חיים ביד/קו
סימן קו
עריכהוראוי להביא פה מה שמצאתי בס' קטן כנף איש הנקרא בית אבל ובית משתה וז"ל אגרת שלוחה מהרב הכולל הגאון הגדול המפורסם נ"י ע"ה כמוהר"ר דוד אב"ד ור"מ דבק"ק אה"ו וגם הסכמתו בצדו להחכ' המופל' סמוך ומוסמך כש"ת מוהר"ר שמואל פלאג'י נר"ו שמואל בקראי שמו שם משמן משכיל כהימן מדותיו כטל חרמון ה"נ אהו' ידידי התורני הרבני הקצין הטפסר כש"ת מוהר"ר שמואל פלאגי נר"ו יאיר עד קץ הימין יא"ק הנה ברך לקחתי ולו אשיבנה על שאלתי ההגונה וכי אספר לו יאומן לתקוע יתד במקום נאמן. שאנכי לא שמעתי בלתי היום עפ"י מכתבו הנחמד כצפיחת בדבש בלשד השמן מצוואת הרב חכם הכולל אב"ד דק"ק ספרדי' מר רב האיי גאון כמוהר"ר יעקב בשן זצ"ל שהי' מצוה אל תספדוני וכו' ואדרבא ביום פטיר' הצדיק הנ"ל השמש יצא ובא אלי ושחרוני בשם האלופים פרנסים דק"ק ספרדים יע"א להספידו ברבים בבה"ק ובבה"כ ליקרא דשכבי וליקרא דחי זקני המון. וכה עשיתי לאהבת את החכם מר רב רחומאי הגאון זצ"ל הנ"ל כאשר הי' באמנה אתי אוהב נאמן ומצאתי א"ע מחוייב שלא להתעצל בהספידו כראוי למי שמשנתו הי' שלימה כשלמון אשר ישב בשבת תחכמון ודי בהערה זו. ותו חיים ושלום עד בנין היכל וארמון הכ"ד הכותב בחפזי מאפיסת הזמן המוכן ומזומן לאהבתו כאהבת דוד הק' מברלין אבק"ק אהו"ב יע"א.
הסכמה ויגדל שמואל וה' היה עמו. יהי' נועם ה' עליו כנאמו ויהי' דבר ה' אל שמואל ברוך טעמו ה"ה ידיד ה' וידיד עמו החכם התורני ספרא ופייטני המושלם אוצר בלום כש"ת מוהר"ר שמואל פלאג'י נר"ו חכם אחד בין קהל ספרדים בין ימין שם צה'יד רד'ים התלמוד תלמודו עולה יפה בפלפול' חריפ' ובאיז' עלין להרופ' הראה ידו תקיפא וידבר שמואל אל העם ויכתוב בספר אמרי שפר ויהי' שמואל מעלה עולה בכביש אל יסוד משבח הדפוס ושיחר פני להיות מן המסכימין לדפוס את דבריו הנעימים בכן הנני נותן רשות להיות מדפיס ועולה אשר הביא ואשר העלה כי חזק' שאין החבר מוציא מתח"י דבר שאינו מתוקן אשר היזן וחיקר ותיקן כאחד מן הותיקן וידי עמו תיכן הנה שמוע משבח טוב שם משמואל אשר ראה את שאול וה' ענהו כל אשר פעל למענהו ומעש' ידיו כוננהו הכ"ד לכבוד התור' ולומדי' חיים זכו טועמי' בחדש מנחם לסדר ולפרט ואתחנן בזו לפ"ק דוד הקטן מברלין חבק"ק אהו"ב יע"א.
