חידושי הריטב"א על הש"ס/נדה/פרק ו

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק ששי בא סימן

דף מח עמוד א עריכה

הא דבעי' בכולה מתני' גדולות בין ליבום בין לחליצה בשיטת ר"מ נקטינן לה דאלו לרבנן אפי' קטנה מתיבמת דלא כתיב איש אלא לענין חליצה וכדאיתא ביבמות להדיא.

בא לר"מ אעפ"י שא"א לרבנן:    פי' דנקט ר"מ בכלל דבריו שאינו חושש לדברי חכמים החולקים עליו לומר שא"א ואנא ידענא משום דא"א הוא וק"ל דדילמא ס"ד טעמא דידהו משום דסמכי' אעליון לחוד וי"ל דשפיר ידענא טעמא דלקמן דמה איש תחתון ולא עליון והיינו דבעי לה תלמודא מנא לן ור' מאיר לטעמיה דחייש למיעוט ואיכא דקשיא ליה וכיון דבקטנה גופא חייש לאילונות דהוי מיעוט כי הדר חייש להאי מיעוטא הוה לי מיעוטא דמיעוטא דלא חייש ליה ר"מ כדאמרי' בעלמא ולאו מילתא היא דהא כל חד וחד מהני קאי באנפי נפשיה ואין זה נתלה בזה כלל.

דודאי אתא ומנתר הוא דנתר:    פי' ודוקא היכא דאמר א"א אבל כי איכא מיעוטא טפי תלינן במיעוטא כי בדקן ולא אשכחן מדתלינין בנשירה דלא שכיחא כולי האי.


דף מח עמוד ב עריכה

דכולי עלמא מיהת אתחתון סמכינן:    ויש בכלל זה דלא סמכינן אעליון ולישנא קלילא הוא.

הקיש הכתוב אשה לאיש:    פי' דאע"ג דילפינין מינה שהשוון הכתוב לכל עונשין שבתורה אין הקש למחצה.

מה איש תחתון ולא עליון:    פי' דבהקש אין לומר שאין דנין אפשר משאי אפשר ובמה מצינו או בג"ש הוא דפליגי תנאי בהאי.

תניא נמי הכי:    פרש"י ז"ל תניא נמי הכי דאתחתון סמכינן ובודאי שלא נצרכה משום זו בלבד דהא פשיטא ומתניתן היא בהדיא אלא לישנא דתלמודא נקט כלו' דסמכינן אתחתון ולא אהעליון כלל ודייקינן ליה מדקתני בלישנא שוב אין משגיחין על העליון ולא נקט כיון שבא תחתון דיה.

רשב"ג אמר בנות כרכין וכו':    נראין דברים דרשב"ג דעת שלישית הוא דאלו ר"מ ורבנן לא מפלגי במילתא כלל מכיון דנקטו מלתא דידהו סתמא אלא ודאי דרשב"ג הכרעה שלישית היא שאינה מכרעת וכן פי' בתוס'.

ת"ר כל הנבדקות נבדקות על פי נשים:    פי' דאע"ג דהאי דבר שבערוה תלוי בו שאינו בפחות משנים כיון דמילתא דאפשר לאיגלוי הוא ואינן מעידות על דבר שבערוה ממש אלא על גופן של שערות עשאוהו כשאר איסורין שנאמנות בהן אשה ומיהת כל כי האי גוונא צריך להדורי אחר הנשים המוחזקות בכשרות יותר וכר' אליעזר שהיה מוסר לאמו ור' יהושע לאשתו וכן כל היכא דאפשר בשתי נשים נאמנות או יותר בהכי עדיף טפי דאע"ג דמאה נשים כחדא דמיין לענין עדות מ"מ כל היכא דנפישי הוי קים לן במילתא טפי מר' וטעמא דת"ק כלפני הפרק כדברי הכל וכדלקמן ובתוך הפרק כר"ש דאמר תוך הפרק כלפני הפרק וכל אחר הפרק משום חזקה דרבא וכר' יהודה וכן פי' הרי"ף ז"ל.

ר' יהודה אמר לפני הפרק וכו' נשים בודקות אותן:    ולקמן פריש' דלכ"ע בדיקת לפני הפרק אינו אלא משום דאי אינהו שערות עצמן הוא דמשתכחי לפני הפרק שומא נינהו ולאו למימרא שתהא בדיקה זו חובא דהא ודאי כל שנמצאו שערות לאחר הפרק לית לן למיחש שמא באו לפני הפרק והם שומא אלא הרי הן בחזקת שבאו לאחר הפרק והכין סוגיין בכל דוכתא וכדמשמע בפ' מי שמת במעשה של בני ברק שאמרו מהו לבדוק ואמר להם סימנים עשויין להשתנות לאחר מיתה הא לאו הכי סמכינן עלייהו אלא מילתא בעלמא הוא דאמרינן דהיכא דבדקן מעיקרא ומשתכחן לאחר הפרק שומא נינהו והא דקתני נשים בודקות אינו לשון חיוב אלא דמהמניא בדיקה.

ואידי דנקט לאחר הפרק בודקות בדוקא ועל הדרך הזה אמרו לקמן דלפני הפרק בעי בדיקה לומ' דמהניא בדיקה א"נ בעיא למי שרוצה לדקדק בשערות יפה יפה וכן פי' בתוס'.

גרסת הספרים שלנו נאמנת אשה להחמיר אבל לא להקל כיצד גדולה הוא שלא תמאן וקטנה היא שלא תחלוץ אבל אין נאמנת לומר קטנה היא שתמאן וגדולה היא שתחלוץ. ואיכא למידק דלקמן אוקימנא בתר לישנא אתוך הפרק וכר' יהודה והא ודאי אף לר' יהודה דסבר תוך הפרק כלאחר הפרק מ"מ כל יבמה דלא משתכחן לה שערות בחזקת קטנה היא בין להחמיר ובין להקל ואפי' למאן דאית ליה חזקה דרבא דההיא ליתא אלא אחר הפרק שבאה לכלל שנותיה וא"כ בשלמא מאי דקתני הכא שנאמנת או אינה נאמנת לומר שהיא גדולה אתי שפיר אלא מאי דקתני הכא שנאמנת שהיא קטנה היכי שייך לומר כן דהא בחזקת קטנה קיימא ואין אנו צריכין לעדותה ולהמנותה בזו וכ"ש שאין לומר שאינה נאמנת שתמאן דהא ודאי אנן נמי הכי דיינינן לה בקטנה וממאנת וי"ל דלאו דוקא ואיידי דנקט לגבי עדות גדולתה נאמנת ואינה נאמנת נקט בעדות קטנותה הכי ומאי אינה נאמנת שאין אנו צריכין לנאמנותה ויש כיוצא בזה בפ' האשה שנתארמלה מתני' דב' נשים נשבו כדקתני בבריתא ואינה נאמנת וכדפרי' התם בס"ד כנ"ל.

