חיים חדשים/הסוציאליזם העממי של היהודים/ב
ב עריכה
וכיצד איפוא נבנה האורגניזם הכלכלי של העם היהודי? מה היו התפתחותו ההיסטורית של האורגניזם הזה ומה הן הפונקציות הנורמליות שהוא ממלא? איזו הן הפונקציות שהגיעו בקרבו לכלל אטרופיה? איזה הם החוקים המניעים אותו? מה הן המטרות שהוצגו לפניו?
שורת השאלות הנגולות כאן לפנינו יכולה לקבל תפישה שלמה במוחנו ותשובה ברורה בפינו רק לאחר שנעביר לנגד עינינו, בכח הקיצור והצמצום האפשרי, את דברי ימי התפתחותו של המשק האירופי, שעליו מיוסדת תורת הסוציאל-דימוקרטיה המודרנית, ובראש ובראשונה – המרקסיזם.
בהמשך ימי-הבינים, ביחוד לאחר התהוות הערים והכרכים, צמח מתוך תנאי-המשק הפיאודליים שלטון הבורגנות. כלי-זינו של שלטון זה הם בראש ובראשונה ההתחרות החפשית, ההתגבבות של אמצעי-התוצרת והקניין הפרטי. הללו גורמים להתפלגותה של החברה כולה לשני מעמדים, המעמד שהתוצרת ואמצעיה בידו והמעמד המחוסר אמצעים, בעוד שמעתה מעמדו של היחיד בתוך החברה נעשה תלוי יותר ויותר בכוחו המשקי. על ידי כך הונח היסוד למלחמת המעמדות המכריעה והאחרונה, שהיא הסימן המובהק המשותף לכל ארצות התעשיה. מלחמה זו מן ההכרח שתתנהל לא רק מבחינה כלכלית, אלא גם מבחינה חברתית ופוליטית. היא מוצדקת על ידי העובדה, כי מגינה היא על האינטרס של הרוב המכריע כנגד האינטרסים של מיעוט קטן.
ההתפתחות הכללית הזאת, אם נדון אותה לכף חובה ואם נדבר בשבחה, – מן ההכרח להודות כי לגבי ארצות מערב-אירופה נכונה היא בקויה העיקריים. אבל יש להעיר, כי מראש ובהחלט מניחה היא הנחה בדבר התפתחות משקית המגיעה עד לאפני-התוצרת של הקפּיטליזם הגדול.
אך מהו מצב הדברים אצלנו? נצא ונראה: המפלגות הסוציאליסטיות הנושנות בקרב היהודים – ה"בונד" וגם "פועלי-ציון", אלה שכבר התקדמו במקצת מהבחינה הלאומית – מעבירים בפשטות – ויש לומר גם באופן פרימיטיבי – את התיאוריה הזאת, ואת המסקנות הנובעות ממנה, אל חיי-המשק היהודיים. לגבי המפלגות הללו שאלות הלאום הכלליות קיימות גם כיום, בשעה המכריעה של חיי עם-ישראל, רק במידה מוגבלת ותלוייה בתנאים. כמצווה מפי התורה של קרל מרקס כותב גם אחד מפועלי-ציון המובהקים: "השאלה הלאומית קשורה, לגבי הפּרוליטריון היהודי, בתנאים ובצורות של מלחמת-המעמדות שלו, בזה שאפשר לכנות בשם הבסיס האסטרטגי, וגם בתנאים של הפרוליטריזציה שלו או של מקום עבודתו. השאלה הלאומית מתגלה לפרוליטריון היהודי רק בשעה שהוא מרגיש בקושי המיוחדת ובאנורמליות המיוחדת של מלחמת המעמדות שלו, ורק במידה שמלחמה זו מקבלת צורות בלתי רגילות וחולניות". (נ. אהרונוב: "וואס ווילען די פועלי-ציון?").
גם "פועלי-ציון" אינם מתעוררים לשאול את עצמם אם התפתחותה של החברה שלנו מרשה העברה פשוטה כזאת של התיאוריה. במקום שכולם שונאים, הרי אין הסוציאל-דימוקרטים היהודים יכולים לאהוב! רוצים אנו להיות פועלים כהלכה, רוצים אנו במלחמת-מעמדות כתיקונה. דומה כאילו לא העבודה, כי אם הפרוגרמה המרקסיסטית היא שעושה את האדם לפועל! ומה אם הכללים אינם נכונים לגבינו כל-עיקר, מה אם לגבינו נכונים הם כללים אחרים לגמרי?
את היהדות המערבית אין לנו להביא בחשבון כלל בקשר עם זה. היהדות המערבית מנוונת כל-כך מן הבחינה הכלכלית ובנוייה, בעצם הדבר, רק על החלוקה לסוחרים ולאינטליגנציה מקצועית, שאין בה ממש כלל מחוץ לגופים המשקיים של העמים שבקרבם היא נמצאת. ואם הדבר הזה, כפי שעוד ניטיב להכיר להלן, נכון במידה ידועה גם לגבי היהדות המזרחית, הנה רק זו האחרונה בלבד מקבלת על-ידי ההמונים היהודיים קביעות-אופי וכח-חיים חברתי ממין אחר לגמרי.