שאלה על גופא דעובדא
עריכההלא צבא לאנוש על הארץ וכימי שכיר ימיו:
ויהי היום אשר נתבקש לעולמו מורינו ורבינו החכם השלם כמוהר"ר יעקב בשן מנוחתו בגן עדן. וטרם נסעו מזה בחליו אשר ימות בו. בעודו בחושיו ובשכלו אמר להביא לפניו את קסת הסופר. וכתב על הנייר ובדיו הוא עצמו ובידו ויצו לביתו שאל יספדוהו בני עירו. ועוד כ' שרצונו שיכתבו אחרי מותו. לקהלות הקדושות הקרובות אלינו שאל יספדוהו וכבוד לא יעשו לו במותו. ומת בחולי זה וחיים לכל ישראל שבק ובעצם היום הזה נאספתי עם חברי בועד הפרנסים. ושאלו את פי כדת מה לעשות. האם נעשה כדברי הרב הנפטר או אין שומעין לו כיון שלא חתם שמו למטה מכתב ידו. ואני הצעיר ראיתי המעש' ונזכרתי הלכ' ברורה וגמר' ערוכה. באמרם מי שצוה שאל יספדוהו שומעין לו. וכן הי' כי חברי קבלו דעתי ואנחנו עשינו כאשר ציונו הרב הנפטר. אמנם הרב האשכנזי אב"ד ור"מ דג' ק"ק אה"ו הגאון הגדול כמוהר"ר דוד דרש והספיד להרב הנפטר בגלל כי השמש שלנו שהוא חתן הרב הנפטר הלך אצל רב האשכנזי הנזכר ואמר לו בשם פרנסי קהל ספרדים יצ"ו שמכבדים למעלתו בזה ההספד כחש לו כי אנחנו צוינו לשמש שילך ויודיע לרב אשכנזים ענין המאורע ורצון הנפטר ולתקוני שדרנוהו. והשמש הזה קלקל את שליחותו. והטעה את הרב הנזכר בשקרו. כי חרה לו בהמנע כבוד ההספד מחמיו. כאשר גמרנו בועד הפרנסים שלא להספידו. והנה פה אתנו אורח שבא לגור כאן אשר עבר עליו רוח התו' ורצה להתפאר ולהתגדל בעיני הבריות ופרסם בקהיל' כי שגיתי בהורא' יען כי נמצא בשו"ת אחרונים כי המיקל לא הפסיד וכיון שאמרו חז"ל ענה כסיל כאולתו בדברי תורה כתיב מוטל עלי להשיבו ולתת טעם מספיק על השגתו. והשיבותי מעלי תלונות הפסחים על שתי (הספיעים) [הסעיפים]:
תשובה גרסינן במסכת סנהדרין דף מ"ו ע"ב איבעי' להו הספידא יקרא דחיי הוי או יקרא דשכבי למאי נפקא מינה דאמר לא תספדוהו להאי גברא. אי נמי וכו' ופי' רש"י אי יקרא דשכבי כי אמר לא תספדוני צייתינן לי'. ובתר דשקיל וטרי תלמודא להאי גיסא ולאידך גיסא. אוקמוה יקרא דשכבי וכי אמר לא תספדוני צייתינן לי'. ולא חילק בגמרא בין גברא לגברא וגם רש"י ז"ל לא חילק דמהיכא תיתי לחלק כיון שהם ז"ל נתנו בזה טעם לשבח. דאיכא כפרה למת בהעדר ההספ' ואין צדיק בארץ וגו' והם ז"ל אמרו שם בגמ' כי גם הצדיקים צריכין כפרה. ומי יודע אם הסוגיא הזאת עלתה על לב הרב הנפטר. ולפיכך ציוה שלא יכבדוהו אחר מותו ואפילו אי הוי ההספד יקרא דחיי ניחא להו לחיי דלהוי כפרה לשכבי ומחלו על יקרייהו. וכ"ש היכא דמסקנת הגמרא היא דהספדא יקרא דשכבי. וההוא דאמר אל יספדוני שומעין לו. ולא נעלם ממני שו"ת שכתבו כי בנדון זה המקיל לא הפסיד. וכמו כן דעת המחבר לקט הקמח שכתב בשם המחבר ספר דרכי נועם וז"ל לפי תירוצו בתרא שתירצו התוס' במסכת סנהדרין ד"ה הספדא משום יקרא דחיי וכו' דאפילו תימא שאני מלך