חידושי ר' חיים/הלכות תפילין

פרק א הלכה יא

(פ"א מהל' תפילין הי"א) פ"א הי"א גויל של ספר תורה וקלף של תפילין או של ס"ת צריך לעבד אותן לשמן ואם עבדן שלא לשמן פסולין וכו' ומזוזה אינה צריכה העבדה לשמה עכ"ל.

והוא בירושלמי פ"ג דיומא עור שעיבדו לשם קמיע מותר לכתוב עליו מזוזה ורשב"ג אוסר. ובס"ת מבואר בגיטין דף נ"ד דצריכה עיבוד לשמה. אלא דצ"ע מאי שנא ס"ת ממזוזה, וע"כ צ"ל דהירושלמי ותלמודין פליגין. והרמב"ם דפסק כשתי הסוגיות צ"ע.

והנה בסנהדרין דף מ"ז איתמר האורג בגד למת אביי אמר אסור ורבא אמר מותר אביי אמר אסור הזמנה מילתא היא ורבא אמר מותר הזמנה לאו מילתא היא מ"ט דאביי גמר שם שם מעגלה ערופה וכו' ורבא מ"ט לא גמר מעגלה ערופה אמר לך משמשין ממשמשין גמר לאפוקי עגלה ערופה דהיא גופה קדושה וכו' ת"ש אמר לאומן עשה לי תיק של ספר נרתיק של תפילין עד שלא נשתמש בהן קודש מותר להשתמש בהן חול נשתמש בהן קודש אסור להשתמש בהן חול. תנאי היא דתניא ציפן זהב או שטלה עליהן עור של בהמה טמאה פסולות עור בהמה טהורה כשרות אע"פ שלא עיבדן לשמן רשב"ג אומר אף עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדו לשמן. ופסק הרמב"ם בפ"ג מהל' תפילין הע"ו דעור הבתים אינו צריך עיבוד לשמן. והיינו משום דאנן קי"ל כרבא דהזמנה לאו מילתא היא. אלא דצ"ע דמ"ש דברצועות פסק שם דצריכות עיבוד לשמן. והרי גם שם הזמנה לאו מילתא היא. האומנם דבדברי הרמב"ם מבואר טעמא דמילתא שכתב ז"ל ועור הרצועה צריך עיבוד לשמה אבל העור שמחפין בו אינו צריך עיבוד כלל אפילו עשהו מצה כשר עכ"ל. הרי דמפרש להדיא דהא דעור הבתים א"צ עיבוד לשמה הוא משום דגם בלא עיבדן כלל כשר, משא"כ ברצועות דצריכות עיבוד ע"כ צריכות גם לשמה. אלא דלפי"ז צ"ע מה דתלי לה הגמ' בדין הזמנה מילתא היא. כיון דהכא טעמא אחרינא הוא משום דא"צ עיבוד כלל.