ויש מפרשים דהא דקתני נאמנת לומר קטנה היא שלא תחלוץ כגון דבדקן תוך הפרק ואשכחן שערות והרי היא בחזקת גדולה לר' יהודה ובאות נשים אלו ומעידות דהוי בה שערות אלו לפני הפרק וקטנה היא שלא תחלוץ או קטנה היא ותמאן דאי לאו אינהו הוה אמרינן גדולה היא וחולצת ואינה ממאנת וקתני שסומכין עליהן להחמיר ולא להקל והרי היא נאמנת שהיא קטנה שלא תחלוץ ואינה נאמנת לומר קטנה היא שתמאן ונכון הוא.

בשלמא לפני הפרק בעי בדיקה דאי משתכח לאחר הפרק שומא נינהו אלא לאחר הפרק למה לי בדיקה והאמר רבא קטנה שהגיע לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה:    הקשו בתוס' וכיון דס"ל דהא דרבא אף לחליצה היא אף לאחר הפרק תיקשי לן דהא אע"ג דלא אשכחן לאחר הפרק אלא שערות ראשונות דלפני הפרק אפ"ה הויא גדולה משום חזקה דרבא ואמרינן שבאו לה שערות אחרות לאחר הפרק ונשרו ותרצו דהשתא ס"ל דלא חיישינן לנשירה כל היכא דבדקן ולא אשכחן ולא מהמניא חזקה דרבא אלא בסתמא וק"ל דא"כ נימא דהא דקתני ולאחר הפרק נשים בודקות אותה היינו להיכא דבדקן ולא אשכחן דהויא בחזקת קטנה וכדמפרשי' בבודקות דלפני הפרק דאינו חובה אלא דמהמניא וי"ל היכי תתני בודקות דבשלמא אמרת דלאחר הפרק בודקות בחיוב אגב דידה נקט בודקות גבי לפני הפרק.

ועוד י"ל דאפי' תימא דחיישינן שמא נשרו ה"מ היכא דבדקן ולא אשכחן כלל לאחר הפרק אבל היכא דאשכחן שעודן בה שערות שלפני הפרק תו ליכא למיחש שהא בה שערות לאחר הפרק ונשרו כי יותר היו ראויין להיות נושרין שערות שלפני הפרק כנ"ל. ועוד תרצו דאנן ה"ק דלפום מאי דקתני בודקות לאחר הפרק ניחא לישנא דלפני הפרק ואפשר להלום הלשון מיהת כדאמרן ומיהו לאחר הפרק גופיה קשיא משום הא דרבא ומעתה אף דלפני הפרק קשיא נמי משום היא גופא וגם זה נכון ודוק.


דף מט עמוד א עריכה

ולית ליה חזקה דרבא:    ואע"ג דאית ליה דרבא במאי דקאמר תוך זמן כלפני זמן לית ליה דרבא באידך חזקה ולאו תרתי דסתרן אהדדי נינהו דהא לא תליא הא בהא כלל ומיהו אנן כרבא קי"ל דהכי סוגיין בכל דוכתא. וכן פסק הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל וכל הפוסקי' ז"ל אלא שר"ח ז"ל דחאה משום דקי"לן כר' שמעון לענין תוך הפרק ואיהו לית ליה דרבא וליתא.

ולענין בדיקת שנים וסימנין כתבו בתוס' בשם ר"י ז"ל וכן כתב ר"ת ז"ל בתיקון החליצה שלו שאם הם גדולים הרבה או יש להם שערות הרבה בזקן או בבית ערוה סמכינן אחזקה שהם בני שנים הא לאו הכי לא עד שנדע בבירור ואין סומכין בזה על עדות האב והאם דהא בפ' האומר דמ' קדושין אמר שאינם נאמנים על השנים וחליצה שהיא דבר שבערוה כמכו' ועונשין דמיא ואעפ"י שראינוהו נמנה בבית הכנסת למנין י' אין סומכין עליה לחליצה דדילמא על פי האב העלוהו למנין שהוא נאמן בכך כמו שנאמן לערכין ולנדרים ולהקדשות כדאיתא בפ' האומר ואע"ג דמהמנינן קרוב האומר שזה היבם וזו היבמה כדאיתא ביבמות התם משום דהוי מילתא דעבידא לגלויי והא דאמרינן בפ' האומר סוקלין ושורפין על החזקות הא הא אוקימנא התם בשכרוכין אחריה וגם האשה מכרת ובקיאה בהם אבל חשבון שנים רגילין אינשי בטעות ולא סמכינן עלייהו.

ומיהו אם החזקו על פי השכנים שהגיעו לכלל שנים חזקה גמורה היא וסומכין עליה במקום שיש שערות שהרי הוחזקה נדה בשכונותיה בעלה לוקה עליה משום נדה ובירושלמי דקדושין אמרינן דאיש ואשה שהיו יושבין בבית בחזקת איש ואשתו הויא חזקה מעלייתא ע"כ דברי רבותי' הצפרתים ז"ל ודברי עקר הם.

מכניס פסול לימי חטאת:    פי' וה"ה דטהור לענין טומאה בכלי העשוי למשקין שאף מימי חטאת עשוי הוא למשקין ולכך נפסל בכך וכדאיתא בחמש מדות דהתם ושם פרשתיה יפה בס"ד.

ופסול משום גסטרא:    פי' גסטרא חתיכת כלי שמקבלת רביעית בשלא מסומכת ואם ניקבה אפילו כמוציא משקין טהור מטעמא דמפרש לקמן שאין אגמ' הכא גסטרא לגסטרא וה"ה דפסול למי חטאת דלא חשיב כלי והא דאמרינן במ' שבת פ' המצניע חמש מדות בכלי חרס ניקב כמוציא משקה טהור מלטמא גסטרא ועדין כלי הוא לקדש בה מימי חטאת כי קאמר שעדין כלי הוא למימי חטאת משום כלי שלם קאמר ולאו אגסטרא קאי.

הא דאמרינן מוציא כשר למי חטאת:    איכא דק' לי' דהא תנן שכל מעשיה פרה אינם נעשים אלא בכלי גללים וכלי אדמה שאינם מקבלים טומאה ותרצו דההיא קודם קדוש דהיינו נתינת מים לאפר אבל לאחר מכאן אין חוששין לפי שמאותה שעה אינן מקבלין טומאה כדאמרינן בעלמא כדאמרי' מי חטאת שנגע שרץ טהורין.


דף מט עמוד ב עריכה

מטמא במגע ובמשא:    פי' מדין עצם כשיש בו כשעורה.