דאיכא בזיון טפי לגבי' שלא נספד כהלכ' וכו'. א"כ יש לומר דאין הכי נמי בגדול הדור ומופלג בתור' שציוה לפני מותו שלא להספידו. דאין שומעין לו כמו ששומעין לשאר בני אדם דשאני מופלג בדורו. דאיכא יקרא דחיי ודשכבי. ואינו רשאי למחול ע"כ דבריו. אמר הכותב תמהתי הרבה על המחברים האלה שלא השגיחו על מסקנת הגמרא. שם רבי נתן אומר סימן יפ' למת שנפרעין ממנו לאחר מיתה מת לא נספד וכו' זה הוא סימן יפה למת שמע מינה הספידא יקרא דשכבי ש"מ. ומכאן ראיה שלא צדקו דברי האומר כי המקיל לא הפסיד בנשיקת ידיהם כי יש הפסד גדול למת בקולא זאת. להניחו רובץ תחת משאו עונות שנוכל להקל מעליו בשלילת ההספד ממנו. כיון שאמרו חז"ל שבזילותא דא מתכפרי' קצת עונות המת וזה הוא אמרם סימן יפ' לו. ואם כן במקום שאמרו חז"ל שלא להספיד אינו רשאי להספיד ולא ניחא להו לחיי לגרו' הפסד לשכבי ביקרייהו.
ועתה יקל על המעיין בסוגי' הזאת לראות עין בעין בכמה טעיות טעו המחברים שו"ת ודרכי נועם ולקט הקמח והנוטים אחריהם
(א) כי לא הי' להם להוציא הלכ' למעש' מדברי התוס' הבנויים על סלקא דעתין שההספד הוא כבוד החיים. יען כי במסקנת הגמר' סר הסלקא דעתין ונפל הבנין שבנה בעל דרכי נועם. כי איך יתכן להוציא דין אמיתי מהצעות דחויות
(ב) כי הגמרא הסכימה לשמוע למי שצוה שלא להספידו. מטעם שיש כפרה למת בהמנע ממנו הכבוד הזה וחיישינן אולי ירד המת לדעת ר' נתן. וא"כ לא הי' למחברים האלו לחלק בין מופלג בתורה לזולתו.
(ג) כי דברי התוס' כאן אינם הצעה מונחת כי אם הערה וציור שכלי על דרך אפשרי בתחילת העיון ברישא דבעי' בטרם הגלות ההיפך במסקנת הגמ' וא"כ איך הוציאו המחברים הנזכרים דין ודברים מההיקש שאינו של קיימא. ומתנגד למסקנת הגמ' ולא נתנו דעתם על הכלל הגדול בתורה ובחכמה. והוא שכשהקדמות ההיקש אינם אמתיות (נקראות פרימי"שש ד"י שילו"גישמו) התולדה היוצאת מהן היא מוטעת ודחויי בשתי ידים. ואם כן דברי התוס' בדבור הזה בנדון דידן אין להם לא לעזר ולא להועיל
(ד) אפי' היה היקש התוספ' אמיתי מנין להמחברים האלו לדמות כבוד המלך לכבוד החכם ומופלג בתור' והנה חז"ל הודיעוני ההיפך באמרם חכם שמחל על כבודו כבודו מחול ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. וגם לזאת לא שתו לבם
(ה) הטעות החמישי גדולה היא והוא כי שאול המלך ע"ה לא צוה לפני מותו שלא יספידוהו. ואם כן אינו דומה לחכם שציו' שלא יספידוהו. ואין הכי נמי אם מלך ישראל יצוה שאל יספידוהו ודאי שומעין לו פי מלך שמור כתיב ומה שאמרו חז"ל מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול תכלית המאמר הוא בחיי המלך. מטעם שום תשים עליך שתהא אימתו עליך. הנה מכח הקושיות הנזכרות יראה חולשת הוראת מחבר ספר דרכי נועם וספרי שו"ת וההולכים אחרי הדעת הזאת כי אין להם על מה שיסמכו. והנה גלוי וידוע לחכמי התור' כי משרבתה מחלוקת בישראל. זה מתיר ונותן טעם לדבריו וזה אוסר ונותן טעם לדבריו מחייב וזה מזכי זה מקיל וזה מחמיר זה מטמא ונותן טעם לדבריו וזה מטהר ונותן טעם לדבריו. אפילו הכי אין רשות ביד היושב על כסא ההוראה לבחור לו הדע' הישרה בעיניו חלילה. כי כל מורה צריך להורות על פי הכללים המקובלים באומה מימי עולם ושנים קדמוניות ואלו ידעו זאת השנים האורחים המתחכמים לא הי' אחד מורה בהספד כדעת דרכי נועם ושו"ת. והמתחכם האחר לא הי' מורה בספק אבילות החתן כדעת הט"ז. אוי להם לבריות מעלבונה של תור'. אלו הם האנשים המבקשים להיות מורה צדק כל השומע יצחק להם כי מורים סרק ושקר וכזב ומתאוננים רע על מי שמורה פנים בתור' כהלכ'. חבל על דאבדין ולא משתכחין יש לי להתאונן על מיתת הרב ע"ה שזכיתי אז שהי' בא לביתי כשהי' מסופק בדבר לישא וליתן עמי על הענין. ועתה שחקו עלי אלה האורחים הבאים לגור כאן. לרמות את הבריות וללמדם תור' חדשה ואנשים כאלה צריך לדחותם בשתי ידים כי מזיקים לרבים ומפסידין דעות המון העם:
אך בזאת יאות לדיין לברר לו מחבר כרצונו בשו"ת בדברים שאינם מפורשים ברב בית יוסף ובפוסקים המקובלים אשר נתפשטו בכל קהל וקהל אם יהי' בניהם מחלוקת אז יכול הדיין לבחור לו הדעה היותר נכונה בעיניו. וגם יש לו רשות לעשות ההוראה כרצונו נגד השו"ת בתנאי שידע המור' להכריע מן הגמרא בסברא ובטעם למה פסק נגד פלוני ולמה חלק עליו ואם צורבא מרבנן הוא ולא הגיע למדרגה הזאת אל ישתדל להיות מורה הוראה. פן אגלה חרפתו בקהילה כאשר קרה לאלו האורחים זורב"א מרבנן (פרימא צונגא) ויהי היום שהוצרכתי לעיין בסוגי הנזכרת לעיל נתתי אל לבי לדעת ולתור אמאי לא מייתי תלמודא הא דפרק האורג ויקברו אותו בהר געש מלמד שרעש עליהם ההר להרגם על שלא הספידוהו כראוי. אלמא יקרא דשכבי וגם הוי לי' לאתויי הא דפרק הערל אל שאול ואל בית הדמים אלמא הספדא יקרא דשכבי ודברי תוס' המה תירוצים דחוקים דהא אפילו לתירוץ הראשון שנענשו ישראל מפני שהיו יראים מדוד המלך ע"ה. אם כן הנה מפני היראה מנעו לכבד את שאול המלך כראוי אלמא יקרא דשכבי והדרא קושית תוס' לדוכתא וגם לתירוץ בתרא שאני מלך דאיכא ביזיון טפי וכו' גם לפי דבריהם אלו יהי' להדיוט זילותא פורתא ולמלך טובא והדרא קו' תוס' תימה הא דאמר בפרק הערל אל שאול כו' תפשוט מינה דהספד' יקרא דשכבי הוי וגם אם שייך טעם יראת דוד וטעם היות שאול מלך סוף סוף סיבת התכלית הוא שלא כבדו ישראל את המלך שאול כראוי כי הנה בעדר הכבוד הראוי לעשות לאדם הוא כמו מבזיהו. ואני חזרתי על הספרים שיש לחפש אחריה' ליישב דיוקי הגמ' ולא מצאתי השגה זאת אמאי לא מייתי הגמ' הא דיהושע בן נון. ועוד לא ידעתי למה תמהו התוס' על הגמ' שלא הביא הא דשאול דפרק הערל והלא מעש' דיהושע קודם שאול הי' ולמה לא תמהו התוס' אמאי לא מייתי הא דפר' האורג ולענ"ד לפי דעת התוס' ל"ק מידי יען כי בתירוצו בתרא שתירצו שאני מלך נוכל לומר שאני נביא ואין צריך לומר הא דפרק האורג ואין לומר למה לא מקש' התוס' מיהושע ונשתוק משאול דאתי בקל וחומר מנביא. כי ביהושע לא שייך התירוץ הראשון של התוס' ואתי שפיר בדוד המלך והתו' נתנו ב' טעמים בשאול המלך ע"ה:
אמנם סוף סוף אלו הטעמים הם לתכלית הכבוד בין רב למעט כאשר כתבתי ואם כן צריך לתת טעם מספיק למה לא הביא הגמ' הא דפרק האורג ממעש' דיהושע. והא דפרק הערל אל שאול ואל בית הדמים. ונרא' לי לתרץ כי לפי נפקותא דא נמי לא הוי מצי להביא ראי' מיהושע ושאול בשלמא לנפקותא קמייתא שהיא דאמר לא תספידו להאי גברא אי יקרא דשכבי כי אמר לא תספדוהו צייתינן לי ויכילנא למילף האי נפקותא ממעשה דיהושע ושאול. אבל נפקותא תניינא דגמ' שהיא לאפוקי ממון מיורשין. אפילו הוה הספידא יקרא דשכבי אנן לא מפקינן ממון מדרשה. וכשם שאין לוקין מדרשה כך אין מוציאין ממון מדרשה והספדא דיהושע ושאול ע"ה מדרשה גמירי לה. ולפיכך ניחא לי' לתלמודא להביא ראיות מפסוקי' ומקבלתם. זהו הנרא' לענ"ד. עוד מצאתי ראיתי שרש"י ז"ל מקדים לפרש המאוחר בגמ' שהוא אי נמי לאפוקי וכו' ופי' רש"י אי נמי לאפוקי מיורשין על כרחין שכר הספדנין ואח"ך מפרש אי דשכבי כי אמר לא תספדוהו צייתינן לי' וזה הובא בגמ' בתחי' למאי נ"מ דאמר לא תספידוהו להאי גברא אי נמי וכו'. ואנכי לא ידעתי למה שינה רש"י להקדים המאוחר. ואי לא מסתפינא אמינא כי רש"י לא גרס אי נמי בגמר' שנרא' דבר בפני עצמו ואינו תלוי בנפקותא דאמר לא תספידוהו. והאמת הוא שתלוי זה בזה אי צייתינן לי' מוציאין הממון מן היורשין ואם מוציאין ממון ההספד מן היורשין צייתינן לי' וזה אינו מורה לשון אי נמי ולכן נרא' לענ"ד שגירסת רש"י אינו אי נמי אלא כי בעי הגמרא למאי נפקא מינה דאמר לא תספידו לההוא גברא ולאפוקי מיורשין.
ואחזור אל מכוון המאמר. גרסינן במס' שקלים פרק ב' מותר שקלים כו' מותר המת ליורשיו רבי מאיר אומר מותר המת יהא מונח עד שיבא אלי' רבי נתן אומר מותר המת בונין לו נפש על קברו. ופירשו המפרשים מספקא לי' לר' מאיר אי מחיל המת זילותא לגבי יורשיו או לא. ולרבי נתן פשיטא לי' דלא מחיל הילכך בונין לו מצבה על קברו מאותו המותר. ואף אם הי' הרבה יהי' הכל להוצאות המת. ואפילו יהיו עושים בו על קברו בנין יקר מאד יוציאו כל המותר למת ולא יתנו ממנו ליורשיו. דקים לי' לר' נתן דלא מחיל המת זילותי' קל וחומר ובנו של קל וחומר בנדון דינן. אם לא ישמעו למת צוואתו שלא להספידו כי כל אשר לאיש יתן בעד נפשו להקל מעליו קצת מעוונותיו ולא ניחא להו לשכיבי דלייקרו חיי' בהזיקייהו ובחטאת נפשייהו. ובמסכת סנהדרין פסקו דין זה כרבי נתן ואם כן לא צדקו דברי השו"ת באמרם בנדון זה המקיל לא הפסיד. כי במקום שאמרו רבותינו שלא להספיד אם עבר והספיד ודאי הפסיד והזיק לנפטר וכמו שהוכחתי בראיות ברורות.
