חידושי ר' חיים/הלכות נחלות

פרק ה הלכה ח

נפל עליו הבית ועל אביו או שאר מורישין ועליו כתובת אשה ובעלי חוב יורשי האב אומרים מת הבן תחלה ולא הניח כלום ואבד החוב ובעלי חוב אומרים האב מת תחלה וזכה הבן בירושתו ויש לנו לגבות מחלקו הרי הנכסים בחזקת היורשין ועל האשה ובעלי חוב להביא ראיה או ילכו להם בלא כלום עכ"ל.

  ומבואר מזה דאם אך מת הבן תחלה שוב אין הבעלי חוב גובין מנכסי האב שמת אח"כ, והדין הזה מפורש במתני' בב"ב דף קנ"ז ע"א עי"ש. אלא דטעמא דהך מתני' נלמד מהא דתנן בבכורות דף נ"ב ע"א וכולן אין נוטלין בשבח ולא בראוי כבמוחזק, וקאמר שם בגמ' ולא בראוי לאתויי נכסי דאבי אבא, והתם קיימינן אבכור ויבם וכתובת אשה, הרי דהא דתנן במתני' דב"ב דכתובת אשה ובעל חוב אינן נוטלין מנכסי אבי האב הוא משום דאין נוטלין בראוי, ולפי זה צ"ע על הרמב"ם שסתם הדברים ולא הזכיר טעמא דאין בעל חוב וכתובת אשה נוטלין בראוי, שהוא זה דין הנלמד ממשנתנו, ומשכחינן זאת גם בגווני אחריני, כגון כופר דאינו משתלם אלא לאחר מיתה והוי ראוי, וכמבואר בב"ק דף מ"ב ע"א, וכבר עמד בזה המשנה למלך שם, האומנם די"ל דדעת הרמב"ם דבעל חוב נוטל בראוי, ונלמד זאת מהא דאיתא בב"ב דף קנ"ט ע"א דטעמא דמתני' הוא משום דמצי למימר אנא מכח אבוה דאבא קאתינא, וכדאיתא בסוגיא שם ואי סלקא דעתך לא מצי אמר מכח אבוה דאבא קאתינא וכו' כי מת הבן ואח"כ מת האב מאי הוי נימא להו בעל חוב ירושת אבוהון קא שקילנא, הרי להדיא דאע"ג דהנכסים הויין ראוי, שבאו לו בירושה אחר מותו, מ"מ בעל חוב גובה מהם, אי לאו משום טעמא דמכח אבוה דאבא קאתינא, והא דצריכינן בבכורות לטעמא דראוי, הוא משום בכור ויבם, דאינהו מכח ירושה קא שקלי, ולא שייך גבייהו טעמא דמכח אבוה דאבא קאתו, ועל כן צריכינן בהו לטעמא דראוי, אבל אה"נ דטעמא דבעל חוב הוא משום טעמא דמכח אבוה דאבא קאתו, ולהכי הוא דנקט הרמב"ם להך דנפל הבית וכו' בסתמא, כיון דאין כאן טעמא דראוי כלל. אלא דעדיין קשה, דכתובת אשה הא ודאי דאינה נוטלת בראוי, וכדתנן במתני' דבכורות שם, ולמה השמיט הרמב"ם להך דינא דראוי בכתובת אשה, וצ"ע.

  והנראה לומר בזה, דבכופר כיון דאינו משתלם אלא לאחר מיתה, א"כ ממילא דגם בלאו הך טעמא דראוי אין הבעל חוב וכתובת אשה גובין מזה, ומשום דכיון דאינו משתלם אלא לאחר מיתה וכל חלות הך חיובא הוא לאחר מיתה, א"כ ממילא דהדין ממון של הך חיובא נעשה רק תחת ידי היורשין, ולא להנהרג. ואע"ג דעיקר חיובא דכופר הוא שייך להנהרג, והבנים רק מכח אבוהון הוא דקזכיין ביה, מדין ירושה, מ"מ הא ודאי דלא צריכינן לדין ירושתן שיהא חלות דין ממון על החיוב, כי אם דחייל דין ירושה גם על עיקר זכות הך חיובא, שהם נכנסים במקומו לזכות בחיוב זה, וממילא דהחיוב הוא שלהם מעיקרא, הואיל שבא לאחר מיתתו. ולהכי הוי דינא דאין הבעל חוב וכתובת אשה גובין מזה גם בלאו טעמא דראוי, דשעבודא דחוב לא חייל כי אם על דין ממון לחוד, והכא כיון דהדין ממון נעשה רק תחת ידי היורשין ולא להנהרג, א"כ ממילא דאין כאן דין ממון לגביית הבעל חוב וכתובת אשה, ואין גובין מהן. והוא הדין והוא הטעם לכל דיני ממון הבאין לאדם לאחר מותו, דלא צריכינן בהו לדינא דראוי, משום דבלאו הכי אין דין גבייה בהן, דליכא דין ממון בהו ברשות מורישן. ולא משכחינן גוונא דראוי רק בנכסים שנפלו לו מאביו לאחר מותו, דאז הדין ממון עצמו ממשמש והולך בירושה דרך עליו, ובזה הוא דצריכינן לטעמא דראוי, כיון דבלאו הכי שיעבודא חייל עלייהו ככל נכסי המוריש, אלא דשם איכא גם טעם השני דיכולין לומר מכח אבוה דאבא קאתו, ועל כן זהו שפסק הרמב"ם בסתמא להך דינא דאין האשה ובעל חוב גובין מנכסים שנפלו מאבי האב, ולא הזכיר טעמא דראוי כלל, כיון דליכא מזה נפקא מינה למקום אחר, וכמו שנתבאר.

  והנה בכתובות דף ל"ח ע"ב אמר אביי בא עליה ומתה פטור שנאמר ונתן לאבי הנערה ולא לאבי מתה, מילתא דפשיטא ליה לאביי מיבעיא ליה לרבא דבעי רבא יש בגר בקבר או אין בגר בקבר וכו', מר בר רב אשי בעי לה הכי מיתה עושה בגרות או אין עושה בגרות תיקו. וברמב"ם פ"א מהל' נערה בתולה הט"ו ז"ל: ״בא עליה ומתה ה"ז פטור מן הקנס שנאמר וכו'״. והנה השמיט הרמב"ם להך איבעיא דיש בגר בקבר או דמיתה עושה בגרות, משום דלפי מה דפסק כאביי הרי שוב ליתא להאיבעיא וכמבואר בדברי הגמ' שהבאנו. אלא דצ"ע, דלפי המבואר בדברי הרמב"ם שהבאנו, כל הך דינא דלא לאבי מתה אין זה רק בקנס ולא בבושת ופגם, וא"כ הא נמצא דהאיבעיא אם יש בגר בקבר או אם מיתה עושה בגרות קיימא עדיין לענין בושת ופגם, דאם יש בגר בקבר או מיתה עושה בגרות והרי היא מופקעת מרשות אב, א"כ הא גם הבושת ופגם שלה, ועל זה הא ליכא פשיטותא דאביי, וא"כ למה השמיטה הרמב"ם. והפשוט בזה, משום דבאמת הרי ליכא נפקא מינה כלל מהאיבעיא לענין בושת ופגם, דהרי גם אם מופקעת היא מרשות אב הבושת ופגם הם לאביה, דהרי הוא הקודם בנחלה ויורשה, ורק לענין קנס דאין אדם מוריש קנס לבניו על זה הוא דנאמרה האיבעיא אם יש בגר בקבר או אם מיתה עושה בגרות, כיון דמשום דין ירושה אין האב זוכה בזה, וכיון דהרמב"ם פסק כאביי דבמתה ליכא קנסא, א"כ שוב ליכא נפקא מינה כלל מהאיבעיא, ועל כן השמיטה.

  אלא דעדיין צ"ע, דהרי נפקא מינה לענין הבעל חוב שלה, דאם יש בגר בקבר או מיתה עושה בגרות והרי הבושת ופגם מדינא לה ורק שזוכה בהן האב מדין ירושה, א"כ הרי הבעל חוב גובין מהם, משא"כ אם אין בגר בקבר או דמיתה אינה עושה בגרות והרי עיקר החיוב של בושת ופגם לאביה, א"כ אין הבעל חוב שלה גובין מהבושת ופגם, וכמבואר להדיא הך נפקא מינה בתוס' שם, וא"כ הא איכא נפקא מינה מהאיבעיא גם לענין בושת ופגם, דליתא על זה פשיטותא דאביי, והדר קשה למה השמיטה הרמב"ם. וצ"ל בזה, משום דאף אם מיתה עושה בגרות או דיש בגר בקבר והבושת ופגם שלה, מ"מ הרי זכייתה בהבושת ופגם היא לאחר מיתתה, וא"כ הא הוי ראוי, דאין הבעל חוב גובה מזה, ושוב ליכא נפקא מינה מהאיבעיא לענין בושת ופגם. אכן מאחר דלא הוזכר ברמב"ם כלל הך דינא דראוי, א"כ קשה הדבר לומר דהשמטת הרמב"ם תהא מטעמא דאין בעל חוב נוטל בראוי, כיון דעיקר דין ראוי הושמט ברמב"ם. אכן לפי מה שנתבאר הרי ניחא, דהכא כיון דזכייתה בהך חיובא היא לאחר מיתתה, א"כ ממילא דחלות דין ממון שעל הך חיובא הוא רק תחת ידי אביה, ומשום דאביה יורש עיקר הזכות של הך חיובא, שהחיוב שלו הוא משעה הראשונה עד שלא בא החיוב לרשותה, וממילא דלא חל בהחיוב דין ממון רק תחת ידי אביה ולא תחת ידה כלל, וממילא דאין הבעל חוב גובה מזה, דשעבודא דבעל חוב וכתובת אשה רק על דין ממון לחוד הוא דרמי. אשר על כן להכי הוא שהשמיט הרמב"ם האיבעיא דבגרות לאחר מיתה, כיון דליכא מזה שום נפקא מינה לענין בושת ופגם, רק לענין קנסא לחוד, ובזה הרי כבר פסק הרמב"ם כאביי.