כי האורגניזם של היהדות המזרחית התפתח בדרך מיוחדת ועצמית, בהשפעת התנאים של הגלות. בשורה ראשונה חסר לה לגמרי לעבודה היהודית, בעקב "האקסטריטוריאליות" שלה, היסוד הטבעי והבריא של כל משק עממי: גוש-האוכלוסין עובד-האדמה. במשך כל מאות השנים של ימי-הביניים ועד עצם התקופה החדשה – היתה היהדות המזרחית כולה, בעוד היא נעדרת לגמרי דיפרנציאציה חברתית בכלליותה, ממלאת רק את תפקיד הסרסרות בין התוצרן (הפּרוֹדוּצנט) הנכרי ובין הקונה (הקוֹנסוּמנט) הנכרי. כל המלחמה הכלכלית הפולנית-יהודית של השנים האחרונות, הבויקוט והסיסמה שלו "אל תקנו מאת יהודים!", נובע רק מתוך משאלתם של הפולנים ליצור מעמד-בינוני פולני משלהם, אחרי שהיהודים מלאו זמן כה רב את החסרון הזה בחיי המשק הפולני.
רק למן שנת 1860, בערך, לאחר הריפורמות החקלאיות הגדולות ברוסיה ושיחרור האכרים שלה, התחיל אצל היהודים הפּרוצס של הדיפרנציאציה החברתית. הוא נגרם, מצד אחד, על ידי התהוותה של תעשיה רוסית גדולה יותר, ומצד שני – על ידי ההגבלות החוקיות שדחקו את היהודים לתוך תחום-מושב מוגבל. אז התחילה, כתוצאה האחת מזה, תנועת ההגירה לאמריקה, שנמשכה בצורתה העצומה כמעט עד הזמן האחרון, וכתוצאה שניה הצטפפו המוני היהודים העניים בתוך הערים והעיירות, בתנאים של דוחק, צפיפות ודלות שהם מחוץ לכל מושג אירופי. אז נולדו המקצועות החדשים של היהודים, ובראש ובראשונה – האמנות היהודית, המקיפה כיום יותר משליש של כל היהודים העובדים. גם בקרב בעלי-המלאכה האלה עצמם התחילה חלוקה חדשה לפי המקצועות: בעלי-מלאכה ממש, תעשיה ביתית, חרושת. גם במסחרם של היהודים היתה יד הדיפרנציאציה, ביחוד בהשפעת ההתפתחות המשקית של מזרח-אירופה, והביאה במשך הזמן לידי אותה שורה ארוכה, משונה ומיוחדת במינה, של מקצועות-סרסרות יהודיים, המקיפים שתי חמשיות נוספות של המעמד. יתר העובדים היהודיים מחולקים למשכילים עובדים ולפרוליטריון תעשייתי.
והנה הפרוליטריון התעשייתי הזה, שבקרב העמים האירופיים הנהו בלי שום ספק הקבוצה החזקה ביותר, במובן יחסי, של האומה, ושהנהו שם בלי ספק גם הנושא החזק והלוחם המצליח של התנועה הסוציאליסטית, – אצל היהודים אינו אלא מיעוט דל ובלתי-ניכר. אפילו הסטטיסטיקה של "פועלי-ציון", המתאמצת להגדיל ככל האפשר את מידת מעמד-הפועלים, משום שעליו בעיקר מבססת היא, בהתאם לדרישות הסוציאל-דימוקרטיות, את תורותיה – אינה יכולה לחפות על העובדה הזאת. היא קובעת כי ברוסיה ישנם, בתוך 5,063,000 יהודים לפי הספירה האחרונה, 335,000 פועלים שכירים. באוסטריה 67,000 פועלים שכירים בין 1,225,000 יהודים. לאמתו של דבר צריך היה המספר להיות הרבה יותר קטן, ובהמשך ההתפתחות האחרונה הוא לא רק לא גדל כל-עיקר, אלא גם נתמעט. כך, למשל, כותב חוקר אחד, שאפשר לראות אותו כחפשי מכל דעה מוקדמת, הפּרופיסור יוליוס הירש מקלן: "אין להטיל עוד ספק בעובדה: בין ששת המיליונים בקירוב, של יהודי רוסיה אין המספר של פועלי-תעשיה ממש נגיע אפילו ל-35,000. בעיר-החרושת לודז חיים 20,000 סוכנים-נוסעים ופקידי-מסחר יהודים, כמה אלפים בעלי-מלאכה, אך מספר פועלי-התעשיה האמתיים מבין היהודים אינו מגיע אפילו לאלף". תחת השלטון הבולשביסטי ברוסיה עוד עברו, נוסף לכך, חלקים מן המעמד העובד היהודי – לאחר ביטולם של בתי-החרושת הגדולים – מן העבודה התעשייתית אל המעמד המסחרי, שקיבל כעת ברוסיה צורות בלתי-בריאות ובלתי-טבעיות בכלל.