וגרסינן במסכת גיטין מ' כי אתא רב דימי אמ"ר יוחנן מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה לאחר מותי. כופין את היורשין וכותבין לה גט שחרור וכו' ובגמ' מאי טעמא מצוה לקיים דברי המת. וכתב הרמב"ם בה' עבדים בפ"ו ה"ד וז"ל מי שציוה בשעת מיתתו פלונית שפחתי וכו' ציוה ואמר שחרורה כופין את היורשין וכו' פשוט הוא דקיימא לן מצוה לקיים דברי המת. ועתה ידונו כל אדם ק"ו בעצמו השתא ומה במקום דאיכא ביטול מצות עשה דלעולם בהם תעבודו אמרה התו' ואתי חכמינו ז"ל ואמרו לשחרר העבד מפני המצוה לקיים דברי המת ק"ו בנדון דידן שמצוה לקיים דברי המת שלא להספידו כי אין שום מצוה מן התורה עומד לנגדינו. אכתי פש לגבי להשיב ע"מ שהקשו לי חברי באותו הועד על העדר שם הרב וחתימתו מכתב הצוואה ואני אמרתי כי אין לחוש לזה. כי הכתב הזה אינו כשטראי אשראי. ודי לנו בנדון כזה שכל העדה כולם מכירין כתב יד הרב הנפטר וגם אין לחוש שהיפך לב הרב למחשבה אחרת יען לא עמד מחולי זה:
הכלל העולה מכל מה שכתבתי שכל מי שיצוה לפני מותו שאל יספדוהו שומעין לו יהיה מי שיהיה ולא נסור מן הדרך שהדריכנו רבותינו בעלי התלמוד ואוקמוה כרבי נתן וכן פסק הרי"ף בפ' אלו מגלחין וכן פסק הרמב"ם בפי"ב מהל' אבל וכן פסק הרא"ש וכן פסק הב"י ביו"ד סימן שמ"ד. הוא היה אומר אם יהיה כל חכמי הפוסקים בכף מאזנים והרי"ף והרמב"ם והרא"ש בכף שניה מכריעים אלו השלשה את כולם וכ"ש בנדון זה שמצינו כל גדולי הפוסקים האחרונים שהם הרב ש"ך והרב ט"ז והרב ב"ח והרב בעל הלבושים כולם מסכימין לדעת אחת שמי שציוה שלא יספדוהו שומעין לו ואין אחד בהם שיחלק בין מופלג בתורה לשאר בני אדם ולאלו שומעין שאמרו כהלכה ומסקנת הגמ' והדין דין אמת. ואעידה לי על זה עדים נאמנים המאורות הגדולים חכמי התור' היודעים מה יעשו ישראל הם הרבנים המפורסמים כזוהר הרקיע מאירים והדיינים משכילים ככוכבים המה יעידו על הוראתי ועל דברי יסמכו כל העדה עליהם דייני ארעא וחכמי מתא של שלש קהלות קדושות אלטונא המבורג וואנזיבעק והחוט המשולש הזה לא ינתק. יאריכו ימים ושנים בריאים כבני איתנים ויהיו כגן רוה בעולם הבא ובהוה. כנפשם הרמה והנעימה. וכנפש המתאבק בעפר רגלי החכמים. איש צעיר שמואל פלאג'י י"צ שנת תק"ל ופרשין אלה הדברים פה המבורג יע"ש. ולמני"ר מביאו הגאון הרב נודע ביאודה בתשו' כאשר עיניך תחזנה משרים דשקיל וטרי עמו בכבוד והדר ואין זה סותר לכל הנז"ל דצוואותיו היו קודם שנתמנה לרב. ותו דאמאי לא ציוה שלא יכניסוהו לביהכ"נ דהכנסה ריקנית בלתי דרשה למאי היא: