הסוציאליזם העממי היהודי ובין כל שאר המפלגות הסוציאליסטיות נראית ברור יותר מאשר ביחסים השונים אל שאלת התרבות. אם ברור הדבר, גם בדרך כלל, כי התנועה הסוציאל-דימוקרטית כולה – כיון שהיא יוצאת מנקודות-השקפה כלכליות גרידא ושמה עליהן את ההטעמה העיקרית בהשקפתה על חיי הכלל האנושי – השפילה בזאת את ערכה של הרוח וזלזלה במהותה וביציריה, הנה במידה גדולה עוד יותר אפשר לומר זאת על הסוציאליסטים הפּסידו-יהודיים שלנו. הם מעמידים את האדם בתוך מערכת הדברים הסטיכיים, שאין מהם מפלט, שבהתפתחות החברתית, ואת ההווה ואת היש הם רואים כראות דבר נתון ובלתי-משתנה, מקודש כמעט על ידי עצם הויתו. המהפכנים הללו, כפי שקוראים להם וכפי שהם מכנים את עצמם, נשארים ביחס לשאלת התרבות בישראל בחלקם אינדיפרנטיים, ובחלקם – משלימים מראש עם האיבולוציה, איזו שתהיה – זאת אומרת שכאלה כן אלה הנם ביחס לשאלה זו בלתי-מהפכניים בהחלט.

הסוציאליזם העממי הציוני אינו רשאי להשאר אפילו רגע אחד בעמדתם זו. לא, אסור לו להניח מקום גם לספק הקל ביותר ביחס לכונתו הברורה להתחיל מיד גם במהפכה התרבותית, שלנו היא הכרחית. כי בקרב ההמונים העובדים טמונה לא רק אנרגיה סוציאלית עצומה, אלא גם צומת השרשים של כוח התרבות אשר לעם ועם. ההמונים העובדים קשורים תמיד בהרגשת-תרבות לאומית אמתית, טבעית, בלתי-מוגזמת ובלתי-נחלשת על ידי כל מיני ויכוחים. במעמקיהם גנוזה יכולת רוחנית ונפשית שכבר זמן רב, מעת שהקפיטליזם המית את נפש העובד, היא כבולה כמו בשלשלאות ואינה יכולה לשחרר את כוחותיה ולפתחם. וכי מי היו נושאיה של התרבות, כביכול, בזמננו? כלום היה להמונים העובדים חלק ביצירתה, לפי כשרם הפנימי וכוחות-הנפש שלהם? כלום יכלו – הם, הפועלים "השחורים", מצוצי-הדם, הנגשים והנרעצים, העובדים במשמרות-הלילה – אפילו רק לקחת חלק בתפקידים התרבותיים של זמננו, כלום יכלו לספק אפילו את הצרכים האלמנטריים של הנפש והרוח אשר לאדם? "התרבות" של אומות-אירופה, תרבות-אסתטים מתנכרת וזרה לעם ובעלת יחוד-מין קיצוני (שחלקם של היהודים חסרי-השרשים הוא גדול בה עד לאין שיעור), מראה ברור את העניות של תקופתנו, שאין בה כבר כמעט ולא כלום מרוח היצירה העממית של התקופות שעברו, אף באחד ממקצועות הגלויים התרבותיים.

והנה דבר אחד הוא בלי שום ספק נכון: השתתפותם של ההמונים שבעם ביצירת ברוח הלאומית ובאריגתה, שיתוף פעולתם בהתפתחותה של התרבות העממית, כמו כן כל התנאים ההכרחיים, מסוג תרבותי-פוליטי, לשיתוף פעולה זה, כגון בית-הספר האחידי, – מן ההכרח שישארו ללא רושם ופעולה כל זמן שהתקנות הסוציאליות ההכרחיות ביותר אינן מבטיחות אפשרות של התפתחות שוה פחות או יותר בשביל הכל, לא רק להלכה, על גבי הנייר של התחוקה, אלא גם למעשה. ולפיכך חייבים אנו שלא לתת למלים היפות על אודות "התחדשותה של תרבות-העם" להכות אותנו בסנורים, כל עוד לא ניתן, על ידי השווי הסוציאלי, הבסיס הממשי למלים הללו.

