חידושי ר' חיים על הש"ס/בבא קמא

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

חידושי הגר"ח זצ"ל על ב"קעריכה

חלוק ספק ממונא מספק איסיראעריכה

הגדב"ך זצ"ל בשם חגר"ח זצ"ל אסר דספק פסונא ־ם־^קד* מסוגי *נ*'" יססק ייס^רא סיקרי •מגרי הוא אסור , והיינו יספק ס&וגא סיקרי סח די• לארס אלי היינו •אני חייב לאדם - וספק איסורא סיקרי סח סי• יילייי רין לשסים ולא "עלי" רק "לי" , ודוק היטב רזה , עייב •

חילוק בין דיעבד ולכתחילהעריכה

דיגמרן ר*" ב"ד יזז"ל **!וי בצום חוו,יק! ז1'יע זיזהד־דטחלקינן בין דיעבד ולכתחילה י£וא דוקא בספק דר.די ן אבל בספק סורגת הפסוק לא סייד לחלק בין דיעבד ולכתחילה וכהו שאנו מפרשים הפסוק לכתחילה כן ברין לפרסי דיעבר , ודוק בזה , ע"כ •

בענין נגח ואח"כ הקדישעריכה

נגח ואח"כ הקדיש דפטור אין לומר פשוט דבהקדש יש פטור רעהו ולא של הקדש, דזה הוא רק פטור על הקדש ותהא הסחייב הוא בעליו •סקודס והדיוט הוא ורעהו קרינן בי' . אלא משום דינא השור לרסות •אין עליו בעלים וכנגח ואח"כ הפקיר דמי. דהקדש הוא כשור שאין עליו בעלים. ובאמת קשה סה ונריך סיעום רעהו ולא של הקרש שהרי בהקדש אין שם בעלים שיתחייב בנזקין. וצריך לומר דלולי המיעוט היי' על הגזבר דין בעליס והיינו פרין שופד להתחייב בנזקי ן ואף דאין שיסד להקדש אין סייד זה לדין שומר להתחייב בוזקין , ועייז אריך הסיעום דשור זה נתסעס סדין נזקין , ע"ב . הגר"ח זא"ל

בענין נגח ואח"כ הפקירעריכה

כתב הרמב"ם לענין נגח ואח"כ הפקיר דפטור מנזקין משום דבעי גניחה והעמדה בדין שוין כאחד ולא הזכיר גמר דין , יקשה ע"ז מפ"ק דב"ק דמבואר שם דבעינן שיהא לו בעלים עד גמר דין , ילסח השמיט זה הרמב"ם .

והנה הרא"ש פ"ק דב"ק כתב דאף לרבנן דפליגי אד' יהוד' בננה ואח"כ הפקיר במיתה , היינו משום דס"ל דשור ההפקר חייב סיתח , אבל לענין נזקין דשור ההפקר פטור גם בנגה ואח"כ הפקיר פטור וקשה ע"ז כיון דהן דינא דנגה ואח"כ הפקיר פטור , ממיתה ילפינן , דקרא בסקילת השור כתיב , וכיון דלענין מיתה ס"ל לרבנן דחייב סגייל בגזקין דפטור . ונראה דהר פלוותא היא דגם דגנן מודו בעיקר הן דרשא דמיתה והעמדה בדין שוין כאתר , ורק משום דס"ל דאף שור ההפקר שהסית חייב מיתה , אבל אם היו סוברים דשור ההמקר מסור מסקילה גם אינהו הוד סודו לד' יהוד' דנגח ואחייב הפקיד מסדר • ודינה בחך קרא דוהועד בבעליו והמית כתיב ב' חיובים א) כופר דהוא חיוב הבעלים ב) וסקילה דהוא היובא דסוד , והנר רבנן לא פליגי יוד' יהוד' ב"א במיובא דשור אבל בכופר דהוא חיוב דבעליס דגם לרבנן בעינן שור שיש ל\ בעלים . בזה גם רבנן פודו דנג!! ואחייב הפקיר פטור סכדפר .

ולפי"ז א"ש דברי מדאייש רלעבין נזקין כיון דגגזקין שור ההפקר טרור וממילא גם גגה ואחייב הפקיר פטור , דבעיקי "ך דיס* גם רבנן סודו לי'" ימוד'" , וילפי לה מכופר שהוא היובא !1בעלים דפטור בי נגח ואחייב הפקיר

והנה הך דמיתה והעסדח בדין שו'ין כאחד ילפינן מקרא דוהועד בבעליו והמית יספדשי רבנן הך דרשא לעג*ן כוטר שהוא חיוב דבעלים אבל הא דבשנין בשלים גם בגמד דין ילפינן לח מהשור •סקל דבתיב בסקילה שהוא חיוגא דשור , וא"ב לרבנן דס"ל רגחיוגא דשור ליכא בלל פטורא דשור ההפקר , שוב ליכא לסילף הך דינא דבשינן בשלים שד ששת נסר דין , דשיקר הן דרשא במיתת השור כתיב , והרי רבנן ס"ל דבמיתת השור ל^בא כלל פטורא דשור ההפקר , ורוקא לד •יי הוא דקאסר בבס,' הן דרשא , וא"ב הרמב"ם דפסק בשור ההפקר לשנין מיתה כרבנן ליבא כלל להך דינא ש"כ .

הגר"ח זצ"ל

בענין תם משלם מגופועריכה

אסר הגר"ח זצ"ל דשאני ששבוד הסור־היינו ששבוד שחל של השור מכל ששבודים דשלמא , דבנה בכל השעבודים דשלמא חל מקודם חיוב אקרקפתא דגברא סדין פרישת בש"ח סצוה וזה שושה ששבוד של הנכסים , אבל בשור מל הששבוד של השור מבלי שיחול מקודם של הבשלים חיוב . וראי' לזה מדברי הגם' דף י"ג וליזל וליתי' בשקדם וזכה בו אמר , הרי דאי לאו גזירת הכתוב דהפקר סמור הי' נוסל השור מהזוכה אף שלא הי' הוא בשלים בששת הנגיחה ולא הי' יכול לחול חיוב אקרקפתא דגברא סייס חי' מל הששבוד של השור מבלי אמצעי מהבשלים , וא"ב גם לאחר הגילוי דקרא דהפקר פטור , מ"ם אופן השעבוד כמו שהי' הנהו נשאר שד שבשיו ומל הששבוד של השור גופא , ש"כ .

בענין מנא תבירא תברעריכה

דף י"ז זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור מנא תבירא תבר. וקשה מה צריך לטעם דמנא תבירא, הא הכלי הולך לאיבוד להשבר והיא אבודה ממנו ומכל אדם ואין לה בשלים ופשיסא דפסור.

והנראה דמיירי ביכול להציל הכלי ולכן אינה אבודה ממנו ומכל אדם, דלא חל עלה הדין דאבודה כיון דיכול להצילה, ומנא תבירא היא שפיר כיון דנתשבדה בה מששה שבירה, ואם לא הצילה והיא נשברה שפיר היא מיקרי מנא תבירא. ויתבאר זה ברמב"ם דפרק הזורק כלי וכו' וקדמו אחר ושברו במקל וכו' שלא שבר אלא כלי שסופה להשבר ואין זה כגורם (ישייכ), וצ"ע כוונתו בזה שאין בזה הדין כגורם, והלא פטורא הוא מממת כלי שבור. אבל לסי"ז א"ש דמיירי הכא דיכול להציל להכלי והו"א דליתחייב משום גורם מה שגורם שלא יוכלו שוב להציל הכלי, ואף דעל עצם השבירה הוא פטור משום מגא תבירא, אבל יתחייב משום גורם, ע"ז כתב הרמב"ם דאין זה גודם , ש"ב . הגר"ח זצ"ל

בדין אשו משום ממונועריכה

דף כ"ג מאן דאית ליה משום חציו אית לי' נמי משום ממונו וכגון שהי' לי' לגדור ולא גדרה וכו'. ונראה מזה שאשפ"י שמתחילה לא פשע אפי"ה מחייבינן לי' משום פשיעה שבסוף. ויש להקשות על זה ממאי דאמרי' לקמן דף כ"ט ומודה ר"מ לרבנן במעלה קנקנים וכו' שהוא פטור, והתם מיירי בהוזק בתר דניימי והי' לי' פנאי לסלק ופשע בסוף ואפילו הכי פטור, הרי היכא דמתחילה לא פשע אף שבסוף פשע, לא מחייבינן לי' משום פשיעה שבסוף.