אבל אם מצד אחד אנו רואים כי הפרוליטריון במובנו של מרקס, כלומר – אותו חלק האוכלוסין שאמצעי התוצרת אינם בידו, מצוי במידה כל-כך מעטה בקרב היהודים, הרי משמע בהכרח מתוך זה, מצד שני, כי גם הפרוצס הניגודי, כלומר התרכזותו של הקפיטל, אף הוא עדיין לא התפתח כלל בקרב העם היהודי. רוב מנין ובנין של העם, רובו המכריע, לא איבד את אמצעי-התוצרת שלו ואת ההון שלו לטובתה של הבורגנות הגדולה. הוא גם אינו מראה כל נטיה לכך, אלא שיחד עם זה גם אינו חי על הכנסות מן ההון. ההמון היהודי הרחב מורכב, בעצם הדבר, מאנשים שהם בעת ובעונה אחת גם בעלי-רכוש וגם פועלים, מאנשים שאף על פי שיש בידם אמצעי-תוצרת – אינם יכולים להתקיים בלי עבודה עצמית וקיומם תלוי ביגיע כפיהם ועבודת ידיהם ממש. ההמון היהודי הרחב חי איפוא בצורה המשקית הטיפוסית של הקפיטליזם הזעיר.
אבל ההתפתחות מלמדת אותנו גם זאת, שאין לנו כאן עסק עם פיגור המשק הלאומי, או יותר נכון – לא בעיקר עם הפיגור הזה. עומדים אנו כאן בעצם לפני חידה סוציולוגית ופסיכולוגית. ההמונים היהודיים אינם מראים אפילו נטיה כל-שהיא לעבור לאופן התוצרת של ההון הגדול. למרות פריחתה של התעשיה הגדולה בפולין, אין רואים שם כל אינדוסטריאליזציה של ההמונים היהודיים.
בין הסיבות שגורמות לכך יש לנו בראש ובראשונה סיבה כלכלית. זוהי התפתחותו של בית-החרושת היהודי. כי אותה הבורגנות הגדולה, שישנה בעין בין היהודים, הריהי בעיקר בעלת הון מסחרי ופיננסי, ולא הון תעשייתי, ואף זה – ריכוזו אינו מרובה ביותר. לפי הספירה האוסטרית, למשל, ישנם בין הקתולים על כל מאה תוצרנים עומדים ברשות עצמם – 435 פועלים ופקידים, בין היהודים רק 92 פועלים ופקידים, לאמר, פחות מאשר רבע מזה. והרי ידוע כי היהודי במזרח אין לו סכוי אלא מבית-החרושת היהודי. אם גם בעל-התעשיה היהודי מתיחס באי-אמון גדול אל הפועל היהודי – דבר שבכל עם אחר אינו כמובן בגדר האפשרות בכלל – אם גם בעל-הנה רק העובדה שגם בבתי-החרושת היהודיים קטן הוא האחוז של הפועל היהודי לעומת האחרים, היא הנוגעת בעצם הגרעין הפנימי של השאלה. "מוצאים אנו כי חלקו של הפועל היהודי בבתי-החרושת מתקטן בה במידה שכל תעשיתם נעשית מיכנית, כלומר – חרושת גדולה".
זה מתבאר, כפי כל הנראה, – ובדבר זה תמימי-דעים אנו עם רוב החוקרים – מתוך שאיפתו החזקה של היהודי לעמידה ברשות עצמו. "בעקב הרצון העז ליחוד-עצמו – אין היהודי יכול בשום אופן לקבל עליו מרות המיכאניזציה והשווי המוחלט של שלטון-המכונות בתעשיה הגדולה: להיות במשך כל חייו שוה במעלה עם כל האחרים – זהו דבר מתנגד לטבעו, הפולני והרוסי על פני הפועל היהודי, – הרי בית-החרושת הפולני סגור תלוי אפילו בנטיתו של נותן-העבודה לפולני, כי אם באותה "אחוה סולידרית" שבעמדת הפועל הבלתי-יהודי עצמו. ברם אם גם ברור שזוהי אחת הסיבות שבגללן מוכרח היהודי לעמוד מרחוק לבית-החרושת, – לחלוטין בפני היהודי מסבות דתיות ולאומיות. מצדו העיקרי אין הדבר התעשיה היהודי מבכר, מתוך נימוקים שונים שבדמיון ובמציאות, את הפועל בעוד שההתעסקות האינדיוידואלית משאירה לו מכל מקום פתח-תקוה כי יוכל עוד לעלות מעלה-מעלה במרוצת-הימים".
המוני היהודים לא קבלו אפוא ואינם נוטים לקבל את האינדוסטריאליזציה. ברובם המכריע מורכבים הם לא מפרולטריון תעשייתי ולא מבורגנות עליונה, כי אם מאנשי-עסק עומדים ברשות עצמם ועובדים בעצמם, שמן הבחינה הכלכלית אמנם אין מצבם טוב יותר ממצב הפועלים עצמם. גם אחד מפועלי-ציון, חזנוביץ, אומר: "הטרגדיה של ההמונים היהודיים במזרח-אירופה היא בעיקר בזה, שלאחר שנדחקו והוצאו מתוך המקצועות הישנים והרגילים שלהם – אין הם יכולים להמציא לעצמם במקומם צורות-מחיה אחרות בתעשיה המודרנית ובמשא-ומתן מודרני. הרי אין לדבר כמעט על פרולטריון תעשייתי מודרני בין היהודים של מזרח-אירופה. גליציה אין לה עדיין כמעט שום תעשיה גדולה, והמספר הקטן, בערך, של הפועלים היהודים – מורכב כמעט כולו מפועליהם של בעלי-המלאכה והאומנים". ברם, חזנוביץ קובע את עובדות התופעה, בלי שירצה להסיק מהן את המסקנות.
יש להודות כי היחסים הם אחרים לגמרי ביהדות האמריקנית בת המיליונים, המורכבת, כמובן, באופן אחר לגמרי מן הבחינה הטכנית-תעשייתית. שם ישנו פרולטריון תעשייתי יהודי רחב, והוא מלוכד שם בארגונים חזקים. שם גם נכנס הפרולטריון הזה, ברובו, לתוך התעשיה הגדולה וגם כבש לו, בשביל עבודתו, ענפי-תעשיה שלמים. כך, למשל, כל תעשית-הבגדים היא כמעט כולה בידי יהודים. כי בארצות-הברית ישנו, חוץ מזה, במידה מספיקה קפּיטל מרוכז, מסוג הקפיטל הגדול – דבר זה ידוע כבר למדי אפילו מתוך הרומנים האמריקניים. כאן איפוא יהיה על הפרולטריון היהודי לאחוז באותם האמצעים שאחזו בהם זה כבר הסוציאליסטים האירופיים והאמריקניים. אבל כלום יכולים אנו לראות את הדרישות הללו כחלק מן הפרוגרמה המשקית היהודית, וכלום בכלל הפועלים התובעים והתוצרנים הנתבעים הם חלקים של אורגניזם משקי יהודי? בעל ההון היהודי המייסד בית-חרושת בניו-יורק (ובדיוק כיוצא בזה: בלודז או בוארשה) הרי אינו תומך ומסייע על-ידי כך לחיי-המשק היהודיים, כי אם לחיי-המשק האמריקניים (או הפולניים). הפועל היהודי בניו-יורק (ממש כמו בלודז ובוארשה) פונה בדרישותיו כנגד חיי-המשק הפולניים או האמריקניים, ולא כנגד חיי-משק יהודיים. כל אלה אינן פונקציות אורגאניות של גוף משקי יהודי עומד ברשות-עצמו. הן מתהוות על-פי יחסי-משק נכריים ומתוך דרכי-התפתחות נכריות, שואפות לשנוי צורה של היחסים הנכריים, אף על פי שלעולם לא יוכלו להשפיע עליהם בעצמם, וכך הם מוצדקות ואפשריות לכל היותר בשותפות עם שדרות-הפועלים של העמים אדוני-הארץ.
כך מצטיירים איפוא חיי-המשק היהודיים: העדר כל גוף משקי עומד ברשות עצמו, בריא ולאומי, העדר כל דיפרנציאציה מעמדית ברורה, העדר כל סדר-משק קפיטליסטי, במובן הקפיטל הגדול, ויחד עם זה גיבוב עצום של יחידות-משק קטנות העומדות ברשות עצמן. ולתוך השיטה המשקית הזאת, שבעצם הדבר היא חולה ובלתי-מוכשרת לחיים כבר מבחינת עצמה, ושיכלה להתקיים עד הנה רק בזכות כוח-ההתנגדות העצום של בעל-המלאכה היהודי ושל בעל-הרכוש הקטן, בעל העסק העצמי, – רוצים הסוציאליסטים שלנו להכניס את הדוקטרינות המעמדיות האירופיות ואת מלחמת-המעמדות האירופית. כלום לא מוכרחים לומר כי המפלגות הסוציאליסטיות הפסיבדו-יהודיות הללו, ו"פועלי-ציון" בראשם, אינן בעצם אלא הסוציאליזם היהודי בעודו בחיתוליו? כלום אין אנו רשאים ללעוג לכל הצלחותיהם החיצוניות ולקרוא להם משחק-ילדים, סערה בצלוחית של מים, – להעברה זו, הרוכבת-עיקרונים, של חוקים ומשפטים זרים לצד ההווה שלנו, הנושא בקרבו הכרחים אחרים לגמרי? אכן אפשר היה לצחוק, לולא היתה בדבר סכנה גדולה להמשך ההתפתחות של חיינו.