אבל מצד שני – וגם זו צריכה להיות תעודתו המיוחדת של הסוציאליזם העממי – מן ההכרח יהיה לעורר בהמוני העובדים היהודים את הכרת האחריות גם בעד כלל התפתחותה הרוחנית של האומה. מן ההכרח הוא לחנך ולחזק את הכרת-התרבות, שהיא לבדה מכשירה את האדם לקחת חלק פעיל בתפקידים התרבותיים הגדולים, מתוך הפניית המבט כלפי חזיון ההתהוות של העם ורוחו. מוכרחים להראות כי הגורם המשקי, בטוחו והתקדמותו, אסור לו שיקבל ביום מן הימים ערך גדול יותר מאשר ערך של בסיס הכרחי שעליו עתידים להבנות חייו העילאיים של העם; יש להראות כי דוקא הקפּיטליזם, בזה שהוא מעמיד את היסוד המשקי במרכזה של השאיפה החברתית, גוזל מאת האנשים העובדים את המקום המגיע להם בשיתוף-הפעולה הרוחנית-תרבותית. אבל חוץ מזה יש עוד צורך לחדד את החוש של המוני-העובדים היהודיים לגבי תעודותיה המיוחדות של תנועת-התרבות היהודית. כל איש ואיש חייב לדעת כי הדבר המייחד במינו את מצבו הלאומי של עם-ישראל הוא המייחד במינו גם את מצבו התרבותי (כמו גם את מצבו הסוציאלי), שאין בשום אופן למוד אותו במידות-הגודל של ההערכות התרבותיות באירופה.

כי אכן הדבר אשר לא יאמן נכון הוא: עם-ישראל, העם התרבותי העתיק ביותר החי בעולמנו, אינו עוד כיום נושאה של תרבות לאומית שלמה, אורגנית וחיה. עומדים אנו עדיין, או שנית, – אם כי הדברים נראים כמופלאים – בפרוזדורה של תרבות כזאת, ובעצם הדבר לא הגענו מבחינה זו – וזהו גורלו של עם בלי ארץ – גם למדרגתם של הצ'יכים או הבולגרים. וראיה לדבר תשמש העובדה, כי השאלה התרבותית הבוערת של החיים הלאומיים בישראל כיום הזה היא לא שאלת מהותה ותכנה של התרבות – אף על פי שיש גם סימנים להתעוררות שאלות כאלה – כי אם שאלה קודמת לשאלות, שאלת-הכשרה, כביכול, שנוגעת אמנם לא פחות מן השאלות העיקריות ההן בעצם שרשי קיומנו: הלא היא שאלת הצורה אשר בה צריכה הוייתנו הלאומית-תרבותית הזאת לעמוד על רגליה ולהתפתח – שאלת השפה של היהודים בינם לבין עצמם, המלחמה בין העברית והיודית.

בעיני כל איש חפשי מפניות הבא בקהלנו, כמו גם בעיני כל איש בעל מבט מהיר, שאלה זו מצאה את תשובתה זה כבר, הא כיצד? וכי בכלל שאלה היא זו? והרי עם-ישראל אינו אחד הלאומים הקטנים "המשועבדים", הקמים כעת לתחיה! והרי לכל הפחות במובן הרוחני אינו עם ללא היסטוריה, שצץ ועלה פתאם מתוך מערבלי המאורעות האחרונים; הרי יש לו בעברו היסטוריה של ארבעת אלפים שנה לפחות. במשך הזמן הזה הרי יצר יותר מיצירה אחת שיש לה ערך למעלה מן הערך הלאומי גרידא, ובגלותו הרי ידע לשמור על רוחו הלאומית החיה. האין הוא מוכרח לקשר את ההתחלה של תנועת-התחיה שלו במסורת הלאומית הכבירה הזאת? אבל כל הדברים האלה, שהמסתכל הנייטראלי והשכל הישר אומרים לנו, לא ירככו את לבות-האבן של קנאי-המפלגות שלנו. כל זה אינו מעביר את השאלה מן העולם.