ונראה דהנה יש למקור מה דאמרינן אונס רחמנא פסרא אי הוי כאלו לא שבד כלל זה המששה אלא כמו שאמר שבד המששה , או דלמא דלשולם הוא שבד המעשה רק דמיים מסרי' רחמנא משום אונם . ויש לדייק מכאן דאמרינן שהיא שבד המעשה רק ררחמנא מסרי," דנשלמא א* אמרינן •היא אבד אלא ררחמנא •סר*'" י"ל חיכא מסרי," רחמנא היכא דליכא סיבת החיוב אבל אי איכא סיבת החיוב חייב ומשוייה חייב כאן משום דכאן איכא סיבת החיוב והיינו •הי," לי," לגודרה ילא גדרה , אבל אי אסרינן שהיא כמו לא אבד כלל הי' *דין להיות מסור אף היכא דהי," לי," לגדוד ולא גדר סמני שהוא לא עשה כלל ההיזק , אלא ודאי צ"ל שהוא עשה ההיזק אלא דחסנא מסרי," . וקושיא הנייל יש לתיז בזה דאמרינן לקמן דף ל"ב שניהם ברשות אם הזיקו זא"ז חייבים הוזקו זב"? מסורים , ואש הוי בגדר מזיקו ממני שהולך ומזיק למרחוק ובור הוי נגדר הוזקו שהניזק הולך אפלו , ומשו"ה ניחא דהאונס הוא בגדר שניהם ברשות , אלא רדחמנא ממר אונס גמור אפילו הזיקו , אבל לענין דליחשב ברשות סגי באונם •מתחילה , ולכן אדרינן במעלה קנקנים שהוא מסור ממגי ששם הוא בגדר בור ובור הו• בגדר הוזקו ובאונס הוי כמו שניהם ברשות דהוזקו זבייז •סורים , אבל אש הוא בגדר הזיקו ומשו"ה חייב ברשות ולכן אסריגן היכא דלא משעו מתהילה ומשעו בסוף הייב , ע"כ . הגר"ח זצ"ל

בדין אין הולכין בממון אחר הרובעריכה

ריש המניח כי אזלינן בתר רובא באיסור אבל בממונא לא אזלינן והנח באויית קונטרס ת"כ הביא בשם מהר"י אבן לב דהיכא דאיכא מחלוקת הפוסקים יכול המוחזק לומר קים לי כהמיעוט פוסקים אף דאיכא רוב נגדו משום דאין הולכין בממון אחר הרוב, והקשה בתומים מ"ש מדיינים דמהני רובא גם בממון.

ונראה דהנה בתוס' הקשו (בבא קמא כז, ב) אין מהני רוב דיינים בממון הא אין הולכין בממון אחר הרוב ותירצו שאני התם דהמיעוט דידהו חשיב כמו שאינו, וביאור דבריהם נראה דהנה ברובא איכא תרי גוונא א) שהוא מברר ומכריע את הספק ב) במידי דלא שייך כלל ספק כגון בשחיטת סמנים דקיי"ל רובו ככולו וכן בתערובות לח בלח דבטיל ברובא אע"ג דאינו ספק כלל דפשיטא לן דלא נחתכו מיעוט סימנים וכן פשיטא לן דאיכא הכא מיעוס איסור . ולכאורה תמוה היכן מצינו מקור לרוב כזה . ונראה דהנה מקוד הדין דאזלינן בתר רוב הוא מאחרי רבים להטות , ושם מציגו שני דינים נפרדים ועל שניהם דין אחד מאחרי רבים להטות אף דעניניהם נפרדים המה, דהנה בדיני ממונות בעינן ג' דיינים ובדיני נפשות כ"ג , והנה קשה איך אזלינן בתר רוב הא חסר מנין הסנהדרין וחסר מספר דיינים , ואפילו לו יהא דהדין באמיתתו כהרוב מ"מ הרי המיעוט דקאמרי להיפך אינם יודעים הדין ואינם מורים כן והרי מסד מנין של הב"ד , אלא ודאי פשיטא דכיון דאיכא גזה"כ דבעינן כך וכך סנהדרין וגם דין דאחרי רבים להטות יש לן א"כ ע"כ דיש להם צירוף וכולם ביחד גומרין את הדין וע"כ אמרינן בהך רובא ככולא וא"כ הרי איכא כבר כל מנין הסנהדרין , ונמצא למידין מהך דמהני רובא בסנהדרין וחשיב רובא ככולה ומיעוט נתהפך כמו הרוב ונעשה כהרוב . והנה זה פשוט דלא בדעת ב"ד תליא מילתא ובעינן ג"כ שיכוונו את הדין לאמיתתו , ומאחר דיש כאן חולקין נשאר הדין בספק ואיך גומרין את הדין , ומזה מוכרח דאזלינן בתר רוב להכריע את הספק דלא סגי כאן בדין רובו ככולו דאף דיש להב"ד כח כ"ג מכל מקום אין זה אלא כח לחיתוך הדין אבל לענין הכרעת אמיתתו של הדין אינו תלוי בכח כ"ג, ומצד זה אם אין לנו גזה"כ דאחרי רבים להטות אין אנו יודעים את הבירור עדיין וחסר לנו בירור אמיתת הדין , אלא ודאי דאזלינן בתר רוב גם לענין זה שהרוב מכריע את הספק . ועוד דבירור הדין ל"ש בגוף חסנהדרין ולא שייך רובו ככולו אלא במילתא דשייך להם גופא , אם לא דנימא דאזלינן בתר רוב גם להכריע את הספק . ונתבאר דבסנהדרין איכא תרי רובא , חדא לענין עצם הדין ובירור אמיתת הדין אזלינן בתר רוב , ועוד לענין הדין של המספר כ"ג במי אזלינן בתר רוב משום רובו ככולו. (הגהה מהגאון ר' נפתלי טראפ ע"ז - ובזה יתיישב קושית חמרדכי שהק' בפ"ק דחולין דהדיינים הרי הם קבוע וכמחצה על מחצה דמי . ולדברינו ניחא דלענין עצם הדין ובירורי הרי לא הויי הדיינים אלא גילוי מילתא בעלמא לברר עצם הדין וקבוע לא אשכחן אלא היכא דגוף האיסור הוי קבוע וכדילפינן מוארב לו וקם עליו פרט לזורק אבן לגו דקיימא התם ישראלים ועכו"ם דהוי עצם המחייבים והפטורים , אבל הכא דגוף הדיינים אינם שייכים לזה ורק אינם אלא גילוי מילתא להדין ל"ש ע"ז קבוע , וכן עוד הרי לא מצינו קבוע אלא דומיא דהתם דשניהם אמת המחייבים והפוטרים , אבל הכא גבי סנהדרין לענין עצם הדין הרי הוא או כמר או כמר ולכן לא שייך אז קבוע , אלא דלענין מספר הסנהדרין לכאורה שייך האי דינא דקבוע דהתם הוין הסנהדרין עצם הדבר וגם תרווייהו איתנייהו דאיכא סנהדרין לצד זה כמו לצד זה , אולם לפי דברינו ל"ש כלל קבוע לענין עצם הסנהדרין דאינו דין דאזלינן בתר רובא רק מדין רובו ככולו ובזה ל"ש קבוע, וכמו דמהני שחיטת רוב סימנים ולא אמרינן דהמיעוט סימנים הוי קבוע , והטעם לזה משום דדין קבוע ילפינן מוארב לו וקם עליו והתם הוי לענין אזלינן בתר רוב ולא לענין רובו ככולו , וא"כ לענין מספר הסנהדרין דהוי מטעם רובו ככולו לא שייך קבוע).

והנה קושית התוס' דלא ליזל בתר רובא בדיינים אינה אלא לענין הך דינא דאזלינן בתר רובא, אבל לענין דינא דרובא ככולא לא שייך לומר אין הולכין בממון אחר הרוב כיון דליכא כאן ספיקא כלל ואפילו אם נימא דאין הולכין בממון אמר הרוב מ"מ לענין עצם הדין סנהדרין פשיטא דרובו ככולו והוי כל הסנהדרין בדעות אחת, אלא דלענין עצם הדין מספקא לן דלמא האמת כהמיעוט, ונמצא דהך מיעוט דסנהדרין אינם כמו סנהדרין לענין דעתם ואין להם להמיעוט כח סנהדרין דהרי לענין סנהדרין במספרם הוו רובו ככולו אלא הם כמו דעות איזה פוסקים שמחולקים עם הסנהדרין אבל לענין סנהדרין כולם כהרוב קיימא אלא דהיא דעה מועטת על עצם הדין שלא בבחינת סנהדרין , וע"ז הקשו התוס' דלמא הדין כהמיעוט.

