חידושי ר' חיים/הלכות שבועות
וכן מי שהיתה עליו מלוה בשטר וכפר בה ונשבע פטור משבועת הפקדון שהרי בשטר נשתעבד הקרקע ונמצא זה ככופר בקרקע וכבר בארנו שהכופר בקרקע פטור משבועת הפקדון עכ"ל.
והוא בשבועות דף ל"ז ע"ב ר' יוחנן אמר הכופר בממון שיש עליו עדים חייב בשטר פטור וכו' משום דהוה שטר שעבוד קרקעות ואין מביאין קרבן על כפירת שעבוד קרקעות ע"כ, והנה כבר הקשו הראשונים שם דא"כ גם במלוה על פה יחשב כפירת שעבוד קרקעות ויפטר דהא ר' יוחנן ס"ל שעבודא דאורייתא בב"ב דף קע"ה ע"ב, ועיין בתוס' שתירצו דאיירי במחל לו השעבוד או שאין לו קרקע, אכן הרמב"ם הרי סתם הדבר ולא חילק בין מחל ללא מחל, וש"מ דס"ל דבכל גווני בממון שיש עליו עדים חייב, וצ"ל דדעת הרמב"ם היא דהואיל והפקיעו חכמים השעבוד ומלוה על פה אינו גובה מן הלקוחות ע"כ לא הויא תו שעבוד קרקעות, ומימרא דר' יוחנן מוכחת כן דנאמרה בסתמא דממון שיש עליו עדים חייב, ואכתי צע"ק דהרי בסוגיין לא נאמר מלוה שיש עליה עדים כי אם ממון שיש עליו עדים דכייל כולהו גווני, ומצינו ממון שיש עליו עדים שגובה מנכסים משועבדין, כדאיתא בב"ב דף מ"א ע"א דהמוכר שדה בעדים גובה מנכסים משועבדים ושם הא הוי בודאי שעבוד קרקעות כיון דגובה ממשועבדים. וסתימת הסוגיא ולשון הרמב"ם הרי משמע דלא מיפטר רק בכפירת שטר, וצ"ע דמאי שנא.
ואשר יראה לומר בדעת הרמב"ם, דבאמת הרי בכל שעבודא תרתי איכללו ביה, שעבוד הנכסים מכל שיש לו בין קרקעות ובין מטלטלין, ושעבוד הגוף דהוא עצם החוב בחיוב גברא דרמי עליה לשלם חובו, וזהו עיקר חיובו ועיקר שעבודא, ושעבוד הנכסים ממילא הוא דקאתי, וכמבואר בב"ב דף קע"ד ע"א דשעבוד הנכסים לית בהו רק דין ערב, וכמבואר כל זה בר"ן פ' הכותב בשם ר"ת. אשר על כן לענין דינא דשעבוד קרקעות, נהי דשעבוד הנכסים הוי בכלל תביעת קרקע ומשום דאיכלל בזה גם השעבוד קרקעות, אבל לענין עצם החוב ושעבוד הגוף שלו בזה לא שייך כלל דין שעבוד קרקעות, וגם דין גבית החוב מהנכסים הרי הוא מתחלק, דאם באנו לדון מחמת דין שעבודא דאורייתא, דהנכסים בעצמן משועבדים לגבית החוב גם בלא דין גביה של הלוה, וכדחזינן דגובה גם מן הלקוחות, בזה ודאי דין תביעת קרקע ביה, כיון דהוי זכות ושעבודא דרמיא על עצם הנכסים דאית בהו גם קרקעות, משא"כ אם נדון בדין גביה שבנכסים הבא מחמת חיובא דלוה, שמחוייב לשלם מנכסיו, בזה לא איכפת לנו כלל אם הוא מקרקעי או מטלטלי, דמ"מ הכל הוא מחמת עיקר חובו שהרשות בידו לשלם מכל מה שירצה, ואין בו דין קרקע כלל, וא"כ לענין קרבן שבועה, נהי דכפירת שעבוד הנכסים הוי זאת כפירת קרקע, אבל הרי