העברית הריהי אותה לשון שנולדה יחד עם האומה הישראלית. אם רוצים, אפשר לומר שהיא הלשון שעל ידיה נולדה אומתנו. בלשון זו התפתחה תרבותו הצעירה של ישראל, בה הוא יצר בעבר, על קרקע מולדתו, את התנ"ך, הספר שעל רעיונותיו העיקריים מיוסדת כל המערכת הרוחנית של אירופה. הלשון העברית ליותה את עמנו בכל דרכי נדודיו, ובגבולותיה כלולות היצירות הלאומיות גם בגלות. בפרצופה של הלשון העברית משתקפת ההמשכיות שאינה פוסקת של עם-ישראל, זו שמימות התנ"ך ודרך תקופות-הזהב של בבל וספרד, דרך הקבלה והחסידות ודרך ההשכלה והתחיה – נתנה את אותותיה, אותות חיים ופעולה, ברוחנו המיוחדת. אבל היא לנו עוד יותר מזה. היא לנו גם שפת העתיד היהודי, כי בארץ-ישראל, הארץ שכבר כיום הזה היא נעשית יותר ויותר לנקודת-מרכז מבחינת החיים והשאיפות של כלל-ישראל, אנו רואים תמונה אחרת לגמרי. שם התחילה הלשון העברית ליהפך מלשון-התרבות של היהודים לשפת הדיבור החילונית שלהם, ושם תשוב ותהיה לשפת ילדינו כשם שהיתה שפת אבותינו. זוהי הלשון שבה קשורים לעולמים קשר עמוק, בל ינתק, העם העברי וההיסטוריה העברית והעתיד העברי.

אבל שפת-הדיבור של העם היהודי בגלות כיום הזה היא לא העברית. העם היהודי יצר לו בדרך גלותו, מתוך כוח-ההסתגלות היוצא מן הכלל אשר לו לגבי קניינים תרבותיים, כמעט בכל הארצות שבהן שכן משך תקופה פחות או יותר ארוכה, שפות-תערובת משפתו העברית ולשונות העמים שבארצם ישב. היסודות הלשוניים הזרים נתבוללו ברובם ברוחו הוא, ובאופן כזה יצר לו העם היהודי כלי-שימוש תחת שפתו הלאומית שנדחקה ונהפכה לתשמיש-קדושה, ובשפות המיוחדות הללו הוא חי במשך תקופות ארוכות. כל שפות-התערובת האלה כבר כלו ועברו מן העולם, וגם מה שהיהודים יצרו בהן אבד מאתנו ברובו. רק העברית ומה שתורגם, מהכרה או במקרה, לעברית – זה בלבד נשאר חי עד ימינו ונכנס לאוצר האומה. כך קמו הזרגונים היהודיים השונים, שפות-התערובת הערבית-יהודית, הפרסית-יהודית, הספרדית-יהודית, הגרמנית-יהודית, אולם בעוד ששפות-היהודים האחרות, כמעט בלי יוצאת מן הכלל, קבלו מקום-כבוד במוזיאון של תרבות-הגלות היהודית, או לפחות נשארו חסרות ערך תרבותי, נעשתה שפת-התערובת הגרמנית-יהודית (עברי-טייטש), כידוע, דוקא בדורנו לבעלת ערך גדול הרבה יותר. היודית היא כיום הזה שפת-הדיבור של תשעה מיליונים יהודים לכל הפחות. העובדה הזאת יצרה מצב מיוחד. היא לבדה מספיקה למפלגת "הדימוקרטיה" שלנו, ועוד יותר למפלגות "למעלה-מדימוקרטיות", המצויות אצלנו במידה עוד יותר מרובה, וכמו כן לסוציאליסטים ולמעלה-מסוציאליסטים שלנו, כדי לשלול בשם המצב הזמני הזה את כל תולדות עם-ישראל באשר הוא עם. בפשטות גמורה מעבירים הם מושגי לאומיות אירופיים וקריטריונים אירופיים על העם היהודי. מייסדים הם את הויתו, בלי להביא בחשבון את כל העצמיות הניכרת כה היטב של חיינו התרבותיים, על "האידיש" של זמננו. לאומיות הגלות הבלתי-ציונית והפועלי-ציונית נסמכת על האידיש ומבססת על-ידיה את תורתה. וכך היא מורידה את ערכו של עם התנ"ך, יהודה הלוי וביאליק למדרגת אחד העמים הקטנים, מעטי-התרבות ומחוסרי-ההיסטוריה, המצויים כמעט לתריסרים באירופה של תחלת המאה החדשה. כל השאר הוא שמרני ושונא-עממיות, "שחור" ו"בורגני" בעיני האדונים האלה. מתוך וואנדאליות שאין דוגמתה, שהיא תכונת בורים בלבד, נלחמות כל המפלגות הפסידו-יהודיות הללו בשאיפותיה של התחיה העברית. הועידה בצ'רנוביץ היא אחת התחנות הראשונות במלחמה זו. האבטונומיה היהודית-לאומית באוקראינה, על מעשי-החמס המרושעים, הנובעים משנאה עזה כמות, כלפי בתי-הספר העברים שעלו שם כפורחים – היא אחת האחרונות. יודעים אנו ממי יש לנו להזהר. במלחמה המקודשת על העברית כרתו ברית ה"בונד", בעל תפישת-החיים הבלתי-יהודית, ו"פועלי-ציון", בעלי תפישת-החיים המטריאליסטית הכופרת בכל ערך היסטורי.

אך מה היא הסיבה היסודית של תופעה זו?

כבר הראינו לעיל כי אחת הסיבות העיקריות של כל התנועות הפּסידו-יהודיות בזמננו נעוצה בתפישתן המוטעית של המהפכנות בכלל ושל המהפכה היהודית בפרט. המפלגות המהפכניות באומות החיות חיים נורמליים, השואפות לשנות את חיי-העם מבחינה סוציאלית, תרבותית או מדינית, רשות וגם הכרח להן לתפוש עמדה של ניגוד מוחלט לקיים. רשות להן לשלול את ההיסטוריה משום שאינן יכולות לשלול אותה. חזקה יותר מדי היא נשימת רוח ההיסטוריה גם בתוך ההווה שלהן. חזק ואורגני יותר מדי הוא הקשר ביניהן ובין ההיסטוריה מאשר תוכלנה להתלש מתוכה ולהיות זרות לה מתוך הכרה או רצון. במידה שהמהפכה עלולה לפעול על כל אחד מנושאיה לחולל בו שנויים פנימיים עצומים, במידה שירחיק המהפכן ללכת בשלילת הקיים ובהתנגדותו לו, – בעל כרחו תחזיר אותו דרכו לתוך מעגל ההתפתחות של עמו. המבט ההיסטורי יראה אותו תמיד, גם בהתקוממותו זו נגד ההיסטוריה, רק כראות תופעה של המשכיות ההתפתחות ההיסטורית.

אך מה זאת מהפכה לגבינו?

למן הזמן שנכנסנו, בלי שהיינו די חזקים ומבוגרים בפנימיותנו לצורך זה, לתוך חיי העמים האירופיים, ושיסודות-התרבות הזרים שלהם התחילו, מאידך גיסא, להשפיע כגורם-קובע על חיינו אנו, – נעשה קרע בהמשכיותה של ההיסטוריה שלנו. מעתה שוב אין "היום" שלנו מחובר חיבור טבעי אל תמולנו. ישנו ניגוד בין היום ואתמול, ותהום מפרידה ביניהם. ומשום כך, לרצות להמשיך את התפתחותה של התרבות היהודית בהווה בניגוד "מהפכני" לתרבות עמנו בעבר – אין פירושו אלא להרחיב את התהום הזאת. אין פירוש הדבר אלא להטות במזיד את ההתפתחות האורגנית של חיינו העממיים לדרכים צדדיות שמוכרחות להסגיר את החיים האלה יותר ויותר אל ההשפעות הנכריות החזקות. ונמצא עם-ישראל גזול מאפשרות יצירה בעתיד על ידי הטנדנציות הללו, המובילות אל זיוף תרבותו. אם באמת ובתמים רוצה המהפכן היהודי לתת למהפכה היהודית פשר של הגיון, אין לה פשר אלא זה: לשנות את צורת החיים היהודיים באופן שהקרע הגדול בהתפתחותו ההיסטורית יאוחה ושמן הניגוד תצמח האחדות. על ידי הכנסת המהפכה הזאת לתוך ההווה היהודי וחיבורו עם העבר, שכבר נעשה לאורגני, נסללת שנית הדרך להתפתחות אחדותית ובריאה לגבי העתיד.