והנה הרמב"ם בפ"א מה' ממרים (פ"א מהל' ממרים) כתב בי"ד שפסקו דין ועמדו אמריהם בי"ד אחר ופסקו שלא כמותם יכולים לפסוק כן, אע"פ שהן קטנים מהם בחכמה ובמנין, משום דכתיב ע"פ השופט אשר יהי' בימים ההם וכיון שהיום הם דיינים יכולים לפסוק ע"פ. ע"כ , ולפי"ז ל"ש לענין עצם הדין לומר אין הולכין בממון אחר הרוב כיון דלענין הדיינים בסנהדרין אמרינן רובו ככולו וא"כ נשאר המיעוט סנהדרין כמו דעת פוסקים בלא הכח של סנהדרין והרוב יש להם כח של סנהדרין , וממילא הוי הדין כוותייהו אף בלא טעמא דרוב. וזהו כוונת התוס' דהמיעוט כמו שאינו, ר"ל דלענין הדין וכח הסנהדרין הוי כמו שאינו כיון דלענין זה אמרינן רובו ככולו, ולא שיין לומר אוקי ממונא בחזקת מרא, רצונם בזה וע"כ לא ניזל בתר רוב לענין עצם הדין , דהא בי"ד מפקי מיניה כוונתם כיון שאינם בתורת סנהדרין לענין הך פלוגתא בהך דינא ממילאיש כה לבי"ד כנגדם אף בלא טעמא דרוב דהרי בי"ד יש להם כח לפסוק כנגד הכל ואף בלא טעמא דרובא וכדהבאנו דברי הרמב"ם דאף אם קטגים הם במנין ג"כ יכולים לפסוק אחרת .

ואין להקשות א"כ מנלן דאזלינן בתר רובא , דלמא הא דסמכינן לענין עצם הדין ובירורו עליהם הוא משום דבי"ד יכולים לפסוק ולעשות כנגד הכל והרי איכא להרוב כח בי"ד משום רובו ככולו, דזה אינו דאם אך לא אזלינן בתר רובא א"כ הרי לא נתברר הדין כלל, וממילא לא שייך כלל גם לענין דין סנהדרין רובו ככולו, כיון דאינם יודעים הדין על בוריו דהרי גם להם צריך שיסתפק דלמא כהמיעוט ואין כאן סנהדרין כלל, וע"כ דאזלינן בתר רוב לענין בירור עצם הדין, אבל לפי האמת דאזלינן בתר רובא אף דבממון לא אזלינן בתר רובא היינו לענין הך מעשה משום דהמוחזק יכול לומר קים לי כהמיעוט, אבל עצם הדין לעצמו נתברר שפיר דהוי כהרוב וא"כ שפיר חשיבא סנהדרין גמורים כיון דיודעים עצם הדין ונתברר אצלם וממילא שייך לומר רובו ככולו, וכיון דלענין עצם הדין הסנהדרין אמרינן רובו ככולו ממילא ל"ש לומר אף לענין בירור הדין אין הולכין בממון אחר הרוב כיון דהב"ד יכולים לפסוק כנגד הכל וכמוש"כ הרמב"ם , ע"כ * הגר"ח זצ"ל

בענין קדמו בע"ח והגביהועריכה

בפרק המניח קדמו בע"ח והגביהו לא עשה ולא כלום בין חב עד שלא הזיק ובין הזיק עד שלא חב בשלמא הזיק עד ללא חב נזקין קדמו אלא חב עד שלא הזיק בע"ח קדם ואפילו הזיק עד שלא חב שיים בע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה שאני הכא דאמר ליי" אילו גבך הוי לא מינך היי משתלימנא . ועיי,* בתוס' שהקשו וז"ל תימא אז בדין שיגבה שפשע בשמירתו וי"ל שאין זה עיקר טעם אלא כלומר דאין גוף השור משועבד לבע"ח כמו לניזק שמשלם מגופו ע"כ . ותוכן דבריהם משום דבע"ח הרי יכול לגבות מן תעל*," וכשגובה השור אין נקרא גביית שור רק גביית $לי' , אבל בניזק נקרא זה גביית גוף השור דאין חל שעבודו רק על השור ולא על עלייתו של מזיק , והרמב"ם כתב כלישנא דגם' משמע דהוא זובר דזהו עיקר הטעם ויקשה עליו קושית התוס' הנ"ל •

והנראה בזה דהנה בהזיק בבית שומר דגובין מגוף השור אף דהשור של הבעלים הוי והם לא נתחייבו בההיזק ואיך גובין משורם וצ"ל דהחיוב של השומר להבעלים מיישך שייכי ורק דתביעת ממון יש לו על השומר בעד גוף השור אבל עדיין תמוה מגזל דהרי גם בגזל שור והזיק בביתו משתלם מגוף השור חזינן מזה דכך הדין ראם בעלים או 8וםר נתחייבו בההיזק , התשלומין הם מגוף השור , וודאי דאם לא הי' לשור שום בעלים אין מי שיתחייב עבור ההיזק ופסור , אבל אם יש ם♦ שיתלייב , התשלומין הם מגוף השור ולא מבעל החיוב , ובעל השור יתבע מהמתחייב בעד שורו , וזהו ביאור הגם' אי הוי התורא דהזיק דידו הרי מנך הוי משתלימנא ואף באופן שאתה לא נתחייבת בההיזק אלא אמר סייס תתשלומין הם מגוף השור * וכן עכשיו שהמתחייב בההיזק הלוה וקדמת והגבית את השור הרי הניזק משתלם מגופי מגוף השור , ומפורש בגם' סברא זו שאמרנו וכמו שומר וגזלן שגובין מגוף השור אף שאינו שלהם ובזה יתורץ קושית התוס' ריש שור שנגח דו"ח א♦ לרייי אחרון אחרון וכו' ובתוס' שם כיון שלא גבה אותי לא נתחייב עוד בשמירתו ובנזיקין עיי"ש ולפי דברינו יומתק מאוד דגובה מגוף השור אף שאינו של בעל המתחייב בההיזק ם"ם התשלומין הם סגוף השור ואחרון אחרון נזכר ופו' (ועיי," החדושי רבנו חיים הלוי הלכות נז"ם פ"ד ה"ד ) הגר"ח זצ"ל

בענין ?עריכה

ב"ק דף מ"ג א"ל רבא א"ה אשו שלא בכוונה ע"מ עדים נשלם דפים ומנא ליי* לדבא דלא משלם אלימא מדתנן היי' גדי כפות לו וכו' עבד כפות וגדי סמוך ונשרף פטור האפר דייל כגון שהצית בגופו של עבד דקלב"ם , וברש־ייי רכא האי פטור אעבד משום דאין תשלופין לעבד וכוי' אבל משוט קלב"ם לא פטור דקסבד אשו משום ממונו דאין כאן חיוב פיאה ע"כ , וקשה דהרי דבא קאטר בפי' כיצד הרגל קרא ופתניתא מסייע לי־' לר"י משמע דחובר דהלכה כד"י , ובשישה מקובצת כתב דדאית רבא הוא אליבא דר"ל , אך מלשון רש"י לא משמע כן . ועוד דלעיל בדש"י ד"ה אי הכי ומיהו בכוונה פשיטא לן דפסור דקם ליי* בדרבה מיני' , הרי ראשו משום חציו , ועצם דבר'־ רש"י תמוהים דאם בכוונה פשיטא לן דפטור דקלמ"ם גם שלא בכוונה יפטור מתני דבי חוקי' דלא חלקת . ובתוס' שם ולאו דוקא אשו סלאיבכוווה דכ,:ש בכוונה וכו' ודוקא אליבא דמ"ד אשו משום ממונו פרין• דהוי דומ'יא דשור אבל למ"ד אשו משום חציו היינו אדם המזיק ע"כ , וכוונת התוס' דארם המזיק מחויב דמים בהורג אדם שלא בכוונה זה הוי פלוותא ורבי ורבנן ותני דבי חזקי' אינו מועיל לכאן דאיירי הכא בטמון המזיק ההורג אדם ודומיא דשור הוי האיבעיא אם ילפינן משור . וזה יקשה לשיטת רש"י דהתחיל לפרש הסוגיא אליבא דמ"ד אשו מדום חציו (ועיין בס"ם משום חציו אית לי' צמי משום ממונו) ,