ואינה מטמאה באהל:    פי' שאין בו כזית בשר מדין אבר לאיתיי סאה ותרקב וה"ה לכלי חרס דאע"ג דחזי למדרס אינו מטמא במדרס לפי שאינו נעשה אב הטומאה וכדאיתא בפ' ר' עקיבא אלא דנקט הא דרויחא טפי ונפקא מקרא דמשכבות בהדיא.

תנינא חדא זימנא:    הקשו בתוס' מאי קושיא דהא כל הני דתנינן הכא כלהו מיתנו בדוכתיהו כדמפרש לקמן גבי כל שחייב במעשרות אלא דהכא אגב גררא דכיוצא בו נקיט להו ותירצו דמימרא דרב יהודה ק' להו למה להו למהדר ולפרושה הכא כיון דהא אמרה בדוכתא אחריתא ויש כיוצא בזה בפ' ר' עקיבא דפרכינן ועבדינן צריכותא על מימרא דרב יהודה אמר שמואל וא"ת וכיון דמתני' גופא לא מייתרא מנא ליה לרב יהודה דחדא לאתויי וחדא לאתויי ממזר וי"ל כמו שתירץ הרמב"ן ז"ל דרב יהודה מסברא דנפשיה ידע לה דגר וממזר כשרין לדיני ממנות וסמך ידו אהא וא' אאידך חדא לאתויי גר וחדא לאתויי ממזר וא"ת והיאך נשתבשו לומר בשתיהן ממזר וי"ל דמשום דלא מסיימי ואיכא בתלמידי רב יהודה דתני ממזר אהא ואיכא דתני ליה אהא באה"נ ששמע זו וזו ושנה בשתיהן ממזר.

חדא לאתויי גר:    כבר פירשתי במס' יבמות וגם במס' סנהדרין דגר שאמו מישראל כשר לדון דיני ממונות אפילו בישראל אבל אם אין אמו מישראל פסול דלא גרעו דיני ממונות אעפ"י שאין אמו מישראל כדאיתא בפ' מצות חליצה דעליך הוא דבעי מקרב אחיך ומיהו דיני נפשות אינו דן אפי' על חברו דלא גרע גר גרור מדינו של שור שהוא בסנהדרי כשרה הילכך הא דאמרינן הכא דגר כשר לדיני ממונות אם לישראל הוא הוה בעינן אמו מישראל וק' דהיכי דמי אם בגוי שבא על בת ישראל אין זה גר אלא ישראל דגוי הבא על בת ישראל הולד כמוה ואי כשהיה אביו גר כשבא על בת ישראל היכי אמרינן דבא מטפה פסולה לכך יש לנו לומר ע"כ דמיירי בגר שאין אמו מישראל וכשר לדון דיני ממונות את חברו ופסול לדיני נפשות אפי' לחברו ואפי' שאמו מישראל והכשר כשר לעולם והפסול פסול לעולם ולאו בחדא גוונא איירי בתרווייהו.

ג"ה וצריכא דאי אשמועינן גר משום דאתי מטפה פסולה וכו':    ולא נהירא דלפום הא עבדינן צריכותא לפסולה דדני נפשות וזו לא נצרכה דהא פשיטא ואפי' חלל פסול לכך וכדתנן בסנהדרין שאין דנין דיני נפשות אלא מן המשיאין לכהונה ותנן נמי שאין בודקין מן הסנהדרין ולמעלה ונפקא לן מדכתיב ונשאו אתך בדומין לך דאין לתרץ דהנהי להושיבו קבוע בסנהדרין אבל לפי שעה דמנה הוא עמהן לדיני נפשות מדלא פרישו ליה בגמ' והגרסא הנכונה וצריכא דאי אשמועינן גר דראוי לבא בקהל וכו' ואי אשמועינן ממזר דאתי מטפה כשרה והוי כולה צריכותא משום דיני ממנות.

והא דתנן כל הכשר לדון כשר להעיד:    ש"מ דאשה פסולה לדון וק' מהא דכתיב והיא שופטה את ישראל וכבר פרשתיה בסנהדרין גם בפ"ק דקדושין בס"ד.

לאתויי סומא בא' מעיניו:    פי' דאינו כשר לדיני ממונות דאולו לדיני נפשות פשיטא אפילו מחוסר שום אבר אחד דכולך יפה רעיתי ומום אין בך ועובדא דלקמן בדיני ממונות הוה והא פשיטא ובדין הוא דיכול לומר לאתויי גר שאין אמו מישראל שהוא כשר לעדות ופסול לדין ישראל אלא דכיון דכשר לדון לחברו לא פסיקנא ליה ואידך עדיפא לי'.


דף נ עמוד א עריכה

ביום הראות בו:    והא דאשכחן לרבא בפ"ק דמועד קטן דמייתי לי' מדכתיב כנגע נראה לי ולא לאורי ארחא דתלמודא הוא למנקט קר' חדא במקום קרא אחרינא כדפרישית התם ובכמה דוכתי.

אי מה ריבים בשלשה אף נגעים בג':    פי בג' סמוכין.

הא למדת שאפילו כהן א' רואה את הנגעים:    פי' ואפי' כהן הדיוט ואפי' איש בקי בהן וכדאמרי' התם שאומר לו אמור טמא ואומר טמא.

סתמא אחרינא אשכח דתנן דיני ממונות דנין ביום וגומרין אף בלילה:    פירש"י ז"ל אלמא לא מקשינן ריבין לנגעים לענין יום וכיון דכן ה"ה לענין סומא ואיכא דק' ליה ודילמא אית ליה היקשא לענין סומא וגמר דין דלילה שאני בגליה ביה קרא דכתיב ושפטו את העם בכל עת וכדאיתא בפ' בן סורר וי"ל דאלו אית ליה היקשא לא הוה ליה למסתריה בהא נמי דההוא הא אפשר לאוקומא ביום המעונן כדדריש ר"מ.

כל שחייב במעשרות מטמא טומאת אוכלין:    איכא דקשיא ליה דהא פלפלין חייב במעשר דאילן גמור הוא וחייב בערלה כדנפקא לן מעץ מאכל ואפ"ה אמרינן לקמן שאינו מטמאין טומאת אוכלין ולאו מילתא היא דהתם בפלפולי יבישתא ומשום דלא חזו לאכילה והוו להו כאוכל שנפסל אבל פלפלי רטיבתא מטמאין טומאת אוכלין ולענין מעשר מניין שנתחייבו ברטיבתא תו לא פקע חיוב מעשר מינייהו אע"ג דיבישו.

הא דאמרינן לאתויי בשר ודגים:    פי' בשר חיה דאלו בשר בהמה הא חייב במעשר בהמה דלקמן אמרינן דמין קתני ור"ח ז"ל כן גורס בה בהדיא לאתויי בשר חיה.