יש כאן גם כפירת עצם החוב וחיוב תשלומין שלו שזהו יסוד כפירתו דאין בה דין קרקע כלל, ועל זה שפיר מתחייב בקרבן שבועה, ורק בשטר הוא דחשוב כפירת שעבוד קרקעות, משום דשטר יש בו דין הקנאת שעבוד, ע"כ זהו דמשוי ליה גם לעצם החוב שיהא בכלל שעבוד קרקעות, וגם דהשטר מועיל דאינו נגמר כפירת וגזלת החוב כי אם בצירוף כפירת וגזלת השעבוד נכסים שבשטר, ולהכי הוא דיש בו דין כפירת קרקעות להפטר מקרבן שבועה. ולפ"ז נמצא, דגם מדין תורה דגובה מנכסים משועבדין גם בלא שטר, מ"מ אין בו דין קרקע ומתחייב בקרבן שבועה מחמת כפירת עצם החוב, וממילא דגם במוכר שדה בעדים חייב בקרבן שבועה, ורק בשטר לבד הוא דאית ביה דין כפירת שעבוד קרקעות, ומיושב היטב סתימת לשון הסוגיא ולשון הרמב"ם, וכמו שנתבאר.
והנה בב"ק דף ק"ד ע"א איתא עדיין אני אומר אימתי אינו משלם חומש על גזל אביו בזמן שלא נשבע לא הוא ולא אביו, הוא ולא אביו אביו ולא הוא הוא ואביו מנין ת"ל אשר גזל ואשר עשק והוא לא גזל ולא עשק וכו', ופריך שם בגמ' וניחייב בנו חומש אשבועה דידיה, אמרי בשאין גזלה קיימת, אי בשאין גזלה קיימת אפילו קרן נמי לא משלם, לא צריכא דאיכא אחריות נכסים, וכי איכא אחריות נכסים מאי הוי מלוה על פה היא ומלוה על פה אינו גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות, אמרי בשעמד בדין, אי בשעמד בדין אפילו חומש נמי משלם, אמר ר"ה ברי' דר"י לפי שאין משלמין חומש על כפירת שעבוד קרקעות, וקשה לפי המסקנא דהפטור הוא בגוונא דהוי שעבוד קרקעות א"כ למה לי קרא דאשר גזל דאינו חייב על גזל אביו והא בלאו הכי מיפטר משום דהוי שעבוד קרקעות, וצ"ל דהקרא דאשר גזל הוא אסמכתא בעלמא, ועיין בשיטה מקובצת שהביא מהסוגיא דלעיל דף ס"ז דאיתא שם מה ת"ל אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר ואם לאו דמים בעלמא בעי שלומי, האי אשר גזל מיבעי למעוטי גזל אביו שאינו מוסיף חומש א"כ וכו', הרי להדיא דהויא דרשא גמורה ולא אסמכתא, וצ"ל דאצטריך קרא לנשבע אביו והודה הוא דבשעת הודאה לא איכפת לן אם הוא שעבוד קרקעות או מטלטלין. אכן ברמב"ם פ"ז מהל' גזלה ז"ל: ״בד"א כשהי' חייב לשלם מחמת עצמו אבל אם הי' חייב לשלם מחמת אביו אינו משלם חומש כיצד כגון שגזל אביו או גנב או שהיה חייב לאחרים והבן יודע וכפר הבן ונשבע ואח"כ הודה משלם הקרן בלבד שנאמר אשר גזל על גזלו הוא מוסיף חומש ואינו מוסיף חומש על גזל אביו״ עכ"ל, הרי דפסק הרמב"ם דהויא דרשא גמורה ועיקר הדין הוא דהבן אינו מחוייב חומש בשבועתו על חוב וגזל אביו, ולפ"ז הדר קשה דתיפוק לן דפטור משום דהוי שעבוד קרקעות.