והנה בדף כ"א גבי פלוגתא דד"י ודייל אם אשו משום חציו או משום ממונו ת"ש ע"כ וגדי סמוך ונשרף עמו פטור בשלמא למ"ד אשו משום חציו מסו"ה פטור אלא למ"ד אשו משום ממונו אמאי פטור אילו קטל תורי' עבדא ה"נ דלא מחייב , והפירוש בדברי הגם' דמשו"ה פטור למ"ד אשו משום חציו משום דקלב"ם דלמ"ד משום חציו חייב מיתה על הריגת העבד , אלא אי משום ממונו אמאי פטור דממון המזיק ליתא לקלב"ם . אולם יקשה לטון הגם' אילו קטל תורא עבדא דשפת יתד הוא , דפטיטא דבממון המזיק ליתא לחיוב מיתה , ורש"י הוסיף עוד דהא כתיב שלשים שקלים יתן לאדוניו , ואטו בלא קדא זה לא ידעינן דבממון ההורג ליתא לחיוב מיתה על הבעלים , וגס תירוץ הגם' הב"ע שהצית בגופו של עבד דקלב"ם , משמע רעד השתא לא איירי בפטור קלב"ם , ורק דעתה אליבא דר"ל אתי מטעם קלב"ם . והנה בדך מ"ב אביי ורבא דאמרי תרווייהו אנשים אין אסון באשה יאנשו יש אסון באשה לא יענשו ולא שורים וכו' מתקיף לה ראב"א אטו באונס תליא מילתא בכוונה תליא מילתא אלא אמר ראב"א אנשים פי נתכוונו זל"ז אע"ג דיס אמון במשה יענטו כי נתכוונו לאשה עצמה לא יענשו ולא שוורים וכו' , וברש"י שם ולית לי' דתנא דבי חזקי' דאמר לא חלקת בו בין מתכוון לסאינו מתכוון וכו' לפוטרו ממון , וכר"ש ס"ל דפסור ממיתה וחייב ממון , ובתוס' ד"ה בכוונה וכו' וקסה לר"י וכי הי' תמה ראב"א על אביי ורבא אם סוברין כרבנן ועוד דצריכא למימד דרב אדא וברייתא דרב תגי דרומאי פליגי אתנא דבי חזקי' והוי לי' למיפרך וכו' ום* איכא מאן דלית לי' דתנא דבי חזקי' .

והנה הרמב"ם פסק כתנא דבי חזקי' ופוסק הכא כרב חגי דאנשים כי נתכוונו זל"ז חייבים בדמי ולדות (בה' חו"ם) דכאין בו מיתת ב"ד דמי," וחייב בדמי ולדות. ובםיום שם כתב רתרי תלתא דינים קאמר ולא תליא חד בחברי' ובדין לא חלקת בין שוגג לסזיד פוסק כתנא דבי חזקי' אבל בדין מתכוון לשאיני מתכוון לא פסק כוותי' אלא כראב"א וכברייתא דרב חג• , ובלחיים הקשה דגם באין מתכוון פסק בתנא דבי חזקי' ש&סק בהלכות רוגח ההורג אדם שלא בכוונה מסור ממיתה ומתשלומי! ומגלות , ונראה ביאור שיטת הרמב"ם דהגה התום' ביארו דתנא דבי חזקי' איירי בתלתא עניני ממון לא חלקת בין שוגג ומזיד איירי בממון אחד בהדי מיתה ובין מתכוון לשאינו מתכוון איירי בדמי הנהרג וכו' ועייייש 1 ופליג תנא דבי חזקי' ארבי ורבנן דלאו בד קסלא הוא ולאו בר ממון הוא , אולם שימת התום' דססודא דתנא דבי חזקי' הוא משום קלב"ם רשייד באינו מתכוון כמתכוון וראב"א וברייתא דרב חגי דרומאי דמחייבי בדמי ולדות פליגי ודלא כתנא דבי חזקי' • אבל הרמב"ם מפרש דלא פליגי כלל דברייתא דר"ח וראב"א אמרי דפסור דקלב"ם אינו אלא במתכוון אבל לא כשאינו מתכוון וחייב בדמי ולדות , וכן מפורש מלשון הרמב"ם דדמי לאינו מחויב מיתה , וגם תנא דבי חזקי' לא פליג עייז דבאינו מתכוון ליתא לדינא דקלב"ם , ורק דהוא •יירי בדמי הנהרג ויליף מהקישא דמכה אדם ומכה בהמה דפמוד מדמי הנהרג ולאפדקי מדרשא דנפש תמת נפש דלא חייבה התורה לשלם דמי הנהרג ולא משום קלמיים , והיינו דקאמר בגם' דלאו בר קמלא הוא ולאו בר מתון הוא דכמו שאינו מחויב מיתה אינו מחויב ממון , וזהו דפמק הרמב"ם כתנא דבי חזקי' דפטור ממיתה ומתשלומי! ומגלות , אבל בדמי ולדות שפיר חייב דלא אמרינן פסורא דקלב"ם בלא מתכוון ולא פליגי כלל תנא דבי חזקי' וברייתא דרב מגי ופסק כתרוויימו • ולפי המבואר דאדם ההורג אדם סמור מדמים מהקישא דתנד"ח דתבאר הסוגיא דפדק כיגד דמעיקרא לא איירי במסור קלב"ם ובפסור דתשלומי גדי רק כדאיתא במוגיא דלהלן דאיירי בפסור דמי העבד , ובשלמא לסייד אשו משום חגיו משוייה מסור דאדם המזיק ההורג אדם פטור מדמי הנהרג מהקישא דתנא דבי חזקי' אלא לסייד אשו משום ממונו אמאי פטור אילו קטל תורא עבדא הר• הוא מחויב ממון ויהי' אש דומיא דשור ויתחייב בדמי הנהרג וכדאי' לקמן דילפיגן משור ומשני כשהגית בגופו של עבד ומחויב מיתה על הריגתו וקלב"ם , זהו ביאור הסוגיא , וסוברות הגם' עכשיו דמאן דאית לי' משום חגיו לית לי' משום ממונא , אבל מסקנת הגם' הוא דמאן דאית לי' משום חגיו אית לי' נסי משום ממונו ולכן מביא הגם' בדף ס"ג ראי' לרבא דממון המזיק מסיר מדמי הנהרג ואף דסובד אשו משום חגיו ועל חגיו דאש אינו מחויב ממון מהקישא דתנד"ח אבל לחייב על ממונו דאש , דהרי ליכא בזה דבר המוסר ממון ורק דאדם המזיק אינו מחויב אינו מחויב בדמי הנהרג ואייכ יתחייב ממון משום דבאש יש עליו חיוב משום ממונו § וזהו דביאר רש"י בכוונה פשיסא לי' דפסור משום קלב"ם , ודינא דקלב"ם •וסד ג"כ מחיוב ממונו דאש , אבל באש שלא בכוונה ליתא למסור קלב"ם וכדהביאנו מהברייתא דדב מגי ודק משום דכיון ראשו משום מניו הוי אדם המזיק ואיכא הקישא דתנדייח דלא חלקת וכו' דאדם המזיק מסור מדמי הנהרג , אבל הלא האש הוי ג*יכ משום ממונו ולחייב משום ממון ההורג דומיא דשור < ומביא מברייתא דעבד כפות דפסור , ודומה כדאמר דייל כשהנית בגופו של עבד דהוי קלב"ם *