לאתויי תאנה:    פי' נקט הוא דשכיחא וה"ה דאיכא אחריני נמי וכדמני התם האילנות החייבין וכבר פרשתיה לנו בפ' כלל גדול עיין שם.

ואלו גבי מעשר תנן כל שהוא אוכל וכו':    פי' ודוקא מדרבנן דאילו מדאוריתא אינו חייב אלא דגן תירוש ויצהר ואע"ג דבת"כ מייתי מעשר אילן מקראי אסמכתא בעלמא הוא וכדברירנא בפ' השוכר את הפועלים בס"ד.


דף נ עמוד ב עריכה

אלמא מחשבת חבור לאו שמא מחשבה:    פי' לפי שאינן ראויין לקבל טומאה באותה שעה.

תרנגולא דאגמא אסורה תרנגולתא דאגמא שריא:    פי' ר"י ז"ל כי שני מינים הם שאי אפשר למין אחד שיהא דין הזכר חלוק מדין הנקבה.

חזיוה דדרסא ואכלה:    כבר פרשתיה במקומה בס"ד.

והחלב בכרכין:    פי' בחלב טהורה שחוטה מיירי ואיכא צריכא הכשר מים קאמר לפי שכבר הוכשרה בשחיטה או בדם שחוטה ובפלוגתא דתנאי דהתם אבל הכשר שרץ בעינן שא"א לפרשה בחלב נבלת בהמה טמאה דההיא דלא בעיא הכשר לפי שסופה לטמא טומאה חמורה מ"מ מחשבה בעי דלא עדיף מבשרה דאמרינן בסמוך שצריך מחשבה בכל מקום ואלו חלב בהמה טהורה שמתה מאליה הא ודאי בעי אפי' הכשר מים דבמאי אתכשר כיון שאין סופו ליטמא טומאה חמורה אלא ודאי כדאמרן.


דף נא עמוד א עריכה

נהי דהכשר שרץ לא בעי הכשר מים בעי:    פי' דקס"ד דכל שסופה ליטמא טומאה חמורה דאמרינן שאינו צריך הכשר שרץ ושום טומאה אחרת דמעצמה טמאה אבל הכשר מים בעיא ואסיק' דאפי' הכשר מים לא בעי מכיון דחזי לאכילה והוא שחישב עליו לגוי וכיוצא בו וכדרהיטא סוגיין. והא דאמרינן בעלמא גבי נבלת עוף טהור לא יאכל לטמאה בה שאין לה טומאה אלא בבית הבליעה ההיא לטמא אדם וכלים אבל אוכלין מטמאה בשחישב עליה לאוכלין א"נ דההיא אפילו לאוכלין ובשלא חשיב עליה לאכילה ואם איתא הא איכא ונר' דקים ליה דהני כללי דוקני נינהו מדדחיק נפשיה ולא קאמר שאין למדין מן הכללות.


דף נא עמוד ב עריכה

מרמי והא שבת חייבא בפאה מחייבא במעשר דתנן כל שחייב בפאה חייב במעשר:    הא ודאי משנה מפורשת במקומה שהשבת מתעשרת זרע וירק ובזירין הוא דנחלקו שם ר' עקיבא ורבנן וכן לענין טומאה כאן לקמן דמשתנה טעם אינה מטמאה הא קודם לכן מטמאה אלא דניחא ליה לאתויי מדוקייא דהני כללי לאשמועינן דכללי דוקני נינהו וכדאמרן.

אם נקחין בכסף מעשר מפני מה אין מטמאים טומאת אוכלים וכך הקשו בתוס' דהכא משמע דהני כי הדדי נינהו ואלו בפ' בכל מערבין תניא הקור נקח בכסף מעשר ואינו מטמא טומאת אוכלים ותרצו שאין כל הדברים שוים דהני דהכא פירי גמור הם שנגמר ענינם לגמרי אלא שאין נאכלין אלא בציקי קדרה וכיון דכן אין לחלק בדין אוכל שלהם בין לענין כסף מעשר ובין טומאת אוכלים מה שאין כן גבי קור דאע"ג דגבי כסף מעשר ראוי להיות ניקח לפי שדרך לאכלו והוי פירי מפירי וגדול קרקע לגבי טומאת אוכלים אפשר שאינו מטמא משום דכתיב אשר יאכל מה שאין כן בקור שעקרו לעץ ואם מניחין אותו יהיה יוצא מעצמו מתורת אוכל ויתקשה כעץ.

יגדיל תורה ויאדיר:    פי' דלסמו אודאי בקשקשת סגי לן ומיהא כתב רחמנא סנפיר משום דלא סגיא דלא להוי התם כיון שיש שם קשקשת ואולי הוא גם כן גורם טהרתו ואעפ"י שהוא לבדו אינו גורם טהרה.

הא דתנן כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו:    איכא דקשה ליה הלל שבלילי פסחים שמברכין לאחריו ברכת השיר דהיינו יהללוך ואין מברכין לפניו ויש מתרצין שאין למדין מן הכללות ואין זה מענין סוגיין כדכתיבנא לעיל והרמב"ן ז"ל נוהג לברך עליו ובפ' ערבי פסחים ביררתי הדברים יפה בשיטת מורי הר"א הלוי ז"ל ע"ש.

הא דאמרי לבני מערבא דלבתר דמסלקי תפליהו מברכין אקב"ו לשמור חקיו:    פי' כשמסקלין אותם סמוך לשקיעת החמה ומשום דס"ל דתפילין מן התורה ביום זה אסור להניחם בלילה מדכתיב ושמרתם את החוק' הזאת במועדה מימים ימימה דמשמע להו דאתפלין קאי וכן בירושלמי בפ' הקורא כשהוא חולצן מברך לשמור חקיו ואתא כמ"ד בחקת תפלין הכתוב מדבר ברם כמאן דמר בחקת הפסח הכתוב מדבר לא בדא ע"כ.

ודעת ר"י ז"ל דלבני מערבא ה"ה בכל מצות שיש להם גמר לעשייתן ועובר זמנן כגון פושט ציציתו בלילה וכן לאחר תקיעת שופר ונטילת לולב אכל כיוצא בהם וכלם למדין מהא דתפלין אלא בתפלין היו מברכין לשמור חוקיו כדכתיבנא ואלו באידך מברכין לשמור מצותיו והיינו דלא אמרינן הכא דאתיא מתני' לאתויי שאר מצות ומיהו מצות עשה שלא הזמן גרמא אף לבני מערבא אין לברך אחריהם.

ומאי דלא אוקימנא מתני' באותן מצות מפני שבאותן מצות לא שייך אחריו שאין לשון לאחריו אלא לאחר שנגמרה מצותו וקורא בתורה בצבור שמברך לאחריו מפני שאף היא בימים ידועים ובמנין קוראים ידועים כדאיתא במס' מגלה. ונר' דאנן לית לן דבני מערבא כלל לא בתפלין ולא בשאר מצות דקי"ל דהא דכתיב ושמרת את החקה בחקת הפסח הכתוב מדבר דאלו תפלין בלילה הלכה ואין מורין כן וא"כ מנא תיתי לן בנין אב לברך על המצות לאחריהן הילכך הפושט ציציתו בלילה וכן החולץ תפליו אפי' בערבי שבתות וימים טובים אין לו לברך וזה דעת מורי הר"א הלוי ז"ל וכן מנהג שלא לברך אבל ר' האי גאון ז"ל כתב בתשובה לא נהגינן במתיבתא למעבד כבני מערבא ומיהו מאן דבעי למעבד כבני מערבא שפיר דמי ע"כ.


דף נב עמוד א עריכה

ר' יהודה אומר עד שירבה שחור על הלבן:    מדלא פליג ר' יהודה אלא בהא משמע דמודה הוא ברישא שחייבת בכל המצות כגדולה גמורה ולא אשכחן בכולה תלמודא מאן דלשתמיט ואמר דבעי רב יהודה שירבה שחור על הלבן אלא לענין מיאון בלחוד ומשום דקדושין דידה דרבנן וכי גדלה לא גדלי קדושי בהדא הילכך תקן לה זמן למאן עד שירבה שחור על הלבן בשלא נבעלה מיהת דסבר כר' אליעזר בן פדת ולמאן דסבר לה אפילו בשנבעלה בפני עדים משום דסבר דעל דעת קדושין הראשונים בועל ואין כאן קדושי תורה עד שיפרש שבועל לשם קדושין ולית הלכתא כר' יהודה אלא כרב נחמן אמר שמואל דאמר בפ' מי שמת בודקין למיאונין לאפוקי מדר' יהודה שאם נבעלה לאחר שהביאה ב' שערות אינה יכולה למאן פי' שמא בעל לשם קדושין ויש כאן קדושי תורה וכשבעל בפני עדים לחוד דאי לא הוה ליה מקדש שלא בעדים שאין חוששין לקדושיו.

זו שקדשוה קדושי טעות:    פרש"י ז"ל דקדושי קטנה מקרי קדושי טעות כלומ' שטועה בה שגדלי קדושי בעדים ובועל לשם קדושין הראשונים והיינו דקאמר שממאנת והולכת לה וזהו שהביאוה כאן על ענין מיאון ונמצא ר' ישמעאל מפריז מאד על מדת ר' יהודה ואף לשיטה זו שמואל לית ליה לדר' ישמעאל רביה אלא בנמנו וגמרו והיינו דאמר התם דבודקין למיאונין לאפוקי מדר' יהודה ואחרי' פירשו דקדושי טעו' היינו שקדשה על תנאי ולא נתקיים התנאי וממאנת לאו דוקא אלא לומר שהולכת ממנו בלא גט כשתרצה ומאי דאייתו עלה מה שנמנו וגמרו בתחלה היו סבורין דר' ישמעאל איירי גם בקדושי קטנה ונמנו וגמרו שזה אינו א"נ שעל ידי שנשאו ונתנו על זה דברו גם בקדושי קטנה ונמנו בכולן שאינה ממאנת אלא עד שתביא שתי שערות.

איכא בינייהו שפחות:    פי' ר"ת ז"ל שפחות וכשנגדה דאפר מקלה שמעתא היא וה"ק אפיק שפחות ועייל אפר מקלה.

קמ"ל דאפי' שתי שערות בגומא א':    פי' ואלו מנין ב' שערות פשוט ולא הוצרך להזכירו אלא למידק מינה דשערות הוא דבעינן שתים אבל לא גומות.


דף נב עמוד ב עריכה

הא בגופא הא ברישא:    אנן נמי חזינן הכי אלא ה"פ דהפריש' איכא בין גופא ורישא ודוכתיו בתלמודא טובא כי האי לישנא.

כתבו בתוס' דהשתא אין אנו צריכין בבדיקת גומות אלא דכל שהגיע לכלל שנים ויש שם רבוי שערות או שערות ארוכות אין לבדוק יותר דמסתמא יש שם גומות.

גבה וא' בכרסה:    יש שפי' כפשוטן ור"ח ז"ל פירש ששניהם בבית הערוה הגב הוא הכף התפוח שעליו וכרסה שפת הערוה אלא דנקט לישנא מעליא.

ורבנן אמר רב חסדא עד שיהו ב' שערות במקום א':    מן הלשון הזה נראה כפשוטו דבהא הוא דפליגי אבל מודים הם דקשרי אצבעות ידים ורגלים מקום שער הם אבל קצת הגאונים ז"ל פסקו דבעינן שתיהם במקום הערוה והכא במקום אחד המיוחד קאמר וכן דעת הרמב"ם ז"ל ואם קבלה היא נקבל ודאי להחמיר מיהת הלכה כדברי כלן להחמיר ולענין מיאון נקט שיעורא בזוטר ולענין חליצה שיעורא דנפיש.

אין בהם משום זוב:    פי' משום זבה גדולה דתלינן שיצאו לחלק ביום אחד או בשני ימים בלבד.

מהו דתימא כל כה"ג מביא' קרבן ונאכל קמ"ל:    פרש"י ז"ל דמביאה קרבן שאינו נאכל והקשה עליו הרמב"ן ז"ל דהא כתמים דרבנן ואפילו חזאי מגופא כדאיתא לקמן בפ' הרואה וא"כ היאך מביאה קרבן כלל ואיכא למדק מ"מ היכי ס"ד דתלמודא לומר מהו דתימא מביאה קרבן ונאכל וכי שויין טועין דלא ידעי דכתמים דרבנן לכך י"ל דכיון דראתה שני ימים רצופים קרוב הדבר שאין בשליש ראתה והרגישה ושכחה דהא בצפור לא נתעסקה ולהכי אמרינן מהו דתימא מביאה קרבן ונאכל דודאי ראתה ושכחה קמ"ל דמביאה שמא שכחה ואינו נאכל שמא לא הרגישה כלל כנ"ל.

בהא זכנהו:    פי' שזו היתה עקר תשובתו.

תרי ופלגא:    פי' דאלו תרי בלחוד ליכא למימר דא"כ אידך גריס ועוד דאשתהי א"א לתלותו בדם מאכלת ומיהו פלגא לאו דוקא והא דפרכינן השתא שלשה חלוקות וכו' בדין דמצי לשנויי ליה דזו ואין צריך לומ' קתני אלא דכל היכא דאיכא תירוצא אחרינא כלל לית לן למימר הכי וכדמוכח בריש פ"ב דקדושין וכדכתיבנא התם בס"ד.


דף נג עמוד א עריכה

אשכחתינהו וכו':    כלל הלכה זו דכל בדיקה האמורה כאן היינו בדיקת עצמה דוקא כדמפרש ואזיל וכל שלא בדקה בבין השמשות דמר או דמר חוששין שראתה בו ראיה א' ועלתה לשתים לפי שהוא מן היום ומן הלילה וימים מחלקין כדאיתא לקמן והתם בפ' במה מדליקין.

והא דפרכינן והא לא בדקה לאו מסברא פרכינן לה דהא ר' חנינא בן אנטיגנוס דלא חייש לה אעפ"י שלא בדקה ומשום דכתמין דרבנן אלא דפום טעמא דהני קראי פרכינן לה דכיון דחיישי לראיה מרובה במקום א' ראוי להם לחוש גם לזו ומעיקרא קס"ד דנראין לי קאמר ופרקינן דנראין דברי האחד לחברו קאמר ומיהו באידך בתרייתא א"א לתרץ כן מדלא קתני בה אלא ונראין חד. והא דאמרינן דבין השמשות דר' יוסי לר' יהודה בן אגרא לילא הוא איכא למידק דהא משמע דר' יוסי גופיה קאמר לה וי"ל דאיהו ס"ל שלא נחלק ר' יוסי לעולם על בין השמשות דר' יהודה ופליג אמתני' דפ' במה מדליקין.


דף נג עמוד ב עריכה

והדר מתחיל בין השמשות:    פי' דוקא נקט והדר מתחיל דאיכא קצת שהוא בינתים והיינו דאמרינן התם דלא אכלי כהנא תרומה עד דשלים בין השמשות דר' יוסי וכדכתיבנא התם בס"ד.

הרואה כתם מטמאה עצמה וקדשים למפרע:    פרש"י ז"ל עצמה לטהרות ואע"ג דבעלמא קדשים בכלל טהרות הכא אצטריך למתני בהדיא קדשים משום דרשב"א מפליג בין עצמה לקדשים והא דלא נקט טהרות בהדיא לפי שיש בכלל עצמה טומאת בעלה וכדאמרינן בפ"ק ומודים חכמים לר' עקיבא ברואה כתם שמטמאה את בעלה למפרע.

רשב"א אומר קדשים מטמאה:    פי' בדין כתם עד שעת הכבוס.

בעלה אינה מטמאה:    פי' עד מעת לעת שלא יהא כתמה חמור מראיתה שאין ראיתה מטמאה למפרע לטהרות אלא מעת לעת ואיכא דק"ל והלא ע"כ כתמה חמור מראיתה שהיא מקולקלת מנינא להבא וי"ל דהתם לא סגיא בלאו הכי כיון שאין לה התחלת ראיה ודאית למנות ממנה מה שאין כן בראיתה שהיא ודאית אלא דחשו חכמים ליציאת דם לבית החיצון ומשום ההוא חששא אין לה לקלקל מנינא ולהניח הודאי מפני הספק אבל לענין למפרע אין לנו להחמיר בכתמים דרבנן יותר מראיה דאורייתא כיון דהא והא דרבנן.

א"ל מצינן כתמה חמור מראייתה לענין קדשים:    פי' שאתה מודה שמטמאה למפרע עד שעת הכבוס. ורשב"א לא אהדר ליה ולא מידי בהא מתני' דסבר דבקדשים ראוי להחמיר יותר וכאידך בריתא תניא אינה מטמאה אף בקדשים ופליגא אאידך מתני'.

ת"ר ראתה כתם ואחר כך ראתה דם תולה כתמה בראייתה מעת לעת:    שראתה הכתם תוך מעת לעת של ראיה אינה חוששת לכתם כלל ואעפ"י שהכתם ביום ראשון והראיה ביום ב' רשב"א אומר יומא בלבד.

א"ר נראין דבריו מדברי:    פירוש למלא השמועה ששמעתי כדברי נראין לי מן הסברא בדבריו מדברי שהוא מתקנה ואני מעותה דקס"ד דבעי לומר שהוא מקל עליה ואני מחמיר כלו' ובכתמים דרבנן ראוי להקל כל מה שאפשר בשום טעם ולהכי פרכינן דאדרבה רשב"א מעוות לה טפי.

אמר רבינא איפך:    כלו' איפוך רישא דמתני' סברא ר"י לרשב"א אי נמי דליפך סיפא וה"ק דברי מדבריו שאני מתקנה והוא מעוותה.

רב נחמן אמר לעולם לא תיפוך וה"ק שהוא מתקן הליכותיה לידי זיבה ואני מעוות הליכותיה לידי זיבה:    פרש"י ז"ל דמתקן היינו מקל ומעוות היינו מחמיר וכדקס"ד מעיקרא וסבירא לן השתא דלר' כשם שתולה כתמה לראיתה כך תולה ראיה לכתמה ומונה פתח נדה מיום א' שבו ראתה הכתם וכשחזרה וראתה בשמיני שהוא יום ראשון בשבועה שלאחריו היו דם זוב ואם ראתה גם בשני ובשלישי הוי זבה גדולה וצריכה ז' נקיים מה שאין כן לרשב"א שכיון שאין הכתם ביומא של ראיה אינה תולה כתמה בראייתה ולא ראייתה בכתמה ומונה פתח נדתה מיום ב' שראתה בו ודם שראתה ביום ראשון של אחריו דם נדה הוא וראיית יום ב' ויום ג' אינו עושה אותה אלא זבה קטנה נמצא ר' מחמיר הליכותיה לעשות זבה ורשב"א מקל ואין פי' זה מחוור חדא דלישנא דמתקן הליכותיה לידי זיבה לא משמע הכי והוו ליה למימר מימי זיבה ועוד דתרתי דסתרן אהדדי הן דכיון שתולה כתמה בראיתה הרי אתה עשית כאילו אינה כתם והיאך חוזרת ומונה ממנו ועושים ממנו עיקר וכי תימא שאנו עושים ממנה ראיה גמורה ודאית זו מנין לנו אדרבה תניא בפ"ק שאינה מונה אלא מיום שראתה וכן הדין לדברי הכל דהא כתמה דרבנן וראיתה מן התורה והיאך מניחין זה מפני זה ועוד שהחמיר בזה בתחלת ימי זבה הוא מקל בסופן כי אותו שהוא י"א לדברי רשב"א ומצרף אותו לשל פניו לזיבה גדולה הוי יום י"ב לר' ואינה אלא פתח נדה דלא בעי ז' נקיים

לנך נר' נכון דה"ק שהרשב"א מתקן יותר מנין הליכותיה לידי זיבה שלא תבא האשה לטעות בו שהרי אינה תולה כתמה בראיה אלא ביומה ובין שנתמנ' מזה פתח נדה או מזה דרך א' הוא בלא טעות ואם ראתה כתם ביום א' וראתה דם ביום אחר אין לה מקום לטעות למנות ימי נדה מן הכתם שהרי אינו משנה אותם כלל אלא כל אחד עומד לעצמו כדין מפרע אבל לר' כיון שתולה כתמה בראיתה מעת לעת יש לחוש שהוא מעוות הליכותיה לידי זיבה כלו' שתקלקל פתח נדתה ותבא למנות פתח נדתה מיום כתמה מה שאין כן מן הדין שאין לה למנות אלא מיום שראתה כדאמרן וכדאיתא בפ"ק ועכשיו לשון הגמרא מתישב יפה.

צריכין הפסק טהרה:    פי' שתבדוק עצמה בבין השמשות של שביעי למציאתו כדי להפסיק בטהרה כדין ראיתה או סגי לה בבדיקת שחרית כיון דכתמין רבנן.

אמר ר"ל והוא שבדקה:    פי' שבדקה עצמה בשביעי לכתמה וכן פרש"י ז"ל ואין בדיקה זו כדי שתמנה ממנו דהא ליתא וכדברי רבא ועוד דא"כ היכי שמעינן מהכא דכתמין דעלמא צריכין הפסק צריכין טהרה דשאני הכא דכתם זה בראיה גמורה אנו דנין אותו לר' למנות ממנו ולהניח מנין הראיה אלא ודאי טעמא דר"ל משום דס"ל דכיון דכתמין דעלמא בעינן הפסק טהרה אף זו תפסיק כדי שלא תטעה שלא להפסיק בכתמים דעלמא ואי לא בדקה קנסי' ליה שלא תתלה כתמה בראיתה למפרע ואין לחוש שמא תעוות הליכותיה לידי זיבה בבדיקה זו דלר' כלהו נשי ידעי שאינה מונה אלא מיום שראתה ור' יוחנן אעפ"י שלא בדקה דלא קנסי' לה בהא כלל והשתא דייקי' לה שפיר דמ"מ נשמע מהכא דבכתמים דעלמא בעינן הפסק טהרה בשבעה.

ה"ק ובשביעי לנדתה:    וק"ל שביעי מאן דכר שמיה במתני' ואי חסורא מחסרא הוי ליה לפרושי הכי וי"ל דכיון דהשמיני הוא תחלת י"א יום שבין נדה לנדה אף נקרא יום י"א.


דף נד עמוד א עריכה

אימא טועות:    כלומר שוטות דקתני היינו שאין להן שיטה נכונה בדמן מלשון הדס שוטה.

דתניא יום א' טמא ויום א' טהור:    פי' שרואה כן לעולם ורישא כשרואה ביום ולא בלילה מדקתני סיפא ואם ראתה מבערב משמשת שמיני כלו ולילו פי' כי הראשון פתח נדה וטמאה ז' וכיון דשמיני טהור משמשתו כלו לילה ויום. ועוד משמשת לילו כלו' לילו הבא אחריו שהוא ליל ט' שהרי אינה רואה בט' אלא בשחר ולילו טהור הוא וב' לילות מתוך י"ח יום פי' הם לילות הימים הטמאים כי מט' ואילך שהם בימי זיבה היום טהור עושה שימור ליום הטמא וליל היום הטמא הבא אחריו כיון שהוא טהור מותרת לשמש בו אם טבלה ביום השמור וד' לילות אלו הן ליל י"א וי"ג ט"ו י"ז ומה שאינה משמשת ביו' השימור עצמו הוא כר' שמעון ומפני הפסק.

וא"ת ולמה לא תשמש עוד ליל י"ט שגם הוא טהור יש מתרצים מפני שהוא תחלת נדה ותחלת וסת שלה וצריכה הפרשת עונה משום והזהרתם וליתא דלעולם אין הפרשת עונה אלא באותה עונה שהיא רגילה לראות בו ביום או בלילה וזו שאין ראייתה אלו ביום אינה צריכה לפרוש בלילה כלל עד עמוד השחר אבל הנכון דהכא לא מני אלא תשמישין שהן תוך י"ח בלבד. והאי תנא סבר עשירי בעי שמור לד"ה וכדאמרינן לקמן לפי שאינה משמשת יום י"ח שהוא טהור.

ואם היתה רואה מבערב אינה משמשת אלא יום ח' בלבד:    פי' יום ח' כלו לילה ויום שהרי כלו טהור אבל לילה ושאר לילות שאמרנו אינה משמשת שהרי טמאים הם כיון שרואה מבערב ומהכא שמעינן דלילו דקתני רישא היינו ליל ט' ודדפרשי' דאלו ליל ח' בכלל ח' הוא ואף עכשו משמשתו שהרי הפסיקה בטהרה בזו שהוא סוף נדה.

שני ימים טמאים וב' ימים טהורים משמשת ח' וכו':    פי' תוך ז' לעולם אינה משמשת דימי נדה הם וזה פשוט ומח' ואילך משמשת שמיני שהוא כלו טהור וכן משמשת ימים שניים של הזוגות הטהורים כי הא' שמור הוא לזוג טמא שלפניו שנעשת בהם זבה קטנה.

וא"ת ולמה ליה למנות תשמיש יום עשרים שהרי גם זו פתח נדתה מי"ח לי"ח והוא זמן וסתה וי"ל שלא לעצמו מנאוהו אלא לגלות על יום י"ט שהוא אסור לפי שהוא שימור ליום י"ז וי"ח שהיו טמאים וקמ"ל שאף הם בעי' שימור כדמפרש ואזיל ולא ניחא ליה למנקט ולא תשמיש ליום י"ט ונקט תשמש יום כ' כלישנא דאידך.

גרגרן דתנן אסיר:    פי' דאף יום י"ח שהוא יום י"א בעי שימור ומה ששנינו שהמשמש בו גרגרן ואסור הוא ורב אשי אמר' דאפי' תימא דגרגרן ושרי אין לה לשמש ביום י"ט דנהי דיום י"ח לא בעי שימור יום י"ז שהוא עשירי בעי שימור וא"ת ודקארי לה מאי קארי לה דהא ודאי האי תנא הכין ס"ל דעשירי בעי שימור כדמוכח רישא וי"ל דקס"ד דה"מ דהיכא דשמור דידיה ביום י"ח שהוא בימי זיבה ולא בזה ששימור שלו יום י"ט שהוא חוץ לימי זיבה ורב ששת נמי הכי ס"ל למ"ד גרגרן דתנן שרי.

שלשה ימים טמאים וכו' משמשת ב' ימים:    פי' י"א וי"ב כי ז' ח' ט' היו טמאים ויום עשירי הוא שימור להם.

ושוב אינה משמשת לעולם:    פי' שהרי נעשת זבה גדולה בימי י"ג י"ד ט"ו ושוב אין לה ז' ימי נקיים.

שבעה ימים טמאים וז' ימים טהורים:    פי' וקביעות וסתה אחר ד' שבעיות שהם כ"ח ימים שאז עברו ז' ימי נקיים שלה ולעולם אין הוסת בא עד שיעברו ז' ימים נקיים ולפי' אמר כאן שמשמשת רביע ימי וסתה שהרי וסתה ד' שבעיות והיא משמשת ז' ימים שניים שהם טהורים ובזוג הג' טמא נעשית זבה ובימים הראשונים שהם תוך ימי זיבה וצריכא זוג רביע הטהור לז' ימים נקיים.

שמנה ימים טמאים וח' ימים טהורים משמשת ט"ו יום מתוך מ"ח יום:    פי' שזו וסתה ממ"ח למ"ח שעברו ז' ימים נקיים שגרמו ימי זובה ויש במ"ח יום שש זוגות של ח' ימים ובזוג ראשון שהיה טמא יום השמיני הוא יום זוב ונעשה זבה קטנה וצריכא לשמרו יום א' של זוג שני טהור והיא משמשת ז' ימים הנשארים ממנו וזוג הג' שהיה טמא שני ימים הראשונים ממנו היו בימי זיבה ונעשת בהם זבה קטנה והשאר היו ימי נדה שכבר עברו הי"א יום של דם זיבה וזוג רביעי שהוא טהור יום א' הוא ז' לנדה ואסור ולא עוד אלא שהוא שימור לזבה קטנה שבזוג ג' שאמרנו ומשמשת ז' ימים הנשארים וזוג חמישי הוא בימי זיבה ונעשה בהם זבה גדולה משמשת לז' נקיים מזוג ששי ותשמש בו יום ח' הרי ט"ו.

ופרכינן הני ארבסר הוי פי' הראב"ד ז"ל והא האמת דקושיין על זוג רביעי היאך תשמש בו ז' ימים דהא בזוג ג' נעשת זבה קטנה כמו שאמינו וצריכה שימור ואילו יום ראשון דזוג ד' דיהבינן לה לשימור קס"ד שאין לנו לעשות כן לפי שהוא ז' לנדה וימי נדה אעפ"י שאינה רואה בהם אותם עולים לשימור זיבה וא"כ יש לה לעשות שימור יום ב' של זוג רביעי ולא תשמש אלא ששה ימים מאותו זוג וחסר יום א' מן הט"ו יום שאמרנו ומפרקין זאת אומרת דימי נדתה שאינה רואה בהן עולה לספירת זיבתה פי' לספירת זיבה קטנה דאלו לספירת זיבה גדולה א"א כדאיתא בפ' בנות כותים שאין ימי נדה באין לעולם עד שתספור ז' ימי נקיים וכדברירנה התם והכין מוכחא כלה סוגיא ורש"י ז"ל לא פי' כן אלא דקושיין מיום מ"ח היאך תשמש בו שהרי נעשת זבה גדולה בזוג החמישי כמו שכתבנו וזוג ששי אעפ"י שהוא טהור אינו עושה שימור להם לפי שכבר באו ימי נדה במקצתה ואעפ"י שאינה רואה בהם אינן עולים לספירת זיבתה. ופרקינן זאת אומרת וכו' ואין זה נכון דלעולם אין ימי נדה באין עד שתספור ז' ימים נקיים דזיבה גדולה וגם א"א להם לבא וכדאיתא בפ' בנות כותים וא"כ אין הקושיא ולא התירוץ אמת אלא ודאי כדפרישנא.


דף נד עמוד ב עריכה

קשתה שנים וכו':    כבר פרשנוהו בריש פ' המפלת והא דקתני בימי לדתה שאינה רואה בהם עולים לה לספירת זיבתה פירושו ואפי' לספירת זבה גדולה דימי לידה ודאי באין הם בתוך ספירת זבה ואנו למדין מכאן דה"ה לימי נדה הבאין בתוך ימי ספירת זבה דהיינו זיבה קטנה שגם הם עולים לספירת שימור זיבה קטנה כשאינה רואה דהא אתקוש כדכתיב בימי נדת דותה. ומה שאין ימי נדה עולים לספירת זבה גדולה אינו אלא מפני שא"א להן לבא ומשכחת לה במקשה זו שנעשה זבה גדולה ויש לה ימי לידה כגון שראתה ביום הג' והפילה אין קושי לנפלים דאלו למ"ד יש קושי לנפלים שאם הפילה אין כאן זבה ואם לא הפילה אין כאן לידה וימי לידה אלא ודאי כדאמרן. ומיהו זבה קטנה משכחת גם לדברי כגון שלא ראתה ולא הפילה כ"נ.

ויש גורסין כאן ראתה שנים אבל רש"י ז"ל גורס קושתא והכל עולה לענין א'.

ט' ימים טמאים וכו':    פי' וזמן וסתה היא י"ח משמשת ח' ימים מתוך י"ח פי' ביום ראשון דזוג שני שימור הוא לזיבת ב' ימים אחרונים דזוג ראשון.

עשרה ימים טמאים וי' ימים טהורים:    פי' וסתה מעשרים לעשרים.

ימי שמושה כימי זיבתה:    פי' כי מן הי' הראשונים הג' האחרונים הם ימי זיבה ונעשת זבה גדולה ומשמשת ז' ימי נקיים דזוג שני ומשמשת ג' ימים האחרונים נמצא ימי שמושה כימי זיבתה.

וכן למאה וכן לאלף:    פי' כי מן הק' הראשונים הטמאים ז' ראשונים ימי נדה והצ"ג הנשארים כולם ימי זיבה שאין ימי נדה חוזרין ובאין עד שתספור ז' ימי נקיים ותחזור אחרי כן ותראה מן הק' השניים הטהורים משמשת ז' ימים נקיים ומשמשת הצ"ג הנשארים שהם כמנין ימי זבתה וזו ראיה גמורה למה שאמרנו כמה פעמים שאין ימי נדה באין עד שתספור ימי נקיים ותחזור אח"כ ותראה שאם לא כן היאך הוי ימי זיבה בימי שמושה אלא ודאי כדאמרן ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל כי לעולם ימי נדה אחר י"ח וימי זבה אחר ז' בין תראה בין לא תראה והנה כלה מכילתין חולקת עליו ואין לנו אלא כדברינו ותו לא מידי: