חידושי ר' חיים/הלכות שחיטה

פרק יב הלכה ט

היתה בת הצביה הזאת נקבה וילדה בן ושחט את הנקבה בת הצביה ואת בנה לוקה עכ"ל.

  בדברי הרמב"ם האלו מבואר דאע"ג דכל חיובו הוא משום שה ואפילו מקצת שה, וכמבואר בחולין דף ע"ט ע"ב, מ"מ לוקין עליו, דמאחר דנכלל בכלל הלאו דושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד ע"כ לוקין עליו, וקשה מהא דפסק הרמב"ם בפ"א מהל' מאכלות אסורות הי"ג ז"ל: ״כלאים הבא מבהמה טהורה עם חיה טהורה וכו' חלבו אסור ואין לוקין עליו״ עכ"ל, והרי התם ג"כ איכא הך דינא דשור ואפילו מקצת שור, וכמבואר בחולין דף ע"ט שם דכמו דאמרינן שה ואפילו מקצת שה הכי נמי אמרינן צבי ואפילו מקצת צבי, וא"כ הוא הדין שור ואפילו מקצת שור, ואמאי פסק הרמב"ם דאין לוקין על חלבו, לילקי על הך דינא דמקצת שור כמו על הך דמקצת שה, ולכאורה הוא תמוה.

  והנראה לומר בזה דהנה הא דחלב בהמה אסור וחלב חיה מותר, הרי נראה דאין הדבר תלוי בגוף החלב עצמו אם דין בהמה ביה או דין חיה, אלא בכל הבהמה והחיה כולה הדבר תלוי, דחלב שור וכשב כתיב, והוי הגזירת הכתוב דתלוי באם כולו הוא שור וכשב חלבו אסור ואם הוא חיה חלבו מותר, ולפ"ז י"ל דבכל כלאים הבא מבהמה וחיה לית בחלבו שום תערובות של איסור והיתר כלל, דנהי דגוף החלב עצמו הרי הוא תערובות של בהמה וחיה ביחד, אבל מכיון דאיסורא דחלב לא תלי כלל בדין בהמה שעל עצם החלב גופיה, ורק דעל גוף הבהמה והחיה הוא דנאמר בהן דינא שחלבם אסור או מותר, ודין איסורא והיתרא דהחלב תלוי בעצם הבהמה והחיה כולה, א"כ ממילא דהחצי בהמה שבו גורם לאסור את כל החלב כולו אף אותו שבא מחלק החיה, והחצי חיה שבו גורם להתיר את כל החלב אף אותו שבא מחלק הבהמה. והכי נראה מסתברא, דהרי יסוד הך דינא שחלב חיה מותר וחלב בהמה אסור, הלא הוא חלות שם חלב ואיסור חלב בהחפצא, וממילא דהחצי בהמה שבו גורם למיחל שם חלב דאיסורא על כל החלב כולו והחצי חיה שבו גורם להפקעת שם חלב דאיסור מכל החלב כולו, דכל חלות שם שבהחפצא תליא בכולה אם היא בהמה או חיה.

  ולפ"ז הרי ניחא דעת הרמב"ם, דלענין איסורא דאותו ואת בנו הלא הכל תלוי בגוף דבר הנשחט אם הוא שור ושה או חיה, וכדכתיב בקרא ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, וע"כ כיון דגוף הכוי הרי הוא תערובות של בהמה וחיה יחד וקי"ל דשה ואפילו מקצת שה ע"כ שפיר פסק דחייבין עליו משום אותו ואת בנו, משום זה המקצת שה דאית ביה, וסגי בזה המקצת שהוא שור ושה לחיובי עליה משום אותו ואת בנו, משא"כ גבי חלב דנתבאר דהחצי בהמה שבו גורם למיחל איסורא על כל החלב כולו, והחצי חיה שבו גורם להפקעת שם חלב דאיסורא מכל החלב כולו, ע"כ ממילא דאין בו רק איסורא ולא מלקות, כיון דאית ביה בהחלב תרתי, איסורא מצד החצי בהמה, והיתרא מצד החצי חיה, א"כ אין בו לאו גמור שיתחייב עליו, ולא שייך על זה כלל הא דשה ואפילו מקצת שה, דבהך גזירת הכתוב לא נאמר שיהא דין מקצת שה ככולו שה, כי אם דהגזירת הכתוב הוא דאותו מקצת שה דאית ביה יש עליה דין שה, וא"כ אכתי אית ביה גם צד חיה למיחל גם צד היתרא על כל החלב, וממילא דאין חייבין עליו כיון דאין כאן לאו גמור, וכמו שנתבאר.