עוד אפשר לומר בשיטת הרמב"ם דהנה התום' סנהדרין גבי זרק גרוד והרג דחייב מיתה אי כמו הוא ליזיל לעללאי ואי לאו כמו הוא ליזיל לתחת אלא כח כחוש הוא , הרי דמחויב מיתה משום דכמו הוא ומ"ש מאבנו סכינו ומשאו שהניחן הראש גגו לסייד אשי משום מביו חייב סימה אף דלאו כחו הוא כמבואר בס' כיבד ותי' בתום' דהסוגיא את* כמ"ד אשו משום ממונו ע"כ אבל הרמב"ם פוסק אשו משום חביו ואסי"ה כתב בורק ברור דהחיוב הוא משום דכחו הוא . ולפי המתבאר אפ"ל דאה"ג דאף למ"ד אשו משום חביו אינו מחויב מיתה דגזה"כ הוא בנזקין דחייבה התורה על אש כמו בחציו אבל לא חציו ממש נינהו , ובדיני נפשות ליתא להגזה"ב דאשו משום חציו ופטור דלחיוב דיני נפשות בעי 3זוו ממש וכדמוכח מהסיגיא דסנהדרין , והא דקאמר הגם' ב"ק בשלמא למ"ד אשו משום חציו משוייה פטור אינו משום רין קלב"ם ראינו מחויב כלל מימה ורק משום דבדיני נזקין הרי הוא אשו משום חציו , ולענין להתחייב בדמי הנהרג מדיני נזקין הוא , ואשו משום חציו הוא לענין זה ואדם המזיק הוא דמיקרי וממילא דאיכלי, בהקישא דתנד"ח דסמעס אד$ ההורג מדמי הנהרג ומשו"ה פטור , אבל אה"נ דלא שייך כלל פסורא דקלב"ם על אשו משום מביו דאינו מחויב מיתה . והא דאיתא בדף מ"ג אשו שלא נכוונה וביאר רש"י דבכוונה קלב"ם , הרמב"ם לא יפרש כן אלא כשיטת התום' דלאו דוקא שלא בכוונה דה"ה בכוונה דליכא לפטורא דקלב"ם באש כלל דאינה מחייב מיתה , וקושית הגם' דלחייב באש משום דמי הנהרג היינו משום ממונו דאש ומאן דאית לי' משום חציו אית לי' נמי משום ממונו , וכן מוכח מרבדי הגם' דף כ"ג דלא מחויב מיתה באשו משום מביו דקאמר א"ב לחייבו בארבעה דברים ואס חייב מיתה למ"ד אשו משום חציו הרי סובא איכא בינייהו , ועיין במהרשייל ובהנאות הגד"א שם . אולם עדיין ב"ע דהרי איירי כל הסוגיא בעבד ששייך בו חיוב דחמרתא מעבדתא דעלמא הוא דאזקן וזה אין שייך לדמי הנהר1 בבן חורין דאיכא בי' גזה"כ דהקיש דתנד"ח , וקושיא זו תיפול בלאו הכי על כל המוניא שם בדף מ"ג וצ"ע ע"כ •

הגרי"ז שליט"א

בענין נזקיןעריכה

הגה הגר"ח זב"^ אמר דיש איסור מזיק בנזקין , וראיתו מהא דאמרינן דחייב כופר וכופרא כפרה והיינו כלפי שמיא ודוק בזה ע"כ .

בדין הרי שלך לפניךעריכה

אמר הגר"ח זב"ל דלא דמי האמירה דהרי שלך לפניך בשומר להרי שלך לפניך בגזלן , אף דבגם' השתמשו בהם בל*שון אחד , דגזלן הרי הוא מחויב כבר בהשבה דהרי גזל חפץ ומל עליו חיוב השבה לשלם מפץ להבעלים וא"כ נמצא דבאמירתו הרי שלך לפניך הרי הוא סוטר עצמו מחיובו שחייב להבעלים , אבל בשומר אינו כן דאינו פוטר את עפמו כלום אלא דסענת הרי שלך לפניך פועל עבורו דליכא עליו חיוב כלל והיינו דע"י הרי שלך לפניך ליכא עליו חיוב כלל ודוק בכל האמור בזה , ע"כ .

הגר"ח זצ"ל (מפי הגרב"ד זב"ל)

בדין קרן כעין שגגבעריכה

דעת הרמב"ם דבהוקרה ומיתה מאלי' משלם אף כפל כעין שגנב ובפרישה כתב הטעם אף דכסל כשעת העמדה בדין מ"ם א"א לחייב כפל יותר משיעור קרן . והנה יש להבין דכיון דכן מאי מהני מה דשמם הבהמה או שבר הכלי דמשלם ד' בשביל הקרן ולבן משלם גם הכפל ודו"ה כדהשתא והא הקרן אינו משלם אלא משום דין מזיק אבל משום דין גניבה הא אינו צריך לשלם ילי ?111 1*יכ פי♦ נסיים לענין כפל בין שמם ושבר לפיתה פאלי'" . יאפי בזה הגר"ח זצ"ל דפדברי הרמב"ם פיכח כהנתיבות בסי"" ל"ד דתברי," אי שתי," חייב פשרם גזלן ולמר משום מזיק וכפר שסובר הקצוה"ח שם , ונמצא דבסעה שסובח הרי גניבה חדשה , יכן אפר הגר"ח זצ"ל דאיתז• בריטב"א בש"ם בכתובות ל"ד גבי גדי גנוב לי , יכן כתב הגרע"א בחדושי• שם , דאף דבשעת גניבה היי" קלב"ם אם סבחי בחיל מתחייב אח"כ בשעת סביחה פשרם גניבה חדשה והו* גניבה רסביחה בב"א 9 רלפי"ז ג"כ כשסיבח היי גניבה חדשה וחייב פשרם גנב ושפיר חייב בירתה שעה קרן יכפל ודו"ה . יבזה יש ליישב בפה דאמרינן ראם סבח אי שיבר דמשלם קרן כי השיא בעד כל הגזילה דהא קיי"ל דשפין לנזקין והנבילה היא של הבעלים ובגזלן אין שמין , וא"כ אפאי משלם קרן כי השתא הא מצד גזלן א"זג לשלם אלא כשעת הגזילה ומצד מזיק הא אין צריך לשלם אלא פחת שפחתי פיתה , יהי," אפשר לרפד דכיין דעשה שינוי יקנה בידים את כל הגזילה נתחייב עכשיו בשעת עשיית השינוי כפי פה ששרה הגזילה עכשיו , אילם יקשה ע"ז פפה דפפירש בדאייש בפרק הגוזל עצים בריש פדקין להיפך דבעשה בידים שינוי איני חייב כפי פה שהגזילה היא בשעת עשיית השינוי אלא משלם כשעת הגזילה ופשרם זה כתב דמה דתנן משלם דפי פרה העומדות לילד ורחל העומדות ליגזז הוא לאו דרקא ואיני משלם אלא כשעת הגזילה , ומבואר פזה דאפילר בגזזה דעשה שינוי בידים איני משלם אלא כשעת הגזילה , ולפיכך נראה ג"כ דאי," כהנתיברת דבתברי," או שתי," כירן דאיבדה לגמרי נעשה באותם שעה גזלן יכלשרן הגם," ההיא שעתא קא גזיל פיני," , ילא כדעת הקצוה"ח דאינו אלא מזיק ולכן מיושב דפשום גזלן פחייבינן לי," . ורק דבזה צ"ל דלא כהנתיבות דכשעשה שינוי ג"כ נתחייב משום גזלן מחדש, דפוכח מדברי הדאייש דבנזזה אינו משלם אלא כשעת הגזילה , ודוקא בסבח ושיבר הוי גזלן משום דהוי דרך איבוד , ע"כ . הגר"ח זצ"ל

בענין הגונב מן ההקדשעריכה

הרמב"ם בפ"ב מגניבה ה"א כתב וז"ל : הגונב את העכו"ם או שגנב נכסי הקדש אינו משלם אלא קרן בלבד שנאמר ישלם שנים לרעהו ולא להקדש וכו," וכן הגונב קדשים פבית בעליהם בין ק"ק שאין הבעלים חייבים באחריותן ובין קק"ל שהבעלים חייבים באחריותן ה"ז פטור פן הכפל ופן תשלומי דו"ה שנאפד וגונב מבית האיש ולא מבית ההקדש ע'יכ , הרי פוכרת מכאן דהדפב"ם פסק בכאן דלא כר"י הגלילי דהא פסק דקקייל פטור סן הכפל ואלו לד"י הגלילי הרי הוי פסון בעלים ואפאי פמיר , ולענין פזיק פסק הרמב"ם בפ"ח פנז"ם ה"ב שלמים שהזיקו גובה מבשרם , הדי דפסק כר"י הגלילי , והנה הלמ"ם בה," גניבה כתב על הא דהביא הרמב"ם ב," פסוקים חד דרעהו וחד וגונב מבית האיש עייייש וכוונתו לתרץ קושית התוס' במרובה דף ס"ג ד"ה רעהו דהקשו לקפן נפקא לן לפעם הקדש פוגונב פבית האיש וכו," עיי"? בזה תירץ הרמב"ם דהך וגונב מבית האיש אתי לאפוקא מר"ש דאמר קדשים שחייב באחריותן חייב וע"יז מיעם הקרא דוגונב פבית האיש . וצריך להבין מאי ראי," היא מהקדא לאפיקי מר"ש אתי 9 וגם צ"ע אמאי נקט הרמב"ם על קדשי בה"ב הקרא דרעהו ועל קדשי הגוף הקרא דוגונב פבית האיש וכו," .

ונראה ע"ס דברי הגד"ח זצ"ל שהסביר שיש חילוק בין קדשי בה"ב לקרשי מזבח , דבקדשי בח"ב נעשה על החמץ הוצאה פרשות בעלים לרשות אחר דהא אסירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והוי כמכירה פמש שהוא מקנה פ* החפץ להקדש וכסו גבי מכירה והספינות הקדש נעשה ע"י הקנאפו , וכיון דהוא ממון הקדש יש ע"ז דין קדושה של הקדש , דכיון דהם שייכים להקדש יש בזה דין קדושה , משא"כ הקדש קדשי מזבח דבהא דמקדיש אין בזה הקנאה רק דעושה חלות קדושה על החפץ והקדושה גורם איסור הנאה שלו ובקדושתו עושה אותו לספון גבוה כמו מעשר שני לר"ם דאמר דהו* ספון גבוה דפה הקנאה שייך כאן לפי הוא הקנה , ורק דהקדושש עושה אותו לממון גבוה , ובו"כ קדשי מזבח דבהקדיסו אינו מקנה את המפץ לרשות הקדש וכפו קדשי בה"ב אלא דהקדושה שחלה על המפץ עושה אותו לספון גבוה , אבל פ"ם לא נבנם החפץ לרשות אמר וכמו גבי מכירה , רק דהוי חפץ הקדש של בעלים זה , ובקדשי בה"ב פה שנכנס החפץ לרשות הקדש זה הוא גורם לאיסור הנאה שלו וקדושתו . ובזה הסביר הגם," בפ' מרובה דף ע"ד דאמרינן שם בפתניתן'גנב והקדיש ואחייב סבח ופכר משלם תשלום* כפל ואינו משלם תשלום* דו"ה , ופריך בגם' בשלפא אסביחה לא מחייב דכי טבח דהקדש קסבח ולא דפר*■" אלא אהקדש ליחייב דמה לי מכרה להדיוט ומה לי מכרה לשמים ומשני דפכרו להדיוט מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דשפעון פכרו לשמים מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן עיי"ש והקשו בתוס' והא אמרינן לקמן דגנב והקדיש חייב דו"ה דהוי כמכרו להדיוט ותירצו דהיינו קדשי בה"ב דלא מיקרי על שם הבעלים עיי"ש , והביאור בגם' דגנב והקדיש מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן וגם פירוש התופי* את* שפיר לפי הנ"ל דגבי קדשי מזבח אין זה הקנאה לרשות מחר אלא התפסת קדושה וממילא נעשה המפץ לספון גבוה כסו במעשר שני לר"ם ולכך אין שייך דו"ה דהתם החיוב הוא משום ההוצאה לרשות אחד , אבל בקדשי בה"ב שפיר הוי כמכירה דהוי הקנאת ממון להקדש ותשיב הוצאה , דמה לי הוצאה לרשות הדיוט ומה לי הוצאה לרשות הקדש דאם אך יש הוצאה אין נפ"ם *

והנה צ"ע בהא דהתורה מיעטה גונב הקדש מכפל אי הוי מיעוט במעשה הגניבה והיינו מפני דהגניבה בעי שיחי"* בתנאי גניבה ובגונב מהקדש חסר פרטי הגניבה ואין זה מעשה גניבה כלל , או דלמא דמעשה הגניבה הוי ורק דהוי פטור תשלופין , ונראה דבזה חלוק המיעוט דרעהו מהמיעוט דוגונב מבית האיש וכוי* , , דהמיעוט דרעהו דכתיב גבי קדשי בה"ב הוא פטור בתשלומין אבל מעשה גניבה הוי ורק דהתורה הקפידה דהתשלומין יהיו להדיוט ולא להקדש , והיינו דהפטור של וגונב הוא פטור במעשה הגניבה והיינו דמעשה גניבה הוי רק אם הוא של בעלים אחד ברשות אחד וכמו המיעוט דוגונב מבית האיש ולא מבית הגנב דהוי מיעוט במעשה הגניבה כםו"כ המיעוט דמבית ההקדש הוא מיעוט דאם אין החפץ ברשות בעלים רק ברשות הקדש אינו מעשה גניבה , אבל אם יהי' ברשות אשר שם הבעלים עליו אמילו הוא הקדש ע"ז לא מיעט כלום הוגונב , אבל המיעוט דרעהו הוא דאפילו אם הי' באופן אשר הבעלים ומקום החפץ הוא אחד והוא בבית הבעלים דהוי מעשה גניבה לחייב , אעפ"ב מיעט הרעהו דדוקא לרעהו משלם ולא לעבו"ם או להקדש והיינו דזהו פטור בתשלומי! דאפילו יהי' מעשה גניבה באופן חיוב מ"ם אינם בתשלומי! , אבל הפטור של וגונב הוי פטור בעצם מעשה הגניבה ראם אינו גונב מבית הבעלים לא מיקרי כלל מעשה גניבה לענין חיוב כפל , והמיעוט לרעהו הוא דוקא אם ישלם הכפל לעכום או להקדש אבל אם ישלם ויתחייב הכפל להדיוט אפיל• יהי' המפץ של הקדש לא מיעטה התודה בזה דהתורה אמרה ישלם לרעהו ולא להקדש והקפידה בזה שהתשלומין לא יהי' להקדש אבל אם התשלומין להדיוט אם אין נפ"ם של מי הוא החפץ , ולפן בקרשי ב ה יי ג ליכא גישור של וגרנב יכו' מסוס רמר• הנו• ץ נכנס לישות הקרש וכל היכא לאפתא בניו•' דרממנא איתא ונ&נא דהוי ונוגב מבית הבעלים ואייכ ליכא עין •סור של ונונג 9 ועיין אנו צריכים להמיעוס של רעהו דהרי הכא אם ה♦' סשלס כפל ד.♦," הכפל שיין להקרס ולכן פטור סרעהו , אבל בקרשי םובמ אי לאו הסיעוס רונינב הוי אסינא דסשלם להנעלים וכן נסי משמע סלשון הרמב"ם והטעם ספני שנול המפץ חוי סמנו ודק דתלה עליו קדושת סמים ו&סילא ליכא כאן האסור דרעהו וצריכים להפסור של ונוגב והיינו ראם החפץ אוא ברשות הבעלים והוא קרוס לשםים א! ליכא בוי. ונונב הבית האיש ומסר במעשה הנניבה ואייכ הוי הסיעוס בסעעה הגניבה , וא"כ אפילו לרייש רם*יל דבר הגורם לממון כממון דמי ס"ם הרי שם הקרס על המפץ וחסר במעשה הגניבה ועל מה יתחייב להבעלים , ואיה אפילו לד' יוסי הגלילי רקק"ל ממון בעלים הם סייס הרי שם הקרש על המפץ ואין וה מעסה גניבה , ומשום רעהו לא נתפעם רק אם הי' מעשה גניבה אלא דהתשלומין הס להקרש אבל בקדשים קלים דהתשלוסין הם להדיום ספיר י**," צייד להיות חייב , אבל כיון דממר כאן מעסה גניבה אין בשביל מה להתחייב ואייכ שפיר פסק הרמב"ם לענין םויק כרייי הגלילי אבל לענין גניבה אמילו לר"י הגלילי •סור ע'יכ .

הגר"ח זצ"ל

בנין אם ירושלים נתחלקה לשבטיםעריכה

גס";; מרובה עשרה דברים נאמרו בירושלים אין הבית חלום בה ואינה מסמאה בנגעים דכתיב ונתתי נגע צרעת בארץ אחוזתכם וירושלים לא נתחלקה לשבסים , ובתום' שם דייה ואין , ראיית מנלי' דלא נתחלקה ממש דלמא סבר גתחלקה ממש אלא דנתנו דשנא של •ריחו תמתי' כמו לדייי ראמר נתתלקח ומסמא ובית המקדש עצמו אין ססמא אעייג דנתמלק אלא משום דנתנו דושנה של יריחו תחתיו כדאמר התם וי"ל רבת המקדש סברא הוא אעייג דנתמלק רמזיו וקנו אותו כדי שימי' לכל ישראל חלק בו אבל ירושלים אם בתחילה נתחלקה למה היו מוזרין וקונין אותה עכייל התום' . ודבריהם צריך מובן דמ"ש ירושלים מבית המקדש וכמו שצריך בית המקדש שיהי' לכל ישראל מלק בו ה"נ ירוסלים , וכדמזינן לסייד לא נתמלקה הרי רכל ירושלים לא נתחלקה משום דבעינן בירושלים שיהי' לכל ישראל חלק בירושלים ואייכ ה"נ לט"ד נתחלקה אלא דחזרו וקנו כמו"ב דהא לא פליגי בהא אם צריך שיהי' לכל ישראל חלק בירושלים אלא דפליגי אם נתחלקה ומזרו וקנו או לא נתחלקה כלל ומה זה שכתבו דלא חזרו וקנו אלא המקדש בלבד ולא ירושלים (ועוד צ"ל במאי פליגי ר"י ורבנן א? נתחלקה או לא נתחלקה דהרי גם למ"ד נתחלקה חזרו וקנו אותה ומשום דצריך להיות של כל ישראל וא"כ אין שום נפקותא לדינא עכשיו אם נתחלקה או לא דהרי עכשיו לתרווייהו הוי סל כל ישראל ורק דסליגי איך הי' בשעת מלוקה ובאיוה אופן הוי של כל ישראל ומה שייך בזה פלוגתא) •

והנה עצם הפלוגתא דירושלים נתמלקה או לא נתחלקה צ"ע דכיון דע"י שחזרו וקנו מקום המקדש ונתנו דושנה של יריחו תחתיו סיקרי שיש לכל ישראל חלק בו למה באמת ס"ל לאידך מ"ד דלא נתחלקה , רהא חילוק הארץ הוי מ"ע בשעת כיבוס וחילוק, ואי משום דבעינן לסקום המקדש שיהי' לכל ישראל חלק בו הא ע"ז מהני מה שיחזירו ויקנו . והנה בספרי מקרא אחד כתיב המקום אשר יבחר ד' מכל שבסיכם ומקרא אחד כתיב באחד שבסיכם , ומשני כל שבסיכם קאי על בית עולמים וסרא דאחד שבסיד קאי על משכן שילה ועוד משני שם דהכסף מכל שבטיכם יקרא דאחד שבסיד קאי על המקום • ונראה דשני התירוצים תלוי גהך פלוגתא דירושלים נתמלקה לשבטים או לא , דתירוץ הראשון הוא אם ירושלים לא נתסלקה ותירוץ השני הוא אם ירושלים נתחלקה . וסגואד סזה דעיקר הסלוגתא רירושלים אם נתהלקה או לא הוא אם המקום המקדש הוי באחד שבטין או מכל שבסיכם וזה ל* סייד כלל להא דארין שיהיו חלק כל ישראל בו , דדינא דאחד שבטיו או מכל שבטיכם לא תלוי כלל בקניני ממון אלא העיקר תלוי בשעת חלוקת הארץ ראם נתחלקה שוב לא מיקרי סכל שבטיכם אפילו אם יחזירו ויקנו אחייב ,(וכמו שסצינו במזבח דהי' גדין להיות בחלקו של טורף ואף רמזרו וקנו המקום לכל ישראל מ"ם מיקרי שפיר בחלקו של טורף רזה תלו* בעיקר חלוקת הארץ) ואם לא נתחלקה בשעת חלוקה אפילו תתחלק אמ"כ אכתי סיקרי מכל שבטיכם , דדי ן זה לא תלוי כלל בדיני ממונות , ומד. דהמחלוקת הוי על כל ירושלים והלא דינא דמכל שבסין ואחד שבסיד איירי במקום המקדש , היינו דכתיב המקום אפר יבחר יי* וזה קאי גם על ירושלים . ומה דמשני בספרי הכסף מכל ישראל ולפי דברינו מה מועיל דהכסף מכל ישראל והא אין זה תלוי בקניגי ממון נראה הביאור רכסו שהקרבנות והכלים הוי משל ציבור וכמו רקיי"ל מה מזבה משל ציבור אף עצים משל ציבור עדין שיחי,* גם המקום המקדש משל ציבור וזה תלוי רק בקניני ממון , אמנם דין זה דמשל ציבור סייד רק על מקום המקדש ולא על כל ירושלים . ולפי"ז הרי מבואר מה דכתבו התוס'* דלמ"ד נתהלקה לא חזרו וקנו בייא מקום המקדש ולא ירושלים , ומשום רזה דחזרו וקנו היינו הרין דהכסף מכל שבטיכם ומשום דבעינן משל ציבור וזה אינו אלא על מקום המקדש ולא על ירושלים , ע"כ •

הגרי"ז שליס"א

בענין בושתעריכה

רמב"ם פ"ה מחובל ומזיק הייז וזייל ולמה משלם שלשה דברים אלו ע"פ עצמו שהסבת והריפוי ממון הוא ולא קנס וכוי* והבושת לא הגיעה לד אלא בשעה שהודה בפנינו שהוא חבל בו שהנחבל שלא חבל בו אדם אין לד בשת והודאתו בב"ד היא שביישה אותו עכייל ועיי' בהשגות שם , ובאמת דברי הרמב"ם תמוהים דאין אפשר לחייבו בשביל שהודה , והא התובע הביאו לידי כן , ואף דבהכני פצעני בלא ע"ם לפטור ודאי חייב אבל הכא שהזמינו לב"ד ותובעו ביישתני והוא מוכרח להודות שאסור לו לכפור ולטעון שקר וא"כ הרי אנוס הוא עיים התובע בעצמו וא"א שיתחייב ע"ז , וא"ב למה סיים הרמב"ם והודאתו בב"ד הוא שבייש אותו , הרי א"א לחייב ע"ז . והנה עוד קשה דהא מה שהודה הוא ביישו בדברים . וע"כ צ"ל דכיון דיש כאן חבלה לפנינו ורק דסיבד הרמב"ם דחבלה שלא ע"י חובל כגון שנחבל מעצמו אינו בושה , ולכן כתב שהנחבל שלא חבל בו אדם אין לו בשת וא"ב עכשיו שהודה דמבלו יש לו בושת מעצם החבלה ולא דמי לביישו בדברים בעלמא . דלפי"ז י"ל דכיון דאנו סוכרחין לומר בדעת דירמב"ם דלא דמי לביישו בדברים א"כ י"ל דאפילו אם האמת הוא שלא מבלו וע"י הודאתו שחבלו הוא מתבייש לא רמי לביישו בדברים ומשום דסתבייש עי"ז מהמללה , ונרויח בזה דהנה קשה דהא אמריגן דבהדאתו לא הי' נאמן שחבלו וכמוש"כ בהייו , ועכשיו מיושב דנוכל לחייבו םם"נ ראם מבלו באמת חדי חייב בושת למש"ה בה"ו דאין כאן מודה בקנס פטור אלא דאין משלם ע"ס עצמו , ואם לא חבלו כיון דביארנו דבהודאתו מתחייב בושת גם אם לא חבלו נאמת א"כ נזה כנד לא הי' םרכרה להודרת ואף דהתובע תבער דיודה הא הכני ופצעני בלא עיים לפטור ודא* דחייב . אלא דם"ם עדיין קשה יסוד זה לומר דאף אם באמת לא הבלו יתחייב על סה שביישו בהודאתו , דמסברא משמע כיון דעכ"פ לא עשה מעשה לא הוי אלא ביישו בדברים , וממילא קשה דברי הרמב"ם בתדתי , וכייז אמר גאון אחד •

