חידושי ר' חיים/הלכות אבות הטומאות

פרק ג הלכה א

נבלת העוף הטהור מטמא מן התורה, מפי השמועה למדו שזה שנאמר וכל נפש אשר תאכל נבלה וכו' אינו מדבר אלא באוכל נבילת העוף הטהור בלבד וכו' וכיצד היא טומאתה אינה מטמאה לא במגע ולא במשא ולא כשהיא בתוך הפה אלא בתוך בית הבליעה שנאמר וכל נפש אשר תאכל אינה מטמאה אלא כשהיא בבית הנפש וזה שנאמר תאכל לתת שיעור לטומאתה כשיעור אכילה שהוא כזית עכ"ל.

דין זה דבעינן כזית מבואר בזבחים דף ע' ע"א דאיתא שם ור"מ האי נבילה מאי עביד ליה לשיעור אכילה בכזית ותיפוק לי מקרא קמא מדאפקיה רחמנא בלשון אכילה חד לשיעור אכילה בכזית וחד לשיעור אכילה בכדי אכילת פרס, ולפי זה הרי קשה על הרמב"ם שהשמיט להך דינא דמצטרף בכדי אכילת פרס וכמבואר בגמ', וצ"ע.

ונראה לומר בזה, דהנה מבואר הכא בדברי הרמב"ם דטומאת נבילת עוף טהור היא במקום בית הבליעה, והרי בכל אכילות דעלמא בכל התורה הרי ליכא כלל מקום מסויים היכן שנעשית האכילה, כי אם דעיקר דינו הוי רק דין מעשה אכילה, במה שעושה את הדבר שיהא בלוע ונאכל, והכא הרי תלי לה הרמב"ם בדין מקום בית הבליעה, וגם דהרי בכל אכילות דעלמא הרי לאחר הבליעה היא שנעשית האכילה, וכל זמן שהוא בבית הבליעה אין עליו עוד שום דין אכילה, וכמבואר בכתובות דף ל' ע"ב גבי תרומה דכשהיא בבית הבליעה עוד אינו חייב עליה משום אכילה דזרות, ולאחר מקום בית הבליעה הלא כבר נחשב לאחר האכילה, וא"כ הא ממילא נמצא דבאמת אין כאן כלל מקום שנעשה בו האכילה, כי אם דיש רק מעשה אכילה במה שעושה את הדבר בלוע ונאכל, וא"כ הוא הדין בנבלת עוף טהור אם אך היתה טומאתה טומאת אכילה א"כ הרי לא היה בזה ג"כ מקום מסויים בטומאתה, כי אם דהוה חשיבא טומאת מעשה, ומדפסק הרמב"ם דטומאת נבלת עוף טהור היא במקום בית הבליעה, בעל כרחך ש"מ דדעת הרמב"ם דטומאתה אינה טומאת אכילה, ורק טומאת מקום, דכן הוא הגזירת הכתוב בנבילת עוף טהור, שאם היתה במקום בית הבליעה שהוא מקום מעשה האכילה מטמאה, אבל לא דעצם מעשה האכילה הוא המטמאו. ובהכי מתבאר היטב לשון הרמב"ם שכתב ז"ל וזה שנאמר תאכל, ר"ל דהויא פרכא על מה שפסק מתחלה דטומאתה אין בה דין טומאת אכילה, רק במקום אכילה, על זה הוא דפריך דהלא נאמר תאכל, ומתרץ זאת בדרשת הגמ' דהקרא דתאכל בא להורות דשיעורה בכזית. ולפי זה הא ניחא מה שהשמיט הרמב"ם להך דינא דמטמאה בכדי אכילת פרס, משום דההילכתא דבכדי אכילת פרס לא נאמרה רק על עצם דין אכילה, משא"כ הכא דטומאתה אינו תלויה בדין אכילה עצמה, כי אם במקום אכילה, דבזה שהיא במקום אכילה היא מטמאה, ע"כ לית בה הך דינה דבכדי אכילת פרס, ודינה ככל טומאות דעלמא דבעינן שיעורא בבת אחת.

אלא דהא גופא קשיא, דמאחר דבסוגיא דזבחים הרי מבואר דמצטרף בכדי אכילת פרס, ש"מ דטומאה זו הויא טומאת אכילה, ולמה פסק הרמב"ם דאינה רק טומאת מקום בית הבליעה ולא טומאת אכילה. אכן בזה י"ל, דסמך על הא דרשינן בספרא מקרא דנפש דאינה מטמאה אלא כשהיא בבית הנפש, הרי דסיים מקומה ועיקר דין בית הבליעה לא ילפינן כלל מקרא דתאכל ורק מקרא דנפש, וש"מ דאינה טומאת אכילה. וכן מהא דצריך קרא בספרא שם דאינה מטמאה דרך יציאתה, ג"כ ש"מ דטומאתה אינה טומאת אכילה, דעל דין אכילה פשיטא דיציאה אינה בכלל אכילה. אלא ודאי דהויא רק טומאת מקום של בית הבליעה ולא טומאת אכילה, וע"כ שפיר צריך קרא דנפש לסיים מקומה זה, וכן שפיר צריך קרא על זה שהיא במקום בית הבליעה דרך יציאתה דאינה מטמאה. והרי בסוגיא דזבחים איתא להך דרשא דבכדי אכילת פרס לר"מ, ומפרש הרמב"ם דאידך תנאי פליגי וס"ל דאינה טומאת אכילה, וכדמוכח כן מהספרא שהבאנו. ויסוד לזה מהא דאיתא בנדה דף מ"ב ע"ב אותו מקום של נבלת עוף טהור אביי אמר בלוע הוי ורבא אמר בית הסתרים הוי, הרי להדיא דמקום בית הבליעה עצמו דהוי מקום בית הסתרים לרבא זהו מקום טומאתה של נבלת עוף טהור, וש"מ דלא הויא טומאת אכילה, דבמקום בית הסתרים הרי ודאי דאכתי לא נעשית האכילה, ומדמטמאה מוכח כמו שכתבנו דאידך תנאי פליגי ארבי מאיר, ופסק הרמב"ם כוותייהו וכהך סוגיא, וכמו שנתבאר.