מובן מאליו כי אין הם כלל וכלל נמנעים מלהשתמש לגבי העולם היהודי באותן השיטות, באותם כלי-הזין עצמם, שבהם משתמשת הסוציאל-דימוקרטיה בארצות התעשיה הגדולה. ביחוד ממלאת אצלנו השביתה תפקיד גדול. הסטאטיסטיקה הבונדיסטית, למשל, מונה 312 שביתות במשך 3 שנים, מהן 143 בתעשיות בינוניות ו-169 בתעשיות ביתיות של בעלי-מלאכה. והדבר המשונה והעקמומי הזה, שמבחינה משקית אינו אלא מעשה-ילדות גמור, הנהו מטרתה ממש של התעמולה המפלגתית ועליו כל גאותה! הלא כה דברי חזנוביץ: "אין לומר כי קשה להניע אותם (את הפועלים היהודים) לשביתות. אדרבה, את הפועלים היהודים מוכרחים לציין כשובתים מבטן ומלידה. כשאך נשמעת התרועה הקוראת למלחמה, מיד הם מזדרזים ומתקבצים מכל העברים בשפעת עם."
מן ההכרח הוא לשים פעם אחת קץ לדבר. הנחותיה של הפרוגרמה הסוציאל-דימוקרטית אינן מתאימות למשק שלנו. ומשום כך גם אמצעיה של הסוציאל-דימוקרטיה האירופית אינם קולעים לגבינו אל המטרה. אם יש ברצוננו ללכת לקראת בנין חיינו על יסודות הצדק הסוציאלי והעבודה היהודית הפרודוקטיבית, – עלינו ללכת בדרכינו המיוחדות לנו. אבל ראשית-כל, נצחונו של הסוציאליזם אין פירושו לגבינו נצחונו של מעמד אחד, והמלחמה בעד הסוציאליזם אין פירושו מלחמת מעמד אחד בשאר כל המעמדות. אמצעינו הם הבנין הכלכלי החיובי ויצירת אותו הלך-המחשבה הסוציאליסטי, שאת ערכו הכירה הסוציאל-דימוקרטיה בגרמניה וברוסיה, לאחר שזמן רב לא שמה לב אליו, רק אחרי המהפכה.
לא משום שהדרכים הללו מוכרחות להיות דרכינו אנו ויהי מה, לא מתוך לוקאל-פטריוטיות מופשטת ומוטעית, לא בשביל פוליטיקה העומדת על ראש המגדל, כי אם רק משום שהתיאוריות שאנו דוחים מעלינו אינן מתאימות לא לעמדתנו הפנימית כלפי הסוציאליזם, שהוא בשבילנו ענין של צדק ויושר ולא שאלה של שכר ומשכורת, ולא לדרישות של חיי-המשק שלנו. ונהפך הוא, כי עלולות הן להביא את חיי-המשק שלנו אל הכליון החרוץ ולהמיט כליה כלכלית על אומה שלמה. אבל דבר שכזה אינו יכול להיות רצוי לשום אדם בעולם. על אחת כמה וכמה שדבר אין לו לזה עם הסוציאליזם.
ואף על פי כן: גם הסוציאליזם העממי היהודי – זאת לבעלי החששות הגדולים – יש לו תופעה מקבילה לעומתו. אותם הסוציאליסטים העממיים הרוסיים, ה"נארודניקי", שבשנות השמונים של המאה שעברה משכו אחריהם כל חלק טוב בעם הרוסי, הסוציאל-ריבולוציונרים הרוסיים, ה"טרודוביקי" הרוסיים, כל אלה שנלחמו ונלחמים בעד האידיאלים הסוציאליים לא בשם מעמד זה או אחר, – כולם קרובים הם לנו ברוחם ובמהותם. בעיני כולם, כמו גם בעינינו, מעמד הפועלים במובנו הצר (במובנו הסוציאל-דימוקרטי) אינו עדיין כל העם כולו ולא החלוץ הלוחם של העם. לדעת כולם – כל המעמדות העובדים של העם ביחד הם נושאי השחרור הסוציאלי והלאומי.
נראה מעתה את מי ומי מקיפים ההמונים האלה.
מובן מאליו כי המושג הזה אינו שוה כל-עיקר בעם היהודי ובעם הרוסי, וכי הסוציאליזם העממי היהודי מוכרח להתאים את עצמו לדברים שהוא מכיל בקרבו אצלנו באמת. הנושא העיקרי של תנועות הסוציאל-ריבולציונרים והנארודניקים ברוסיה היה מאז ומעולם האכר הרוסי. מאושרים היינו אילו יכולנו להסתמך על המון אנושי שלו יסודות כה מושרשים ומעורים בקרקע כהמוני האכרים הרוסיים. במוז'יק הרוסי טמונים כחות עצומים: כשרון-עבודה וסבלנות, עם רוב אפשרויות חברתיות ותרבותיות.
היסוד הבריא הזה נעדר לחלוטין מן העם היהודי.
מתחילה יקיפו המוני-העובדים היהודיים, כמובן מאליו, את אותו החלק של העם שאין לו כל רכוש אחר זולתי כוח-העבודה אשר לו, שהוא קניינו היחיד ושאותו הוא מוכר לאחת התעשיות או המוסדות המשקיים. אלה הם, מלבד המיעוט היחסי של פועלי בתי-החרושת, כל העובדים, המרובים במספרם מן הראשונים, באומנויות השונות ובתעשיה הביתית. אבל חוץ מזה גם כל אותם המוני היהודים העוסקים במסחר, וגם כל בעלי המקצועות החפשיים, שביסודם מונחת העבודה העצמית.
אולם הרבה יותר חשובים, וכפי שכבר הראינו – יותר מכריעים לפי מספרם, הם כל אותם בעלי-העסק הקטנים, ביחוד בעלי-המלאכה הקטנים, המצויים בהמונים בקרב העם היהודי. הללו אמנם יש עדיין בידם אמצעי-תוצרת, אך גם לפי מקור הכנסתם, זו העבודה, גם לפי כל השקפת-העולם והפסיכולוגיה שלהם ולפי כל צרכיהם ומניעיהם – שייכים הם אל העובדים היהודיים.
וכאן, לפי דעתי, אין זה חשוב לחלוטין אם עבודתם היא באמת כולה עצמית או משועבדת, כתעשיה ביתית, לקבלן גבוה מהם; אם עובדים הם לבדם או עם עוזר אחד או שנים. דוקא טפוס-המשק הזה נפוץ מאד בין יהודי מזרח-אירופה. ודוקא לתוך היחסים האלה חפצו להכניס חוקי-מעמדיות מלאכותיים, ודוקא כאן הביאו הנסיונות הללו נזק עצום.
כל מי שמכיר את חיי היהודים במזרח יודע, כי זהו דבר שלא יתכן כלל. יודעים אנו כיצד חי ומתפרנס בעל-המלאכה היהודי, החנוני והרוכל והסוחר הזעיר בכל ערי תחום-המושב ועיירותיו, יודעים אנו את חייו כי מלאים הם דאגות-פרנסה וחוסר-עבודה ואלפי צרות וכל מיני פורעניות חדשים לבקרים, יודעים אנו כמו כן, כמה מרץ סוציאלי, כמה כוח-התנגדות תרבותי גנוזים בהם בכולם, גם בפועל היהודי וגם באינטליגנט העובד. ואיזה מעשה-גבורה הוא, ואיזו תפישת-חיים סוציאל-דימוקרטית יכולה לבאר את הדבר, שבעל-המלאכה היהודי, אשר לו הרשו החוקים הרוסיים את חופש-התנועה, בחר מתוך ההרגשה הלאומית הבריאה שבו להשאר בתחום-המושב ולא נתפתה, על ידי שום אפשרות להיטיב את מצבו הכלכלי, להמיר את מרכזי החברה הלאומית בפלכי-רוסיה העלולים להביאו לכלל התפוררות והתבוללות! הוא חי את חייו ביחד עם עוזריו. חדר אחד להם ושולחן-עבודה אחד. כל דאגותיו וצרותיו של הפועל-העוזר הן גם דאגותיו. רק הבדל אחד ביניהם, אשר הפועל – משכורתו הדלה מובטחת לו, לכל הפחות, על ידי עבודתו, בעוד שהוא עצמו, "הקבלן העומד ברשות עצמו", מפסיד לעתים קרובות דוקא על ידי המשכורת שעליו לשלם ושאר הוצאות-התוצרת, את כל רוחיו. ומי שעדיין אינו יודע את כל זה, יאמין אולי למשפטו של קרל קאוטסקי, האומר באחד חיבוריו, כי הוכח שמצבו של פועל-שכיר הוא יותר טוב כיום ממצבו של אכר זעיר או של אומן.
אבל כאן יש לשים לב לעוד עובדה אחת. "גבולות-המעמד" בין האומנים ועוזריהם אינם קבועים ובולטים כל-עיקר. אדרבה, המעבר מן המעמד האחד אל השני הוא כאן קל מאוד ונמצא במצב של תנועה וזרימה תמידית. בכל העוזרים "הפרוליטריים" הללו חזקה מאד התקוה, להגיע פעם בעצמם "למצב כלכלי בלתי-תלוי" של בעל-מלאכה עומד ברשות עצמו. רק התקוה הזאת היא שעוזרת להם, לעתים קרובות, לשאת את עניותם ואת כשלונם. זוהי אותה התקוה עצמה העוצרת בעד האומן נותן-העבודה בעצמו לעזוב את סדנתו ולבקש לו שכר רגעי יותר טוב בתעשיה הגדולה. ובאיזו קלות נעשה המעבר הזה, מעוזר לאומן, בחיי-המשק היהודיים! רובלים אחדים, מגהץ, דף-גיהוץ, אשה וצרור צרות נוספות – והאומן, העומד ברשות עצמו, מוכן! והגלגל מסתובב לו הלאה. שני עוזריו ממשיכים אז את "מלחמת-המעמדות" – נגדו.
אותם היחסים בדיוק קיימים גם במסחר: כך הוא גם מצבו של הסוחר הזעיר לעומת הצבא העצום של הסוכנים, הסרסורים, הפנקסנים וכיוצא בהם.
בצדק העיר צ. רוזנשטיין, שלו אנו חייבים בכלל להודות הרבה במקצוע שלנו, כי גם בין אלה יכולים כמובן להתעורר סכסוכים כלכליים. אבל הוא עוד היטיב מזה להעיר, כי קונפליקטים משקיים כאלה, – לא זו בלבד שאינם משמשים גורם ליצירת ניגודים מעמדיים, ועל אחת כמה וכמה שאין לראות בהם עצמם ניגודים מעמדיים, – אלא שגם בקרב גבולותיו של המעמד האחד אינם כלל תופעה בלתי-רגילה. הלא כה דבריו: "לעתים קרובות מוצאים אנו סכסוכים כלכליים גם בתוך תחומו של מעמד אחד. כך, למשל, מספרת ההיסטוריה של תנועת-הפועלים האנגלית על התנגשויות קשות שאירעו לעתים קרובות בין הפרוליטריון המקצועי והפרוליטריון הבלתי-מקצועי. גם בתחומה של הבורגנות יכולים אנו לקבוע ללא ספקות יחסי-מלחמה בין הבורגנות הפינאנסית ובין הבורגנות התעשייתית. בקרב שורותיה של הבורגנות התעשייתית, מאידך גיסא, אנו רואים קרע של ניגוד בין הסוחרים הגדולים ובין בעלי ההון של התעשיה." אבל גם תופעות אחרות שייכות לכאן, למשל, – עמדתה האוייבת של הסוציאל-דימוקרטיה לעומת הטרייד-יוניוניזם, ששאיפותיו הן רק לפשר ולהשלים בין הניגודים הכלכליים הללו. תופעה זו צריכה לשמש כאן רק הוכחה נוספת לכך, כי אין לראות בשום אופן זהות בין ניגודים כלכליים וניגודים מעמדיים.
חוקי-יחסים מעמדיים בין כל הקבוצות היהודיות העצמיות הללו אינם בנמצא כלל. כולן, הרוב המכריע של העם היהודי, אינן מפורדות, כי אם מאוחדות. לא מפוררות, אם לא מתוך רצון רע ושיסוי רצוני, כי אם מחושקות ודבקות. הן מאוחדות בכוח חייהן כולם ותרבותן, מאוחדות בכוח צרכיהן ודרישותיהן, בכוח תעודותיהן החברתיות, גורלן ועתידן. מאוחדות בעיקר על ידי המקור המשותף שממנו הן שואבות כולן את מחיתן, היא העבודה העצמית. כולן שותפות הן לתנועותיה של הקידמה הסוציאלית, התרבותית והפוליטית שלנו.
כי בשביל מלחמת-המעמדות הפוליטית יש עוד פחות מקום בחיי-העם היהודיים מאשר בשביל מלחמת-המעמדות החברתית, שהיא הצד השני וההנחה המוקדמת של הראשונה. נזכיר-נא בקצרה גם את זאת. גם אם נסיח את דעתנו מן העובדה, כי גוף-החברה היהודי לא היה לו עד היום שום כוח מסוגי-הכוח המדיניים של טריטוריה או איזו מערכה מדינית שהיא (שכן אם התרגלנו לראות את הציוניות כגורם מדיני-יהודי בפוליטיקה העולמית, הרי אין זה, בעצם הדבר, אלא מין שטר-בלנקו על מה שעתיד לבוא, מפרעתו של עתיד מדיני שנראה כמקופל בה כמו הפרי בתוך הנצה) – גם אם נסיח את דעתנו מן העובדה הזאת ונרצה לבדוק את ישותה של הגלות שבהווה מבחינת הסטרוקטורה הפוליטית שלה, –גם אז נבוא בהכרח לכלל מסקנה זו, לאחר שנפנה אל השאלה הזאת ונבדוק אותה בלי משפט-מוקדם.
ראשית-כל אין לשום מעמד בעם היהודי יתרון פוליטי על שאר המעמדות, כיתרון שהיה, למשל, לבורגנות האירופית עד המהפכה הרוסית והגרמנית. משום כך גם לא יתכן כי שאיפתו של אחד המעמדות בישראל תהיה, כשאיפתו של הפרוליטריון האירופי, למשל, לתפוס את השלטון הפוליטי בידו. העם היהודי בתורת עם, בכללו, הריהו חסר-כוח לגמרי, – ובמקום שאין שם ולא כלום, שם אין כל זכויות לא רק לשליט, אלא גם לסוציאליזם המעמדי. והשנית, כל השאלות הפוליטיות של ההווה היהודי אינן שאלות שמכוונות כלפי מעמד אחד, ולא שאלות שהמעמד האחד יכול לתת עליהן תשובה. החמסנים והרוצחים של קישיניב ולבוב לא שאלו לאמצעי-תוצרת ולשייכות המקצועית. היהודי נרצח מפני שיהודי הוא ורק מפני שיהודי הוא. הקהלה היהודית-האבטונומית אינה מכירה ולא הכירה מעולם הבדלות מעמדיות ואינטרסי-מעמד מיוחדים. לאבטונומיה הלאומית שלנו זקוק, במידה שוה, גם הפועל היהודי גם בעל-המלאכה היהודי, גם התגרן היהודי גם כל יהודי אחר בעל הרגשה לאומית. ולבסוף, ארץ ישראל, המרכז של רוחנו היוצר המתעורר מחדש, המולדת שאליה אומר לשוב העם חסר-המנוחה, היא תקיף ותכיל את כל המעמדות, השברים והפירורים, הזרמים והכיוונים של האומה. לא תתכן ולא תהיה כזאת, אשר ארץ-ישראל תדבר רק בשם האינטרסים של חלק אחד, של מעמד אחד, של שכבה אחת בלבד מישראל, או אפילו רק תסבול אותם.
ובכל שאלות-החיים הללו אסור כי הסוציאליזם היהודי יסתמך במובן פוליטי וחברתי רק על מעמד אחד ועל האינטרסים של המעמד האחד, כי אם על כל העם היהודי העובד. הסוציאליזם היהודי, אם רוצה הוא להיות באמת יהודי ובאמת סוציאליזם, יכול להיות רק סוציאליזם עממי.
תפקיד מכריע יש כאן לשאלת האמונות והדעות. הסוציאל-דימוקרטיה, שהשתמשה בשסוי המעמדות ובמלחמת-המעמדות כבאמצעי-התעמולה החזק ביותר, כבאמצעי-הפעולה החזק ביותר בכלל, סכנה קרובה נשקפת לה להאכל חיים על-ידי ילדיה עצמם. שוב אין לאל ידה לכלוא את הרוחות והשדים אשר העלתה פעם בלהטיה, שוב אינה יכולה להשתלט על האינסטינקטים המעמדיים אשר גרתה ועוררה, על האינטרסים המשקיים-בלבד אשר הסיתה. היא הזניחה את המעשה שהיה מחובתה לעשות בעת שאנוסה היתה להשתמש באמצעי מלחמה נגד הקבלך המשקי, והוא – להסביר ולחזור ולהסביר בכל תוקף, כי כל זה אינו לה אלא אמצעי שבאונס וכי הסוציאליזם הוא בשבילה שאלה של צדק לגבי כלל-העם, שאלה של הצדק האנושי בכלל. עדיין אין אנו יודעים מה קשות תהיינה תוצאות המשגה הזה בשביל המשק הסוציאליסטי האירופי לעתיד לבוא. כי דוקא במשק סוציאליסטי יהיה ערך מכריע עוד יותר מאשר במשק הקפיטליסטי להלך המחשבות והדעות של הכלל, להכרה "האנושית" שבקרב הפרט, לרצון-העבודה של היחיד. והרי יודעים אנחנו כי את הסוציאליזם היהודי גם לא נרצה בשום אופן לבנות על יסוד של אינטרסי-מעמד, ולו רק למען האדם היהודי החדש שמחוייב להיוצר על-ידי תחית האומה.
הסוציאליזם היהודי יכול להיות רק סוציאליזם עממי. דרישתו באה בשם כל העם היהודי היוצר, הנושא אותו. התגשמותו אינה התגשמות, שנוי-צורה של החיים, ברוחו ובאינטרסיו של מעמד אחד – הלא זוהי מטרתה של מלחמת-המעמדות הסוציאל-דימוקרטית – כי אם מפעלו ומטרתו של כל העם המשתחרר. וסוף-סוף, הצורה והנושא אינם מתאימים בשום מקום זה לזו יותר מאשר בעם היהודי. כדברים שגיאורג ביכנר שם פעם בפיו של המהפכן קמיל דימולין: "צורת-החיים של העם צריכה להיות שלמה שקופה הדבקה לגופו. כל התנפחות העורקים, כל התמתחות השרירים, כל רטט של הגידים מוכרח להיות בולט בתארה של השלמה הזאת. הדמות יכולה להיות יפה או מכוערת, על כל פנים יש לה הזכות להיות כמות שהיא, ואין רשות לשום אדם לתפור לה בגד לפי רצונו הוא!"