והוסיף עוד די"ל דיש שני דינים , דין א) דאדם נאמן על עצמו ולבד מה דנתחייב בממון נאמן גם להביא קרבן , ודין ב) דבמעשה רשעות אין אדם משים עצמו רשע , ולכן סובר הרמב"ם דכאן כיון דביישו לפנינו וכיון דאם לא היתה הודאתו אמת הדי ביישו לפנינו באופן שלא היי" מוכרת לזה וא"כ הוא עושה מעשה רשעות לפנינו ולכן נאמן על הבושת ולא אמרינן אין אדם מסים עצמו רשע , ואף דביישו בדברים פטור זהו לענין חיוב ממוןולא לענין איסור . ואף דזהו מעשה של עכשיו והנאמנות הוא על קודם , אפשר דאין נפיינ בזה אלא'דמים אינו חייב אלא על הבושת ולט על כל המי" דברים דמעשה רשעות לבייש ומעשה רשעות לחבול הם בי" ענינים , ולכן אף דאין כאן בושת אלא עיי* מבלה מיים מהימנינן לי," על הבושת ולא על כל הה," דברים <פלגינן נאמנות , דה"נ באומר גזלתי דנאמן דנאמן על ממון אינו משום דאמריגן לא גזל אלא לוה דהא התובע סוען גזל וכהייג הוי כסענו מיסיס ובו' להשיסות רסנה הלואה ומנה פקדון הוי כמו מימין ושעורין , וע"כ דאנד מחלקין הנאמנות דלגבי ממון נממן ולגבי מעשה רשע אינו נאמן . עד כאן מדברי הגאון . וכן תירץ הגדייח זצ"ל על קושית הםל"מ על תשובת הרשב"א בענין קינוי וסתירה , ע"כ •

בדין הפקעת הלואתועריכה

(פרק דו"ה) בדף ל"ז ילפינן דשור של ישראל שנגח שור של עכו"ם פטור מקרא דרעהו ולא של עכו"ם , ובתוס' שם הקשו מה צריך קרא לזה הא הפקעת הלואתו מותר וכמו דהק' בהמקבל לסייד גזל עכו"ם מותר ל"ל קרא למישרי אונאתי . ונראה דיש להסתפק בהא דהפקעת הלואתו מותרת אם הוא כאבידת עכו"ם דהוי היתר גמור ונעשה סלו , או דלמא דלא הוי היתד גמור ורק דהוי כמו לסייד גזל עכו"ם מותר דלא הוי שלו כייז שאינו מתייאש העכויים ודק שאין איסור על לקיחתו ונפ"ם אם ימכור העכו"ם לישראל דאם הוי היתד גמור אין לישראל הלוקח כלום עליו דלא חלה מכירה כלל , אבל אם המי," דליכא איסור א'יכ המכירה חלה וצריך ליתן לישראל הקונה .

והנה בנדרים דף נודרי? למוכסין ואומרים להם שהוא תרומח ומיקרי זה נדרי אונסין ופריך שם והלא דינא דמלכותא דיגא , והקשה הדיין הלא לא הוי רק חוב והפקעת הלואתו מותרת , ותי," דאם הוא חוב אפילו אס הפקעת הלואתו מותדתת אעפ"ב לא מיקרי אונם ולא הוי שרי לנדור , ואי גיסא דהוי היתר גמור וכאבידת עכויים והוי כשלו הא כיון דנעשה שלד הוי אונס ומאי פריך , אע"כ דלא הוי שלו רק דאין איסור על ההפקעה , ועייכ שפיר פריך כיון דהוי חוב לא מיקרי אונס ואסור לנדור . ולפי"ז מיושבת קושית התו0' דלזה צריך קרא בנזקין דעכו"ם דאם משום הפקעת הלואתו לא הוי ממש שלו רק שאין איסור על הפקעתו אבל עכשיו שפסדתו התודה מנזקין ליכא חוב כלל (ונפ"ם אם ימכור זכות הנזקין לישראל) .

אולם לפי"ז הלא תקשה קושית הגם' בהמקבל ל"ל קרא למישדי אונאת עכו"ם למ"ד גזל עכויים מותר , והא נסיים טובא דאם מטעם גזל עכויים מותר היינו שאין איסור בלקיחתו אבל לא הוי כשלו אבל הונאתו הא הו* היתד גמור וכאבידת עכו"ם . ונראה לומר בזה והנה יש להסתפק בהונאה אם התורה גילתה דיש כאן לקימת איסור דדאת כזה אינו חשוב דאת ויש כאן מעשה נזילה והלקיתה היא באיסור , או דא"י סה שאסרה התורה בלא תונו זה סשוי לנזילה , והנה בריש *' אזהו נשך לא לכתוב רחסנא לאו בהונאה ותיתי סדנך סד, לאונאה שכן דדך סקח ומשכו בכך , ואם גיסא דיש כאן לקיחת איסור סאי סהני א"ז דרך סו"ם להתיר לקימת גז<לה , וא"כ צ"ל דהלאו דלא תונו סשוי לנזילה ולא דיש כאן לקיחת איסור,והנזילה ססתאף סהלאו דלא תונו , ולהכי שפיר אסרינן בגם,' דכיון שדרך סו"ם בכך איך ניליף סהני ואיך נורא שיש בזה איסור לאו , דהא בהני האיסור הוא אל סאשה הלקיחה ובכאן ליכא לקיחת איסור כלל . ולפי"ז א"ש הגס■* דהמקבל , דהכי פריך ל"ל קרא דאונאת אכו"ם סותרת כיון דבגזילתו ליכא לאו וא"כ באוגאתו ג"כ ליכא לאו , וססילא כיון דליכא לאו אין כאן נזילה כלל והוי היתר נסור , דהא בהונאה אין כאן לקיחת נזילה ורק דהלאו סשוי לי' לנזילה , ובאכו"ס דליכא לאו אין כאן גזל כל איקר , א"כ . הגר"ח זנ"ל

בענין שור שהמית את העכו"םעריכה

רסכ"ם פ"י מנזקי ססון ה"א ואם הסית את האכו"ם ססור כדיניהם א"כ , וצריך מובן מהו הפסור בדיניהם , ובלחיים אמד בזה . והנה יש להסתפק בשור של אכו"ם שהסית אכו"ם מהו דינו כיון דלא שייך לפוסרו ססאם כסיתת הבאלים כך סיתת השור דהרי באליו אכו"ם שהרג אכו"ם הי' חייב . וכמו"כ יש לחקור אם הרג סריפה דבאכו"ם הרי חייב גם אל סריפה , אוד יש לחקור אם יהי' צריך ב"ד של כ"ג דבאליו הרי ריינינן בא"א ובדיין אחד , והנה אם נאסר דדיינינן לי' כבאליו וסגי לי' בא"א ודיין אמד וכסו"ב בשאר דינים כעכו"ם א"כ גם בשור ההפקר יהי' נוהגים כל הדינים אלו , דהרי אין לו בעלים ורחסנא רבי' ומנ"ל לדמותו לבעלים ישראל נדמי לבעלים אכו"ם, וביותר צ"ע דגם בשור של ישראל צריך שיהי' כך דינו, דהא בגם' סנהדרין דף אם שור של כ"ג הסית איך הוא דינו אם לבעליו מדמינן לי' ובעי ע"א סנהדרין או לבעלים דעלמא וסיתתו בכ"ג, ואי ניסא לבעלים דעלמא סדסינן לי' א"כ שור של ישראל נדמי ג"כ לבעלים דעלמא להיכא דבעליו עכו"ם ותסגי בדיין אחד ועד אחד ולמה בעי כ"ג.

והנה בירושלמי ריש קדושין סיבעיא בבן נח שבא על עריות ישראל אם דיינינן לי' כדיני ישראל , אנסם סדש"י סנהדרין משמע שדינו כדין בן נח , וכן משמע מסתימת לשון הרמב"ם שלא חילק . ונראה רזהו יוקא בעריות דהוא מוזהר על עדיות להב* אמדינן דגם עריות של ישראל נכללו בדיני בן נח וחייב עליהם כדיניהם , אבל שורו שהמית דבדיניהם ליכא חיוב כלל להרוג שודם אם המית ורק בדיני ישראל ב"ד של ישראל חייבים להורגו ודאי דדיינינן לי' כדיני ישראל דכל עיקר חיובו הוא רק בדיני ישראל ולכן כל דיני ישראל נוהגים בו ויהי' צריך ב"ד כ"ג ויהי' פטור על העכו"ם וגם על טריפה . ונראה דזהו ביאור הרמב"ם שכתב שפטור בדיניהם , והיינו דאלו הי' חייב בדיניהם אז גם שור של ישראל שהרג עכו"ם הי' מחויב וכמו סור של עכו"ם שהרג עכו"ם וכמיתת הבעלים וכו' היינו בעלים דעלמא דהיינו עכו"ם , ע"כ .

הגר"ח זצ"ל