  והנה בחולין דף ע"ט שם פריך הגמ' והא דתנן כוי אין שוחטין אותו ביו"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו במאי עסקינן אי בתייש הבא על הצביה לשחוט וליכסי צבי ואפילו מקצת צבי, ובתוס' שם הקשו וז"ל הא גבי מתנות כי אמרינן שה ואפילו מקצת שה לא חשיב משום הכי כולו שה להתחייב בכל המתנות א"כ הכא נמי לא חשיב כאלו הוא כולו דם צבי אלא חציו, ובפ"ק דביצה (ח' ע"ב) אמרינן לא כוי בלבד אמרו אלא אפילו שחט בהמה וחיה ועוף ונתערבו דמם זה בזה אסור לכסות ביו"ט. ולפי מה שנתבאר בדעת הרמב"ם י"ל דהכא בכוי ליתא שום תערובת של דם פטור כלל, כי אם דכל הדם כולו הרי הוא חייב בכיסוי מחמת החצי חיה שבו, ומשום דיסוד דין חובת כיסוי תלוי רק בהדבר הנשחט, ועליה הוא דנאמר דין חיה, דחיה הנשחטת דמה טעון כיסוי, ובהמה הנשחטת אין דמה טעון כיסוי, וכדכתיב בקרא אשר יצוד ציד חיה ועוף וגו', אבל בעצם הדם לא איכפת לן ביה מידי אם הוא דם חיה או דם בהמה, אשר ע"כ שפיר אמרינן דאם אך צבי ואפילו מקצת צבי מועיל המקצת צבי שבו לחייב את הדם כולו בכיסוי, אף אותו שבא מחלק הבהמה, ולא איכפת לן כלל מה דהוא דם בהמה, דמ"מ כיון דגוף הדבר הנשחט יש בו גם צד חיה, ע"כ ממילא דמתחייב כל הדם מחמתו בכיסוי, ואין זה דומה למתנות, דהתם תלוי בגוף המתנות אם הם חיה או בהמה, וע"כ אינו חייב רק במקצתן.

  ועיין ברמב"ם פי"ד מהל' שחיטה ה"ד שפסק דכלאים הבא מבהמה וחיה דמו חייב בכיסוי ואין מברכין עליו, ואם נימא דדעת הרמב"ם היא דחשוב תערובות דם חיוב בדם פטור, א"כ הא איכא כאן דם חיוב בודאי, ואמאי אינו מברך עליו, אלא ודאי כמו שכתבנו דדין כיסוי בנשחט הוא דתלוי חיובו, וכל הדם יש בו צד חיוב משום צד חיה שבו, וצד פטור משום צד בהמה שלו, ולהכי הוא דפסק הרמב"ם דאין מברכין עליו, כיון דאין חיובו גמור, ואין המצוה שלמה, דהא אית ביה גם צד פטורא, וכמו שפסק כן גם בדין נולד מהול וגר שנתגייר כשהוא מהול דאין מברכין על הטפת דם ברית, ואע"ג דלדעת הרמב"ם שם חיובו הוא ודאי ולא מספק, אלא דכל שאין המצות בשלימות אין מברכין עליה, והכי נמי הכא גבי כיסוי דכוותה, ומ"מ לגבי יו"ט שפיר מכסין אותו גם ביו"ט כיון דחיובו בכל הדם הוא בתורת ודאי, וכמו שנתבאר.