חידושי ר' חיים/הלכות ערכין וחרמין
פרק ו הלכה טז עריכה
המקדיש שקלו לבדק הבית הרי זה קדש, הקדיש בכורים לבדק הבית אינן קדש, אבל אם הקדישן הכהן אחר שבאו לידו הרי אלו קדש עכ"ל.
והוא משנה בסוף שקלים המקדיש שקלים וביכורים הרי זה קדש, ר' שמעון אומר האומר ביכורים קדש אינן קדש, ומפרש לה הרמב"ם דמיירי שהקדישם לבדק הבית, ופסק הרמב"ם כר"ש, והחילוק שבין שקלים לביכורים הוא משום דביכורים הויין ממון כהן ועל כן אינו יכול להקדישן, משא"כ שקלים דהם קדשי מזבח ע"כ דין בעלים עליו להקדישן לבדק הבית, וכדין הקדש עילוי, ועיין בתוספת יו"ט שהקשה ע"ז מהא דתנן בערכין דף כ"ח ע"א ופסק גם הרמב"ם כן דמחרים אדם את הבכור לשמים, והרי גם בכור הוי ממתנות כהונה ומ"מ דין בעלים עליו להקדישו לבדק הבית, ומאי שנא ביכורים דאינו יכול להקדישן, עיי"ש בדבריו.
ונראה לומר, דשאני בכור מביכורים, דבכור כיון דתלייה רחמנא בנתינה, על כן כל זמן שלא נתן הרי הוא ברשות בעלים, ולא מיבעי למ"ד טובת הנאה ממון, א"כ הרי יש לבעלים גם דין ממון ביה, אלא אפילו למ"ד טובת הנאה אינה ממון, מ"מ כל זמן שלא נתנו לכהן לא יצא מרשות בעלים, וכמבואר בתמורה דף ח' ע"א דבכור בבית בעלים עושה תמורה, והרי בתמורה הא קי"ל דמתכפר עושה תמורה, ובבכור הרי הכפרה שלו היא למי שהוא בעליו, ובעל כרחך דכל זמן שהוא בבית ישראל בעליו מיקרי, ומשום דרחמנא תליי' בנתינה ע"כ בעליו מיקרי עד שעת נתינה ועושה תמורה, וא"כ הכי נמי לענין הקדש דכוותה דין בעלים בו גם להקדיש לבדק הבית, משא"כ בביכורים דהם מדברים הניתנים לאנשי משמר, א"כ לית בהו דין נתינה ולא דין טובת הנאה, ואע"ג שבידו ליתנם לאיזה משמר שירצה, אבל מ"מ דין נתינה לית בהו, והוי מתנות כהונה שאין לבעלים בהן טובת הנאה כלל דהוי של כהנים, ועל כן אין הבעלים יכולין להקדישן משום דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו.
אלא דלפ"ז צ"ע טעמא דת"ק דס"ל דהקדש הבעלים בביכורים קיים, ולפי דברינו הרי אין להבעלים בביכורים שום זכות כלל. אכן נראה, דהנה בחלה פ"ד ואלו ניתנין לכל כהן וכו' והביכורים וכו' ר' יהודה אוסר בביכורים, וכן הוא בביכורים סוף פ"ג ר' יהודה אומר אין נותנין אותן אלא לחבר בטובה וחכמים אומרים נותנין אותן לאנשי משמר והן מחלקין ביניהן כקדשי המקדש, וטעמא דר' יהודה משום סרך טומאה, ונראה דעיקר הפלוגתא הויא בדאורייתא, דלחכמים דס"ל דהביכורים ניתנין לאנשי משמר א"כ הא איכא גזירת הכתוב דלכל בני אהרן תהיה דאין חולקין זה כנגד זה ומכל שכן דאין ניתנין לאחד, ואך דר"י ס"ל דביכורים לית בהו זכות משמר ויש בהן טובת הנאה לבעלים ליתנם לכל כהן שירצה, ועל כן מועיל בהו גזירת טומאה דנותנם לכהן חבר. ולפ"ז נראה דת"ק דר"ש דסובר דהקדש חייל על ביכורים הוא ר"י דס"ל דביכורים יש בהן טובת הנאה לבעלים, ור"ש הוא חכמים דהכא דביכורים ניתנין לאנשי משמר, ועל כן ס"ל הכא דאין הבעלים יכולין להקדישן. ועכ"פ זה לכו"ע דכל שהוא ניתן למשמרות פקע זכות בעלים מיניה ואין יכולין להקדישו, וזהו שפסק כן הרמב"ם, ובכור שאני הואיל ואית ביה דין נתינה וטובת הנאה לבעלים ועל כן יכולין להקדישו וכמו שנתבאר. ועיין בירושלמי פ"ד דחלה דהבכורות והביכורים לאנשי משמר, שזה היפוך דברינו, אכן עיין ברמב"ם בפ"א מה' בכורות הט"ו שכתב ז"ל ויראה לי שהבכור נותן לכל כהן שירצה, וכן מדוקדק מדברי הרמב"ם בפ"א מהל' ביכורים ה"י דבכור לית ביה דין משמר, ומיושבים היטב דברינו בדעת הרמב"ם, וכמו שכתבנו.