אכן לפי מה שנתבאר הרי ניחא, דבשבועת הבן וכפירתו הלא תרתי איכללו בה, גזל הבן עצמו כיון דהנכסים הם תחת ידיו, וגזלת האב, ודיניהם חלוק, דלענין גזל הבן עצמו הרי ליכא רק כפירת שעבוד הנכסים בלבד, דשעבוד הגוף הרי ליכא על הבן, ואין עליו שום חיוב כלל לסלק חוב אביו, ורק הנכסים המשועבדין מחמת חוב אביו הם תחת ידיו בירושתו, דזה לא הוי רק כפירת שעבוד נכסים, וכיון דבנכסים שירש איכא גם קרקעות א"כ ממילא דדין כפירת שעבוד קרקעות בהו דפטור מקרבן וחומש, משא"כ אם נבא לדון על כפירתו בשעבוד אביו, בזה שפיר איכא שעבוד הגוף ודין חובת תשלומין, דאע"ג דמיית לא פקע שעבודא מיניה, ויורש כרעא דאבוה הוא דחייל טענתו וכפירתו גם על שעבוד הגוף של אביו, וגם דיכול לסלקו בכל מה שירצה, ושפיר הוי זאת כפירת חוב של ממון ולא כפירת קרקע, דצריך להיות חייב עליה קרבן וחומש, ועל זה הוא דבא הגזירת הכתוב דאשר גזל דעל גזל שלו מוסיף חומש ואינו מוסיף חומש על גזל אביו, דמשום הכי הוא דמיפטר לגמרי מקרבן וחומש, ומיושבת היטב הסוגיא דב"ק, דלענין גזל הבן עצמו דאיירי בסוגיא שם שפיר קאמר הגמ' דהוי שעבוד קרקעות כיון דאין שם רק כפירת שעבוד הנכסים, משא"כ לענין כפירת שעבוד אביו דאיכא גם שעבוד הגוף ודין מטלטלין בו, א"כ שפיר היה מתחייב אי לאו משום דינא דעל גזל שלו מוסיף חומש ואינו מוסיף חומש על גזל אביו, ואה"נ דהך דרשא דאשר גזל הויא דרשא גמורה מדין תורה וכדעת הרמב"ם שהבאנו, וכמו שנתבאר. ועכ"פ נמצינו למדין מתוך הסוגיא, דאפילו במקום דאית ליה קרקע וחייל עליה שעבודא מדין תורה מ"מ כפירת עצם החוב ושעבוד הגוף שלו חשוב כפירת מטלטלין לענין דין קרבן שבועה, וא"כ הא ניחא הסוגיא דשבועות דהכופר בממון שיש עליו עדים חייב דאיירי בכל גווני ומשום כפירת שעבוד הגוף שבו, וכמו שכתבנו בדעת הרמב"ם, וכמו שנתבאר.
