ויקיטקסט

חידושי הרשב"א על הש"ס/נדה/פרק ג

< חידושי הרשב"א על הש"ס‏ | נדה
(הופנה מהדף חידושי הרשב"א/נדה/פרק ג)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כא עמוד א עריכה

לא טמא ר' יהודה אל בחתיכה של ד' מיני דמים:    פירוש דדם הוא דקרש פיואפילו הכי מטהרי רבנן, דקסברי דלא עביד דם דקריש ונעשה חתיכה.

ורבנן סברי לא אמרינן רוב חתיכות מד' מיני דמים הן:    וא"ת להוי כמחצה על מחצה ואמאי טהורה לגמרי. י"ל משום דמסייע ליה חזקה, דאשה זו בחזקת טהרה עומדת העמידנה על חזקתה. ואינו מחוור, דהא ודאי הפילה חתיכה, וכיון דרוב חתיכות מד' מיני דמים הן, נפקא איתתא מחזקתה, וכענין שאמרנו למעלה גבי שיליא בבית (יח, א) ורש"י ז"ל פירש, דלאו טהורה גמורה קאמר, אלא שאינה טמאה כר' יהודה, ומשום דר' יהודה קתני טמאה דעשאה ודאי, תנא נמי תנא קמא טהורה, ומכל מקום ספק הוא ותולין בה.

וכדבריו ודאי לכאורה הכין משמע משמעתין, מדאוקי' פלוגתייהו באיפשר לפתיחת הקבר בלא דם, ותנא קמא דידן כתנא קמא דר' יהושע, ות"ק דר' יהושע לאו טהורי מטהר לה לגמרי, אלא עשאה מיהא ספק, וכדקתני מביאה קרבן ואינו נאכל ולעיל נמי בפרק כל היד הכי משמע, מדאמר ר' יוחנן בג' מקומות הלכו חכמים אחר הרוב ועשאום כודאי, ואסיקנא דהא דר' יוחנן למעוטי האי רובא דר' יהודה, אלמא משמע דלא עשאוהו חכמים כודאי, הא ספק לתלות בו מיהא הוי. אלא מיהו מהא דאוקימנא בסמוך הא דתנא קמא כת"ק דר' יהושע איכא מ"ד דלא הויא ראיה, דהתם הוא משום שאינה יודעת מה הפילה ואין מה שהפילה בפנינו, ואיכא לספוקי דדילמא דם היה על גבי נפל, הילכך להוציאו לגמרי מידי ספק אי איפשר, אבל במתניתין דחתיכה בפנינו ואין עמה דם כלל ובדקה נמי ומצאה טהור, הרי זו טהורה גמורה, דהעמידנה על חזקתה, כיון דאיפשר לפתיחת הקבר בלא דם.

הכי גרסינן בכולהו נסחאי: וכי תימא כי פליגי רבנן אירוקה ולבנה א קאמר של שאר מיני דמים דברי הכל טהורה:    וה"פ וכי תימא כי פליגי רבנן אירוקה ולבנה וברייתא הכי קתני המפלת חתיכה אדומה ושחורה ירוקה ולבנה טהורה מלידה, אבל אם יש עמה דם טמאה משום נדה. והילכך באדומה ושחורה דהן עצמן דם, טמאה, אבל בירוקה ולבנה, אם יש עמהן דם ממש טמאה, ואם לאו טהורה, מ"מ אכתי קשיא לר' יוחנן, דקאמר של שאר מיני דמים ד"ה טהורה. אלא ודאי, כיון דאפילו כי דחיק ומוקים לה בהכין לא מתרצא ליה ברייתא, לא דחקינן ומפקינן ליה מפשטא, ובין באדומה ושחורה בין בירוקה ולבנה פליגי, דרבנן בכולהו מטהרי ור' יהודה מטמא בכולהו. והילכך קשיא לר' יוחנן בתרתי.

ורש"י ז"ל גריס וכי תימא כי פליגי רבנן אירוקה ולבנה אלא אדומה ושחורה למאן קתני לה, והקשה עליו הרמב"ן נ"ר דלכשתמצא לומר דרבנן אירוקה ולבנה בלחוד פליגי, על כרחיך ברייתא הכי קתני, אדומה ושחורה טמאה, ירוקה ולבנה אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה, ורבנן גופייהו קא תני לה.


דף כא עמוד ב עריכה

האמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי המפלת חתיכה קורעה אם יש בה דם אגור טמאה:    ללישנא קמא דר' יוחנן דאמר בשל ארבעת מיני דמים ד"ה טמאה ושל שאר מיני דמים דברי הכל טהורה, האי חתיכה מיירי בחתיכה ירוקה ולבנה, והילכך אם אין דם אגור בתוכה טהורה, ומיהו בדם אגור בתוכה טמאה, דכי מטהרו לה, היינו כשאין בו דם אגור, משום דחתיכה עצמה אינה טמאה, הא בשיש בה דם אגור טמאה משום דם שיש בה, אבל ללישנא בתרא דר' יוחנן מיירי בכולהו חתיכות, בין באדומה ושחורה בין בירוקה ולבנה, דמחמת עצמן אינה טמאה, דאין דם עשוי לקרוש ולעשות חתיכה, הילכך אם יש בתוכה דם אגור טמאה ואם לאו טהורה.

והאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי המפלת חתיכה וכו':    איכא למידק אדמותיב ליה מדר' יוחנן ליסייעיה ממתניתין, דקתני המפלת חתיכה אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה, ואע"ג דיש דם בתוכה כדדייקינן מינה לעיל בסמוך עמה אין בתוכה לא ש לומרדמתניתין ליכא לסייעי', דדילמא עמה והוא הדין בתוכה, והא דאמר לעיל עמה אין בתוכה לא, מימרא דגמרא הוא ואיכא לדחויי, אבל מהא דר' יוחנן איכא עליה תיובתא מפורשת. ואי נמי א"ל, דאפילו לכשתמצא לומר דמתניתין דוקא עמה אבל בתוכה לא, אכתי לא הוה סייעתי', דדילמא התם לאו משום דבעי בבשרה, אלא משום דס"ל לתנא דאין זו דם נדה אלא דם חתיכה, חכמים דבריתא, דאמרין הכין בהדיא אין זו אלא דם חתיכה

תנא קמא נמי טהורי מטהר אלא דפלאי פלויי איכא בינייהו:    ה"ה דהוה מצי למימר להיא אלא שפופרת איכא בינייהו, אלא אגב אורחיה אשמעינן מאי דנפק נמי מבינייהו, דודאי לת"ק, כיון דסבירא ליה דהוי דם נדה ולא מטהר לה אלא משום דאינו נוגע בבשרה, הלכך על כרחיך לדידיה היכא דפלאי פלויי טמאה, דבבשרה קרי' ביה, ולמאי דסבירי להו לחכמים נמי דאין זה דם נדה, אפילו פלאי פלויי נמי טהורה.

הא דאמר אביי בשפופרת כולי עלמא לא פליגי כי פליגי בחתיכה מר סבר דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ומר סבר אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה:    פירש רש"י ז"ל דאביי נמי בדפלאי פלויי הוא דמוקי לה והכי קאמר, דמר דהוא ר' אליעזר סבר דרכה של אשה לראות דם בחתיכה, והיכא דפלאי פלויי טמאה דהא איכא דם בבשרה, אלא מיהו היכא דשיעה טהורה דרחמנא מיעטיה מבשרה, ומר דהוא חכמים סבר אין דרכה של אשה לראות דם נדה בחתיכה, אלא דם חתיכה הוא, והילכך בין שיעה בין פלאי פלויי טהורה דאין זה דם נדה, ומיהו דם נדה בין בשפופרת בין בחתיכה דשיעה טהורה, דכולי עלמא בבשרה בעינן וליכא.

וקשה לי דאם איתא, למה ליה לאביי למסתם לישני' כולי האי ולאורוכי ביה למסתמיה, דלפי פירושו ז"ל היינו לישנא קמא, אלא דהכא חדית לן אביי דלא דייקינן מדחכמים הא דם נדה ודאי טמאה אלא בין כך ובין כך טהורה, וכל עצמן לא באו כאן אלא לאשמועינן דאין דרכה של דם נדה לקרוש ולעשות חתיכה, וא"כ לא היה צריך אביי למימרא, אלא לא תימא הא דם נדה ודאי טמאה אלא הא קמ"ל דאין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ועוד דאם איתא לא הוה להו למינקט פלוגתייהו בדשיעא דהא בדשיעא כולי עלמא טהורי מטהרי ליה אלא בדפלי פלויי דהיא עיקר פלוגתייהו הוי ליה למינקט וליתני המפלת חתיכה מלאה דם אם יש בה בקעים הרי זו טמאה ואם לאו טהורה וחכמים אומרים אין זו דם נדה אלא דם חתיכה דבשלמא ללישנא קמא א"ל דנקט לה מיהא משום דיוקיה דהא דם נדה טמאה ולאשמועינן דבשפופרת טמאה אלא השתא לא לגופיה איצטריכא ולא לדיוקא איצטריכא דאדרבה טפי הוה עדיף ומשתמע מיניה דאין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה אי נקט לה בדפלי פלויי בהדיא.

ונראה היה לי לומר דלאו בפלאי פלויי פליגי לאוקימתא דאביי אלא בדשיעא ממש ובהא פליגי מר סבר דרכה של אשה לראות דם נדה בחתיכה ואפ"ה איצטריך לטהורי ברשיעא משום דמעטיה רחמנא בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה, וחכמים סברי דחתיכה לא חיצא, ואלו רואה דם בחתיכה לא מעטיה רחמנא מבשרה, דהא נמי בבשרה קרינא ביה, דמין במינו אינו חוצץ, אלא היינו טעמא דטהורה משום דאין זה דם נדה אלא דם חתיכה, הא דם נדה טמאה, ונפקא מינה היכא דהכניסה ידה בפנים והוציאה דם מן המקור שאין בשר חוצץ דמין במינו הוא.

אלא דאכתי לא ניחא לי, דלא ה"ל לאביי למימר אלא הכין, לא תימא הוא הדין בשפופרת אלא אימא הא דם נדה ודאי טמאה, ודוקא בחתיכה דליכא חציצה.

והרמב"ן נ"ר ג"כ הקשה לפרש"י ז"ל, דלישנא דדרכה של אשה לראות דם בחתיכה לא משמע הכין, אלא מאן דאית ליה דרכה של אשה לראות דם בחתיכה היינו דמטמאה בדאית בה דם אגור, כאילו החתיכה עצמה דם נדה, וכדאמרינן לעיל בדר' יוחנן, ואין קושיתו של רבינו מחוורת בעיני, דהרבה יש לשונות בגמרא שהלשון אחד לשני ענינים מתחלפים. ופירש הוא ז"ל דהכי קאמר, מר סבר דהיינו חכמים, דרכה של אשה לראות דם בחתיכה, והילכך במלאה דוקא טהורה, דאינו דם נדה אלא דם חתיכה, הא בדם אגור טמאה, והיינו דר' יוחנן ממש, ומר, דהיינו ר' אליעזר, סבר אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה, והילכך טהורה כאילו ראתה בשפופרת, ואע"ג דאקדמינהו לחכמים, לא קשיא דמשום דאמרינן לעיל דסבירא ליה לר' יוחנן דדרכה של אשה לראות דם בחתיכה, משום הכי נסיב ליה למאן דאית ליה כי האי סברא בקדמיתא.

ואינו מחוור בעיני עדיין כל הצורך, משום דמלאה, אגור משמע דאי לא מלאה מאי הוי ליה למתני אע"פ שיש בתוכה דם כלישנא דברייתא, דסמכינן, ואי חדית לן אביי השתא דמלאה לאו באגור קאמר הוי לי למימר בהדיא אביי אמר בשפופרת כולי עלמא לא פליגי כי פליגי בדליכא לדם אגור ובהא פליגי מר סבר דרכה של אשה וכו' ועוד. דאם איתא לדאביי דבהא פליגי, אמאי נקט פלוגתייהו במלאה דם לינקוט באגור, ועוד צריכה היא לפנים, מה שכתבתי נראה יותר

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.


דף כב עמוד א עריכה

או דילמא הא ממנו עד שתצא טומאתו לחוץ:    איכא דקשיא להו, היכי מספקי' להו אי האי טומאתו ממנו בעד שתצא טומאתו לחוץ, דא"כ הכא איצטריך קרא לומר שלא יטמא בפנים דאלמא אי שתיק קרא מיניה מדינא הוה אמינא דמטמא אפילו בפנים, והתם איצטריך רחמנא לרבויי שיטמא, בפנים כבחוץ דאלמא מדינא אי שתיק קרא מיניה לא הוה מטמא בפנים עד שתצא לחוץ, ויש מפשים, דכיון דגלי רחמנא בזבה שמטמאה בפנים כבחוץ, איצטריך לגלויי בזב שאינו מטמא אלא בחוץ, שלא תאמר דזב וזבה הוקשו, אי נמי בדין היה באיש לטמא בפנים, משום דכיון שנעקר שותת הוא ויורד ואין שם מקום להתעכב, אבל באשה שמתעכב דם בפרוזדור, הייתי אומר שלא תטמא עד שיצא לחוץ ממש, לפיכך הוצרך הכתוב להשמיע בזה ובזה, ומיהא אכתי קשה לי, מאי קמבעי ליה, מתניתין היא שאין זב ובעל קרי מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ, וכדתנן לקמן בפרק יוצא דופן (מ, א), אלמא האי ממנו להכי הוא דאתא, וכדדייקינן ליה מיניה התם בגמרא.

אלא נראה לי דהיא גופה קא מיבעיא ליה כיון דרבה הכתוב פנים כחוץ בזבה, הא דתנינן הזב ובעל קרי אין מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ, מהיכא גמרינן ליה, אלימא מדכתיב ממנו עד שתצא טומאתו לחוץ, ומינה, דאילו ראה קרי בקיסם טמא, דהא יצאה טומאה לחוץ, או דילמא האי ממנו לעד שתצא ממנו ולא בקיסם הוא דאתא, וזב ובעל קרי שאינן מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ, מזבה גמרינן לה. דמדאיצטריך רחמנא בזבה שתטמא בפנים כבחוץ אלמא בזב ובעל קרי מדינא לא מטמאי עד שתצא טומאתן לחוץ. והיינו דבעי לה הכא ולא בעי לה גבי מתניתין דפרק יוצא דופן, משום דהכא איירי ברואה דם בשפופרת, שהוא ענין דומה לו, ואייתינן נמי דרשא דבשרה שמטמאה בפנים כבחוץ כנ"ל.

והלא הוא עצמו אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה:    פירש רש"י דשיעור חתימת פי האמה קאמר, והכי קאמר והלא הוא עצמו אינו מטמא אלא בשיעור חתימת פי האמה, כיון דנפקא בקיסם, בציר ליה שיעורא כעובי הקיסם, ורב הונא לאו כר' נתן דאמר שזב צריך חתימת פי האמה קאמר ליה, דאם איתא, הוה לן לאקשויי הכא עליה והתנן הזב ובעל קרי מטמאין בכל שהן, וכדמקשינן לקמן בפרק יוצא דופן (מג, ב) עליה דשמואל, דאמר זב צריך כחתימת פי האמה, ואקשינן והתנן זב ובעל קרי מטמאין בכל שהן, ופרקינן הוא דאמר כר' נתן, אלא ודאי רב הונא בזב כרבנן סבירא ליה, אלא דבבעל קרי לא סבירא ליה כותייהו, דמדלא חלק בהן הכתוב בין רואה לנוגע, דאפילו ברואה לא טמא אלא טומאת ערב כנוגע, אלמא רואה מדין נוגע טמאו הכתוב דאין לך רואה שאינו צריך ספירה כנדה וזב וזבה, וכיון דלא טמאו הכתוב אלא מדין נוגע, צריך הוא שיעור כנוגע והיינו דאקשינן למימרא דנוגע הוי, אלא מעתה אל יסתור בזיבה, ואלו כר' נתן אמרינן מאי קושיא, והלא זב שצריך שיעור, ואפילו הכי סותר בזיבה, וכן נמי הא דפרקינן לפי שאי אפשר בלא צחצוחי זיבה, ואילו לר' נתן מאי פירוקא, והלא אפילו זב ממש פחות מכשיעור לאו כלום הוא, וציחצוחין מאי אהנו ומאי סתרי, אלא דק"ל להאי פירושא, דאי חתימת פי האמה משום שיעורא בלחוד הוא, מאי קושיא והלא הוא עצמו אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה, והלא בקיסם חלול אפשר לצאת בו כשיעור חתימת פי אמה. ועוד דבכולהו נוסחאי הכא בחתימת י אמה,בבי"ת השימוש גרסינן, ולא כחתימת בכ"ף ועוד דהוא ליה למימר בכחתימת פי אמה, או לימא צריך כחתימת פי אמה, אלא משמע דחתימת פי האמה ממש בעי, כלומר שיגע ממש, ואפילו כי איכא שיעור חתימה לא מטמא עד שיהא שם כחתימה וחותם ממש, כלומר שיגע בפי האמה כולה.

ועוד קשיא לי, דאי רב הונא כרבנן סבירא ליה בזב, בבעל קרי דאמר כמאן, לא כרבנן ולא כר' נתן, ואפילו ר' שמעון דאמר בפסחים בפרק אלו דברים (סז, ב) דסבר לה בזב כר' נתן ואתקש בעל קרי לזב, אפילו כדידיה נמי לא אתיא, דעד כאן לא בעי ר' שמעון שיעור בקרי, אלא משום הקישא דזב, הא אלו סבר ליה כרבנן בזב אף בקרי לא היה מצריך חתימת פי האמה, ועוד דאם איתא, התם בפסחים דאמרינן דר"ש בעי כחתימת פי האמה בקרי, למה לן לאפוקי לגמרי מהלכתא ולומר דסבר ליה בזב כר' נתן ואיתקש קרי לזב, לימר קסבר ר"ש בקרי דבעי כחתימת פי אמה, כלומר משום דאין טומאת ראייתו צריכה ספירה, אלא טומאת ערב כמגעו, ובסבריה דרב הונא, ועוד דכי אקשי ליה רב הונא לרבא, והלא הוא עצמו אינו מטמא אלא בחתימת פי אמה, ליבעי מיניה זב שראה בקיסם דלא בעי שיעור, אלא שבזו י"ל דפשיטא ליה דלאו משום דכתיב כי יהיה זב בבשרו, כדפשטינן בזבה מדכתיב בבשרה, אלא כולהו ק"ל, ועוד דאי כרבי נתן מאי קאמר גזירת הכתוב היא, זיבה גמורה סתרה שבעה, צחצוחי זיבה לא סתרה אלא יום אחד, והלא לרבנן אף צחצוחי זיבה, זיבה גמורה היא, דהא מטמא בכל שהוא.

ויש מפרשים דרב הונא כר' נתן סבירא ליה, וכשמואל רביה דאית ליה הכין, וכדאיתא לקמן בפרק יוצא דופן (מג, ב) והוה מצי רבא למימרא ליה אנא כרבנן סבירא לי, ואליבא דרבנן קא מבעיא לי, והא דאקשינן למימר דנוגע הוי, לי דכיון דחתימת פי אמה בעית, אלמא אינו משום רואה אלא משום נוגע, אלא מעתה אל יסתור בזיבה, ואע"ג דלר' נתן בזוב ממש בעי חתימת פי אמה, ואפילו הכי לא הוי משום נוגע אלא משום רואה, הכי קאמר ליה, בשלמא זיבה אע"ג דבעי חתימת פי אמה, גזירת הכתוב הוא דלא תטמא אלא בראיה שיש בה נגיעה, והיינו דנגיעתו אינה אלא טומאת ערב וראיתו טומאת שבעה, אלא קרי, בשלמא אי לא בעי שיעור, דינא הוא דיסתור, משום דדמי בחד צד לזוב, דאף הוא מטמא דין רואהאע"פ שאינו נוגע, אלא אי אמרת בעי שיעור מאי טעמא סתרה והלא לא דמי לזוב כלל, אלא הרי הוא כמגע עצמו שלא בראיה, דזה וזה במגע וזה וזה טומאת ערב, ופרי' משום דאי אפשר לקרי של מי שהוחזק זב בלא צחצוחי זיבה, ואי אמרת וצחצוחין מאי מהנו, והא בעינן שיעור ואפילו לזוב עצמו, י"ל משום דהוה ליה מין במינו ומין במינו אינו חוצץ.

וגם בזה צריך עיון, דהא זוב וקרי שני מינים מוחלקים הן לגמרי, כדאיתא לקמן בפרק בנות הכותיים (לה, ב) וכדתניא זוב דומה למי בצק של שעורים זוב בא מבשר מת ושכבת זרע באה מבשר חי וכולי כדאיתא התם. ועוד דכי לא חיצא מאי הוי מכל מקום שיעור כחתימת פי אמה בעינן דר' נתן שיעור כחתימת פי אמה בעי, והא ליכא אלא צחצוחין בלבד, ואי אמרת מצטרפא, אם כן מצינן קרי שסותר ותהדר קושיין לדוכתה, ועוד דכי פרכינן אלא מעתה תסתור כל שבעה, אדרבה הוה לן למפרך כי איכא צחצוחי מאי הוי, והא ליכא חתימת פי אמה, דכי לא סתרה לא הוי חדוש, אלא כי סתרה הוא דהוי חדוש עוד צ"ע.

הא נמי תנינא המפלת מין קליפה מן שערה מין עפר כמין יבחושין תטיל למים אם נמוחו טמאה:    הקשו בתוס' כיון דאפשר לימוח, לאו יבש מעיקרא הוא, וכלח חשבינן ליה, דהא תנן בפרק דם הנדה (נד, ב) אבל השרץ והנבלה מטמאין לחין ואין מטמאין יבשים ואם יכול לחזור ולשרות כמות שהיו מטמאין לחין ומטמאין יבשין, אלמא כל שיכול דרך שרייה לחזור לכמות שהיה, אפילו ביבשיתן חשבינן ליה כלח. ואין לומר, דהתם כשחוזרים לכמות שהיו בתוך מעת לעת, והכא אפילו לאחר מעת לעת, דהא ליתא, דאדרבה מיבעיא בעינן לה לקמן (ע"ב) אי יהבינן ליה לדם דרכיך מעת לעת כשרץ ונבלה או פחות מכן, כיון דהנך אקושי ודם רכיך, אלמא מפשט פשיטא להו דאפילו מעת לעת לא יהבינן לדם, ותירצו הם ז"ל דעיקר בעיין דהכא, משום דכתיב כי יזוב זוב דמה, וקא מיבעיא ליה אי בעי דדאיב ביציאתו מן המקור, שיזוב, למעוטי יבש שאינו זב, ואע"פ שהוא חשוב כלח מ"מ אינו זב, וקא פשיט ליה מדתנן המפלת כמין קליפה, וכו' ואינו מחוור בעיני, חדא דא"כ מאי קא מקשה תו אי הכי כי לא נימוחו נמי, דלדידיה דס"ל דזב ממש בעינן, מתני' מי ניחא אדרבה לדידיה תקשי ליה מתניתין טפי, מיהו א"ל בהא, דלא מפרשי' האי אי הכי דאי אמרת בשלמא ויש לנו כיוצא בו בתלמוד בפרק קמא דמציעא (ט, א) גבי נקנה רכוב במוסרה ואחרים כיוצא בו, אלא דאכתי קשיא לי, דאם כן מאי קא מהדר ליה ברישא תנינא דם הנדה ובשר המת מטמאין לחין ומטמאין יבשים והיכי שייכא הא לבעיא דקא בעי מיניה, איהו בעי אי בעינן דם שיזוב בשעת ראיה, ואיהו אהדר ליה דדם יבש מטמא, ודוחק הוא לומר, דהמתרץ לא הבין מעיקרא עיקר בעיא עד שפירשה השואל לבסוף. וי"ל דר' אליעזר משמע ליה דמתניתין כללא קאמר לכל דם יבש ואפילו מעיקרו, וקושטא דמתניתין הכין הוא כמו שאכתוב בסמוך, אלא דר' יוסי ב"ר חנינא א"ל דדילמא מתני' דוקא בלח ונעשה יבש.

ונ"ל דעיקר קושיא ליתא, דהכי קא מיבעיא ליה דם יבש אי מקרי דם או לא, ואתי למפשטה מדרבנן דם הנדה מטמא לח ומטמא יבש אלמה לא נפק מתורת דם מחמת שנתיבש, ואהדר ליה, לח ונעשה יבש לא קא מיבעיא לי, דכיון דנחתא ליה טומאה, לא נפיק מתורת דם טמא ואפילו שנתיבש, ומשום דכתיב דם יהיה זובה בהויתו יהא, כדדרשינן בריש פרק דם נדה (נד, ב) והיינו נמי טעמא דשרץ ונבלה דמטמאין יבשים כשיכול לשרותן ולחזור לכמות שהיו, דכיון דנחתא להו טומאה בלחותן, אינן עולין מטומאתן עד שיתיבשו לגמרי שלא יוכלו לחזור לכמות שהיו ע"י שריית מעת לעת, אלא כי מיבעיא לי ביבש מעיקרו, דלא נחת ליה לידי טומאה בלחותו, ימקרי דם לאחותי ליה טומאה ביבשותו, שיהא מטמא את האשה אם לאו, ואמר ליה, הא נמי תניתוה, במפלת כמין קליפה כמין שערה אם נמוחו טמאה, אלמא אע"ג דלא נחת ליה לידי טומאתו עד שנתיבש טמא ומטמא. ואקשינן אי הכי כי לא נימוחו נמי, כלומר אי אמרת בשלמא דם יבש מעיקרן לא מטמא ניחא, דהכא כי נתיבש כולי האי שאינו נימוח טהורה, והאי דמטמא בנימוח, משום דמוכח מילתא דלאו דם יבש מעיקרא הוה, אלא יצא לפרוזדור ונתיבש שם ואח"כ יצא לחוץ ומ"ה כששורין אותו בפושרין חוזר לכמות שהיה, אבל כי לא נימוח מוכחא מילתא דיבש מעיקרו הוה. אלא לדידך דאמרת דדם יבש מעיקרא נמי טמא ומטמא, כי לא נימוח נמי, ומשני כי לא נימוח בריה בעלמא הוא, כלומר אין שרייתו אלא להבחין אם הוא דם שנתיבש או בריה בעלמא, דכל שלא נימוח מוכחא מילתא דלאו דם הוא, אלא בריה בעלמא. והיינו דאקשינן ומי איכא בריה כי האי גונא, כלומר בריה ממש שאינה דם, א"ל וכדתניא.

והא דאמרינן: כי לא נימוחו בריה בעלמא נינהו:    לאו למימרא דכל דם יבש נימוח, וכל שאין נימוח אינו דם, דא"כ הא דתנן (לקמן נד, ב) דם הנדה מטמא לח, ומטמא יבש היכי משכחת לה, דהתם ודאי אפילו ביבש מעיקרו קאמר, וכדאמרינן התם בגמרא אשכחן לח יבש מנא לן אמר ר' יצחק אמר קרא יהיה בהויתו יהא, ואימה הני מילי בלח ונעשה יבש, יבש מעיקרו מנא ליה, דאלמה מתניתין אפילו ביבש מעיקרו, ובשאינו יכול לשרות ולחזור לכמות שהיה קא מיירי' ועוד דאלו בדם יבש שיכול לשרות ולחזור לכמות שהיו מטמאין, למאכלחי' חשבינן להו, אלא ודאי בדם שאינו יכול לשרות ולימוח קאמר, אלמא ע"פ שאינו נימוח דם הוא ולא בריה. והתם הכי גרסינן ותו הא דתנן המפלת כמין קליפה, ושתי שאלות שאל, לומר דאפילו הני דהוו כעין בריה מנא לן דכי נימוחו טמאים, ולאו למימרא דדם יבש שיכול לשרות ולימוחכענין הני קאמר, ואע"פ דמשמע הכא בשמעתין דמתניתין דדם הנדה מטמא יבש כשנתיבש לאחר שיצא לחוץ קאמר, ולא ביבש מעיקרן, לא היא, דמתניתין אפילו ביבשר מעיקרו קאמר, אלא דר' יוסי בר חנינא הוא דדחי ואמר, דדילמא דוקא בלח ונעשה יבש לאחר יציאתו דומיא דבשר המת. אלא מיהו קושטא דמילתא, תנא מתני' כללא קא כייל, דכל דם יבש מטמא, ואפילו יבש מעיקרו, וכדמוכח סוגיא דגמרא דהתם וכדכתיבנא.

אעפ"י שראיתי לר"ח ז"ל שכתב שם ואסיקנא, בין דם לח ונעשה יבש בין יבש מעיקרו כמו קליפה כמין עפר כמין יבחושין וכיוצא בהן תטיל למים, לא נראו לי דבריו, משום דכי אמרינן ואימא הני מילי לח ונעשה יבש, יבש מעיקרו מ"ל אעיקר מתני' דקתני דם הנדה מטמא לח ויבש קא מהדר, ולומר דמתניתין סתמא קתני, ואפילו יבש מעיקרו, ועלה קא בעי מ"ל, ומתניתין בשאינו יכול לשרות קאמר, אלא ודאי לא אמרו אלא במפלת כמין אלו וכיוצא באלו שהם בריות, אבל דם יבש לא, אלא בין נימוח בין לא נימוח טמאה, ואין לומר דדוקא במעוברת אמרו שתולים אותה בבריה, דהא משמע דלא שנא מעוברת ול"ש אשה אחרת, משני מעשיה דיבעין דקתני מעשה באשה אחד שהיתה מפלת כמין קליפות וכו', מדקתני שהיתה מפלת, משמע שהיתה למודה בכך, ואלו במעוברת ה"ל למתני שהפילה, אלא כדאמרינן, ואע"ג דקתני במתניתין כמין עפר, עפר נמי לא דמי לדם יבש, דאין הדם עשוי להיות יוצא נפרך וכתוש כעפר, והילכך כל שאין נמוח מוכחא מילתא דלאו דם יבש הוא אלא בריה בעלמא.

וזו ראיה לדברי הראב"ד ז"ל, שפסק בדם יבש שאפי' לא נמוח טמאה ועוד נ"ל להביא ראיה לדבריו, מדרב יהודה אמר שמואל דמוקי פלוגתייהו דר' יהודה ורבנן דהמפלת חתיכה, בחתיכה של ארבעת מיני דמים, ואפ"ה מטמא לה ר' יהודה, ואע"פ שאינה נמוחה כמים. ואע"ג דפליגי רבנן עליה, היינו משום דקסברי דאין דם נעשה חתיכה, הא לאו הכי טמויי נמי מטמאי כר' יהודה, ואע"פ שלא נימוחה, אלמא כל שיש לספוקה בדם יבש, לא שנא נימוח ולא שנא שאינו נימוח טמאה, ובקליפה ושערה ועפר הוא דבעינן נימוח משום שאינו מצוי שיהא הדם נקרש ויוצא על הרוב בכענין זה, אלא משום חשש בעלמא מטילין אותן למים, ואם נימוחו חוששין להן, ואע"פ שרובן בריות נינהו כל שיוצאים בכענין הזה.

והר"ז הלוי ז"ל שהקשה עליו מדתנן בפרק דם הנדה, דם הנדה מטמא לח ומטמא יבש, ואמרינן עלה בגמרא תינח לח ונעשה יבש, יבש מעיקרו מנא לן, ותו הא דתנן המפלת כמין קליפה כמין שערה וכו' תטיל למים ואם נימוחו טמאה מנא לן. ואוקימנא משום דכתיב דם יהיה זובה יהיה בהויתו יהא, אלמא דם יבש מעיקרו וקליפות ושערות חד גוונא נינהו, ותרוייהו מחד קרא נפקי, אלמא כולהו אם תטיל למים ולא נימוחו טהורה, נ"ל שזו אינה קושיא דבקר' ליכא לא קליפות ולא שערות, ולא כתיב ביה תטיל למים, אלא קרא יהיה כתיב, כלומר דכל דם הנדה בהויתו יהא, ואנן הוא דדיקינן מינה לקליפות ושערות, ומשום דמספקא לן מילתא אי דם נינהו או בריה נינהו, מטילין אותן למים לידע אם דם הוא אם בריה, ואלו אתא אליהו ואמר דדם הוא, אפי' כי לא נימוחו נמי טמאה, וכיון שכן איכא למימר כדאמרינן לעיל, דדוקא בהני הוא דאיכא לספוקינהו בבריה, הא בדם יבש לעולם חיישינן ליה, כיון דהוי כעין דם. ועוד דהתם לא אמרינן בדם יבש מעיקרו יהיה בהויתו יהא. דלא שייך למימר הכי אלא בלח ונעשה יבש. ומעיקרא דהוה קא מיבעיא ליה בדם לח מעיקרו ונעשה יבש, אהדר לי' יהיה בהויתו יהא, בל כי אהדר ואיבעיא ליה יבש מעיקרו מנא לן, אהדר ליה יהיה בהויות יהא אלא יהיה רבויא הוא, כלומר ריבה אפילו יבש מעיקרו ואפילו אינו נימוח, אלא דקליפות ושערות מספקינן להו בבריה עד שנראה שנשורו ונמוחו.

ולפלוג נמי ר' יהודה בהאי:    מדאמרינן הכא גבי מתני' דהמפלת כמין דגים לפלוג נמי ר' יהודה בהא, ולא איבעיא לן הכי גבי מתני' דהמפלת כמין קליפות, שמעינן מינה דמפשט פשיטא להו דר' יהודה לא פליג בה, וטעמא דמילתא דקליפות ושערות דבר מועט הוא, ואין בהן משום פתיחת קברות, וכן דעת הראב"ד ז"ל ודמיא הא לההיא דאמרינן בכריתות (י, א) ולד דגמר צורתיה מפתח טפי אי אפשר לי לפתיחת הקבר בלא דם, פחות מבן ארבעים לא מפתח טפי ואיפשטא ליה לפתיחת הקבר כי האי בלא דם.

הא דאמרינן: וייצר לאפנויי:    איכא למידק כי מפנית ליה לוייצר אכתי נילף בריה מיצירה, דזו היא ביאה זו היא שיבה, תירץ רש"י ז"ל דיצירה יצירה גמרינן, משום דדמי מדדמי ילפינן, אבל בריה מיצירה לא ילפינן, כדאמרינן בכל דוכתא דפריך מהא דתני רבי ישמעאל, ואינו מחוור בעיני, דאי משום הא הוי לי לפרושי הכין בהדיא, דכיון דאנן תרתי אקשינן, חדא מדתנא דבי ר' ישמעאל, ועוד מדכתיב נמי בריה בריה, והאי תרוצא דתרצי' וייצא לאפנויי, מתרצה בהדיא ההיא דפרכינן נגמר בריה בריה, הוה לן לפרוקי נמי בהדיא אידך פירכא ולימ', ואי משום דזו היא שיבה זו היא ביאה, היכא דאיכא דדמיא ליה מדדמי ליה ילפינן מדלא דמי ליה לא ילפינן ועוד דלא אמרינן הכין אלא דוקא היכא דסתרן אהדדי וליכא למגמר אלא חד מינייהו, אבל הכא לא סתרן אהדדי ואיפשטא למגמרינהו תרווייהו.

ובנמוקי הרמב"ן נ"ר פי' וייצר לאפנויי, וכיון שכן ודאי ליכא למגמר אלא חדא דמפנה, והילכך מדדמי ליה ילפינן, ואע"ג דוייצר מופנה, ליכא למגמר בריה מיניה, כדין מופנה מצד אחד, דאפנויי דוייצר דאדם, לא לגזרה שוה דבריאה אתפני, אלא לגזרה שוה דיצירה, והוה ליה לגבי בריה כשאינה מופנה כל עיקר, וזה נכון.

אדרבה וייצר לגופיה ויברא לאפנויי:    פרש"י ז"ל ויברא לאפנויי ונילף בריאה בריאה לאתויי תנין ולאפוקי בהמה, וק"ל דהא אפילו כי מפנית ליה ויברא אכתי מופנה מצד אחד הוא דויברא דגבי תנין לגופיה וא"ת דאפילו הכי גמרינן, דמופנה מצד אחד ילפינן א"כ אפילו כי מצרכת וייצר דאדם לגופיה מכל מקום וייצר דבהמה מופנה ונילף, אלא השתא לא למעוטי בהמה אתינן אלא לרבויי תנין כנ"ל.

הא דאמרינן: ויברא גבי תנין לאו מופנה:    פרש"י ז"ל דכיון דאין מופנה משני צדדין למידין ומושיבין הכא נמי יש להשיב מה לאדם שכן מטמא מחיים כדאמרינן לקמן בסמוך, אבל הרמב"ן נ"ר פירש דלהאי לישנא קמא לא אצטרכינן לפירכא, דלכולי עלמא מופנה מצד אחד ומופנה משני צדדין שבקינן מופנה מצד אחד וגמרינן ממופנה משני צדדין והילכך מצירה ויצירה גמרינן וכיון דגמרינן יצירה יצירה הדר הוה ליה בריאה לאדם לגופיה וגבי תנין נמי לגופיה ואין כאן מופנה כלל, ולא מופנה כלל, אע"ג דליכא למיפרך לא גמרינן. ואמרינן ומאי נפקא מינה וכו' כלומר ומאי חזית דאפנית ליה לוייצר לגמרי בין באדם בין בבהמה ומפקת בריאה מגזרה שוה לגמרי אימא ויברא דאדם לאפנויי וייצר לגופיה, וייצר דבהמה מופנה וגמרינן, דהא מופנה מצד א' הוא וכן נמי גמרי ויברא דתנין אע"ג דלא מופנה מויברא דאדם דמופנה ופריך משום דלא אפשר כלדרבנן הא עדיפא טובא דהא משיבין אלא אפילו לרבי ישמעאל משיבין כל היכא דאיכא מופנה משני צדדין מיניה גמרינן ושבקינן מצד אחד אבל ללישנא דרב אחא דאמר לא מופנה כלל למדין ומשיבין לההיא לישנא הוא דאיצטריכי' לפירכא דאי ליכא פירכא נגמרינה לתרוייהו דהא לא סתרן אהדדי והילכך בעיא מאי פירכא ואמרינן משום דאדם מטמא מחיים תאמר בתנין דלא, ואי קשיא לך אע"ג דאיכא למפרך ליהדר דינא ותיתי מבהמה דמאי אמרת מה לאדם שכן מטמא מחיים תאמר בתנין בהמה תוכיח, אי נמי נגמר וייצר דבהמה למד דמלמד איכא למימר מה לשניהם שכן מטמאין במגע ובמשא תאמר בדגים שאין מטמאין בטומאת עצמן במגע ובמשא.


דף כג עמוד א עריכה

מאי נפקא מינה לאיתסורי באחותה:    פירוש הא מאי נפקא מינה לאו ר' זירא א"ל הכין לר' ירמיה אלא ר' ירמיה גופיה הוא דא"ל כלומר והא דבעי מינך נפקא מינה לאתסורי באחותה וה"ה דהוה מצי למימר לאתסורי באמה ובאם אמה אלא דכל עיקר בעינן לאיתויי לר' זירא לידי גיחוך הוה, וכל היכא דהוה מצי לרבויי בתמיהי הוה מרבה ומשום דאסור אחות אשה אינו אלא במחיים דאשתו, ולר' ירמיה ודאי לא הוה מספק ליה כלל דהא נפל הוא ולא תפסי בה קדושין אלא משום גיחוך בעלמא הוא.

והא דאמרינן: למימרא דחיי:    כלומר דמדנסיב לה באחותה ולרבויי בתמיהי משמע דחיי טובא והא אמר רב יהודה אמר רב לא אמר ר"מ אלא הואיל ובמינו מתקיים כלומר אבל הוא עצמו אינו מתקיים כלל וכל שכן שאינו חי הרבה שתהא יותר תמיהא באיסור אחותה דנקט, וכן נראה מדברי רש"י ז"ל, אבל הרמב"ן נ"ר פירש דאעיקר בעיא דקבל בה אביה קדושין קא מהדר מדקאמר קבל בה אביה קדושים אלמא בן קיימא הוא דאי לאו בר קיימא הוא אפילו בעודנה חיה אין קדושיה תופסין בה דנפל הוא ובן שמונה חי הרי הוא כאבן.

והא דאמרינן: לא אמר ר' מאיר אלא הואיל ובמינו מתקיים:    לאו למימרא דהיינו עיקר טעמיה דר' מאיר כלומר דכל שבמינו מתקיים הרי זה ולד דהא ר' מאיר יצירה יצירה הוא דגמיר, אי נמי משום דעיניהם דומות לשל אדם או הולכות לפניהם כשל אדם אלא הכי קאמר אע"ג דר' מאיר גמר יצירה יצירה לא אמר אלא באלו שיש במינן מתקיים אבל אלו לא היה במינם מתקיים לא, ולאפוקי גוף אטום הואיל ואין במינו מתקיים דכותיה וכן פרש"י ז"ל.


דף כג עמוד ב עריכה

הא דאמר ר' ירמיה בר אבא אמר רב הכל מודים גופו אדם ופניו תייש ולאו כלום:    איכא למידק והא טעמיה דר' מאיר משום דגמר יצירה יצירה הוא אי נמי משום דעיניהם הולכות לפניהם כשל אדם אלמא אפילו בתיש גמור שגופו ופניו תייש הרי זה ולד לר' מאיר וכל שכן אדם שגופו ופניו בלבד תייש, לפיכך פרש"י ז"ל דרב פליג אהנהו דלעיל וקסבר דר"מ ורבנן בסברא בעלמא פליגי, אבל ר"ת ז"ל פירש בספר הישר דלא פליג דלדידיה נמי אי כולו תייש בפניו וגופו, ולד הוא הואיל ובמינו מתקיים דגמרינן יצירה מיצירה אבל בגופו אדם ופניו תייש דאינו לא מין אדם ולא מין בהמה דברי הכל ולא כלום הוא ומכל מקום כשפניו אדם לכולי עלמא הואיל וכל עיקר הצורה היא צורת אדם דהיינו צורת פנים כאדם גמור דמי, וכשנברא בעין אחת דבהמה, פליגי, דר' מאיר סבר אפילו מקצת צורה, ורבנן סברי אינו אדם עד שתהא בו לכל צורת פניו פני אדם, והא דאמר שנברא כעין אחת כבהמה לאו דוקא בעין אחת אלא אפילו אין לו אלא אחד מכל צורות פני אדם כגון לסת ומצח וגבין וגבת הזקן הרי זה אדם לר' מאיר כדאמר רבא בסמוך, אלא הא דנקט בעין אחת להודיעך כחן דרבנן דאפילו בשאין לו אלא עין אחת דבהמה פליגי, וא"ת א"כ מנא ליה לרב דר' מאיר בפניו אדם ונברא בעין אחת כבהמה פליג דילמא בההוא מודה להו לרבנן ולא פליג עלייהו אלא כשכל גופו ופניו תייש הא במקצת אדם ומקצת תייש מודה לכו, וי"ל דנפקא ליה מדאמרי ליה רבנן כל שאין בו מצורת אדם אינו ולד ולא קתני וחכמים מטהרים אי נמי וחכמים אומרים אינו ולד שמע מינה דשמעו לר' מאיר דפליג בתרתי ומטמא אפילו במקצת צורת אדם ואמרי ליה רבנן כל צורת אדם בעינן, למעוטי כל צורת בהמה ולמעוטי נמי אפילו מקצת צורת אדם ואקשינן עליה דרב והא איפכא תניא שר' מאיר אומר כל צורת וחכמים אומרים מצורת כלומר דאיפכא לגמרי הוא שר' מאיר לא מטמא אלא או בכל צורת בהמה או בכל צורת אדם דבעינן במינו מתקיים, ומקצת אדם ומקצת בהמה לא מצאנו מין כמותו שמתקיים, וחכמים אומרים כל גופו ופניו תייש אינו ולד עד שתהא בו מקצת צורת אדם ומיהא במקצת צורת אדם סגי ובהא רבנן לחומרא ור' מאיר לקולא, אמר להו אי תניא תניא, והשתא אתיא מתני' שפיר דקתני וחכמים אומרים כל שאין בו מצורת אדם אינו ולד דמשמע הא במקצת צורת אדם הרי זה ולד.

ואיבעית אימא לעולם כמאן דאמר מצורת:    פירש והא דתניא אפילו פרצוף אחד אין לא לעכב אלא להכשיר באחד, ומאי אחד, אחד אחד.

אמר רבא ושטו נקוב אמו טמאה:    פרש"י ז"ל דקסבר רבא טרפה חיה, והזקיקו לפ' כן הא דתניא בסמוך המפלת גוף אטום אמו טהורה ואי זהו גוף אטום א"ר כדי שינטל מן החי וימות ואמרינן עלה בגמרא וכמה שינטל מן החי וימות ר' זכאי אומר עד לרכובה ר' ינאי אומר עד לנקביו ואמרינן בין ר' ינאי בין ר' זכאי קא מיפלגי בטרפה חיה אלמא משמע לכאורה דכל שנולד בטרפות למאן דאית ליה טרפה אינה חיה אמו טהורה ואינו מחוור דקשה להעמיד רבא דלא כהלכתא דקי"ל כמ"ד טרפה אינה חיה, ועוד דמי גרע מנפל שאמו טמאה לידה ואפילו תאמר התם הוא דמתחלת ברייתו היה ראוי לבריאת נשמה דילמא האי נמי מתחלה ראוי היה אלא שלאחר זמן ניקב ושטו דמי גרע מיצא מחותך.

לכך פירש הרמב"ן נר"ו דרבא אפילו כמ"ד טרפה אינה חיה אמרה דזה ראוי היה לברית נשמה ולחיות פחות קצת מי"ב חדש ועוד דדילמא מתחילה שלם נולד אלא שלאחר זמן נקב כדאמרן והא דאמרינן לקמן קמיפלגי בטרפה חיה לאו למימרא שיהא זה עיקר טעמא לבריית' ולומר דמשום דטרפה אינה חיה אינו מטמא את אמו משום ולד, אלא סימנא בעלמא, דקתני במתניתין איזו גוף אטום שאמו טהורה כל שינטל מן החי וימות קא מפרשינן ובפירושי' דכל שינטל מן החי וימות פליגי הני אמוראי חד אמר כל שינטל ארכובותיו אינו חי ואידך אמר אכתי הוא יכול לחיות ומכלל דבריהם שמעינן מאי דס"ל בעלמא גבי טרפה דמאן דאמר עד רכובתו סבר אינה חיה ומאן דאמר עד לנקבותו אית ליה בעלמא טרפה חיה.


דף כד עמוד א עריכה

הא דאקשינן: ליתני מגוף אטום ופניו ממוסמסים וכו':    איכא למידק מאי קושיא דאילו בעי למתני הא איכא למתני טובא שמא מפניו תייש ומשני גבין ושני שדראות וכמין אפקותא דדיקלא י"ל דפניו ממוסמסין שכיח טפי אי נמי משום דדמי טפי לגוף אטום.

ושמואל סבר בריה בעלמא איתא:    פרש"י ז"ל מין בעלמא איתא ואותו המין אסר לו. ואיכא למידק דא"כ אפילו כי יצא לאויר העולם אמאי אמר שמואל דאסור, דהא נולד מבהמה טהורה לא אסרה תורה דהוה ליה כקלוט בן פרה. ולפי פירושו איפשר לומר דלכולי עלמא אינו מתקיים והילכך כשיצא לאויר העולם נפל הוא ואסור. והא דפריך רב שימי לרב מדתני ר' חנינא בן אנטיגנוס כל שיש לו שני גבין וכו' ה"ה נמי דקשיא לשמואל אלא דגבי רב קאי דבר בריה הוא ומשום הכי פריך ליה מינה וה"ה לשמואל.

והקשה עליו הרמב"ן נ"ר דגבי ההוא מתניתין דר' חנינא פרכינן עלה במקומה בפרק אלו מומין בבכורות (מג, ב) למימרא דחיי והאמר רב באשה אינו ולד בבהמה אסור באכילה ולא מדכרינן התם דשמואל כלל דאלמ' לשמואל איפשר דחיי, ולי נראה דאי משום הא לא איריא דמשום דלרב שמעינן ליה בהדיא דאמר באשה אינו ולד משום הכי אקשינן מיניה לרב אבל לשמואל לא שמעינן ליה בהדיא דאסר כשיצא לאויר העולם דהא דאמרינן אבל במעי בהמה שרי מימרא דגמרא היא דמוקי לה לפלוגתייהו בדרב חנן בר רבא אלא מיהא לדידי קשיא לי דאם איתא דלשמואל לא חיי ליהוי כגוף אטום דאינו ראוי לברית נשמה וכל שאינו ראוי לברית נשמה אינו ולד דטעמא דרב דאמר באשה אינו ולד היינו טעמא משום דאינו ראוי לבריית נשמה.

ואינו קשה דהא ראוי הוא לבריית נשמה אלא שאינו מתקיים באדם שלשים יום ובבהמה שמונה ימים, ומיהא המחוור שבכולן מה שפירש הרמב"ן נ"ר דלכולי עלמא מין בעלמא ליכא כי פליגי בבריה כלומר דנולד מן הטהורה אם איפשר לחיות, דרב סבר בריה בעלמא ליכא דא"א לו לחיות כשיצא לאויר העולם כי אגמריה רחמנא משה בסיני במעי בהמה אגמריה דבחוץ לא צריך דנפל הוא, ושמואל סבר בריה בעלמא איתא, דחיי, וכי אגמריה רחמנא למשה בסיני בעלמא אגמריה כלומר לאחר שיצא לאויר העולם דלא תימא כקלוט בן פרה הוא אבל במעי בהמה דאפילו שליא שריא איהו נמי שרי וכן פר"ח ז"ל.

מאי לאו יצא מכלל עוברין דאפילו במעי אמן אסור:    כלומר וקשיא לשמואל, ופרקינן רב מתרץ לטעמיה ושמואל מתרץ לטעמיה. ואי קשיא לך למאי איצריכ' לתרוצה אליבא דרב דהא אנן לא אקשינן מינה לרב אלא לשמואל ואדרבה לדסיועי לדרב היא, כבר נשמרו בפירושים מזה, משום דפשטה דברייתא לא מתרצה לרב, אלא דפשטה קשיא בהדיא לשמואל ולא לרב, אלא מי' לא מתרצה שפיר כפשטה אפילו אליבא דרב, משום דכולה ברייתא כפשטא בחד גוונא איירי או כולה כשיצא לאויר העולם ולא ניחא דא"כ אין הפרש בין עוברין ליצאו לו שני גבין דזה וזה אסורים, ואי נמי כולה ברייתא במעי אמן ולא אפשר דבן ארבעה לדקה ובן שמונה לגסה ואפילו הימנא ולמטה במעי אמן שרי דכל בבהמה תאכלו, משום הכי מתרצה לה נמי אליבא דרב.


דף כד עמוד ב עריכה

הא דאמרינן מאי דעתיך לחומרא חומרא דאתי לידי קולא הוא:    קשה לי דהא אית לן דכותה לקמן דשדינן להו לחומרא ומטמאינן לה ואע"ג דלא יהבינן לה ימי טוהר ולא חיישינן וכדאמר שמואל לרב יהודה גבי שפיר (כה, ב) שיננא לא תעביד עובדא עד שישעיר ואקשינן עליה והאמר שמואל מעולם לא דכו שפירא בנהרדעא ואסיקנא לחוש חוששת ימי טהרה הוא דאסתפקא לן אי ולד הוא אם לאו והילכך על כרחיך תשב לזכר או לנקבה לחומרא ולא חיישינן לקולא משום דלא אפשר בלא הכי, אלא הכא דק"ל כרב בין לקולא בין לחומרא ומשום חומרא בעלמא אתינן לטמוייה ולא מספקא, בהא איכא למיחש ומיהא אכתי לא ניחא לי שפיר דהתם הא איכא רבנן דפליגי עליה דר' יהושע ולית לדר"י דיחידאה הוא ורבנן נמי דדחו ליה לר' ישמעאל ואמרי דאפילו מלא בשר דילמא אמו טהורה, ואביו כיחידאה אמרה וכן הוציא העובר את ידו דאמר רב הונא לקמן (כח, א) דאמו טמאה לידה מדרבנן ולא חיישינן דילמא מני לה ימי טומאה מההיא שעתא ואי נמי דילמא יהבינן לה ימי טוהר וצ"ע.

הא דתניא: המפלת דמות לילית אמו טמאה לידה ולד הוא אלא שיש לו כנפים:    איכא למידק ותיפוק לי דהא גופו תייש ופניו אדם אדם, דאלמא בתר צורת פניו שדינן ליה, וי"ל סלקא דעתא אמינא דהתם הוא משום דאזלינן בתר צורת פני אדם אבל הכא אין כאן צורת אדם כלל אלא צורת לילי בין בגוף בין בפנים קמ"ל דלילית גופה ולד היא אלא שיש לו כנפים עכשיו.


דף כה עמוד א עריכה

שמא כר' יהושע אסרה ואין הלכה כר' יהושע דתניא המפלת שפיר שאינו מרוקם וכו':    וא"ת היכי א"ר לא שמעתי דהא ברייתא שמיעא ליה. י"ל דר' ברייתא ודאי שמיע ליה אלא דלא שמע פלוגתייהו במאי אי בשאינו מלא בשר או דילמא אפילו במלא בשר ודחה הא דר' ישמעאל דדילמא כיחידאה אמרה משום דאמר אידך נמי כסומכוס ומלא בשר דנקט ר' יוסי ה"ה לעכור ולא פירש בשר אלא לאפוקי צלול.

ר' יהושע בן לוי אומר בצלול מחלוקת:    וא"ת כיון דר' לא שמיעא ליה אפילו במלא בשר מנין ליה לריב"ל דבעכור מודו רבנן דטמאה י"ל אע"ג דר' לא שמיע ליה, לר' יהושע בן לוי דר' יוסי שמיע ליה ואליבא דרבנן אמרה, וכסברה דר' ישמעאל נמי, דהוה סבר דאבוה אליבא דרבנן אמרה דלא שביק רבנן ואמר כיחידאה, ויש אומרים שאין אומרים באלו זו דומה לזו דדילמא טפי עדיף עכור ממלא בשר ואיכא למימר איפכא ולפיכך נחלקו בכולן.

הא דאקשינן ליה: רבא לרב נחמן אלא אמרו סימן הולד בבהמה דקא:    לא ממתניתין דהלוקח בהמה מן הנכרי קא פריך דקתני בה א"ל ר' עקיבא לר' ישמעאל אלא אמרו וכו' וכמו שפרש"י ז"ל בפירושיו דההיא ר' עקיבא אמרה ומאי פריך מינה לר' יהושע אלא ברייתא היא בריש ההוא פירקא ור' יהושע היא דאמרה וכדקתני התם (כ, א) ת"ר עז בת שנתה ודאי לכהן וכו' וכשנאמרו דברים אלו אצל ר' יהושע אמר להוציאו אמרו לו ישמעאל טעית אלו בולד בלבד הבהמה נפטרת היה כדבריך אלא אמרו סימן הולד בבהמה וכו'.


דף כה עמוד ב עריכה

א"ר יוחנן מעדותו של ר' נחוניא נשנית משנה זו:    כלומר יחידאה היא ולעולם אין צריך צורת פנים. קשיא לי א"כ מה בינו ובין פניו טוחות דא"ר יוחנן לעיל (כד, א) דאין אמו טמאה לידה, וי"ל דסנדל מתחלת ברייתו ולד היה וראוי לבריית נשמה אלא שבא ולד שני וסטר פניו ומחק צורתו. וזהו שאמרו בברייתא ולד הוא אלא שנרצף.


דף כו עמוד א עריכה

גבי כריתות שיצאו דרך מרגלותיהן:    פירוש ולעולם בגיורת שיצא ולד בגיותה עד מתניו ונתגיירה ואח"כ יצא סנדל דאי לא אכתי מאי נפקא מינה לקרבן תיפוק לי משום ולד.

גירסת רש"י ז"ל: ולד מדנפק ליה רובא דרישיה הויא לה לידה סנדל עד דנפיק רוביה:    ופירושו הוא ז"ל משום דאין הראש פוטר בנפלים. ויש להקשות דהא שמואל דאמר הכי איתותב בבכורות פרק יש בכור (מו, ב) אלא יש לפרש דאפילו למאן דאמר הראש פוטר בנפלים מודה הוא בסנדל שאין ראשו חשוב ראש ואע"פ שיש לו צורת פנים.

והא דאמרינן: ולד דאית ליה חיותא:    לאו דוקא אלא ראוי לחיות קאמר דהא אפילו בנפלים ראש פוטר בהן. ואינו מחוור בעיני דסנדל נמי ראוי היה לבריית נשמה מתחלתו דאי לא אינו ולד לטומאה וטהרה ולקרבן. ויש שגרוסים ולד דאית ליה חיותא מדנפק ליה רובא דרישא סנדל עד דנפיק כוליה. פירוש מדנפק כולי רישיה ולהאי פירוש אפילו למאן דאמר בראש פוטר בנפלים דוקא כוליה רישיה ולא רוביה, דרישיה כולד מעליא. והא דקאמרינן ולד דאית ליה חיותא דוקא קאמר כלומר שיצא חי ואתיא כתנא קמא דלקמן (כט, א) גבי יצא מחותך או מסורס דמשמע דבעי ראש שלם בנפלים ואי נמי יש לפרש ולד מדנפק רובא דרישא כלומר בין חי בין נפל כיון שהיה ראוי לחיות כלומר שראוי לבריית נשמה, סנדל עד דנפיק כולי רישיה דראש סנדל לא פטר עד דנפיק כולי' ואתיא כר' יוסי דאמר יצא כתיקונו לחיים ופרישנא לקמן איזהו לחיים משיצא רוב ראשו. ולהאי פירוש אתיא הא כר' יוסי.

כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן:    ואע"פ שאין מפורש כאן טפח א"ל דהכי קיים להו דמאי דפריש בין גודל לשאר האצבעות הוי כשיעור שיראה לכאן ולכאן ונקטיה בהאי לישנא כדי לפרש אגב אורחיה טעמא דמילתא.


דף כו עמוד ב עריכה

והאמר רב אין הולד מתעכב אחר חבירו ולא כלום:    יש מי שפירש דרב סבירא ליה דאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת דא"כ אמאי לא משתהה. ולית ליה הא דתניא בכתובות (לט) וביבמות פרק ראשון (יב) שלש נשים משמשות במוך וכן נמי לית ליה הא דאמרינן לקמן מעשה היה ונשתהה ולד אחר חבירו שלשים ושלשה, ומעשה דיהודה וחזקיה בני חביבי דרב, הוו יתבי בהדי' בבית המדרש, ובקי בהן היה, והיאך אפשר דלא ידע בהו, ואי איהו אמר דלא היו דברים מעולם, מאן גברא דמסהיד בהו.

לכך פירש הרמב"ן נ"ר דהיינו טעמיה דרב דקסבר דכל שמתעברת וחוזרת ומתעברת אי אפשר דלא הוה חד מינייהו סנדל והיינו ברייתות דשלש נשים משמשות במוך וכשהאשה מתעברת תאומים טפה אחד היתה ונתחלקה לשני ולדות ופעמים נגמרה אחד מהן לשבעה ואחד לתשעה והיינו מעשה דחזקיה ויהודה. אבל כששניהם נגמרים בחדש אחד אי אפשר להתעכב האחד אחר חבירו ולא כלום אלא אם כן האחד נפל והאחד נמוק ויוצאה שליא בלא ולד והיינו דרב יהודה דאמר גל ג' תולים את השליא בולד מכאן ואילך תולין בולד אחר ואוקימנא בנפלים אבל בבן קימא אי אפשר שיהא האחד נמוק והאחד חי ולית ליה לרב תפורו שמעתתא דלקמן (כז) דאמרינן עשרים וארבעה לולד דבחד ירחא אי אפשר. הרמב"ן נ"ר.

הכי אמר רב אין תולין את השליא אלא בבן קימא:    פרש"י ז"ל בן קימא הראוי לבריית נשמה לאפוקי ושטו אטום וכיוצא בו. והא דחזייה שמואל לרב יהודה בישוה הוה טעמא להאי פירושא משום דשמעא מרב ולא אמרה ניהליה דתלמידיה דשמואל נמי הוה.

ונ"ל שהזקיקו לרש"י ז"ל לפרש כן דאלו בבן קיימא ממש כלומר ולד חי קאמר אבל בנפלים אין תולין משוינן ליה לרב יהודה טועה גמור ולא הוי ליה לשמואל למחזייה רישות בלבד אלא דלקשי ליה מדברי חביריו שהעידו בהפך ורב יהודה נמי לא הוה שתיק אלא הוה אמר להו מאי דשמע איהו בהפך מרב רבו. ועוד דהא משמע ודאי דרב יהודה הוה קאים תמן וכי קאמרינן שיילינהו לכולהו תלמידי דרב משמע דאף רב יהודה הודה בכך. ועוד דרב יצחק בר שמואל בר מרתא אמר דהכי אמר רב בפירוש פילה נפל ואח"כהפילה שיליא כל שלשה ימים תולין את השיליא בולד ולא סגיא דלא משוי להו לרב יהודה ורב יצחק טועין ושמואל דחזייה לרב יהודה בישות מאי חזית דסמיך אסהדותיה דהני ולא סמיך אסהדותיה דרב יהודה ורב יצחק ורב יהודה תלמיד מובהק דרב הוה ובקי ומדקדק בשמועותיו הוה דאפילו ספיקי דגברי גריס כדאמרינן בפרק קמא דחולין (יח, ב) ושאר המפרשים פירשוה בבן קימא ממש כלומר ולד חי וטעמא דמילתא משום דולד חי מבזע בזע שיליא ונפיק ונשארה שיליא עדיין בפנים אבל בנפל היאך יצא נפל ותשאר השיליא. וכן כתוב בשאלתות דרב אחא גאון זצ"ל.

ועוד אמרו שבירושלמי מפורש שאין השיליא פורשת מן הולד עד שיגמר ולפיכך אין תולין אותה בנפל והיינו דחזא ביה ברב יהודה בישות דאיהו אמר משמיה דרב דכל ג' ימים תולין את השיליא בנפל וכלהו תלמידי דרב אסהידו משמיה דרב דאין תולין אותה בנפל כלל ואפילו יצאה ביומו.

הא דתניא: המפלת מין בהמה חיה ועוף ושיליא עמהם וכו':    יש מי שפירשה כר' מאיר דחשיב הני כולד גמור והילכך לא מטמא לה אלא משום זכר ונקבה אבל לא משום נדה דאלו לרבנן תשב לזכר ולנקבה ולנדה הוי ליה למתני דדילמא שיליא זו מהני הות ואמן טמאה נדה.

ויש מי שפירש בהפך כלומר דכרבנן היא דאי ר' מאיר היאך אתה מטיל עליה מהמת שיליא זו חומר שני ולדות והלא אם אלו יש ביניהם נקבה אין אתה מטיל עליה מחמת שיליא זו חומר כלל, דתיפוק ליה משום נקבה דאית בהו, ואפילו אם הוא זכר אין אתה מטיל עליה מחמת שליא זו. אלא חומר ולד אחד, דחומר הזכר אין אתה מטיל עליה אלא ודאי רבנן היא והכי קתני הריני מטיל על השיליא חומר שני ולדות ונמצאת יושבת מחמת השיליא לזכר ולנקבה וכן נמי תשב לנדה מחמת מין בהמה וחיה שהפילה שאינו ולד ושמא שיליא זו מהן היתה אלא שלא הוצרך לפ' אלא חומר שאתה מטיל על השיליא ולומר שאין אתה תולה אותה באלו וכיון שאין אתה תולה אותה באלו אלא מספקא לן אם מאלו אם מולד אחר וכדקתני שאני אומר שמא נימוח שפיר של שיליא זו דאלמא ספיקא משוינן ליה מסתמא יושבת היא אף לנדה.

וא"ת כיון דיש שיליא במינן של אלו אפילו בזמן שאינה קשורה עמהן מפני מה אין תולין אותה באלו כמו שתולין אותה בולד מעליא י"ל דהכי קים להו לרבנן דאין דרכה של שילית בהמה חיה ועוף להתעכב אחר הולד כלום לא שנא בהמה במעי אשה ל"ש בהמה במעי בהמה וכדמשמע נמי בפרק בהמה המקשה (עז, ב) גבי שיליא שיצאתה מקצתה אסורה באכילה לא שאנו אלא שאינה קשורה בולד אבל קשורה בולד אין חוששין לולד אחר אלמה אפילו כשנולדה במעי בהמה אמרינן נמי דאין תולין אותה בולד אלא בזמן שהיא קשורה עמה. והשתא דאתית להכי נראה לי דהכא נמי אפילו לרבנן לא תשב לנדה דכיון שאינה קשורה בולד אף היא אינה מהן אלא נימוח שפיר של שיליא זו ומשום דתנא שמא נימוח שיליא של שפיר זו תני נמי שמא נימוח שפיר של שליא זו ולא שמא הוא אלא ודאי כנ"ל.


דף כז עמוד א עריכה

מאי טעמיה דר' שמעון:    פרש"י ז"ל מאי טעמא דר"ש נהי נמי דנמוק מכל מקום גופו של מת כאן תהא כרקב וכנצל, ונצל הוא מיחל שקרש כמפורש בנזיר (נ, א) והקשו עליו בתוספות מהא דאמרינן בסמוך ואזדא ר"ש לטעמיה דמטהר מלא תרווד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהוא משום שאי אפשר שלא ירבו שתי פרידי עפר על פרידה אחת של רקב ויבטלנו דאלמה בתרווד בלבד הוא דפליג ומשום דעפר מבטל פרידה אחת של רקב ובציר ליה שיעורא הא בשני תרוודין הוה סבירא להו השתא לתלמידי דבי רב דמודה להו ר' שמעון לרבנן וא"כ הכא נמי אמאי מטהר ר"ש דמי לא עסיק ומטהר רבי שמעון אפילו בדאיכא בהאי שפיר כמה זתים וכדמבטלי נמי דמי לידה קצת מיניה אכתי אישתאר מיניה כזית ניצל וניצל שיעורו בכזית כדאיתא בנזיר פרק כ"ג (מט, ב) ובודאי כדבריהם ז"ל משמע דהא אכתי לא משום בטול ברוב נגעו ביה דלקמן הוא דבעינן השתא דאמרת טעמיה דר' שמעון סופו כתחלתו מאי טעמא דשליא ואמר ר' יוחנן משום בטול ברוב נגעו בה אלמא עד השתא לאו משום בטול ברוב נגעו בה אלא משום מחסר שעורא. ועוד הקשה עליו הרמב"ן נ"ר דאם כן ליבעי נמי מאי טעמיה דר' מאיר כשיצא בבית החיצון דהא בבית החיצון אף הוא מודה דטהור ואמאי ליהוי כרקב וכניצל ורשב"ל דאמר לקמן שפי' שטרפוהו במימיו טהור אמאי ליהוי מיהא כנצל.

ורבותינו בעלי התוספות ז"ל פירשו דהאי נפל שבשיליא אין לו לא תורת בשר ועצמות ולא תורת נצל אלא ר"מ מטמא ליה משום שהוא מת שלם ור"ש דמטהר משום דא"א שלא ירבה דמי לידה על מעט ממנו ויבטלנו ובציר ליה שעורא תו ליכא מת שלם וכענין תרווד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהוא וביצא בבית החיצון ונימוח הרבה מטהר אפילו ר"מ משום שנתערב כולו בדמי הלידה ומתבטל ואמר להן ר' שמעון כשם שהוא נימוח ומתבטל בבית החיצון כך נימוח ונתבטל בבית הפנימי. וזהו דרך פירושם ז"ל ואינו נכון דאילו אית ליה לר' מאיר בטול אף בשלא נימוח נמי בבית החיצון, אי אפשר שלא ירבה דמי לידה על מקצתו ויבטלנו ושפיר קאמר ליה ר"ש ואלו לית ליה בטול אף בשנימוח בבית החיצון למה הוא מתבטל.

ואחרים פירשו דר' מאיר דמטמא היינו משום דא"א שנימוח כל כך ביציאתו שלא נשאר בו כזית בשר בין כולו וכודאי משוי ליה והיינו דבעינן מאי טעמיה דר"ש דודאי מסתבר טעמיה דר"מ. ופרקינן משום דקסבר ר"ש דתערובת דמי לידה שבו מבטלו כלומר מבטל קצת ממנו ובצר ליה שעורא בכזית. ואזדא לטעמיה דרקב, ששני פרידי עפר מבטלי פרידה אחת של רקב ומגרעין שיעורו, ואף כאן אע"פ שנשתיר בין כולו כזית בשר אי אפשר שלא ירבו שתי טיפי דמים על מקצת בשר שלא נמוק ויבטל שעורו ור"מ סבר לא מבטל ליה אלא א"כ נימוק בידי אדם בהוצאה לבית החצון כלומר בטלטולו בספל מפני שנטרפו מימיו לגמרי וטהור ואמרו ליה לר' מאיר כשם שאינו בבית החיצון כך אינו בבית הפנימי כלומר לדידך דאמרת דאית ביה כזית בשר שלא נמוק ולא חיישת לבטול קצת שעורו, אף בבית החיצון לא היה לך לטהר לגמרי שהיה לך לחוש שמא יש בו כזית בשר שלא נמוק, אלא משום בטול הוא, ואמר להו אינו דומה דכשנטלטל בידי אדם הוא נטרף במימיו ונמוק לגמרי, אבל בבית הפנימי יש בו כזית, ובטול אינו מועיל.

והא דאמרינן: השתא דאמרת טעמיה דר' שמעון משום דסופו כתחלתו גבי שיליא מאי טעמא:    פירוש משום דעד השתא הוה סלקא דעתך שהמים והדם שבשיליא מועטים הם אלא שרבים על מקצת בשר שבו ומבטלים אותו כדפרש"י. ואמר ר' יוחנן משום בטול ברוב נגעו בה שאפילו היו בה שני חצאי זתים בשר או כזית שלם הדם והמים שבשיליא רבים עליו כולו ומבטלים אותו ביטול גמור ובהא פליגי דר"מ סבר אין טומאה בטלה ברוב מלטמא במשא ובאהל דהא איכא כזית אבל בשיצא בבית החיצון ונטרף במימיו טהור דהוה ליה כאפר שרופין ור' שמעון סבר בטלה היא ברוב לגמרי.

וקשיא לי דכיון דמיחוי שבו אינו בתורת בשר ועצמות ולא בתורת מוחל ואינו מטמא כלל לכולי עלמא היאך אפשר לומר דעד השתא לא סלקא דעתך דמין אחד שבשיליא אינו רבה על בשר שבו והלא הכל מחוי אלא שאנו אומרים שאי אפשר שלא נשאר שם כזית שלא נימוח וכיון שכן אף המחוי שבו מצטרף לבטלו והיאך שאלו כאן מאי טעמיה דר"ש ועוד דלישנא דמשום ביטול ברוב נגעו בה לא אתי שפיר, אלא משמע דעד השתא לא אתינן בה משום בטול כלל.

ומסתברא דללישנא קמא דר' שמעון לא משום דחסר ליה שיעוריה בלחוד הוא אלא משום בטול ברובו ג"כ והא דאמרינן ר' שמעון לטעמיה הכי קאמר דמה התם ר' שמעון סבר דא"א לשתי פרידות עפר שלא יבטלו פרידה אחת של רקב אלמא טומאה מתבטלת היא במין אחר שלא לטמא אפילו באהל אע"פ שיש שם שיעור טומאה ומאהיל הוא על שיעורו ואע"פ שמין הטומאה רבה על המין האחר כ"ש גבי שיליא שהמים והמחוי שבו רבים על הבשר שמבטלין אותו.

והא דתנא מלא תרווד רקב ה"ה לשני תרוודי אלו נפל לשם עפר כל כך שאי אפשר שלא יבטל רובו של רקב עד שלא ישאר בו מלא תרווד שלא נתבטל אלא משום דבעי למיתני מילתא פסיקתא כלומר דבכל שהוא עפר שנפל שם בטל וטהור מלטמא אפילו במשא ובאהל משום הכי נקט מלא תרווד. ואקשינן ליה רבא דאדרבה כיון שמין הטומאה רבה על המין האחר אינו דין שיבטל המועט את המרובה אלא אדרבה המרובה מבטל את המועט, אלא היינו טעמיה דר' שמעון ברקב משום דסופו כתחלתו. ואמרינן והשתא דאמרת וכו' כלומר דקס"ד דאף כאן בשליא לאו משום בטול נגעו בה דהדרינא לגמרי מההוא טעמא. ואמר ר' יוחנן משום בטול ברוב נגעו בה כלומר ברקב בלחוד הוא דאמרינן דטעמיה דרבי שמעון משום כסופו כתחלתו אבל בשליא לעולם משום בטול ברוב הוא ור"מ סבר דכיון דאיכא שיעורא לא מתבטל ברוב לגבי טומאת משא ואהל אבל כשיצא בבית החיצון ונטרף במימיו נמחה לגמרי ואין בו תורת בשר ועצמות כלל וגריע משפיר שטרפו במימיו דהא כולו שלם אלא דמחמת שטרפו נתבלבלה צורתו כמת שנטרף ואין שלדו קימת ומשום הכי מטמא ר' יוחנן בשפיר אע"פ שבשיליא שנטרפה בין לר' מאיר בין לר' שמעון טהורה כנ"ל.

והא דאמרינן מעיקרא: ואזדא ר' שמעון לטעמיה:    קשה לי דההוא טעמא לא קאי משום קושיא דרבא ולאו אורחא דתלמודא למימר ואזדא לטעמיה כי האי דתלמידי דבי רב הוו מפרשי הכי ורבא מקשה להו דלאו הכין הוא. ועוד קשיא לי מאי קא מיבעינן לן השתא דאתית להכי מאי טעמיה דר"ש בשיליא דאנן לעיל טעמיה דר' שמעון מפרשים דהוי משום תערובת מין אחר וההוא טעמא לא איפריך אלא דלאלומי לטעמיה אמרינן דאזדא לטעמיה ולא קם ואע"ג דלא קם ההוא אזדא לטעמיה ולא קם ואע"ג דלא קם ההוא אזדא לטעמיה משום דלא איפשר ליה לההוא טעמא למימריה גבי תרווד רקב מ"מ אכתי בשיליא דאיפשר למימריה כדקאי קאי דאטו אנן מי הוינא סמכין בשיליא אההיא דתרווד. וי"ל בזו דמבעיא הוא דאיבעי' להו כיון דאמרינן דאזדא ר"ש לטעמיה וסמכין בהא אטעמייהו דתלמידי דבי רב ורבא דפרכינהו ואפריכו אי ההוא טעמא דשיליא נמי ליתיה או דלמא אכתי איתיה לההוא טעמא ואהדר ליה דההוא טעמא כדקאי קאי וסייעתיה מדר' יוחנן דאמר הכין בפירוש ומעיקרא לאו משום טעמייהו דתלמידי דבי רב הונא אמרינן ליה לההוא טעמא אלא משום הא דר' יוחנן וזה סיוע לפירושנו שכתבתי כנ"ל.


דף כז עמוד ב עריכה

הא דאמרינן מלא תרווד ועוד עפר בית הקברות טמא:    פרש"י ז"ל שנקבר בכסותו או ע"ג רצפה של אבנים דלית להו לרבנן שיהא לו ד"א גנגילון אפילו בתחלתו. ואינו מחוור דהא ודאי בתחלתו לכולי עלמא ד"א נעשה לו גנגילין וכדמשמע לעיל דאמרינן קסבר ר"ש סופו כתחלתו אלמא בתחלתו כולי עלמא מודו בה דאי לר' שמעון בלחוד מאי סופו כתחלתו תחלתו נמי לא נעשה לו גנגלי' לרבנן ובנזיר פרק כ"ג (נא, א) מוכח נמי הכין אלא מיירי בשנקבר ערום בארון של שיש אלא שנפחתה מערה ונתערב בו עפר מועט וקסבר תנא קמא דרוב מתים יש להם רקב מלא תרווד ילכך מלא תרוודשבכאן רקב של מת והמותר עפר בית הקברות ואלמלא שיש שם תרווד ועוד על כרחנו אין כאן מלא תרווד רקב דעפר שנפל שם להיכן הלך אלא דקשיא לי דא"כ מאי עפר בית הקברות רקב בית הקברות הוי ליה למימר ועוד דאי בשנפחת מערה אמאי א"א בתרווד ועוד שלא יהא בו מלא תרווד רקב הכל לפי שיעור העפר שנתערב בו, ואי אמרת שלא נפל שם אלא עפר מועט א"כ היינו אידך דמלא תרווד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהוא. ועוד דלא הוי ליה למימר מלא תרווד ועוד עפר בית הקברות אלא עפר קבר שכנסו כולו אם יש בו תרווד ועוד טמא דהא אם נטל משם מלא תרווד ועוד ונשאר שם יותר לא אמרינן הכין לפום הדין פירושא דהא טעמא משום דאין לך מת שאין בו בכולו מלא תרווד רקב הוא, אלא נראה שהיו קוברים כל מתיהם בלא כסות וברצפה של אבנים ופעמים שעל ידי חרישה או על ידי גשמים בארך הימים הארונות מתקלקלים והרקב שבהן מתפזר ומתערב בעפר בית הקברות ומפני שהוא מקום קבר אנו חושבים כל העפר ששם שהוא רקב וכדאמרינן בעלמא (שבת, זבחים קיג, ב) כל האוכל מעפרה של בבל כאלו אוכל בשר אבותיו. והכא לפי שיש שם רקב הרבה קא סברי רבנן בתרווד ועוד ממנו יש בו מלא תרווד רקב וכודאי משוינן ליה ואזלי לטעמייהו דאמרי דלא אמרינן סופו כתחלתו. ועדיפא מיניה דהתם מלא תרווד רקב ידוע שנתערב בו עפר כל שהוא והכא כשאינו ידוע כנ"ל.

הא דאמרינן: מת שנתבלבלה צורתו מנא לן דטהור קשיא לן:    מאי קשיא ליה לר' יוחנן אדרבה דר"ל ניחא טפי דקאי כרבנן ואינו דר' אליעזר דבהדיא קתני ר' אליעזר אומר אפר שרופין שיעורן ברובע וחכמים מטהרים ור' יוחנן כר' אליעזר כדאמרינן בהדיא בסמוך. ואי אפשר לומר דקסבר ר' יוחנן דרבנן לאו לגמרי פליגי אלא בשיעורא בלחוד דא"כ לא הוה קתני וחכמים מטהרין דמטהרים לגמרי משמע אלא הכין הוי ליה למימר וחכמים אומרים שיעורן בכך וכך. וי"ל דר' יוחנן סבר דלא בבלבול צורה ליגי רבנן אלא משום שעושה אפר ממש הא בבלבול צורהבעלמא מודו. והא דאמר רב אשי ר' יוחנן דאמר כר' אליעזר לאו למימרא דלית ליה כרבנן אלא דר' אליעזר ודאי מסייעא ליה ודרבנן לא פליגא עליה אלא משום דטעמייהו דרבנן לא מיפרשה אי דוקא באפר שרופין אבל בבלבול צורה מודו או דילמא היינו אפר שרופין היינו בלבול צורה משום הכי לא אמר דר' יוחנן כדרבנן ואמר דר' יוחנן מיהא כר' אליעזר.


דף כח עמוד א עריכה

המפלת יד חתוכה או רגל חתוכה:    פרש"י ז"ל (לעיל יח, א) חתוכה שיש לה חתוך אצבעות, ואיכא למידק והלא המפלת שפיר מרוקם אמו טמאה לידה ואע"פ שאין לו עדיין חתוך ידים ורגלים. ויש מפרשים דשאני הכא דכיון שהפילה תכנית יד ורגל גמורה ואין לה חתוך אצבעות חזקה היא דמגוף אטום באת כמות שהיא אטומה או שמא חתיכה בפני עצמה היא שנעשה כתבנית יד הלכך תולין להקל ואמו טהורה. ובהאי תירוצא ניחא לן נמי הא דאמרינן בריש פירקי' המפלת חתיכה קורעה אם יש בה עצם טמאה לידה ולא חיישינן שמא מגוף אטום באת משום דהתם ליכא הוכחה כלל שתהא מגוף אטום.

והראב"ד פירש דלא אמרו חתוכה אלא לענין מביאה קרבן ונאכל בלבד מדקתני ואין חוששים שמא מגוף אטום באת ואין חוששים כלל משמע ואלו בשאינה חתוכה אינו נאכל אבל לענין האם בין חתוכה בין בשאינה חתוכה אמו טמאה לידה. ואינו מחוור מדקתני אמו טמאה לידה ואין חוששים, משמע דאין חוששים אאמו טמאה קאי דאי לענין קרבן הוי ליה למיתנא מביאה קרבן ונאכל.

ונראה לי דהא דתניא אמו טמאה לידה מחמת יד זו בלבד קאמר כלומר אע"פ שלא הפילה אלא היא ואע"פ דקתני במתניתין יצא מחותך או מסורס משיצא רובו הרי הוא כילוד אבל ביד לבדה לא ולא עוד אלא דאפילו בולד שלם וחי אם הוציא יד אינה לידה אלא מדרבנן התם שהיא מעוברת ונשאר עדיין ולדה בתוך מעיה אינה לידה עד שיצא רובו אבל כאן במפלת יד לבדה ואינה מרגשת בולד אחר לפיכך אנו אומרים מגוף שלם באת וחוששים שמא הפילה שאר האברים כבר והרחיקה לידתה הות וכדאמרינן בהדיא רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי תרוייהו אין נותנים לה ימי טוהר מ"ט אומר הרחיקה לידתה אבל ראיתי להרמב"ם ז"ל שכתב בלשון הזה בפרק עשירי (פ"י מהל' איסורי ביאה הי"א) אם הפילה יד חתוכה ורגל חתוכה חזקתה מולד שלם ומצטרפין עם רוב איבריו ע"כ ושמא לתת לה ימי טוהר קאמר. ואינו נראה מענין מקומו כן.

הא דאמר רב הונא: הוציא העובר את ידה והחזירה אמו טמאה לידה:    אסיקנא טמאה לידה מדרבנן אבל מדאוריתא אינה חוששת לכל דבר והילכך לימי טומאת לידה נמי משעה שיצא רובו או ראשו מנינן ליה שבעה ושבועיים לנקבה וקשיא לי א"כ מאי נפקא לן מינה כי מטמינן לה משום לידה אי למנין ז' ושבעים הא אמרינן דלא, ואי משום טומאה תיפוק לי דהויא לה נדה דא"א לפתיחת הקבר בלא דם. ושמא נאמר דרב הונא איפשר לפתיחת הקבר בלא דם סבירא ליה. אי נמי י"ל דנפקא מינה להחזירה ולא ילדה עד לאחר י"ד יום דאי משום נדה משתספור ז' נקיים טהורה אפילו לדידן דמשוינן להו לכולהו כזבות ואלו משום לידה מטמאים לה כל הי"ד יום מספק יולדת נקבה. כנ"ל.

הא דאמרינן: סלקא דעתך אמינא הואיל ואמר ר' יצחק וכו'. מדהאי זכר האי נמי זכר:    תמיה לי דבאנדרוגינוס ליכא למימר הכי שהרי בריה בפני עצמה היא ולעולם חד מינא הוא או כולן זכרים או כלן נקבות ואעפ"כ פעמים נולד עם הזכרים ופעמים נולד עם הנקבות. וי"ל דדילמא אנדרוגינוס אגב טומטום נקטיה.


דף כט עמוד א עריכה

וטעמא דיצא מחותך ומסורס הא יצא כתקנו הראש פוטר ותרוייהו לית להו דשמואל איכא דמתני לה להא שמעתא בפני עצמה וכו':    וקא מפלגי בדשמואל והא דאמר רב פפא כתנאי אלישנא קמא קא מהדר דפליגי במחותך ומסורס ולית להו הא דשמואל ובברייתא דקא מייתי יצא מחותך מסורס גרסינן ולא גרסי, או מסורס, ופרשה רב פפא לברייתא דהכי קאמר יצא מחותך מסורס משיצא חתוך רובו הרי זה כילוד הא כתקנו הראש פוטר והיינו כר' יוחנן דאמר דאפילו במחותך הראש פוטר ור' יוסי אומר משיצא רובו כתקנו כלומר אפילו יצא כתקנו לומר שאם יצא הראש תחלה אינו פוטר עד שיצא רובו דאין ראש פוטר והיינו דר' אלעזר אבל בשלם כולי עלמא מודו דהראש פוטר ודלא כשמואל ואתקיף ליה רב זביד לר' יוסי דאמר רובו כתקנו פוטר מכלל דמסורס רובו נמי לא פטר וא"ת ומאי קושיא דילמא ר' יוסי הכי קאמר דאפילו כתקנו בעינן רובו ולאפוקי מדתנא קמא דאמר הראש פוטר והוא הדין דמסורס רובו ככולו, וי"ל דלישנא דאמר ר' יוסי משיצא רובו כתקנו קשיתיה דמהאי לישנא משמע דר' יוסי מיקל בהא לומר דכיון שיצא כתקנו רובו פוטר דאי לאשמעינן דאפילו כתקנו במחותך אין הראש פוטר עד שיצא רובו היכי הוי ליה למימר ר' יוסי אומר אפילו כתקנו עד שיצא רובו. ופירש רב זביד דהכי קאמר יצא מחותך ומסורס משיצא רובו הרי זה כילוד הא כתקנו לחיים הוא דפוטר הראש כלומר אם יצא כדרך שהחיים יוצאין כלומר שיצא שלם אז הראש פוטר שלא לחיים כלומר שיצא מחותך אין הראש פוטר כר' אלעזר דאפילו לרב זביד נמי הויא פלוגתייהו בהני תנאי פי' מסורס מהופך והא דקתני בברייתא איזהו כתקנו לחיים משיצא רוב ראשו לאו למימרא דרוב ראשו זהו פירושו כתקנו לחיים דא"ר יוסי אלא הכי קאמר הא דאמר ר' יוסי דמשיצא כדרך כל החיים הראש פוטר בו באי זה שיעור אמר בראש כלו או במקצתו ופירשו משיצא רוב ראשו ובזה ר' יוסי להקל ורבנן להחמיר דלרבנן משמע דכל שאינו יוצא חי אין הראש פוטר בו אלא ראשו כולו דלדידהו אין הפרש בין נפל שלם למחותך בהוצאת הראש דבין כך ובין כך הראש פוטר כענין אחד והוא שיצא כולו ראש ור' יוסי סבר דראש מחותך לא פטר ובנפל שלם פוטר כשל ולד חי משיצא רוב ראשו אבל מ"מ בשלם לכולי עלמא הראש פוטר ודלא כשמואל.

ומדברי התוס' משמע דהם ז"ל מפרשים דהאי משיצא לחיים היינו פי' ראשו משיצא מה שהחיים תלויים בו וכפשטה דברייתא ממש ובמחותך עצמו ר' יוסי להקל ורבנן להחמיר דרבנן בעו כוליה רישיה ור' יוסי סבר דמשיצא מראשו מה שהחיים תלויין בו הרי זה כילוד והיינו דקתני בברייתא ואיזהו כתקנו לחיים משיצא רוב ראשו שר' יוסי אומר רוב ראשו ור' יוסי להקל אפילו במחותך ולפי דבריהם לאוקימתיה דרב זביד לא הויא פלוגתייהו דר' יוחנן ור' אלעזר בהני תנאי.

ור"ח ז"ל גריס בברייתא יצא מחותך או מסורס ותנאי דאמר רב פפא קאי אלישנא בתרא דר' יוחנן ור' אלעזר דפליגי בדשמואל וכתקונו לחיים דאמר ר' יוסי פירושו שאיפשר להתקיים ואז הראש פוטר מפני שהוא בן קיימא והיינו דשמואל וכר' אלעזר דקאי כותיה. והקשו עליו בתוספות דא"כ היכי אסקה למימריה דשמואל בתיובתא בפרק יש בכור (מו, ב) במסכת בכורות דהא איכא ר' יוסי דאית ליה הכין.

ויותר מזה אני תמה במה שמצאתי בפרושיו בלשון הזה וקי"ל כדר' יוסי וכדמתרץ רב זביד דהא ר' יוחנן קאי כותיה ע"כ ואדרבה ר' יוחנן כת"ק הוא דקאי דמיקל טפי.


דף כט עמוד ב עריכה

הא דתניא באשה שיצאה מלאה ובאה ריקנית דמחזקינן לה ביולדת בזוב וברואה נמי לאחר לידה כדאמרינן לקמן:    איכא מרבוותא דאמרי דדוקא בדאמרה בפירוש ראיתי שלא בשעת לידה ואיני יודעת כמה ראיתי שאילו לא אמרה כן אין מחזקינן אותה בנדה ובזבה בכלל ולא בשומרת יום שא"כ אין לך שוטה וחולה או חרשת ותינוקת שיהא להן שעת הכושר דכל הני לא ידעי אם ראו אם לאו, ועוד דבהדיא תניא בפרק בתרא בטועה, ראיתי ואיני יודעת כמה ראיתי, אלמא ביודעת דוקא אלא שאינה יודעת מתי וכמה, הוא דשדינן עלה הני ספיקי הא כשאינה יודעת אם ראתה אם לאו לא שדינן עלה מספק חומרי נדה וזבה.

ואינו מחוור בעיני דאם איתא היכי שתיק ברייתא וגמרא מינה כי היכי דקתני בברייתא שיצאה מלאה ובאה ריקנית והביאה לפנינו כך וכך שבועים הכי, הוי ליה לפרושי מאי דקאמרה כיון דדינא מתחלף בין אמרה ללא אמרה ולא סגיא דלא אמרה שראתה קודם לידה ואחר לידה דאי לא היכי אמרינן דמטבלים לה משום יולדת בזוב והיא לא אמרה שראתה קודם לידה, אלא משמע דבין כך ובין כך שדינן עלה כל הני ספיקי כיון דאשכחן לה דטעיא כולי האי דלא ידעה מתי הפילה או מה הפילה אם זכר אם נקבה ואם ילדה בזוב אם לא אלמ' טועה גמורה היא ומוחזקת בטומאה וכיון שאי אפשר שלא להטיל עליה על כרחיך כמה טבילות מחמת ספק לידתה מתוך שאתה בא להטבילה טבילות מספק והיא אינה יודעת אם ראתה נמי קודם לידה או אחר לידה מטילין עליה חומרי טבילות זבה ושומרת יום ואינה דומה לחרשת ותינוקת דבחזקת טהורות גמורות נינהו ומספק אי אתה מצריכן טבילה.

וטועה דבפרק בתרא דאמרה ראיתי ואיני יודעת כמה ראיתי, התם משום דבעינן לפרושי דיני טועה שבאה ואמרה כך וכך ראיתי או כך ראיתי ולחדותי דיני טבילות המתחייבות עליה מתוך ספיקותיה, וכדתניא טועה שאמרה יום אחד טמא ראיתי מטבילין אותה תשע טבילות, בין השמשות ראיתי מטבילין אותה י"א טבילות, ראיתי ואיני יודעת כמה ראיתי, וזו ודאי אלו לא אמרה ראיתי במה תתלה אותה בטועה כיון שאינה יודעת אם ראתה כלל אם לאו, מה שאין כן באשה שיצאתה מלאה ובאה רקנית דעל כרחה טמאה היא ואינה יודעת היאך כלל, לא ראיותיה, ולא זמניה, הילכך אפילו לא אמרה ראיתי מטילין עליה טבילות אלו מספק, כנ"ל.

אלא מאי לא ידענא מאי תיובתא אימר הרחיקה לידתה הות,:    איכא למידק ר' יוסי בר חנינא דהוה מותיב מינה אלמה סבירא ליה דברייתא לא חיישה להרחקת לידה וא"כ היכי מתרצא ליה ברייתא דהיכי משכחת להו לתשעים וחמש טבילות. ועוד דא"כ שבוע רביעי תשמש דדם טוהר הוא, ועוד דא"כ שבוע רביעי תשמש דדם טוהר הוא, ועוד שבוע חמישי דטהור הוא תשמש, דאפילו אי לאו ולד מעליא הות כתיובתיה דר' יוסי, מכל מקום שבוע חמישי טהור הוא דשבוע רביעי תחלת נדה וחמישי מותר כולו, ואם ולד מעליא הוא כ"ש דטהור ואפילו שבוע רביעי דדם טוהר הוא. וא"ל דאגב חורפיה לא עיין בה והוה ליה למימר ולטעמיך ברייתא היכי מתרצא אלא דטובא איכא בתלמודא דמצי למימר ולטעמיך ולא אמר והא חדא מינייהו.

בעשרים וחד תשמש ר"ש היא דאמר אסור לעשות כן שמא תבא לידי ספק:    תמיה לי אמאי תני לה בכל מקום כר' שמעון דהא כולי עלמא היא ובית הלל תני לה בפרק בתרא דמכלתין (עב, א) דתנן התם ומודה ברואה בתוך י"א יום וטבלה לערב ושמשה שהן מטמאים משכב ומושב וחייבין בקרבן טבלה יום שלאחריו ושמשה הרי זה תרבות רעה מגען וטבילתן תלויין. ומסתברא שלא שנינו שם הרי זה תרבות רעה אלא בשומרת יום כנגד יום לפי שאינה מסולקת דמים כל כך ואדרבה רובן של נשים באות לידי זיבה גדולה והילכך שמשה ביום שמירתה, תרבות רעה לכולי עלמא, אבל הכא דלאחר טהרת ג' שבועי' מסולקת דמים לגמרי היא ומותרת לשמש לכתחלה אינה אסורהאלא לר' שמעון. וה"ה לזבה גדולה ביום שביעי לספירתה דרובן של נשים אינן סותרות מנינן לאחר ספירת שבעה שהיא מותרת לשמש לכתחלה אם לאו הא דר' שמעון והיינו כרב פפי דא"ל לרבא בשלהי מכילתין (סז, ב) מכדי האידנא כולהו ספק זבות נינהו לטבלה ביממא דז' כלומר ותשמש מיד, ופריך משום דר"ש דתניא ואחר תטהר וכו' דאלמ' משום דר"ש בלבד היא דאסירא ולא משום דב"ה כנ"ל.

שבוע קמא מטבילים לה בלילותא דאימ' יולדת זכר הות, שני נמי דאימור יולדת נקבה הות:    כל זה אינו צריך אלא משום דבית הלל אבל לבית שמאי אינו צריך דכלהו לילואתה איכא להטבילה משום טבילת יום ארוך. ואפילו לבית הלל נמי לא היה צריך ליולדת זכר דכל שבוע ראשון ושני נמי מטבילין אותה משום יולדת נקבה בלבד וטבילות דיממי דשבוע שני ושלישי נמי משום יולדת נקבה בזוב נמי יש להטבילה, אלא דהכי קאמר דאפילו משום יולדת זכר נמי יש להטבילה.

שבוע קמא ושני מטבילינן לה בלילואותה:    כלומר כשבאה לפנינו מטבילין אותה משום יולדת זכר או נקבה דליל שבסוף היום שבאה לפנינו, כגון שאם באה לפנינו בא' בשבת ואפילו בתחלת הלילה אין מטבילין אותה עד ערב יום ראשון שהוא ליל יום שני, וכן כל טבילות הלילה, ונמצא שלא שלמו טבילות לילות של שבוע ראשון עד ליל מוצאי שבת של שבוע שני, וכן טבילות של שבוע שני עד מוצאי שבת של שבוע שלישי, וששה לילות של שבוע ראשון ואחת של שבוע שני קורא כאן שבוע ראשון, וששה לילות של שבוע שני ואחת של שבוע שלישי קורא שבוע שני, מה שאין כן בטבילות הימים שטבילות ימי שבוע שני מתחילים אותה לטבול באחד בשבת עצמו, ונמצאו השבעה טבילות של אותו שבוע שלימות בשבוע בעצמו, וזה קשה דהאיך לא פירשוהו בגמ' אחר שאתה מונה השבועין בענין אחד לגבי טבילות הלילות ובענין אחר לגבי טבילות הימים, וענין זה דקדקו אותו בתוס' ונשאר להם הענין מגומגם אבל בנמוקי הרמב"ן נ"ר כתוב בזה דכיון דכל טבילות דעלמא כך הן דכל נדה ויולדת טבילתן בלילה של שבוע שני ושל זבה ביום בסוף שבוע שלהן לא חשו בגמרא לפרושי בהדיא הכא כן נראה מדברי רש"י ז"ל


דף ל עמוד א עריכה

כגון שבאת לפנינו בין השמשות:    פירוש להכי נקיט בין השמשות שאלו באת מבעוד יום ממש היינו מונין השבועין מאותו יום ממש וטבילת הלילה הבאה תהא נחשבת מכלל טבילות השבוע ועדיין לא תמצא אלא צ"ד טבילות, אבל הוא הדין שהיה יכול לומר שבאה לפנינו בלילה שאותו לילה בעצמו מטבילין אותה דשמא היום שעבר שלימו לה ז' לזכר והא נמי הוה עדיף טפי דהא תו לא הוה מצי לאקשויי בסוף שבוע קמא ליטבלה כדמקשינן בסמוך משום דאלו באת בלילה אינה יכולה לטבול בסוף אותו שבוע מפני שלא היה לה הפסק טהרה בתחלת היום ואין אותו היום עולה לספירת נקיים אלא לכותאי כדאיתא בפרקין לקמן (לג, א) ובשילהי מכלתין (סט, א), אלא משום דקתני בברייתא ג' שבועי' טהורים משמע דכולן טהורים ממש ואלו באה בלילה לא היו כולן טהורים, אבל בשבאת בין השמשות הרי הן כולן טהורים ואיכא נמי הפסק טהרה דאיכא למימר עדיין יום הוא, ולפיכך הקשו בגמרא בסוף שבוע קמא ניטבלה כיון דהוה לה הפסק טהרה ביום א' וכן פרש"י ז"ל, אלא שעדיין קשה לי דודאי נראה דמתוך דוחק טבילת הצ"ה טבילות הוצרכו להעמידה בשבאת לפנינו בין השמשות ולא משום דקתני שבועים טהורים והיינו טעמא משום דיומא דאתיא קמן קים לה ביה דלא חזיא ביה וכל אותו היום טהור הוא אצלה מן הודאי ואיפשר נמי דלבית הלל דלא מטי אלא תלתין וחמש טבילות דלא מוקמי לה בבאה לפנינו בין השמשות אלא בשבאת בלילה או ביום דתו ליכא אלא ל"ה טבילות, ואי נמי לא ידעה אם טהור כולו אם לאו אפילו הכי ל"ק לישנא דטהורים דכיון דמכי אתיא קמן לא חזיא בהו כלל טהורים קרינן להו, דהא שבוע טמא נמי לאו כולו טמא קאמר על כרחיך דהא טבלה בהן בכל לילה ולילה קודם שתראה ואפילו הכי קרי ליה שבוע טמא וכל שכן בשבועין טהורים דכולהו טהורים ודאי חוץ מיום שבאה לפנינו דלא ידעה אם טהורה מתחלת היום היתה אם לאו דאיפשר למקרינהו טהורים אלא דנקט בין השמשות והוא הדין שבאה בלילה דמפשינן טבילות וכדאמרינן בטועה שבפרק בתרא (סט) כשבאה בין השמשות נקט נמי הכא בין השמשות, וחדא מינייהו נקט.

הא דאוקימנא כשבאה לפנינו בין השמשות ואפילו הכי לא אמרו לה בית הלל:    כבר כתבתי דאפשר דלב"ה לא מוקמינן לה בבין השמשות אלא כשבאה לפנינו ביום דליכא אלא ל"ה טבילות קודם תשמיש וכענין הזה כתב הראב"ד ז"ל דכיון דלא פסיקא ליה דאי אתיא ביממי ליתא להא טבילה משום הכי לא חשבי לה ב"ה וכענין הזה בעצמו תירצו בגמרא, גבי טועה בפרק בתרא (סט) ומכל מקום בית שמאי דמפשי טבילות קא מהדרי לאוקומה בבין השמשות לאפושי עלה טבילותא יתירתא אבל הראב"ד ז"ל תירץ דבבין השמשות דר' יהודה איפליגי ב"ש וב"ה בית שמאי סברי כר' יהודה דספיקא הוא ובית הלל סברי כר' יוסי דבין השמשות דר' יהודה יממא הוא ולכך ליתא לטבילה יתירתא. אי נמי א"ל דחדא בשבוע לא חשבי לה ב"ה ואע"ג דאיכא לצרופה בהדי טבילות דלילות דשבוע קמא כענין שאמר בסמוך בטבילת יומא בתרא דשבוע קמאולבית שמאי דמנינן לה ואע"ג דחדא בשבוע היא נראה לי משום דכיון דאיכא טבילות דלילותא שאר שבועין וליכא באותו שבוע טבילה אחרי' דלאו דכותא והתחלת טבילות דלילותאהיא ב"ש דמפשי בטבילות מנו לה ואע"ג דחדא בשבוע היא, אבל טבילת זבה בלידה דסוף שבוע קמא כיון דחדא בשבוע היא ואיכא טבילות דלילותא טובא וליכא ביממי אלא הא לכולי עלמא לא מנינן לה דחדא בשבוע חשבינן לה אי נמי כיון דבין השמשות היא וספיקא הוי דדילמא לילה הוא והתחלת שבוע ראשון הוא משום הכי מנו לה בית שמאי דמפשי בטבילות ורש"י ז"ל תירץ בענין אחר.

הא דאקשינן לבית שמאי דקא חשבי דלאחר תשמיש ליחשוב נמי טבילת זבה. ושנינן בלידה קא מיירי זיבה לא קא מיירי, ולא משנינן משום דחדא בשבוע לא קא חשיב כדמשנינן בסמוך היינו משום דהכא עדיפא מינה קא משני אבל לקמן דלא סליק ליה האי תירוצא גבי סוף שבוע קמא דההוא משום יולדת בזוב היא נמי איצטריך לתרוצי ליה תירוצא אחרינא דסליק לכולהו. והשתא דאתינן להכי הדרינן מההוא טעמא דאפילו בזבה גרידתה נמי חשיב אלא דטבילות זבה חדא בשבוע נינהו, והיינו דאקשינן יומא קמא לטבילה דילמא שומרת יום כנגד יום היא וההיא בין לבית הלל בין לבית שמאי מקשינן לה דהא אדבית שמאי שקלינן וטרינן השתא ואליבא דידהו הוא דאקשינן ואם איתא דלא הדרינן מההוא טעמא מאי קא מקשה דילמא שומרת יום כנגד יום היא וליטבלה דהא ב"ש טבילות דזבה גרידתה לא קא חשיב אלא ודאי שמעמינה דהשתא דאתית להכי דאיצטרכינן לשנויי דחדא בשבוע לא קא חשיב הדרינן מההיא טעמא קמא ובין טבילות דזבה דלידה בין בזבה גרידתה קא מיירי אלא דחדא בשבוע לא קא חשיב ומיהו הא לאו ראיה היא דא"ל דהאי נמי משום יולדת בזבה קטנה קא חשיב לה.

הא מני ר' עקיבא היא דאמר בעינן ספורים בפנינו:    וא"ת ליחוש דילמא ספרה ושכחה דהא מטילין עליה כל ספיקי משום דטועה היא. י"ל להכי לא חיישינן דהא איהי לא קאמרה דלא ידעה מתי ראתה וכמה ראתה ומה הפילה ומתי הפילה וא"כ היאך ספרה כנ"ל.

ומיהו אכתי קשיא דא"כ למה לו לאוקומה כר' עקיבא אפילו תימא רבנן דהא לכולי עלמא בעינן שתפסיק בטהרה כדאיתא בשילהי מכילתין וזו הואיל ולא אפסיק' טהרה לא עלו לה ספורים. אח"כ מצאתי בשילהי מכילתין לרבותינו בעלי התוס' שנשמרו מקושיות אלו ואמרו דלשמא הפסיקה איכא למיחש דשכיחא דבאיזה יום שתפסוק מועלת הפסיקה. אבל אין לחוש שמא בדקה יום ראשון של ספירה דלא שכיחא ולדבריהם ניחא הא דלא מוקי לה כרבנן דהק"ל לרבנן דסופן אע"פ שאין תחלתן כדאמר רב לקמן בשלהי מכלתין (דף ס"ט) והילכך יומא דאתיא קמן דטהור הוא כולו סליק ליה לספירה ובנמוקי הרמב"ן נראה מצאתי שם דהכא פסיקה זיבה טהרתהפסק טהרה מזיבה ודאי איכא דכיון דילדה ודאי הפסיקה מזיבה.

יומא קמא דאתיא קמן ניטבלה דילמא שומרת יום כנגד יום היא:    פירוש ולאו חדא בשבוע הויא אלא יומא קמא מטבלינן לה משום שומרת יום כנגד יום ויומא בתרא דסוף שבוע נמי מטבלינן לה משום זבה גדולה דהשתא ליכא לדחויי כדדחינן כיון דאיכא נמי טבילה אחרינא דשומרת יום באותו שבוע אבל הקשו בתוספות למה לא הקשה כל יומא ויומא דשבוע קמא ניטבלה משום שומרת יום כנגד יום דכל יומא איכא לספוקי היום שלמו ז' לזכר או שבועים לנקבה ועד השתא לא היה לה שמור דהאי תנא לא סבירא ליה ודאי דימי לידה שאינה רואה בהן עולים לה לספירת זיבתה מדמצריך לה טבילה בכל יממי דשבוע שני משום יולדת זכר בזוב ובשבוע ג' משום יולדת נקבה בזוב דאי סבירא ליה דעולין לה דיה טבילה אחת בסוף שבוע ראשון משום יולדת בזוב דזכר ובטבילה אחת בסוף שבוע שני משום יולדת נקבה בזוב ונשאר להם הענין בקושיא, אבל הרמב"ן נ"ר תירץ דקסבר האי מקשה דימי לידה שאינה רואה בהן עולין הן לספירת זבה קטנה דלא אמרו אלא לזבה גדולה משום דכתיב כימי נדת דותה תטמא ואמרינן לקמן בפרק בנות הכותיים מה ימי נדה אין ראויין לזבה ואין ספירת ז' עולה בהן אף ימי לידתה כן, והא ליתא אלא בספירת זבה גדולה דא"א שיהו בימי נדתה אבל בזבה קטנה דאיפשר כדאתא בשילהי בא סימן אף הוא עולה לה.

שמע מינה תלתא:    וא"ת לימא שמע מינה ארבע דימי לידה שאינה רואה בהן אין עולין לה לספירת זיבתה י"ל דפלוגתא דאביי ורבא היא לקמן בפרק בנות הכותיים, ולרבא דאמר עולים אמר לך הא מני ר' אלעזר היא כדאמרינן נמי לקמן בפרק בנות הכותיים באחרינתא, ואביי דאמר אין עולין מוקים לה ככולי עלמא הילכך לא פסיקנא ליה כמאן ומשום הכי לא אמר אלא הני תלת דפסיקא ליה בהו כמאן.

שמע מינה טבילה בזמנה מצוה:    כתוב בתוס' דלית הילכתא בהא אלא כר' יוסי בר יהודה דאמר לא אמרינן טבילה בזמנה מצוה וכן מעשים בכל יום שאין אשה טובלת בזמנה טבילה של נדה ולא של שומרת יום כנגד יום ולא של זבה ולקמן בפרק בתרא (סז) נמי אמרינן מכדי האידנא כולהו זבות שוינהו נטבלה ביומא דשבעה משמע שלא היו טובלות בשום פעם ביום, וזו אינה ראיה לפי דעתי דהתם משום דמצרכינן להטבילה בלילה ואין משמשות את הבית אלא בטבילה דלילה הוא דאמרינן הכין אבל בשאר טבילות לא קא מיירי ור"ח ז"ל פסק דטבילה בזמנה מצוה משום דב"ש וב"ה תרויהו מודו דטבילה בזמנה מצוה ולא פליגי אלא בטבול יום ארוך ודר' יוסי ב"ר יהודה לגבייהו יחידאה הוא ולא קי"ל כותיה.


דף ל עמוד ב עריכה

וכי תימא למסתמא כרבנן יחיד ורבים הלכה כרבים:    ואע"ג דרישא נמי קתני סתמא ולא חשיב לה סתמא אלימתא דליכא לאפלוגי בה ולמפסקא משום סתמא, דהא פליג עלה רבי ישמעאל בצדה, דאיכא למימר דהוי אדרבה סתם ואח"כ מחלוקת וכדמוכח בפרק החולץ ביבמות ושם הארכתי יותר. בס"ד.


דף לא עמוד ב עריכה


אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=חידושי_הרשב%22א_על_הש%22ס/נדה/פרק_ג&oldid=1052381"