מטעם זה צריכות היו בעצם הדבר המפלגות "המהפכניות" בישראל לצדד, בשדה התרבות, בזכותה של העברית, התחדשותה והתשובה אליה. הן הנן כיום הזה אויביה העזים ביותר. הסוציאליזם העממי הציוני יעמוד כנגדן בכל תוקף, בחזית נטוייה, וכאן, במקום שההויה והחדלון של האומה הישראלית מונחות על כפות-המאזנים, – כי רק המהות התרבותית היא הקובעת את מהותה של האומה – אין מקום לשום ויתורים.

השפה העברית מוכרחת להיות שנית לשפת חיי-החולין היהודיים כמו גם לשפת חיי הרוח היהודיים. לקראת המטרה הזאת צריך לכוון את ההגה.

בארץ-ישראל הצליחה החיאת הלשון העברית, ביחוד כשנשווה לנגדנו את משך זמנה הקצר של התנועה, הצלחה מזהירה. אבל גם שם יש עוד להתגבר על כמה סכנות. בעצם הדבר, הרי אין לשכוח כי בישובנו החדש בארץ-ישראל פעל עד עתה הכוח העז של רצון אידיאליסטי. ואף על פי כן, גם כיום הזה, מי שמשליט בארץ-ישראל את העברית במלוא חייו – סימן לו שהוא בעל הכרה תרבותית חזקה. הבורגנות בתל-אביב באה לכלל קפאון במובן התרבותי ונשארה בפנימיותה זרה לעברית. הישוב הישן, הקולוניסטים הזקנים, פועלי-ציון – כל אלה היו קרובים יותר לאידיש, אף על פי שמהלך הדברים הכריחם להשתמש בלשון העברית בחיים הציבוריים והפומביים; רק הפועלים בעלי ההכרה התרבותית, והמורים והילדים, היו בעצם נושאיה של העברית, ומתוך חוגם של אלה החלה תחית השפה לסול לה דרך. אבל כל הסכנות הללו תרבינה בלי ספק פי כמה וכמה כאשר תתחיל עכשיו ההגירה לארץ-ישראל בהיקף רחב. אז יתערבבו בארץ זרמי עולים יהודים בני ארצות שונות וחוגי-תרבות שונים ורחוקים זה מזה, המדברים בשפות שונות. פטור בלא נטיות המקלקלות את השורה התרבותית – אי אפשר! כבר קודם רחשו שם תנועות מסוג זה, שנבעו מתוך חוגים של "פועלי-ציון" רדיקליים. אבל הסוציאליזם העממי היהודי ימשיך בגלוי ועד הנצחון את המלחמה שנלחמו נגד הנטיות הללו – וגם ניצחו – "הפועל-הצעיר" וקהל הפועלים הנקהלים אחרי סיסמתו. הוא יתגבר גם על הסכנות המתרבות, למען אחדותה, טהרתה ונצחיותה של תרבותנו ההיסטורית-לאומית.

ברם, קשה הרבה יותר היא דרכה של העברית בגלות. האידיש היא כיום השפה העממית, שבה חיים ההמונים היהודיים, שפת החיים הוארשאיים והוילנאיים, שנעשתה חביבה וקרובה לכולנו. לגזול מאת ההמונים היהודיים את השפה הזאת, זה לא רק דבר אכזרי, – זה גם דבר בלתי-אפשרי. ואף בלתי-דימוקרטי. בלתי-דימוקרטי אמנם לא מבחינת אותה דימוקרטיה מיכנית, שטחית וחסרת-ערך, העושה השואה של מספרים בין החוג העברי הקטן וחוג-האידיש הגדול, רואה את תוצאת ההשואה הזאת כמכריעה, כלה ונחרצה, ומתקינה לה מזה אידיאל של תרבות-נמושות. כי אם מבחינת ההכרה, שאמצעים מסוג כזה לא יסכנו לגבי מערכת-הנפש של המוני-העם היהודיים.