והנה אמנם דלכאורה הסוגיא דגזל אביו אכתי צע"ק, די"ל דעל כפירת שעבוד הגוף של האב שמת לא שייך למיחייביה קרבן שבועה, ואף על גב דשעבודא לא פקע מהאב, אבל מכל מקום דין כפירת ממון לית ביה כיון דליתא להאב, ואם כן הא שוב צ"ע, קרא דאשר גזל דממעטינן מיניה גזל אביו למה לי, דאי משום שעבוד הנכסים הא הדר דינא להיות חשוב שעבוד קרקעות דבלאו הכי פטור מקרבן שבועה. אכן נראה, דהרי באמת צריך עיון גם בכל שעבוד נכסים אמאי חשוב שעבוד קרקעות כיון דגם המטלטלין משועבדים מדין תורה למיגבא מינייהו וא"כ הא איכא גם כפירת מטלטלין, וצ"ל דלענין שעבוד הנכסים המטלטלין והמקרקעי יחד חדא נינהו ולא מישלים דין כפירתו כי אם בכפירת כל הנכסים, ולהכי הוא דחשוב שעבוד קרקעות כיון דגם כפירת השעבוד קרקע מצטרף להשלים כפירת שעבוד הנכסים, וא"כ כל זה הוא לענין דין כפירת שעבוד הנכסים, משא"כ לענין כפירת שעבוד הגוף בזה לא מצטרפי המטלטלין והקרקעות כלל יחדיו ובחדא סגי לזה שיחשב כפירת שעבוד הגוף לממון, וממילא דכפירת שעבוד הגוף חשוב לעולם כפירת מטלטלין ע"י צירוף כפירת השעבוד נכסים של המטלטלין המצטרף לו וגורמו להחשב כפירת ממון. ולפ"ז לענין דין קרבן שבועה שפיר מיחשב כפירת שעבוד הגוף של האב שמת לכפירת ממון, כיון דמועיל לענין שעבוד וגבית המטלטלין, ושפיר היה מתחייב בקרבן וחומש, אם לא משום הגזירת הכתוב דאשר גזל דעל גזל אביו אינו מוסיף חומש, דמשום הכי הוא דמיפטר, ומיושב היטב וכמו שנתבאר.
והנה בפט"ז מה' אישות הכ"ה פסק הרמב"ם ז"ל: ״היא אומרת בתולה נשאתי ועיקר כתובתי מאתים והבעל או יורשיו אומרים בעולה נשאה ואין לה אלא מאה וכו' ואם היה הבעל קיים יש לה להשביעו שבועת התורה שהרי הודה במקצת הטענה״ עכ"ל, ובהשגות שם ז"ל: ״שבועת התורה אין כאן שהרי כפירת שעבוד קרקעות היא״ עכ"ל, וברמב"ם פ"י מה' שבועות הל' י"א ז"ל: ״האשה שהשביעה עד אחד שיעיד לה במיתת בעלה וכפר חייב בשבועת העדות שאילו העיד היתה נשאת ונוטלת כתובתה, בד"א כשהיה לה לגבות כתובתה מן המטלטלין, אבל אם אין לה לגבות כתובתה אלא מן הקרקע הרי זה פטור משבועת העדות וכו' שהמשביע עדי קרקע פטורין״ עכ"ל, הרי להדיא דגם הרמב"ם ס"ל דאם אין לה לגבות כתובתה אלא מן הקרקע חשיבא כקרקע ופטור משבועת העדות, וא"כ צ"ע מאי שנא הכא לענין חיוב שבועה דפסק בסתמא דנשבע שבועת התורה, ולא חילק בין אם היה לה לגבות גם ממטלטלין אם לא, ומאי שנא דין שבועת העדות מחיוב שבועה. וי"ל פשוט, לפי מה שפסק הרמב"ם בפט"ז מה' אישות הל"ה ז"ל: ״וכן התקינו שלא תגבה האלמנה כתובתה אלא מן הקרקע״ עכ"ל, הרי דרק אלמנה אינה גובה כתובתה מן המטלטלין אבל גרושה גובה גם מן המטלטלין, ועל כן שפיר פסק הכא בסתמא דנשבע שבועת התורה, כיון דאיירי הכא בשהבעל קיים, א"כ הא מדינא לעולם גובה כתובתה גם מן המטלטלין, משא"כ התם לענין שבועת העדות דאיירי בעדות מיתת הבעל דהיינו באלמנה, וא"כ הא מדינא אינה גובה כתובתה אלא מן הקרקע, ע"כ זהו שמפרש הרמב"ם להדיא תנאה שיהא לה לגבות גם מן המטלטלין, וכגון ששעבד לה אגב קרקע מטלטלין לכתובתה, או כגון שתפסה מטלטלין וכמבואר בסוגיא דשבועות דף ל"ב עיי"ש.