ובעיקר דינו של הרמב"ם שפסק דעור הרצועות צריך עיבוד לשמן אע"ג דקי"ל הזמנה לאו מילתא היא. הנה זה מבואר מדברי הראשונים שנחלקו בזה. דהנה התוס' בסנהדרין שם הקשו מהא דאיתא בגיטין דף נ"ד דספר תורה שעבד הגוילין שלא לשמן פסולה ולפי הסוגיא הכא הא צריכה להיות כשרה משום דהזמנה לאו מילתא היא. ועיין בתוס' שם שכתבו מכח זה בשם הר"ת לפרש הסוגיא להיפוך דאם הזמנה לאו מילתא היא צריך עיבוד לשמן יעו"ש בדבריהם. ובעהמ"א והרמבן במלחמות בפ"ק דסוכה כתבו לחלק דגוילין שאני משום דהויין עצם הקדושה. וכמבואר בתחילת הסוגיא דסנהדרין שם דעגלה ערופה שאני משום דהיא גופה קדושה וה"נ דכוותה, ואשר לפ"ז מתפרשא הסוגיא בתרי גווני. או דנימא דחלוק באמת דין עיבוד הגויל דחשיב עצם הקדושה ובעי לשמה לכו"ע. מדין עיבוד עור הבתים והרצועות דלא חשיבי רק תשמישי קדושה, וע"כ א"צ עיבוד לשמן משום דקי"ל הזמנה לאו מילתא היא. וכדעת בעהמ"א שם. או דאפילו אם נימא דעור הבתים חשיב ג"כ עצם הקדושה. מ"מ תתישב הסוגיא שפיר. דהרי הא דמחלקינן בין עצם הקדושה לתשמישי קדושה הוא רק אליבא דרבא דאמר עגלה ערופה שאני דהיא גופה קדושה, אבל לאביי דיליף דהזמנה מילתא מעגלה ערופה. בע"כ דלא מחלק בין תשמישי קדושה לעצם הקדושה. וע"כ הסוגיא דסנהדרין דקיימא אליבא דאביי שפיר מפרש לפלוגתא דרשב"ג ורבנן בדין הזמנה מילתא. משא"כ לדידן דקי"ל כרבא דעצם הקדושה שאני, א"כ ממילא דפלוגתא דרשב"ג ורבנן לא שייכא כלל לדין הזמנה מילתא היא, ורק דפליגי בעיקר הדין דלשמה. והסוגיא דעור הגויל צריך עיבוד לשמה מוכחת דהלכה כרשב"ג. אבל אין זה נוגע לדין הזמנה. אלא דלשיטת הבעהמ"א דמחלק בין עור הבתים שהוא תשמישי קדושה לגויל שהוא עצם הקדושה קשה דכ"ז הוא לענין דין קדושת כתב בזה הוא דחשיבי הבתים רק תשמישי קדושה כיון דבהו עצמן ליכא כתבא. אבל אכתי הן עצמן עצם הקדושה משום דין קדושת תפילין דבזה קדושתן מצד עצמן באה. והפרשיות עם הבתים והרצועות יחדו הן הן עצם התפילין, ואכולהו יחדו חיילא קדושת תפילין, וא"כ הרי שוב הדרא הקושיא לדוכתה מ"ש עור הבתים דעיבוד לשמה דידהו תלי בדין הזמנה מילתא מדין עיבוד הגויל דבעי ודאי לשמה. כיון דגם עור הבתים הוי עצם הקדושה בדין קדושת תפילין. ולשיעת הבעהמ"א צ"ל דאע"ג דעור הבתים הוי עצם הקדושה. אבל מ"מ קדושתן מכח הפרשיות קאתיא, וע"כ לענין עיבוד לשמן שפיר תלי בדין הזמנה מילתא היא. אבל אכתי צ"ע מהסוגיא דמנחות דף ל"ד דאיתא שם א"ר יוסי ומודה לי ר' יהודה ברבי שאם אין לו תפילין של יד ויש לו שתי תפילין של ראש שטולה עור על אחת מהן ומניחה וכו' והא שלח ר"ח משמי' דר"י תפילה של יד עושה אותה של ראש ושל ראש אין עושין אותה של יד לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה. ל"ק הא בעתיקתא הא בחדתתא. ולמ"ד הזמנה מילתא היא דאתני עלייהו מעיקרא, והרי הא ודאי דלענין דין קדושת כתב קדושתה באה תיכף בשעת כתיבה ואין חילוק בין חדתא לעתיקתא, ומדמותר בחדתא לשנות משל ראש לשל יד ש"מ דבדין קדושת כתב של הפרשיות של ראש ושל יד קדושתן שוה, והא דשל ראש קדושתו חמורה הוא רק מדין קדושת תפילין, ובע"כ דהן עצם הקדושה וקדושתן מעצמן מהכתב והבתים ביחד, דהרי התוספת קדושה דשל ראש הוא רק מקדושת התפילין בעצמן ולא ע"י קדושת הכתב שבפרשיות, וא"כ אכתי צע"ק מ"ש עור הבתים מעור הגויל כיון דתרווייהו הן עצם הקדושה וקדושתן מעצמן. ולפירוש השני שכתבנו דהא דתלי לה הגמ' לפלוגתא דרשב"ג ורבנן בדין הזמנה מילתא היא הוא רק לאביי, אבל לרבא הוי פלוגתייהו בעיקר עשית תפילין אם צריך לשמן ואין זה שייך כלל לדין הזמנה מילתא היא, קשה מהא דאיתא במנחות דף מ"ב אר"י אמר רב וכו' עשאן וכו' מן הסיסין כשרה, כי אמריתה קמי' דשמואל אמר אף מן הסיסין פסולה בעינן טוי' לשמה, כתנאי ציפן וכו' עור בהמה טהורה כשרות ואע"פ שלא עיבדן לשמן רשב"ג אומר אף עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדם לשמן, ואם נימא דפלוגתייהו דרשב"ג ורבנן הוא בעיקר עשית תפילין אם יש בהו דין לשמה. א"כ הרי קשה מאי שיאטיה דתפילין וציצית להדדי . אלא ודאי דעיקר הפלוגתא הוי אם הזמנה מילתא היא ובזה שפיר ציצית ותפילין חד דינא להו.

ונראה דמשו"ה הוא שהוסיף הרמב"ם טעמא בעיבוד עור הבתים דכשרין אף שלא לשמן דהוא משום דא"צ עיבוד כלל, ומשום דבאמת שיטתו כשיטת הבעהמ"א דכל דהוא עצם הקדושה הזמנה מילתא היא ובעינן לשמה, וגם ס"ל דגם עור הבתים והרצועות הוויין עצם הקדושה מדין קדושת תפילין והזמנה בהו מילתא היא לכו"ע, ופלוגתא דרשב"ג ורבנן מפרש הרמב"ם דהוא משום דהא דעצם הקדושה שאני וחלה קדושתה ע"י הזמנה הוא דווקא בהזמנה הצריכה מדינא לעצם התפילין והוא עפ"י דין ממעשה התפילין, בהזמנה כי האי הוא דהוי דינא שמועלת לחול בהו דין עצם הקדושה, וממילא דצריכה לשמן, אבל הזמנה שאינה צריכה מדינא לעצם התפילין, א"כ ממילא דאין בה משום עצם הקדושה כלל, והדר דינה ככל דין הזמנה דעלמא דתליא בפלוגתא דהזמנה מילתא היא דפליגי בה רשב"ג ורבנן. ונמצא דטעמא דהרמב"ם וטעמא דגמ' תרווייהו חד טעמא הוא, דכיון דא"צ עיבוד כלל משום הכי הוא דתליא בדין הזמנה מילתא היא אם לא. וניחא השתא הא דבגויל צריך עיבוד לשמה לכו'"ע, דהתם הרי העיבוד מעכב ע"כ חייל בו דין דעצם הקדושה דהזמנה מילתא היא וצריך לשמה לכו"ע. וזהו גם טעמא דהרמב"ם דגם הרצועות צריכות עיבוד לשמן, משום דס"ל דגם הרצועות הויין עצם הקדושה בדין קדושת תפילין, והעיבוד מעכב בהן, ע"כ ממילא דצריכין לשמה.

אלא דצ"ע על דברינו מהסוגיא דמנחות דף ל"ד שהבאנו למעלה דהך דינא אם בחדתתא מותר לשנות משל ראש לשל יד הוא תלוי בפלוגתא דהזמנה מילתא היא. הרי להדיא דלמ"ד הזמנה לאו מילתא היא גם בתפילין לא מהניא הזמנה. ומוכרח מזה אחת משתי אלה, או דגם בעצם הקדושה הוא תלוי בפלוגתא דהזמנה מילתא היא וכדעת התוס', או דתפילין מצד עצמן לא הוויין עצם הקדושה כלל וכדעת בעהמ"א, אבל הא ודאי דגם הזמנה דתפילין תלוי בדין הזמנה מילתא היא וכמבואר בהסוגיא דמנחות, ונסתר כל מש"כ בדעת הרמב"ם. אכן נראה דחלוק דין הזמנה למ"ד הזמנה מילתא היא מהך דינא דעצם הקדושה, דבהך דהזמנה מילתא היא יסוד דינו תלוי רק בשם הזמנה בלבד, וכל הזמנה שהיא חל על ידה קדושה למ"ד הזמנה מילתא היא. משא"כ אם באמת הזמנה לאו מילתא היא ורק דמדין עצם הקדושה קאתינן עלה. א"כ אין יסוד דינו תלוי רק בשם הזמנה, כי אם דיש לו דינים במה חל דין עצם הקדושה, וא"כ אין ללמוד שארי הזמנות מדין עיבוד, ונהי דבעיבוד מוכרח מהא דצריך לשמה כמבואר בהסוגיא דגיטין ובע"כ דחל בו דין עצם הקדושה. מ"מ כ"ז הוא בעיבוד. אבל בשארי הזמנות הדרא לדינא דהזמנה לאו מילתא היא, וזהו הסוגיא דמנחות, ומשום דבאמת הא דצריך עיבוד לשמן היינו לשם תפילין סתמא, וא"כ הא נמצא דהזמנה המיוחדת בשל ראש הוא רק משארי הזמנות, וע"כ אין חילוק בזה בין עצם הקדושה לתשמישי קדושה, ובכל גווני דינו תלוי בדין הזמנה מילתא היא. אבל הרמב"ם דאיירי בדין הזמנה דעיבוד בזה שפיר מחלק בין היכא דחל בה דין עצם הקדושה אם לא, ומיושב היטב דעת הרמב"ם כדעת בעהמ"א וכמש"כ.

והנה התוס' והרמב"ן הרי חולקים על הבעהמ"א וס"ל דגויל ועור הבתים שוין והזמנה לאו מילתא בהו, והסוגיא דסנהדרין דשאני עגלה ערופה דהיא גופה קדושה כתב הרמב"ן דשאני עגלה ערופה דקדושתה מעצמותה, משא"כ בגויל אף דהוא עצם הקדושה אבל קדושתו מחמת כתב היא, וע"כ שוה בדינו לתשמישי קדושה דהזמנה לאו מילתא היא. ונראה עוד, דשאני עגלה ערופה דע"י ההזמנה בירידתה לנחל איתן חל בה כל דין עגלה ערופה ונגמר בה שם עגלה ערופה בשלימות, משא"כ בסת"מ דעדיין בשעת העיבוד אינן תפילין ואינן ס"ת, ובאנו רק לדון שיחול בה קדושה ע"י ההזמנה, וע"כ לית בה רק דין הזמנה ותליא בפלוגתא דהזמנה מילתא היא, ולשיטה זו שוב קשה מ"ש גויל דצריך עיבוד לשמה מעור הבתים דדין עיבוד לשמה דידהו תלי בדין הזמנה מילתא היא. אכן נראה, דבאמת הא דהזמנה לאו מילתא היא הוא לענין לחול בי' דינים בהחפץ ע"י ההזמנה, אם באיסורי הנאה כמו אורג בגד למת, אם בדיני קדושה כגון עור של ספרים תפילין ומזוזות, שאנו באין למידן בהו אם חל בהו האיסור והקדושה אם לא, זהו עיקר הדין דהזמנה, דאם מילתא היא חל בה האיסור והקדושה ע"י הזמנה, ואם לאו מילתא היא לא חל בה ולא מידי, אבל לענין דין לשמה נהי דהזמנה לאו מילתא היא ולא חייל בהו עוד קדושת תפילין בשעת העיבוד. ומצד עצמה עצם מעשה ההזמנה אינה צריכה לשמה. אבל מ"מ הרי עיקר קדושת תפילין צריך שיהא מעשי' לשמה. וכל עשיותי' שנעשו שלא לשמה הוא חסרון בעצם דין קדושת תפילין, וממילא דאפילו אם נימא דהזמנה לאו מילתא היא מ"מ צריכין שיהיו עשיותי' לשמה משום עצם דין קדושת תפילין. אלא דכ"ז הוא היכא דצריכין עיבוד מדינא אז שפיר שייך לומר דאח"כ כשחל בהו דין ס"ת ותפילין ממילא דצריכין הן אז להעיבוד לשמה כיון דהוא ממעשה הס"ת ותפילין, משא"כ בעור הבתים לדעת הרמב"ם דגם בלא עיבדן כלל כשרים. א"כ הרי לא איכפת לן כלל מצד חסרון לשמה שבהעיבוד דלא גרע נעבד שלא לשמה מהיכא דחסר העיבוד לגמרי דכשרין ג"כ, ורק דאם הזמנה מילתא היא אז חייל בה דין לשמה משום מעשה ההזמנה בעצמה. ואשר ע"כ הא דמפרש הגמ' לפלוגתא דרשב"ג ורבנן בדין אם הזמנה מילתא היא והא דכתב הרמב"ם דלהכי א"צ עיבוד לשמה משום דעור הבתים וא"צ עיבוד כלל חד מילתא הוא, דהואיל שעור הבתים א"צ עיבוד כלל ע"כ ממילא אין כאן חסרון עשי' לשמה בעצם דין קדושת תפילין, וכל החסרון הוא רק במעשה ההזמנה, וזה תלי בדין הזמנה מילתא היא או לא, משא"כ בגויל של ס"ת וקלף של הפרשיות כיון דהעיבוד מעכב בהו א"כ ממילא דצריך שיהא לשמו לכו"ע משום עצם דין קדושת הספרים והתפילין דדינן שעשיותיהן יהיו לשמן. וזהו שפסק הרמב'"ם בגויל וקלף של ספרים ותפילין וכן בעור של רצועות דצריכין עיבוד לשמן משום דכל הני העיבוד מעכב בהן ואין דינן תלוי בדין הזמנה מילתא היא כי אם דלכו"ע בעינן בהו לשמן, משא"כ בעור הבתים דא"צ עיבוד כלל ודינן תלוי בדין הזמנה מילתא היא ע"כ פסק הרמב"ם דא"צ עיבוד לשמן וכרבא דהזמנה לאו מילתא היא. ומתישבים דברי הרמב"ם גם לפי שיטת התוס' והרמב"ן דלא מחלקי בין תשמישין לעצם הקדושה וכש"נ.

ולפ"ז מיושבים היטב דברי הרמב"ם שפסק דמזוזה א"צ עיבוד לשמה, דהנה הך דינא דעיבוד הא אין זה דין בסת"מ לחוד, כי אם בכל מקום דבעינן ספר בעינן עיבוד, דספר היינו מעובד, וכמבואר בהג"מ פ"א מהל' תפילין, והביא זאת מהך דפרשת סוטה צריכה עיבוד, והרי בירושלמי סוטה פ"ב מבואר דמגילת סוטה אין בה משום קדושה משום דניתנה למחיקה וכדאיתא התם דאינה מטמאה את הידים, הרי להדיא דכל דכתיב בי' ספר היינו מעובד ואפילו במקום דלית בי' משום קדושה כלל. ולפ"ז צ"ע בסת'"מ דבעינן עיבוד, [וכדאיתא ברמב"ם פ'"א הי"ד דגם מזוזה שכתבה על עור שאינו מעובד פסולה] אם הוא דין של סת"מ מדין קדושתן, או משום דלא גרע מכל כתיבה וספר שבתורה דבעינן בהו עיבוד, וה"נ סת"מ דכוותה, אבל דין מסויים בסת"מ ליכא שיהיו צריכין עיבוד. והנה בפשיטות נראה הדבר מבואר מהא דאיתא בשבת דף ע"ט הלכה למשה מסיני תפילין על הקלף ומזוזה על דוכסוסטוס קלף במקום בשר דוכסוסטום במקום שער, ואם שינה בזה ובזה פסול, ובירושלמי פ"א דמגילה ס"ת על הגויל במקום שער, וקאי זאת על ההלכה למשה מסיני המוזכרת מקודם וכמבואר ברמב"ם פ"א מהל' תפילין יעו"ש, הרי להדיא דהוא דין מסויים בסת"מ מהלמ"מ, דאי משום דין ספר שבכ"מ הרי ליכא שום חילוקא בין גויל וקלף ודוכסוסטוס ובין מקום שער או מקום בשר דבכל גווני ספר מיקרי, והכא הא תניא דאם שינה בזה ובזה פסול, אלא ודאי ש"מ דהוא דין מסויים בסת"מ בלבד. אכן אכתי צ"ע, דהנה במנחות דף ל"ד ת"ר וכתבתם יכול יכתבנה על האבנים נאמר כאן כתיבה ונאמר להלן כתיבה מה להלן על הספר אף כאן על הספר, או כלך לדרך זו נאמר כאן כתיבה ונאמר להלן כתיבה מה להלן על האבנים אף כאן על האבנים וכו' דנין כתיבה הנוהגת לדורות מכתיבה הנוהגת לדורות וכו', וביאור הסוגיא, דאע"ג דאיכא הלכה בסת"מ דבעינן דוקא גויל וקלף ודוכסוסטוס ובלא"ה מיפסלא, מ"מ על האבנים שפיר הוה מתכשרא מגז"ש דכתיבה כתיבה, אם לא משום טעמא דדנין דבר הנוהג לדורות מדבר הנוהג לדורות דנמצא דילפינן מהג"ש דבעינן דווקא ספר, אכן אכתי צ"ע בעיקר הגז"ש למאי אתיא, כיון דלפי המסקנא נשאר דין סת"מ כפי ההלכה דווקא בגויל וקלף ודוכסוסטוס שבזה נכלל גם דין ספר, וא"כ אכתי עיקר הגז"ש מייתרא. והנראה מוכרח מזה, דבההלכה שנאמרה בגויל וקלף ודוכסוסטוס לא נכלל דין עיבוד, ואי משום ההלכה הוה גם עור מצה ודיפתרא כשר בהו, וע"ז באה הגז"ש במזוזה דבעינן דווקא ספר, ור"ל שיהא דווקא מעובד, אלא דלאחר שנאמרה הגז"ש הרי הוה מצינן למילף דיכתבנה על האבנים וע"ז הוא דקאמר דנין דבר הנוהג לדורות מדבר הנוהג לדורות ובעינן דווקא ספר. ולפ"ז שוב צ"ע בדין עיבוד של סת"מ אם הוא דין מסויים בסת"מ, או מדין ספר של כה"ת כולה, דמההלכה הרי ליכא שום הוכחה ע"ז כיון דלא נכלל בה דין עיבוד, ותרי דיני נינהו, דההלכה נאמרה על עצם העור של גויל וקלף ודוכסוסטוס ומקום שער ומקום בשר, ודין העיבוד הוא במזוזה רק מגז"ש דכתיבה כתיבה דבעינן דווקא ספר, ובזה הרי לא מצינו אם הוא דין מסויים בסת"מ אם לא.

ונראה דבס"ת דכתיב בי' וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר א"כ ודאי דדין עיבוד שלו יש בו גם מדין קדושת ס"ת, דכיון דכתיב ספר בגופי' א"כ גם זה דבעינן בי' ספר הוא ג"כ מדין ס"ת. אכן במזוזה צ"ע, דהנה בהא דדרשינן בה נאמר כאן כתיבה ונאמר להלן כתיבה מה להלן על הספר אף כאן על הספר, פירשו התוס' במנחות שם דהג"ש הוא מכתיבה דפרשת סוטה, אשר לפ"ז צ"ע אם נימא דכיון דילפינן לה מסוטה א"כ הוי דין עיבוד ודין ספר שלה כמו גבי סוטה דאין בה משום קדושה, או דנימא דהא דנלמד בגז"ש מקרא דוכתבתם היינו כמאן דכתיב בה ספר להדיא והדר דין ספר שלה משום דין מזוזה וקדושת מזוזה. אך לפ"ד הרמב"ם נראה הדברים מוכרחים מתוך דברי הירושלמי יומא שהבאנו דפליגי רשב"ג ורבנן בעור מזוזה אם צריכה עיבוד לשמה, ולפ"ד הרמב"ם שהוסיף בפלוגתא דעור הבתים דטעמא דחכמים דא"צ עיבוד לשמן הוא משום דעור הבתים א"צ עיבוד כלל, הרי קשה דהרי רבנן מכשרי גם במזוזה ואע"ג דשם ודאי דצריכה עיבוד והעיבוד מעכב בה.ובע"כ צ"ל דהדין עיבוד של מזוזה כיון דילפינן לי' מכתיבת פרשת סוטה אינו מדין כתיבת מזוזה ורק כדין ספר דפרשת סוטה דאין בזה משום קדושה, וע"כ לענין דינא דלשמה דדינו תלוי רק בדין קדושה דינה שוה כמו שא"צ עיבוד כלל, וזהו דפליגי בה רשב"ג ורבנן כמו דפליגי גבי עור הבתים, כיון דשניהן שוין בדין עיבוד לענין דינא דלשמה וכש"נ. אשר לפ"ז הרי מיושב היטב דעת הרמב"ם שמחלקבין מזוזה לספרים ותפילין, ומשום דלשיטת הרמב"ם דחכמים לא פליגי להכשיר בעיבדן שלא לשמן כי אם בדבר שא"צ עיבוד כלל, א"כ ממילא דרק במזוזה דהעיבוד הוא רק משום דין ספר אבל אין בו משום קדושה, בזה הוא דלא בעי לשמה, משא"כ בס"ת דכתיב ספר בגופי', וכן תפילין דלא כתיב בהו כתיבה כלל הרי בע"כ דדין עיבודן נלמד מס"ת, והעיבוד שלהן יש בו משום קדושה, א"כ הלא צריך לשמה לכו"ע, והירושלמי והסוגיא דגיטין דף נ"ד לא פליגי, וזהו שפסק כן הרמב"ם.

והנה בתוס' במנחות שם עוד פירושא דהגז"ש דכתיבה כתיבה שבמזוזה הוא מכתיבה האמורה בס"ת, ופירוש זה יותר מסתבר דהרי מזוזה הוי חד ענינא עם ס"ת, דאית בהו קדושה, ופירוש זה עולה לדעת הראשונים דס"ל דגם בכתיבה נחלקו רשב"ג ורבנן, ולפ"ז מזוזה וספרים ותפילין שוין בדינייהו, ושפיר מתפרש דהגז"ש דכתיבה כתיבה הוא מס"ת. אכן לדעת הרמב"ם הרי נתבאר דמדפליגי רשב"ג ורבנן בעור מזוזה אם צריכה עיבוד לשמה ש"מ דבמזוזה אין בדין עיבודה משום קדושה, שמשו"ה מתחשבא לעטן לשמה כמו דבר שא"צ עיבוד כלל, ובע"כ דהגרש דכתיבה כתיבה היא מפרשת סוטה. ועיין בתשובת הרמב"ם שהובאה בכ"מ שם הטעם דבמזוזה א"צ עיבוד לשמה וז"ל מפני שלא נשמע במזוזה עיבוד לשמה וכו' והיכא דלא איתמר לא איתמר, וא"ת מ"ש ס"ת ותפילין צריכין עיבוד לשמן, לפי שעצמו של ס"ת ועצמן של תפילין הן המצוה וכו' ועצמה של מזוזה אינה המצוה ולא תחשב מצוה אלא מפני שהבית חייב וכו' ע"כ, ולכאורה אינו מובן דהרי הדין לשמן של סת"מ הוא מחמת עצם דין וקדושת חפצא שע"י הכתב שבהן הוא, ואין זה שייך כלל לדין חובת וקיום המצוה שבהן, וא"כ מאי שייכות הוא דין מצותן לענין הדין של לשמה, ומאי נ"מ אם הוא חובת הגוף או חובת בית, כיון דעכ"פ קדושתן חדא היא והכתוב בזה כתוב בזה, אכן לענין מאי דאיירינן בהגז"ש דכתיבה כתיבה דנוכל למילפה או מכתיבת פרשת סוטה או מכתיבת ס"ת בזה שפיר שייך הך פירכא לענין עיקר הילפותא דיותר שוה מזוזה לפרשת סוטה דתרווייהו אינן חובת הגוף משא"כ ס"ת דהיא חובת הגוף, וכמו דאמרינן התם דנין דבר הנוהג לדורות מדבר הנוהג לדורות וה"נ דכוותה. וממילא כיון דהדין ספר ילפינן לי' מפרשת סוטה ע"כ לא בעינן לשמה בעיבודה וכש"נ.

פרק א הלכה טו

[רקע]

(פ"א מהל' תפילין הט"ו) "הכותב ס"ת או תפילין או מזוזה ובשעת כתיבה לא היתה לו כוונה וכתב אזכרה מן האזכרות שבהן שלא לשמן פסולין" עכ"ל, מבואר בדברי הרמב"ם דרק אזכרות אם לא כתבן לשמן הוא דפסולין הס"ת והתפילין והמזוזה, אבל דין כתיבת סת"מ עצמו כשר גם בלא כוונה [דברי תרי מילי נפרדים נינהו, דכוונת אזכרות הוא לשם קדושת השם וכמבואר בגיטין (דף כ.) ולא כוונת קדושת סת"מ] וכן לקמן בפ"י כשחשב כל הדברים שס"ת נפסלת בהן חשב שם רק שכתב האזכרות בלא כוונה, ולא הזכיר שם דגם ביתר הכתיבה אם לא כתבה לשם ס"ת דפסולה, והיינו משום דהרמב"ם סופר דבדין קדושת סת"מ כשר גם בלא כוונת כתיבה לשמה, ורק בדין קדושת אזכרות היא דבעינן שיכתבם לשם קדושתן.

[קושיה]

וקשה מהא דאיתא בגיטין (דף מה:) דפריך שם על הא דתניא "ומעשה בנכרי אחד בצידן שהי' כותב ספרים והתיר רשב"ג ליקח ממנו ורשב"ג עיבוד לשמן בעי כתיבה לשמן לא בעי וכו'", ומסיק שם דבאמת לרשב"ג דבעי עיבוד לשמן גם כתיבה לשמן הוא לעיכובא, ולפ"ז צ"ע על הרמב"ם שפסק בפ"א שם הי"א דגויל של ס"ת וקלף של תפילין אם עיבדן שלא לשמן פסולין. וכן פסק בפ"י שם, וא"כ הרי כש"כ דבעינן כתיבה לשמן וכמבואר בהסוגיא דגיטין וצ"ע.

[תירוץ]

והנה בעיקר החילוק שבין כתיבה לעיבוד לדעת הרמב"ם, נראה דהוא משום דהרמב"ם ס"ל דכתיבה כיון שבה הוא דנגמר וחל כל דין ושם סת"מ, דפרשה הכתובה היא היא עצם הסת"מ. ומשו"ה לא בעינן בה כוונת לשמה, כיון דמעשה הכתיבה היא בעצמותה עצם מעשה הסת"מ, ע"כ חייל בה קדושת סת"מ ממילא וסתמא לשמן קאי. משא"כ בעיבוד דאכתי לא נעשו סת"מ ורק מעשה הכשר בלבד הוא דהוי, וע"כ בעינן בו כוונת לשמה. כיון דבלא"ה אין בהמעשה שום חלות קדושה כלל. אשר לפ"ז מתישבא היטב הסוגיא דגיטין גם לדעת הרמב"ם, דנראה דהא דמעשה נכרי לא הוי בכלל לשמה, אין זה רק משום חסרון מחשבתו. כי אם דהנכרי מופקע מעיקר דין עשית לשמה, וכך הוא דינו דאין במעשיו כל עיקר החלות של לשמה, ומשום דכל שאינו בקדושת ישראל אינו בכלל עשית קדושה ולשמה של סת"מ, אשר לפ"ז זהו דפריך הגמ' ולרשב"ג עיבוד לשמן בעי כתיבה לשמן לא בעי, דבנכרי דהלשמה פקע בי' מדינא א"כ הרי פקע מיני' גם הך דינא דסתמא לשמן קאי כיון דגם עיקר מעשיו לית בהו חלות דין דלשמה, וממילא דכתיבה ועיבוד שוין בי', ואדרבה כתיבה עוד בעי יותר לשמה. כיון דהוא עיקר הסת"מ, אבל אה"נ דבישראל שפיר י"ל דכתיבה עדיף דסתמא לשמן קאי. והרמב"ם דפסק דכתיבת נכרי בסת"מ פסולה מקרא דוקשרתם וכתבתם. וכל כתיבת סת"מ אינה רק בישראל, ע"כ ממילא דבכתיבה אמרינן דסתמא לשמן קאי, ומשו"ה הוא שהשמיט בכתיבה כל הדין לשמן של סת"מ, ולא הביא רק הלשמן של אזכרות שהוא דין בפ"ע ולא אמרינן בי' סתמא לשמן קאי, ועיין בתוס' שהקשו דמאי פריך מעיבוד לכתיבה ודילמא שאני כתיבה דסתמא לשמן קאי ונשארו בצ"ע, ובע"כ כמש"כ דנכרי שאני דלית בי' גם הדין של סתמא לשמן קאי.

[קושיה על התירוץ]

אלא דקשה מהא דכתב הרמב"ם בפ"א מהל' תפילין הי"א ז"ל "גויל של ס"ת וקלף של תפילין וכו' ואם עבדן שלא לשמן פסולין לפיכך אם עבדן הנכרי פסולין, אע"פ שאמרנו לו לנכרי לעבד עור זה לשם הספר או לשם התפילין פסולין שהנכרי על דעת עצמו הוא עושה לא על דעת השוכר אותו" עכ"ל, הרי דתלי לפסול הנכרי בטעמא דעושה על דעת עצמו הא לא"ה הי' העיבוד כשר, ומבואר מזה להדיא דאין מעשה נכרי מופקע מדין תורת לשמה של סת"מ,

[תירוץ קושיה ב']

אכן נראה דהא דכתב הרמב"ם שהנכרי ע"ד עצמו הוא עושה. אין פירושו דמשו"ה חיישינן שמא לא נתכוין כלל לשם הסת"מ, א"כ ממילא דמופקע גם מדין לשמה שלהם, ומחשבתו לשמן אינה מועלת כלל, אלא דאם הי' חל הדין במעשיו שהן נעשין על דעת ישראל, א"כ אז הי' מיחשב זאת עיבוד לשמן, ולא שייך הא דעצם מעשיו מופקעין מדין חלות לשמה, כיון דהעיבוד הוא רק הכשר בעלמא, וע"כ שפיר אם הי' חל במעשיו הך דינא דנעשין על דעת הישראל הי' סגי להדין לשמה של עיבוד, והא דנכרי עושה ע"ד עצמו זהו גופא יסוד הדין מה דמעשיו מופקעין מדין תורת לשמה. ומיושב היטב דעת הרמב"ם וכמש"כ, וכבר הערני כה ידידי הגרש"ז שי' בהסוגיא דגיטין דף כ"ג דנכרי פסול לכתוב את הגט משום דנכרי אדעתא דנפשי' קעביד, דאין זה רק משום אומדנא דלא נתכוין לשמה כי אם דהוא פסול מדינא, והביא לזה מדברי הרמב"ם בפ"ג מהל' גירושין הט"ו שפסק דישראל מחלל שבתות בפרהסיא ג"כ דינו כנכרי בזה, ואם נימא דהוא רק אומדנא בלבד מאי שייכות הוא בזה הדין דמומר לחלל שבת בפרהסיא דינו כנכרי לכל דבריו, א"ו דהפסול דנכרי הוא מדינא. והיינו כמש"כ דהא דנכרי אדעתא דנפשי' קעביד הוא דינא דלא חייל בי' דין ציווי הבעלים, ושם בגירושין הדבר פשוט, דבלא ציווי הבעל הא לא הוי לשמה, אלא דגם הכא ג"כ נכון כמש"כ דבלא חלות דין של ציווי ישראל לית במעשיו דין תורת לשמה של סת"מ וכמש"כ.
ויסוד דבר זה נלמד הוא מהסוגיא דגיטין דף מ"ה דס"ת שכתבו נכרי תניא אידך קורין בו. ומוקי לה שם בסוגיא כמ"ד דלא בעינן כתיבה לשמן.

[קושיה נוספת]

וקשה דבאזכרות הא ודאי דבעינן לשמן לכו"ע וכדאיתא בגיטין דף כ' ודף נ"ד ולא מצינו בזה שום פלוגתא כלל, וא"כ איך כשר הס"ת שכתבו נכרי וקורין בו והא חסר הלשמן של אזכרות. והנראה לומר בזה דהנה שם בסוגיא עוד א"ר נחמן נקיטינן ס"ת שכתבו מין ישרף כתבו נכרי יגנז, ועיין ברמב"ם בפ"ו מיסודי התורה שכתב הטעם דישרף לפי שאינו מאמין וכותב האזכרות שלא לשמן. וקשה לפמש"כ בדעת הרמב"ם דנכרי אינו בר לשמה וכל מעשיו הן מופקעין מתורת לשמה, א"כ אמאי בכתבו נכרי יגנז והוא לא חלה על האזכרות תורת לשמן והוי כמו שכתבו מין.

[תירוץ על קושיה ג']

והפשוט בזה הוא דדין לשמה של סת"מ ודין לשמה של אזכרות חלוקין הן בזה, דז"ל הרמב"ם שם: "אבל אפיקורוס ישראל שכתב ס"ת שורפין אותו עם האזכרות שבו מפני שאינו מאמין בקדושת השם ולא כתבו לשמו אלא שהוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים והואיל ודעתו כן לא נתקדש השם" עכ"ל. הרי דלענין דין קדושת אזכרות אין דין כוונה של לשמו שהוא באמת דבר נוסף על מעשה הכתיבה. כי אם דהוא זה במעשה הכתיבה עצמה אם נכתבה בתורת שם אם לא. וכל שהוא נכתב בתורת שם חל בי' קדושת שם ואית בי' הלאו דלא תעשון וגו'. וכמש"כ הרמב"ם דהפקעת קדושת שם בכתבו מין הוא מפני שהוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים, ור"ל דלא נכתב בתורת שם כלל, אבל לא דיש בו דין נוסף של כוונה לשמו, אשר לפ"ז הרי ניחא הא דכתבו נכרי יגנז, דנהי דמעשיו מופקעין מדין תלות לשמה, אבל מ"מ כתיבתו היתה בתורת קדושת השם, וזה מעצם דין מעשה הכתיבה שאין חלוק בזה בין כתבו נכרי לכתבו ישראל, וקאי בלאו דלא תעשון וגו' ויגנז. משא"כ לענין הדין לשמה של סת"מ דהוא זה דין נוסף של כוונת לשמה נוסף של מעשה הכתיבה, בזה הוא דאמרינן דנכרי שאין בו קדושת ישראל מופקע מזה ואין במעשיו תורת לשמה כלל, אשר לפ"ז הרי מבואר היטב הא דתני דס"ת שכתבו נכרי קורין בו דמפרש לה הסוגיא משום דלא בעינן כתיבה לשמן.

[הווה אמינא של קושיה ותירוצה]