אבל מוכרחים ליצור שיטת-מעבר, אשר במדרגתה האחרונה תצמד לחיי-התרבות העברים הטהורים. עבריות איבולוציונית. זאת מוכרחת להיות דרישתו של הסוציאליזם העממי לגבי הגלות. הבסיס שלה יהיה גן-הילדים. על הבסיס הזה אפשר יהיה לבנות את בית-הספר העברי האחידי אשר יתחיל, במחלקות הנמוכות, באידיש כשפת-הלימוד של הילדים, ויעבור במחלקות העליונות להוראה שכולה עברית. על ידי כך תושג המטרה הסופית של יצירת מערכת-חינוך יהודית-לאומית גדולה המקשרת את ארץ-ישראל והגלות לאחדות תרבותית קיימת ובלתי-נפרדת. גולת הכותרת של מערכת חינוך זו תהיה, מצד אחד, האוניברסיטה העברית בירושלים ובתי הספר הגבוהים אשר יוצרו בעתיד בתפוצות הגולה, ומצד השני – מוסדות-התרבות הלאומיים ושאר גלויי התרבות, האמנות והתיאטרון העברי, בתי המוזיאון, הספריות וכיוצא בזה.

אגב יש להזכיר עוד רעיון אחד שחשיבות רבה צפונה בו בשביל התפתחותנו החברתית והתרבותית כאחת, אלא שכיום הזה עדיין לא שמו אליו לב כראוי. זהו הרעיון של בתי-העם, שיצא מתוך "הסטלמנטס" האנגלים. בבתי-העם האלה, שתפקידם יהיה לקשר את המתישבים מתוך שכבות האינטליגנציה עם המוני היהודים העובדים, מקום שם היהודי בעל ההכרה התרבותית והסוציאלית מחלק עם האדם העובד היהודי לא רק את תפישת-החיים, אלא גם את החיים עצמם, שם יתמזגו כל העובדים היהודים האלה לאחידות חברתית ברוח הרעיונות של הסוציאליזם העממי שלנו. כאן הוא לא רק המקום שבו יולד רעיון-העבודה היהודי החדש, כי אם ביחוד המקום שממנו יצא רעיון התרבות העברית ויופץ בקרב ההמונים היהודיים. אין ספק כי מבתי-העם הללו, שיש לייסדם בכל כרך וכרך, עתידה לצאת התחדשותה של הכרת התרבות העברית אשר תפרה את כל חייהם של המוני היהודים.

כי רק כאשר המוני העובדים היהודיים יהיו לעברים, תוכל התרבות העברית לקום לחיים חדשים באמת. אזי לא רק קבוצות קטנות של האינטליגנציה תהיינה נושאיה של תרבותנו הלאומית, אלא התרבות העברית, כיון שתיוצר על ידי העובדים אשר בישראל, תהיה לתרבות עממית במידה גדולה עוד יותר מכל תרבות אחרת. כל העורקים של גוף העם יזרימו אליה את דם-חיותה, כל עסיסי החיים ישקו אותה. על הקרקע הפורה של המוני-העם היהודיים תישתל, תפרח ותשא פרי. בחיינו הלאומיים מעורים יהיו שרשיה ואל מרומי הרעיונות העולמיים תשגשג צמרתה.

כי מבפנים לא תדע התרבות העברית כל הגבלות לאומיות. הדברים שבחר הרצל, בחזון המדינה היהודית שלו, ב"אלטנוילאנד", לכתובת על משקוף באקדמיה-למדעים שלנו, צריכים להתגשם באמת בתרבות העברית ולהפרותה:

שום דבר אנושי אל יהיה זר לי. כל מה שהרוח האנושית יכולה להגות וליצור – תצרור-נא רוחו של האדם העברי, המשוחרר לצורה חדשה, בצרור תחיתו! לא תרבות של צרות-מחשבה ודוגמתיות, כי אם תרבות חיים.