אכן אכתי צ"ע, לפי מה שמביא המגיד משנה שם בשם הרשב"א, שגורס בדברי הרמב"ם וכן התקינו שלא תגבה האשה כתובתה וכו', והוא כולל אף הגרושה שאינה גובה כתובתה אלא מן הקרקע, וא"כ הא צ"ע מאי שנא הכא דפסק בסתמא דנשבע שבועת התורה ומאי שנא משבועת העדות. אכן לפי מה שנתבאר נראה דהיינו טעמא דנשבע שבועת התורה, משום דכיון דאיירי שהבעל קיים וא"כ הא איתא גם לעיקר החיוב ושעבוד הגוף, וע"כ אע"ג דאיכא תקנת חכמים שלא תגבה כתובתה אלא מן הקרקע והיה צריך להיות משום זה דינה ככפירת קרקע, אבל כל זה היה שייך אם היינו באין לדון משום שעבוד הנכסים, דהוא מדין תביעת הנכסים עצמן המשועבדים, בזה הוא דהיה הדין דכיון דמשועבד לה רק קרקע א"כ הא עיקר תביעתה היא על הקרקע, משא"כ היכא דאנו באין לדון מדין תביעת עיקר החוב ממון ושעבוד הגוף שלו, א"כ לזה לא שייך כלל מה דאינה נגבית אלא מן הקרקע, דמ"מ עצם החיוב של גברא לא שייך לדין קרקע, כי אם דהוא דין חיוב ממון, וכיון דיכול לשלם לה גם ממטלטלין אם ירצה ע"כ לא שייך זאת לדין כפירת שעבוד קרקעות, ושפיר ס"ל להרמב"ם דחייב שבועת התורה על תביעה זו, וגם דעיין בהפלאה בה' כתובות סי' צ"ו שכתב דשעבוד הגוף של גברא שמחוייב לפרוע חוב הכתובה באמת איתא גם במטלטלין, שמחוייב הוא עכ"פ לפרוע החוב מכל מה שיהיה, וא"כ הא איכא כפירת שעבוד הגוף של כתובה דחשוב כפירת מטלטלין ולא כפירת שעבוד קרקעות, ושפיר מתחייב שבועת התורה על כפירה זו לדעת הרמב"ם, משא"כ בדין שבועת העדות, דאיירי באלמנה לענין לגבות כתובתה מן היורשים, דעיקר חיובא ושעבוד הגוף הרי ליתא כלל אצל היורשים, ורק דין גביה בלבד שחל על הנכסים מדין שעבוד נכסים, ע"כ שפיר מצרכינן שיהא לה לגבות כתובתה גם מן המטלטלין, דשעבוד הנכסים הרי כיון דאין לה לגבות אלא מן הקרקע בלבד ודאי דהוי שעבוד קרקעות דלית ביה חיובא דשבועת העדות.
והנה בשבועות דף ל"ב ע"א שם אמר אביי וכו' הכל מודים בעד סוטה שחייב בעד טומאה דרחמנא הימניה, ולקמן שם בסוגיא אמר ר' פפא הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב וכו' ש"מ משביע עדי קרקע חייב, דילמא דתפישא מטלטלי, ועיין בתוס' שם שכתבו דהך ש"מ משביע עדי קרקע חייב קאי נמי אהכל מודים בעד סוטה, אכן עיין ברמב"ם שפסק להך דינא דעד סוטה בהל"ח ולא כתב שם שום חילוקא בין אם היה לה לגבות גם ממטלטלין אם לא, והך דינא דעד מיתה כתב בהי"א ושם הוא שכתב הך בד"א וכו', וצ"ע טעמא בזה דהרי גם בעד טומאה שייך הך בד"א, אלא ודאי כמו שכתבנו דבבעל עצמו לא חשיבא שעבוד קרקעות, מחמת עצם חוב הכתובה ושעבוד הגוף שלו, ולהכי הוא שפסק בסתמא להך דעד סוטה דחייב בשבועת העדות כיון דבכל גווני חייב מאחר דהבעל קיים, וכמו שכתבנו.