חידושי ר' חיים/הלכות בכורות
פרק ו הלכה י עריכה
וכן האחים שירשו טלאים מאביהם הרי הם פטורים מן המעשר אבל הנולדים להם בשותפות לאחר מכאן מאלו הבהמות בין לשותפין בין לאחין חייבין במעשר עכ"ל.
והלחם משנה הקשה על זה מהא דאיתא בב"ק דף ק"י ע"ב כי קמיבעיא לן כגון שנפלו לו עשר בהמות בגזל הגר מיחייבי לאפרושי מינייהו מעשר או לא יורשין הוו דאמר מר קנו בתפיסת הבית חייבין או דילמא מקבלי מתנות הוו ותנן הלוקח והניתן לו במתנה פטור ממעשר בהמה ע"כ, הרי להדיא דאם יורשין הויין חייבין במעשר בהמה על מה שירשו ואיך פסק הרמב"ם דפטירי. ועיין ברמב"ם בהי"ג שם ז"ל: ״כהן שנפלו לו עשר בהמות בגזל הגר פטורין מן המעשר שמתנות כהונה מתנות הן וכבר ביארנו שהנותן מתנה פטור מן המעשר״ עכ"ל, וזהו דברי הגמ' שבב"ק, הרי להדיא דגם הרמב"ם סובר כן דירושה חייבת במעשר בהמה, וקשה על מה שפסק הכא דיורשין פטורין.
ונראה לומר, דבאמת גם הרמב"ם ס"ל דירושה חייבת במעשר בהמה, והא דפסק הכא דהאחים פטורין, הוא משום דס"ל דכל אחין שירשו אי משום דין ירושה כל אחד זוכה בחלקו לעצמו, ואינן נעשין שותפין יחד להיות כחד בעלים, ועל כן הוי דינן, או דבאמת אינן חשובין להיות שותפין יחד, או דשותפתן נעשה ממילא ע"י חלקו של כל אחד שיש לו בהירושה, וע"כ זהו שפסק הרמב"ם דהיורשין פטורין ממעשר בהמה, דממ"נ, דאם באמת אינם שותפין ויש לכל אחד חלק במקצתן הרי כל אחד בפני עצמו לית ביה חיובא דמעשר בהמה כלל, וגם דהרי דרשינן בבכורות דף נ"ו ע"ב יהיה לך ולא של שותפות יכול אפילו קנו בתפיסת הבית ת"ל יהיה, הרי דדוקא אם נעשים שותפים וכולן נעשין כחד בעלים אז הוא דחייבים, אבל אם כל אחד יש לו חלק בפני עצמו ממעטינן מקרא דיהיה לך דפטורין ממעשר בהמה, ואם נימא דנעשין שותפים ממילא ג"כ פטורין, דכיון דאין שותפתן באה ע"י ירושה מכח אביהם, ורק דהם בעצמן משתתפין ממילא, ע"כ דינם כשנים שנשתתפו דחשוב לקוח דפטור ממעשר בהמה. ולפי זה הרי נמצא, דבעיקר הדין דעת הרמב"ם דירושה חייבת במעשר בהמה, ובחד יורש גם לדעת הרמב"ם חייב במעשר בהמה, ורק בשנים שירשו הוא דפטורין, ומשום דשותפתן יש בה לקוח מוסיף על הירושה. ולפי זה בגזל הגר, דהוא ממתנות כהונה הניתנים לאנשי משמר, דהוא לכל המשמר ביחד, וכולהו ביחד משולחן גבוה זכו, אם אך נימא דיורשים הן שפיר חייבים במעשר בהמה, כיון דכולהו ביחד חד בעלים הם, דהזכיה היא לכל המשמר יחד, וכיון דדין תורת ירושה בזה הא אין כאן מעשה שותפות כי אם ירושה בלבד, ובעיקר הדין הא ירושה חייבת במעשר בהמה, וכמו שנתבאר.
ונראה דגם לאחר חלוקה חלוק דין יורשים מדין כהנים בגזל הגר, דבירושה כיון דכל אחד זכה בחלקו הויא אח"כ חלוקתן זה כנגד זה ואחין שחלקו לקוחות הן דאין ברירה, משא"כ בגזל הגר דאיתא בב"ק דף ק"י ע"א דאין חולקין גזל הגר כנגד גזל הגר, וא"כ כל אחד נוטל חלקו בפני עצמו משולחן גבוה, ואין כאן דין ברירה כלל. ועיין בתוס' זבחים דף מ"ד שהביאו דעת רש"י דגזל הגר משולחן גבוה קא זכו, והקשו מהא דדרשינן בזבחים שם לך שלך יהא לקדש בו את האשה, ולפי המבואר בסוגיא דהכא דאין חולקין גזל הגר כנגד גזל הגר, בעל כרחך מוכרחין אנו לאמר דהך קרא דלך יהא הוא דוקא לאחר שזכה הכהן בחלקו, אבל מתחלה פשיטא דאינו יכול לעשות בו דבר, וכמו דאינו יכול לחלוק כנגדו, וכמבואר בקידושין דף נ"ג ע"א דכל שאינו יכול לחלוק כנגדו לא חשיב ממונו לשום דבר, ואע"ג דבקידושין מייתי לה הגמ' להך דאין חולקין גם לענין אחר שבאו לרשות כהן, היינו התם דאיכא תרי קראי קרא דלך וקרא דמן האש וכמבואר בסוגיא שם, אבל הכא דרשינן לכו"ע מקרא דלך שלך יהא וכמבואר בסוגיא דזבחים, וגם דהתם כיון דהויין קדשים א"כ גם לאחר חלוקה אינו זוכה בהן יותר מזכות המשמר בכלל, וע"כ שפיר מייתי לה הגמ' דכיון דמעיקרא לאו ממונו הוא ממילא לא חשיב ממונו גם לאחר חלוקה, משא"כ בגזל הגר דהוי ממון הדיוט, ע"כ שפיר מחלקינן ואמרינן דנהי דמעיקרא אין לו בו זכיה כיון דיש לו דין משמר, מ"מ אח"כ כשבא לחלקו ממילא נעשה ממונו לכל דבר.
ועיין ברמב"ם פ"ג מה' בכורים הל"א שכתב ז"ל: ״הבכורים נותנין אותן לאנשי משמר והן מחלקין אותן ביניהם כקדשי המקדש״, דמבואר מזה דשוין הן בחלוקתן לכל מילי לקדשי המקדש, ואין חולקין בכורים כנגד בכורים, והרי תנן בפ"ב דבכורים דהבכורים הן נכסי כהן, והיינו ג"כ משום דבזכות משמר שוין הן לכל הקדשים, ורק בזכייתו בחלקו ממילא נעשית שלו לכל דבר, וא"כ הא מיהא דעיקר זכייתו בחלקו ע"י חלוקת המשמר אינו שייך לדין ברירה, כיון דמשולחן גבוה קא זכו ואין לכהנים בהן אכתי זכיית ממון, וכמו שנתבאר. ולפי זה אם אך כהנים בגזל הגר יורשים הם חשיבי יורשים גם לאחר חלוקה, כיון דכל אחד נוטל בפני עצמו משולחן גבוה, [ואע"ג דע"י זכייתו זכה יותר דנעשה ממונו לכל דבר, מ"מ כיון דעיקר זכייתו בהחלוקה היא מדין ירושה שפיר הוי דינו כיורש, ולא איכפת לן במה שזכה יותר כיון דהזכיה היא ע"י ירושה], וא"כ שפיר חייבין במעשר בהמה גם לדעת הרמב"ם דיורשין פטורין, דהרי נתבאר טעם פטורן משום דנעשו לקוחות, משא"כ הכא בגזל הגר דלעולם הויין יורשים, בין קודם חלוקה בין לאחר חלוקה, ע"כ ממילא חייבין לעולם במעשר בהמה, אם לא שנימא דכהנים בגזל הגר מקבלי מתנות הן, דאז חשוב לקוח בעיקר זכיית המשמר, ומיושבת היטב הסוגיא גם לדעת הרמב"ם, וכמו שנתבאר.