ולא קשה מהא דבאזכרות בעינן ודאי לשמן לכו"ע. משום דבאמת איירי כשישראל עומד על גביו ומלמד אותו שיכתוב לשמן, אלא דכיון דנכרי על דעת עצמו הוא עושה ומחשבתו לשמן הוא כוונת עצמו ולא על דעת ישראל, א"כ הא ממילא דלענין קדושת סת"מ מעשיו מופקעין מתורת לשמה ובע"כ דלא איתכשרא כתיבתו אם לא דלא בעינן כתיבה לשמן משא"כ לענין הדין לשמן המיוחד באזכרות דמהניא בזה גם כוונת נכרי ע"כ שפיר מתכשרא כתיבתו ע"י האחרים המלמדין אותו שיכתוב לשמן.
האומנם דנראה דכל מש"כ בדין כוונת האזכרות הוא רק לענין הלאו דלא תעשון וגו', ומשום דכיון דנכתב בידיעה וכוונה שהוא השם חיילא בי' קדושת אזכרה וקאי בלאו דלא תעשון וגו', אבל מ"מ י"ל דלענין דין הכשר כתיבתו צריך כוונת לשמו, ומשום דלא סגי בחלות קדושת השם שבו. כי אם דבעינן שיהיו כל עשיותיו לשמו, וממילא דלענין הכשרא דסת"מ בעינן דוקא שכל האזכרות יהיו כתובין לשם קדושת האזכרה, אשר לפ"ז אכתי צ"ע סוגית הגמ' בס"ת שכתבו נכרי דקורין בו משום דלא בעינן כתיבה לשמן והא אכתי מיחסרא הלשמן של קדושת האזכרות דמעכב בסת"מ, שבזה הנכרי פסול כיון דאין במעשיו דין תורת לשמה, אכן נראה דעיקר דין זה במחלוקת שנוי. והסוגיא מתישבת לדברי הכל. דהנה הטור ביו"ד סי' רע"ד כתב וז"ל צריך שיאמר הסופר כשיתחיל לכתוב ספר זה אני כותב לשם קדושת ס"ת וכו' ואם לא עשה כן פסול. ובסי' רע"ו כתב וז"ל אע"פ שאומר בתחילת הספר שכתבו לשם קדושת ס"ת בכל פעם שכותב שם צריך לחשוב שכותב לשם קדושת השם עכ"ל, וכבר הקשו דמ"ש כוונת קדושת אזכרות דסגי במחשבה לחוד מדין כוונת כתיבת כל הס"ת דצריך דוקא שיאמר ולא סגי במחשבה בלבד, עיי"ש בב"י ובט"ז , ולפי דברינו נראה דה"ט דהטור, דשאני דין לשמן של סת"מ דהוא דין כוונה ומחשבה נוספה של לשמן, וע"כ בעינן בזה דיבור כדילפינן לה מפיגול, משא"כ לענין דין כוונה המיוחדת בכתיבת אזכרות וקדושתן דהוא רק שיכתבם בתורת השם ושיהיו מעשיו וידיעתו מכוונים שכותב את השם. ונמצא דהוא זה רק כוונת וידיעת מעשה הכתיבה בלבד שהוא זה כתיבת השם, ולא חלות דין נוסף של כוונה וע"כ סגי בזה במחשבה לחוד, הרי להדיא בדעת הטור דגם לענין הכשר כתיבת האזכרות יסוד דין כוונתם הוא רק שיכתבם בתורת השם, אכן בסמ"ג וספר התרומה כתוב בכתיבת האזכרות דצריך שיאמר בפיו דוקא, וש"מ דס"ל דלענין כתיבת השם צריך כוונה לשמו נוסף על מעשה הכתיבה ומשו"ה הוא דבעינן שיאמר בפיו. והנה לדעת הטור הרי הסוגיא ניחא בפשיטות, כמש"כ דלענין כתיבת האזכרות כשרה כתיבת נכרי באחרים עומדים ע"ג, וכמש"כ הטעם הטעם דאין בזה דין כוונת לשמן, אלא דנראה דגם לדעת הסמ"ג וסה"ת ג"כ ניחא הסוגיא כמש"כ, דהא מיהא דשני דינים נפרדים הם באזכרות, חדא דין כתיבתן בתורת שם שזהו עצם מעשה האזכרות שבזה חיילא עלייהו דין אזכרות וקדושת השם, ושנית חלות דין הכוונה דלשמן שהוא דין הכשר כתיבתן, וע"כ נראה דנהי דעיקר דין כתיבתו בתורת שם זהו לכו"ע וכמו שהבאנו מהסוגיא דגיטין דליכא שום פלוגתא בזה, אכן כ"ז הוא לענין הכוונה דבעינן שיכתבנו בתורת השם דהוא דין בפ"ע בחלות דין קדושת אזכרות הנאמר על מעשה כתיבתן אשר בלא זה אין בו קדושת השם ואינו בכלל אזכרה, ואין זה שייך כלל לדין לשמה, משא"כ הדין השני שבאזכרות שהוא דין לשמה בהכשר כתיבתו שפיר י"ל דהוא שוה בדינו לדין לשמה של שאר כל הכתיבה של סת"מ, ולמ"ד דלא בעינן כתיבה לשמן בסת"מ פקע גם הך דינא דלשמן של אזכרות, אשר ע"כ ממילא ניחא הא דכשר בכתבו נכרי משום טעמא דלא בעינן כתיבה לשמן, דזה מועיל לענין דין לשמן האמור בין בכתיבת סת"מ ובין בכתיבת אזכרות, ולענין כוונת כתיבת האזכרות שהוא מעצם מעשה הכתיבה הרי מתכשרא בכתיבת נכרי באחרים עומדין ע"ג שיראו שכותב לשמו, ומתישבא היטב הסוגיא לכו"ע וכש"נ.
אכן הרי כ"ז הוא אם נימא דהא דנכרי לאו בר לשמה הוא מדינא, וע"כ שפיר נוכל לחלק בין דין לשמן של סת"מ ובין דין כוונת אזכרות, אבל אם נימא דכל החסרון לשמה שבנכרי הוא רק משום דאדעתא דנפשי' קעביד ולא נתכוין כלל לשמה, והכל תלוי בתר מחשבתו, א"כ הרי אין לחלק בין כוונה לכוונה, וכוונת לשמן וכוונת כתיבת האזכרות שניהן שוין בזה, והדרא קושיא לדוכתה על הא דתני דס"ת שכתבו נכרי קורין בו דמפרש לה בסוגיא שם משום דלא בעינן כתיבה לשמן והא חסר כוונת אזכרות שזה מעכב לכו"ע, אלא ודאי כמש"כ דכתיבת נכרי מופקעת מדינא מתורת לשמה, והא דנכרי אדעתא דנפשי' קעביד הוא ג"כ מדינא דלא חל בי' דין ציווי הבעלים, ושפיר חלוק בזה דין כוונת לשמה מדין כוונת קדושת אזכרות, ונמצא דכל דברינו מוכרחים ומבוארים מתוך הסוגיא, ומיושב היטב דעת הרמב"ם כמש"כ.