ויקיטקסט

חידושי הריטב"א על הש"ס/נדה/פרק ד

< חידושי הריטב"א על הש"ס‏ | נדה
(הופנה מהדף חידושי הריטב"א/נדה/פרק ד)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק רביעי בנות כותים

דף לא עמוד ב עריכה

בנות כותיים נדות מעריסתן:    בגמרא מפרש טעמא והתם מפרשינן לה בס"ד.

והן יושבות על כל דם:    בגמ' מפרש מאי קאמר והקשו בתוס' ותיפוק ליה שהן נדות בעריסתן וי"ל דאצטריך אפילו היכא דידעינן דאפרישינהו וטבלו הן מקטנותן הן לאחר שהגדילו.

ואין חייבין על ביאת מקדש:    פי' ואפי' אשם תלוי שאין אשם תלוי בא אלא על ספק חטאת קבוע כדאיתא בהוריות.

מפני שטומאתן ספק:    פי' דדם ירוק לא שכיח עד דנעבדיה כודאי.

גמרא ואי דלא חזיין דידהו נמי לא:    איכא למידק למה ליה דגזיר' דרבנן היא כדאמרינן בפ"ק דשבת בנות כותים נדות מעריסתן בו ביום גזרו י"ל דההיא לר' יוסי דסבר כותים גרי אריות הם ואלו סתם משנה ר"מ דסבר גרי אמת הם וטומאתם דבר תורה א"נ דמתני' משמע דלטומאה דאוריתא חשו בהם מדקתני טפי שטומאתם ספק ולא קתני שטומאתם מדבריהם וא"ת דכיון דההיא דמס' שבת ר' יוסי היא למה אמר שיהו נדות בעריסתן מאי שנא מגויה גמורה שלא גזרו בה טומאה עד שתהא מבת ג' שנים ויום א' כדאיתא התם ובמ' ע"ז וי"ל דמשום דשייכי ישר' בהו החמירו בכותים מבגוים כדי שירחיקו ישראל מהם ולא ילמדו ממעשיהם.

ומא תנא דחייש למעוטא:    פירוש דאע"ג דפרישנא דמתני' ר"מ היא דסבר כותים גרי אמת הם וסתם מתני' נמי ר"מ אפ"ה שיילינן דמאן הוא תנא דמתני' דחייש למיעוטא משום דקס"ד דליכא תנא דאית לי הכין ואמרי' דר"מ היא.


דף לב עמוד א עריכה

והא דאמרינן יפה אמרת דאין חולצין דאיש כתוב בפרשה ומה טעם אין מיבמין:    ק"ל דאדרבה גבי יבום הוא דכתיב איש ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו וי"ל דכיון דמעיקר' כתיב יבמה יבא עליה דמשמע יבם כל דהוא כי הדר כתיב ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו משום סיפא דמיירי בחליצה נקטי' וה"ק ואם לא יחפוץ היבם הנז' לקחת את יבמתו והוא איש ועלתה יבמתו וכו'.

קטן שמא ימצא סריס וקטנה שמא תמצא אילונית:    פי' והא סריס ואילונית מיעוטא נינהו למה חייש ר"מ למיעוטא ואי ק"ל והלא סריס ואילונית אינם אחד מיני אלף ולמיעוטא דמיעוטא לא חייש ר"מ הא ליתא דלעולם לא חשיב מעוטא דמעוטא אלא כשבא המיעוט האחרון מתוך המיעוט הראשון וכדאיתא בכל דוכתא ונמצאו פוגעים בערוה וא"ת ניחא סריס אלא אילונית הא קדושי טעות ואין כאן ערוה כלל והוה ליה כאנוסת אחיו ואפי' גטא לא בעיא מיניה וכדאיתא בפ"ק דיבמות על מתני' דכלן שנמצאו אילונית צרותיהן מותרות וי"ל דהב"ע כשקבל עליו אחיו כן ודכותא מתרצין בפ' סורר ומורה כך תרוץ ר"ת ז"ל ושם כתבתי בו דעות אחרות.

מעשה היה והטבילה קודם לאמה:    וא"ת דילמא מפני מגע אמה שהיא נדה י"ל דהא ליתא הכא דא"כ מאי מסהדי כל הני ועוד דא"כ תנוקת גופה אינה לא ראשון לטומאה והנוגעים בה אינן מקבלות טומאה כדי לפסול את התרומה במגען ואיהו גופא לא עבידא דנגעה בתרומה.

וא"ר מעשה וכו' ואמר רב יוסף:    פי' מייתי להו כלהו לאשמועינן דהוי מילתא דשכיחא בכל דור ודור בשלמא דר' ור' יוסי אלא דרב יוסף למה לי להטבילה.

והאמר שמואל וכו' פי' והא דשמואל הלכה היא פסוקה אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו וה"מ באכילה אבל בנגיעה לא ויש מוחקין אותו דהכא מסתיין למפרך ממימרא דשמואל גופא דהא ודאי כי אמרינן בשלמא דר' ור' יוסי משום תרומת א"י אינו מפני חשש פיסול התנוקת עצמה דהא איתי לאו בת אכילה כלל ותו דא"כ אפי' תרומת חוצה לארץ נמי איכא חששא דאכילה ומאי קשיא לן מדשמואל אלא ודאי אינן אלא מפני שהיא אב טומאה ונשים הנוגעות בה ומגפפות אותה טמאות במגעה והדר אכלי או נגעו בתרומה והיינו דק"ל דכיון דתרומת חוצה לארץ אינה אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו למה לן לאטבולה דאי משום איהי גופא לאו בת אכילה היא ואי משום נשים שנוגעות בה מותרות הן אפי' באכילת תרומה חוצה לארץ כיון שלא יצאה הטומאה מגופן ויש לקיים גרסת הספרים דלא נקטי' לה הכא אלא לאסוק מימרא דשמואל כדאיתא בדוכתא בבכורות כן תרצו רבותי.

אח"כ מצאתי מי שפי' דכל שטומאה יוצאה עליו מגופו פוסל הוא את התרומה בנגיעתו והא דאמרינן וה"מ באכילה אאסורא קאי וה"פ וה"מ שהיא אסורה למי שטומאה יוצאה עליו מגופו היינו באכילה שאסורה עליו באכילה אבל בנגיעה אינה אסורה ומותר לו ליגע בה ולטמאה בידים ומיהו נפסלת היא אחרי כן במגעו לכל כהן ואפי' למי שלא יצאת ממנו טומאה דכל פיסול טומאה שגזרו עליו לגמרי גזרו אלא שלא רצו לאסור נגיעה עצמה ולהאי פירושא קשין סוגיין דא"כ למה אצטרכינן לאוקומה לסוכה שמן של תרומה נימא שחשו שמא יגע ידה או אחד מאבריה בתרומה שאוכלת נשים המשמשות בה ופוסלת להן באכילה אלא ודאי דליתיה להאי פירוש ולעולם אפי' נגע בה אינה נפסלת כלל והיינו דקאמר אבל בנגיעה לא כלומר דבנגיעה לא גזרו בה כלום לא איסור ולא פיסול ומעתה נראה שלכך הביאוה כאן למפרך מינה כדי שלא נטעה לומר שנפסלת בנגיעה מי שטומאה יוצאה עליו מגופו כנ"ל ונראין דברי האומרים דלמי שטומאה יוצא עליו מגופו אסורה היא באכילה בטבילה גרידתא עד דאיכא הערב השמש דמה שגזרו עליו טומאה לגמרי גזרו בתרומת א"י וכדאמרינן התם טומאת מת אמאי לא גזרו ופרקינן וכי הזאה יש לנו כלומר וכיון דליכא הזאה לא גזרו עליו טומאה זו כלל שיאמרו שיהא דיו בטבילה והערב השמש והא ודאי לא חמירא טפי הזאה בטומאת מת מהערב שמש בטבילה וכיון שיש לנו הערב שמש לא סגיא שלא גזרו עליו כן והא דאמרינן במשנת מס' חלה וטבול יום אוכלת דאלמא אפילו לזבין ולזבות שטומאה יוצאה מגופן שאסרוה בטבול יום התירוה לו הא לא קשיא שכבר מפורש במקומה דההיא במקום שמפרישין שתי חלות ומשום דליכא כהן דאכיל לה אחת לאור ואחת לכהן והנשרפת היא החמורה ואידך שלא תשכח תורת חלה אבל במקום שיש כהן טהור לאכלה ואין מפרישין חלה אלא אחת בטהרה לא התירוה אלא אחד הערב שמש והיינו דאמרינן התם בבכורות על מימרא דשמואל אמר רבינא הילכך נדה קוצה לה חלה פי' דאע"ג דיוצא טומאה מגופא מותרת היא בנגיעה ואכיל לה כהן קמן והא ודאי ה"ה כהן גדול שטבל אלא משום דבעי לאשמועינן אכילת בו ביום עצמו להכי נקיט כהן קטן דאלו גדול הא בעי הערב השמש וא"א לאכלה בו ביום ונפקא מינה לעיסה שנטמאת ביום טוב שאסור לאפות החלה אלא היכא דאיכא כהן קטן וכן נראה דעת הרי"ף ז"ל ממה שכתב בענין זה בהלכות פסחים וזה דעת רבנו הר"א הלוי ז"ל בשם רבו רבי' הגדול הרמב"ן ז"ל.

לא יחללו וכו' עד לרבות את הסך כשותה ואי בעית אימא מהכא ותבא כמים בקרבו:    וא"ת בתר דאיתו קרא מדאוריתא מה ענין להביא ראיה מדברי קבלה וכ"ש שזה הפסוק אין בו אלא זכר לדבר כדאיתא במשנת פר' עקיבא במס' שבת בהא דתנן מנין לסוכה שהיא כשתיה ביום הכפורים אעפ"י שאין ראיה לדבר וכו' תירוץ ר"ת ז"ל דסיכה שהיא כשתיה אינו מן התורה אלא מדרבנן וקרא דלא יחללו סמך בעלמא הוא ולמילי אחריני מדריש בפ"ק דזבחים ובפ' הנשרפין ודוכתי אחריני ומעיקרא נקיט הכא סמך דאוריתא והדר מייתי סמך דבר קבלה לחזק הענין גם מפני שיש שמן נזכר בפסוק ועוד הביא ראיה דסיכה ביום הכפורים אינו מן התורה דשרי' התם למי שיש לן חטטין בראשו להיות סך כדרכו ואינו חושש והיינו דאצטריך תנא דפר' עקיבא לומר אעפ"י שיש ראיה לדבר זכר לדבר מה שלא שנה כן גבי אידך מתניתין דתני התם שאינם ג"כ אלא סמך בעלמא וקרא דנקטיה בפ' בתרא דיומא על איסור סיכה ורחיצה אינן אלא אסמכתא וכבר אמר שם אעפ"י שהוא אסור בכולן אינו חייב כרת אלא על אכילה ושתיה בלבד והא דתנן במ' תרומות הסך שמן של תרומה משלם קרן וחומש היינו מדרבנן כל זה כשיטת ר"ת ז"ל.

עוד כתב ר"ת ז"ל וכן הסכימו בתוס' דדוקא בשמן של תרומה בלבד החמירו חכמים לאסור בו סיכה לזרים או בטומאת הגוף אבל שאר איסורין אכילה כגון חלב או שומן חזיר או נבלה וכיוצא בהן לא אסרו סיכתן כלל ואפי' לתענוג ואין צ"ל לצורך שום רפואה גזרו בהו רבנן ק"ל מאי גזרו שייך הכא דהא כר"מ אוקימנא ומשום איסורא דאוריתא דחייש למיעוטא וי"ל דמשמע לן דמתני' אפי' היכא דידעי' דרגיל לאפרושינהו אפי' הכי אסורות משום גזירה והשתא ההיא דפ"ק דשבת דאמרינן בנות כותים בו ביום גזרו אתיא אפי' לר"מ אלא דלר"מ לא היו גוזרין כן כיון דכותים גרי אמת הם אלמלא דאיכא נמי דלא מפרשי להו וחייש למיעוטא אבל לר' יוסי כלה משום גזירה היא כנ"ל הלכתא נינהו וקרא אסמכתא בעלמא לאו למימר דתרוייהו הלכתא דהא לא סגי דליכא חד דהוי דינא ואתי מקרא ועוד דא"כ בתרוייהו הוה לן לומר קרא למה לי אלא ה"פ דחדא מינייהו הלכתא וקרא אסמכתא ומשום דלא ידיעה הי ניהו נקט סתם הלכתא נינהו א"נ דכייל הא ואידך לזכרים דלקמן וכן כל כיוצא בזה וכאלו קאמר דכל כי הני הלכתא נינהו וקראי אסמכתא בעלמא.


דף לב עמוד ב עריכה

למעוטי איש מאודם:    פי' דאע"ג דבאשה כתיב קרא ובשאר דוכתי נמי לא דרשינן וי"ו אלא לרבות הכא ע"כ שבקיה לקרא דאיהו דחיק ומפרש נפשיה דליכא לאוקמי אלא בהכי וכאלו אומר אשה ולא איש וכן פי' ז"ל בתשובה וכן יש ה"א פעמים לרבות ופעמים למעט ופירושו בפ' מרובה לנקבה כל שהוא נקבה וכן כדי נסבא דהא מצטריך למצורעת למעיטתיה כדלקמן בפרקין ושם נפרש בס"ד.

למעוטי אשה מלובן:    נשאל רש"י ז"ל דהא על כרחיך ליכא למימר מלובן שכבת זרע דליתא באשה כלל אלא מדם לבן קאמר וא"כ למה לי האי קרא הא נפקא לן בפ' כל היד מדכתיב אדומים כדם ותירץ דאי מהתם הוה אמינא דמ"מ תיתי לובן מק"ו ומה איש שאינו מטמא באודם מטמא בלובן אשה שמטמאה באודם אינו דין שמטמאה בלובן ואי משום דם דמשמע אדום ההוא למעוטי ירוק ודיהה והקשו עליו בתוס' דאי ק"ו פריכא הוא דמה לנקבה שכן אינה מטמאה בראיות כבימים ועוד ק"ל שאין זו ק"ו כיון שלובן זה אינו ממין לובן זה שזה קרי וזה דם וי"ל דהכא לא בעי' ק"ו גמור אלא בגלוי מילתא בעלמא סגי דבלובן לא שנא בין איש לאשה מכיון דאיכא לאקומי כרשא דדם בירוק ודיהה. ובתוס' תירצו שאלת רש"י דאי משום דם אדום הוה אמינא דההוא למעוטי אשה מטומאה לגבי בעלה אבל מ"מ טמא הוא כדין שכבת זרע לגבי טהרות מיהת קמ"ל ואיש.

ועליונו של זב מנא לן וכו':    ואפילו עליונו של זב נתחבטו המפרשים ז"ל כי רש"י ז"ל כתב כגון שהזב בכף מאזנים ואדם וכלים בכף שניה וכרע הזב שהם טמאים לטמא אוכלין ומקשין ואיכא למידק דא"כ היינו הסטו של זב וכדאמרי' בפר' עקיבא גבי הסטה של ע"ז דמיירי בהכי ואלו הסטה נפקא לן בעלמא מדכתיב וכל אשר יגע בו הזב א"נ מדכתיב וכלי חרס אשר יגע בו הזב ואצטריכו תרוייהו משום דהסטו של זב חדוש שלא מצינו לו חבר בכל התורה כלה דהוה אמינא דכלי חרס שטומאתן מאויר ואין מטמאין מגבן אינן מטמאין בהסט קמ"ל א"נ איפכא דדוקא כלי חרס שיש לו טומאת אויר שלא בנגיעה כלל אבל שאר כלים לא ועוד דקרא דכל אשר יגע בו הזב וכו' אצטריך למעט קנה בקומטו של זב כדאיתא לקמן במכילתין סוף סוף מהני תרי קראי נפקא לן הסט וכל דוכתא ואלו הכא מייתי לן מדכתיב וכל אשר יהיה תחתיו וי"ל דעקר הסט מהתם נפקא וקרא דהכא לא אתא אלא לנתקו מטומאה חמורה לטומאה קלה וכדמוכחי' סוגיין להדייא דאי לאו קרא דנתקיה בהדיא הוה אמינא שיהא נושא כנישא לטמא אדם וכלים הילכך אצטריך קרא דהכא לנתקו וקרא לכלי חרס לרבות בהם הסט כדכתיב לעיל ואשר יגע בו הזב למעט קטנה בקומטו של זב ואחרים פירשו דעליונו של זב הוא כגון שהיו הטהור והטמא בכף מאזנים ואדם וכלים בכף שניה וכרעו הם דאי מדין הסט טהורין דכיון שלא הכריעם הזב לבד וק"ל דלמה לי לטומאת הסט גמור דהא מכל דדין בעליונו של זב אתא ועוד מה ענין לקרא לזה הסטו ולזה עליונו ובתו' פי' עליונו של זב כגון שהיה בגד מקצתו נשוי עליו ומקצתו על גבי קרקע דהשתא לא מקרי הסטו כיון שאין כלי נתין עליו והסט נמי לא נפקא מהכא דהכא הוא פרוש עליו ההוא עליונו ואלו הסטו הוא אפילו בלא עליונו כלל אלא טומאת משא ע"י מוט או ע"י מאזנים וזה יותר נכון ועוד נראה דאפי' אינו נשוי עליו כלל אלא שאחרים מעמידין אותו מדין עליונו ואין זה אלא בבגד הראוי לכך ולא בכלים דעלמא כגון סאה או תרקב וכדאמ' גבי תחתונו שאינו אלא בראוי לכך כדאיתא בת"כ. ומש"ה לא חשיב הא טומאת אהל ועוד שאינו מטמא לנאהלין תחתיו כאהל דעלמא.


דף לג עמוד א עריכה

מאיש אשר יגע במשכבו נפקא:    בדין הוא דמצי למפרך נמי דבמשכבו איכא כבוס בגדים מה שאין כן בזה אלא דאידך פרכא עדיפא ליה.

גר' רש"י ז"ל אלא הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו זב ומאי ניהו נישא נתקו הכתוב וכו':    ויש נסחאות דלא גרסי' ומאי ניהו נישא נתקו הכתוב מטומאה חמורה וכו' פי' מדכתיב יטמא יטמא שני פעמים דהכי כתיבי קרא וכל המרכב אשר ירכב עליו יטמא והנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב והנושא יכבס בגדיו דהוה ליה למכתב והנוגע בכל אשר יהיה תחתיו והנשא אותם יכבס בגדיו ואמאי פלגינהו ביטמא אלא ודאי להקל עליו עליונו של זב שלא יטמא אלא טומאה קלה דהיינו אוכלין ומשקין ומאי דכתיב והנשא אותם יכבס בגדיו לאו אעליונו של זב אלא לנשא משכבו ומושבו האמורים למעלה וכן נדרש בת"כ אין לי מטמא בגדים אלא נושא מרכב בלבד משכב ומושב מנין ת"ל והנושא אותם והיינו דפרכי' הכא ואימא נתקו הכתוב מטומאה חמורה לטומאה קלה כלו' דילמא להכי פלגינהו ביטמא למעוטי עליונו מכבוס בגדים דכתיב בנושא אבל מטומאת אדם או בגדים לא מעטי' ופרקינן דיטמא טומאה קלה משמע וא"ת והא כתיב ביה יטמא עד הערב ואלו באוכלין ומשקין לא שייך הכי דהא לית להו טהרה במקוה תירץ רבינו הרמב"ן ז"ל דיטמא עד הערב על עליונו של זב עצמו קאי וה"פ דקראי וכל המרכב אשר ירכב עלין הזב יטמא וכן הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו שאותו תחתיו יטמא עד הערב.

ובתוס' כתבו כי מפני קושיא זו שהוקשה לו לרש"י ז"ל גורס גרסא אחרת ופירוש אחר בתשובה מאי ניהו נישא מ"ט הנישא קרי ביה הנישא כלו' דהאי והנשא נדרש לפניו ולאחריו דמדכתיב הנשא חסר אתא לאשמועינן דה"ק יטמא עד הערב הנישא עצמו הניכר שהוא עליונו ופשטיה דקרא למרכבו ומושבו ומשכבו של זב שהנושאן טעון כבוס בגדים וכן הנישא על משכבו ומושבו יטמא והגרסא הראשונה היא הנמצאת בספרים והיא המחוורת.

יכול יעלה לרגלה:    פי' שיטהר בטהרתה ואפי' בא עליה בשביעי שלה שיטבול ויטהר כמוה ת"ל וטמא שבעת ימים מה היא מטמאה אדם וכלים וכלי חרס אף הוא מטמא אדם וכלי חרס פי' נקט כלי חרס לרבותא לפי שמצינו נשא את הנבלה שמטמא כל כלים חוץ מאדם וכלי חרס כדאיתא בת"כ בפ' ויהי ביום השמיני מנין לעשות שאר כלים כבגדים ת"ל יטמא יכול יטמא אדם וכלי חרס ת"ל בגד בגד הוא מטמא ואינו מטמא אדם וכלי חרס וכר"נ דריש לפרשת זאת תהיה גבי משכבו של זב דמרבה שאר כלים כבגדים ואינו מרבה אדם וכלי חרס נתקו הכתוב מטומאה חמורה לטומאה קלה פי' שאין משכבו כמשכבה לטמא אדם ובגדים אלא אוכלין ומשקין ומיהו מגע ומשאו שוין למגעה ומשאה לטמא אדם ובגדים כדאמ' בסמוך אימא היא לא חלקת אף הוא לא תחלוק בן בין מגעו למשכבו לקולא כלומ' שלא יהא מגעו מטמא אלא אוכלין ומשקין ופרקי' עליו להטעינו משמע כלומר שיטמא אדם לטמא בגדים במגעו והא דתניא בת"כ נמצאת אומר מגעו כמשכבו מה מגעו מטמא אחד ופוסל אחד אף משכבו מטמא א' ופוסל א' ההיא לענין מה שמטמא אחרי כן הכלי שנגע הוא שזה דינו כמשכבו ומיהו אומר רבי' שמשון ז"ל שהנדה חמורה מבועלה שהנדה הנושא אותה מטמא בגדים באדם הנוגע בה ואין זה כבועל נדה שהנושאו טהור מדקתני במשנת כלים למעלה מהם בועל נדה שהוא מטמא משכב התחתון כעליון למעלה מהן זובו של זב ומעינותיו שמטמאין במגע ומשא דהיינו הנושא אותם מכלל דרבותה מבועל בנדה טהור לגמרי דאין לומר דלענין טומאת בגדים דקאמר דא"כ ליתני ששוה מגעו למשאו כדקתני התם בסיפא גבי מרכב וא"ת א"כ נמצא בועל נדה קל מנבעלה שהיא מטמא אדם ובגדים במשא ואילו בועל נדה הנושא אותו טהור לגמרי או אינו מטמא בגדים לכל הפחות והיכי קתני התם למעלה מהם בועל נדה וכו' וי"ל דהתם טובא קתני למעלה מהם ואעפ"י שיש כמה למעלה חומרות שאינה במה שלמטה דלמעלה מהם דקתני כלהו אבבא קמייתא אאבות הטומאה השרץ ושכבת זרע וטמא מת ומי חטאת שאין בהם כדי הזיה כל זה מיסודו של רבי' שמשון ז"ל.

פולטת שכבת זרע מהו שתסתור:    פרש"י ז"ל וכגון ששמשה בזוב באיסור דהא בזבה גדולה עסקינן ואלו שכבת זרע לאחר ג' ימים אינו כלום כדאי' בפר' עקיבא ובתוס' אמרו דמשכחת לה בשמשה בטהרה למאן דאמר התם דשש עונות שלמות בעינן וכגון ששמשה בא' בשבת לערב וראתה לאלתר קודם שקיעת החמה וראתה ג"כ ביום שני ויום שלישי ויום רביעי הוא תחלת מנינה ופלטה בו ביום דהוי עונה ששית ויש שפי' במשמשת ביום שביעי בתרבות רעה לר' שמעון ואח"כ פלטה והיא סותרת כל שבעה לטהרות דאלו לבעלה אין פולטת סותרת בשביעי כדברירנא בשמעתא דטועה הכא נמי שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהן.

וא"ת והא רבא גופיה אמר לקמן דטומאת לידה ג"כ מפסקת ביניהן י"ל דנקט מאי דמודו ביה כ"ע ואפי' אביי בר פלוגתיה א"נ איידי דנקט גבי זב האי לישנא אלמא אספיקא דלא שרפינן ולישנא קלילא נקט ורמינהו על ששה ספקות שורפין את התרומה על ספק בגדי ע"ה וא"ת מאי קושיא דהא מתני' מיירי לענין משכבות שלנו שדרס הכותי שאין שורפין עליהן את התרומה ואלו בגדי עם הארץ שהם מדרס לאוכלי תרומה אינו אלא שמא ישבה עליהם נדה כדאמר' בפ"ב דחולין מדרסות קאמרת שאני מדרסות שמא ישבה עליהם נדה וי"ל דה"מ לעשותן במדרס שהוא מטמא אדם וכלים לטמא את התרומה אבל לטומאת מגע בעלמא אם חזרו נגעו הבגדים בתרומה הא ודאי מחמת מגעו של ע"ה הם טמאים ולהכי פרכי דאמאי גרע מדרסות שדרס בהן ממגע בגדיו אי נמי דרב פפא משמע ליה דכי קתני ואין שורפין עליהם את התרומה לאו אמשכבות דרישא בלחוד קאי אלא אפי' אבעלי נדות עצמן ואפי' על מגען בתרומה ומיהו דעת ר"ת ז"ל דע"ה עצמו עושה מדרסות ואעפ"י שלא גזרו עליו הסט כדמוכח בפ' הניזקין דפרכינן וניחוש שמא הסיטן אשתו נדה ואמרינן התם מנחתן בכפישה או באנחותא וכשבא עם הארץ נוטל את שתיהן ולא אמרו במשניות דכלים שבחצר שיש בו ע"ה אפי' מוקפין צמיד פתיל טמאין אלא משום חשש אשתו נדה דוקא הסט לא גזרו עליו לפי שהיא גזרה שאין יכולין לעמוד בה שאין לו לחבר מי שיעביר לו חבית ממקום למקום אבל מדרס גזרו עליו והא דאמרינן התם מדרסות קאמרת וכו' התם נקט הכי משום שאר מדרסות דתני בהדיא בגדי פרושין מדרס לאו כלי תרומה הוא אבל רבי' שמשון ז"ל סובר שלא גזרו מדרס בעם הארץ שאף היא גזירה שאין יכולין לעמוד בה שלא יכנס עם הארץ לביתם.

ועוד מדתנן גנבים שנכנסו לבית מה הם מטמאים אוכלין ומשקין וכלים וכלי חרס שאין מוקפים צמיד פתיל אבל לא המוקפין צמיד פתיל ולא אמשכבות וכו' והמושבות ואם יש גוי עמהם הכל טמא וגם בירושלמי דמס' חגיגה על מתני' דבגדי עם הארץ וכו' מוכיח כן בפי' שלא גזרו בע"ה טומאת מדרס כלל ועוד יש להשיב עליו מדתנן שמטמא משכב התחתון כעליון ואם גופו של עם הארץ הוא בזב הוה לן למפרך למה לא יהא משכבו של כותי מטמא אדם וכלים מי גרע מע"ה ואמאי שבקי' רישא ופרכינן אסיפא וי"ל בזו דקים ליה דרישא לא מיירי אלא בטומאה דאוריתא אבל סיפא קשיא ליה דפסיק דינו ותני שאין חייבין עליהם קרבן ואין שורפין עליהם את התרומה משום צד לא מדאוריתא ולא מדרבנן משום שטומאתן ספק.

גרסת כל הספרים שלנו בכותי שטבל ועלה:    פי' ונגע הוא עצמו או בגדיו בתרומה שהרי בגדיו טמאין הם לדברי הכל הן מחמת חשש מדרס ישיבת אשתו הן מחמת מגעו אבל רש"י ז"ל גורס בכותי שטבל ועלה ודרס בבגדי חבר ואזיל בגדי חבר ונגעו כתרומה ולפי גרסא זו יש לדון לפום פשטא דע"ה עושה מדרס ולאשמועינן הא נקט תלמודא בהכי ולא נקטה כלישנא באידך גירסא אבל א"א לומר כן לפום מאי דברירנא לעיל וי"ל לפי גרסא זו דהכא מדין מגע הוא מטמא בגדי חבר דמיירי כשדרס בהם ברגלו יחף דאיכא משום מגע ונקטה בהכי משום דבעי לאוקמא בבעין בגדי עם הארץ דפרכינן מינה שתהא טומאת התרומה באה מחמת נגיעת הבגדים.

עוד הוה אפשר לומר דלעולם דרס ממש ואפי' ברגלו נעול או בהפסקת כלי וכותי עם הארץ שאני שדינו לעשות מדרס כגוי שהוא עושה הסטות ומשכבות דמתני' דגנבים שהרי בבנותיהן החמירו יותר מבנות גוים ואנן מעיקרא פרכינן בכל דכן דאפי' בגדי עם הארץ דידן שורפים כ"ש עם הארץ כותי ובהכי מיתבא שפיר כלה שמעתא אלא שקשיא מאי דאמרינן בסמוך ותופוק ליה וכו' וכדבעינן לפרושי בסמוך ותיפוק לי' משום בגדי עם הארץ דאמר מר בגדי ע"ה מדרס לפרושים פי' וקי"ל שהטהור נושא את המדרס טמא לטמא אפי' אדם אוכלים טומאה ראשונה משום טומאת חבורין אלא דאינו עושה משכבות ומושבות כדאיתא במשנת מס' זבין הילכך קושין אתיא שפיר לגרסא דידן א"נ למאי דפרישנא לאידך גרסא דדרס לאו דוקא אלא שנגע אבל למאי דמטמא מפשוטא דוקא נקט דרס משום טומאת מדרס ואפי' ברגלו נעול או בהפסקת כלים קשיא טובא מאי קושיא שהרי נושא את המדרס אינו עושה משכבות וא"כ שפיר אמרינן דאי משום עם הארץ הא טביל ליה אלא ודאי כדאמרן וכן הקשו בתוס' ויש מי שסבור לתרץ אותה ולא עלה בידו כלום לפי' מעיינת שפיר בעיקר הקושיא שהיא כמו שכתבתי ופרקי' ומאי טעמא לא תשני ליה בכותי פרוס פי' בכותי ערום שנגע הוא בתרומה לפום מאי דפרישנא לאידך גירסא ואין כאן לא טומאת עם הארץ עצמו שכבר טבל ולא טומאת נושא מדרס ואע"ג דאוקימנא בכותי ערום צריכין אנו לאוקמתא דאוקימנא כשטבל שאלו לא טבל היה מטמאת התרומה במגעו ואעפ"י שפירש מן המדרס.

וגם לגר' רש"י ז"ל שפיר אתיא לדברי האומרים דעם הארץ עושה מדרס אבל לפום מאי דברירנא שאין עם הארץ עושה מדרס תקשי לפום פשטא גרסת רש"י ז"ל דכיון דסוף סוף מוקים לה בכותי ערום למה לי לאוקומא כשטבל אפי' לא טבל נמי דהא עצמו אינו עושה מדרס כדברירנא לעיל ואי משום דהוה מעיקרא נושא מדרס כיון שאין בגדיו עליו אפי' במגע גמור אינו מטמא כלים לפי שאין נושא מדרס מטמא אדם וכלים אלא בחבורין בלבד וכ"ש שאינו עושה מדרס ואוכלין ומשקין בלחוד הוא מטמא שנים ופוסל אחד כדאיתא במשנת מסכת זבין ומיהו אמאי דפרישנא דכותי עם הארץ שאני שהוא עושה מדרס כל זמן שלא טבל לא הוי האי קושיא שאלו לא טבל אפי' שהוא ערום היה מטמא בגדי חבר במדרס אלא שהיה קשה גם לזה הפי' דא"כ אפי' בלבוש נמי מצי לאוקומא כיון שטבל שאין נושא מדרס עושה מדרס כדכתיבנא לעיל הילכך אין לנו אלא גרסת הספרים או שנפרש גר' רש"י ז"ל מדין מגע וכדכתיבנא לעיל דהשתא אלו לא טבל או שטבל והיה לבוש בגדיו היה מטמא בגדי החבר שדרס בהם ברגלו יחף.

קדם אצל אשתו:    איכא מרבותי דקשיא ליה האיך האמינה לדידה דהא החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו ועוד ולשיילה לדידיה ונר' דאם איתא להאי קושי' חדא מנייהו מתרצא לחברתה דאיהו גופי שראה שהריקו פניו היה מתכוין לעדות ואינו מעידו אבל לאשתו שאל ומסיח לפי תומו שאין כאן עדות חשוד ומיהו נר' דקושיא קמייתא לא דקו בה שפיר חדא דהלכתא כרשב"א דאמר דנו ומעידו בדבר שאין לו בו הנאה וכדאיתא בבכורות ועוד שלא אמר אינו מעידו אלא בחשוד לעשות במזיד אבל כסבור לעשות התר כגון אלו הצדוקים כדברירנא בפ"ק דיבמות הילכך לצדוקי עצמו שהכיר שחרה לו לא סמך עליו שמא יעיד שקר מחמת יראה לפי שבאה לו הטומאה על ידו שהרי מתיראין היו מן הפרושים אבל באשתו ליכא למיחש ואפי' בשואל ממנה בתורת עדות כיון שלא ידעה בענין בעלה ולפי' קדם אצל אשתו קודם שילך בעלה ויספר לה הענין כנ"ל.

ותיפוק לי' משום צנורא דעם הארץ:    פי' דלכ"ע אעפ"י שלא גזרו בעם הארץ טומאת הסט וטומאת מדרס על רוקו גזרו שיהא כזב לטמא אדם ובגדים שהוא לבוש והכי משמע במס' חגיגה גבי כלים שגמרן עם הארץ ושמעינן מסוגיין דבועל נדה יש לו מעיינות כנדה משום ותהי נדתה עליו ואעפ"י שאינו עושה משכבות ומושבות כמוה כדאיתא לעיל אבל רבי' שמשון ז"ל דחה ראיה זו דאפי' אין לו מעינות צנורא שלו טמאה לפי שנטמאת בשפתו ומטמאה כלים בכל שהוא משום טומאת משקין דרבנן וכדמוכח בכריתות בפ' אמר לו גבי' אשה שנטף חלב מדדיה ונפל לאויר התנור וכן בסוף אין דורשין גבי אשה שאמרה נימא נפסקא לו וקשרתיה בפה דלא משמע שהיתה נדה מדלא אמרה נדה הייתי כדאמ' באידך עובדא דהתם דאמרה נדה משכה עמי בחבל אלא מחמת ידים נטמא הרוק והא דבעינן רביעית גבי תשעה משקין הזב בפ' דם הנדה וגבי יין נסך בפ' אין מעמידין דלמא היינו דאורייתא אי נמי דפסול גויה אי נמי לחולין ע"כ ולפי' זה אף בעם הארץ י"ל שלא גזרו עליו מעינות לטמא אדם לטמא בגדים ואין טומאתו בכאן אלא מפני מה שנטמאת בפיו ג"כ וכן כתוב במקצת נמוקי בעלי התוספות ז"ל וראיתי ג"כ מי שאומר דבועל נדה יש לו מעינות אבל לא עם הארץ והוקשה להם דא"כ היכי פרכי הכא ותיפוק ליה משום צנורא דעם הארץ דהא טובא איכא בינייהו דאלו משום צנורא דע"ה דיו בטבילת בגדיו ואלו משום מעינות בועל נדה אף גופו עצמו טמא מחמת רוקו שמטמא אדם במשא.

ויש מתרצין מרבותי שכהן גדול זה לא הריקו פניו אלא מפני כבוס בגדיו שהוא צריך להטבילם ולא על טבילות גופו דהא איכא מיא בשקעה. ועוד דאנן לא פרכינן ותיפוק לי' משום עם הארץ אלא לפי שנראה לנו שנתפייס הכהן לגמרי בדברי האשה על טומאת בגדיו מיהת ולהכי פרכי' במה נתפייס אפי' על טומאת בגדיו דהא איכא משום צנורא דע"ה ואין שני התירוצין הללו נוחין בדעתי דא"כ הוה לן למימר ואכתי תיפוק לי' וכו' דלישנא דקאמר ותיפוק לי' לא משמע אלא על מה שקדם אצלה מה היה צריך לו כלל לומר דהא בלאו הכי טמא משום צנורא דע"ה לגמרי ואפי' אין כאן משום בועל נדה הילכך אין לנו אלא לומר דתרוייהו אית בהו מעינות או דליתנהו לחד מנייהו וכן עיקר.

אמר רבא רגל הוה:    ולעיל גבי כותי לא תירץ הכי חדא דההיא דלעיל סתמא קתני בכל זמן מה שאין כן בזו דקים להו שכן היה המעשה וכן מוכיח לשונו של רבא דלא תירוץ לה בלשון דילמא ועוד דבכותיים החמירו יותר לפי שאינם בכלל ישראל כלל שקלקלו מעשיהם הרבה במה שלא החזיקו ואפי' בשל תורה ממש כנ"ל.


דף לד עמוד א עריכה

הא דתנן בדם הנכרית ב"ש מטהרין וב"ה אומרים כרוקה ומימי רגליה שמטמא לח ואינו מטמא יבש ואע"ג דדם נדה מטמא לח ויבש גבי נכרית דלא הוי אלא מדרבנן עבדו בה הכרה דלא לשרוף עליה תרומה וקדשים וב"ש לא גזרו ביה כלל מטעמא דמפרש בגמרא ובדם מצורעת ישראלית פליגי בדינא דאורייתא כדמפרש בגמרא ובדם יולדת ישראלית שלא טבלה אחר שבאו ימי טוהר אפליגו נמי בדינה דאורייתא ומסקנא אליבא דרב דהלכתא כותיה דלכ"ע מעיין א' התורה טמאתו והתורה טהרתו אלא דב"ה סברי ביומי וטבילה תלה רחמנא וב"ש סברי ביומי לחוד תלה רחמנא והא דאמרי' ב"ש שהיא כרוקה ומימי רגליה לומר שמטמא לח ואינו מטמא יבש היינו משום דלכ"ע אשה גופה טמאה היא ואסורה לבעלה כל זמן שלא טבלה מחמת לדתה וכדאמר קרא בנדתה תהא עד שתבא במים וכן מעינותיה טמאין כדין נדה ולא נחלקו אלא לענין טפת דם עצמה ואע"ג דדם טהר לאו מעין הוא לב"ה כדאיתא לעיל גבי מצורעת אפ"ה גזרו בה ב"ש טומאת שאר מעיינות כדי להחזיקה בטומאה כדינה עד שתטבול ולא גזרו בה טומאת דם ממש משום היכרא לתרומה וקדשים כנ"ל.

דם דלא שכיח:    פי' דלא שכיח תדיר כרוקה ומימי רגליה אבל ודאי שכיח הוא כדאמר' בפ"ק דאשה שכיחה דמים וברור הוא טהורה מדאוריתא פי' דמתני' בדינא דאוריתא מיירי.


דף לד עמוד ב עריכה

ג"ה לזכר כ"ש שהוא זכר בין גדול ובין קטן ונקבה כל שהיא נקבה בין גדולה בין קטנה:    ורש"י ז"ל מוחק דלא גרסי' ולנקבה וכו' דההוא אפי' לב"ש מצטריך לרבות מצורעת למעינותיה.

ויש מקיימין הגרסא דדילמא מעינות מצורעת לב"ש מדוכתא אחריתא נפקא להו כדחזינן לעיל גבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה דדריש לזכר כל שהוא זכר ולנקבה כל שהוא נקבה ולדידיה מעינות מצורעת מנ"ל אלא ודאי משום דאית להו שום קרא אחרינא דנפקא ליה מיניה ואין זה מחוור דא"כ הוה ליה לגמ' לפרושי ולב"ש מעינות מצורעת מנא להו וההוא דר' ישמעאל לאו ראיה דלעיל כדי נסבה דהא לר' ישמעאל בזכרים הוא דפליגו דלא דריש איש ונפקא ליה קטן מדכתיב לזכר אבל גבי נקבה לא פליג ומודה הוא לרבנן דנפקא להוא מואשה ואייתר ליה לנקבה לרבות מצורעת מעינותיה דאי לא אשה ואשה מאי דריש ביה וכ"ת דלא דרש וי"ו הוה ליה לתלמודא לפרושי כדפריש באידך אלא ודאי כדאמרן.

מעתה יש לקיים גרסת הספרים דהכא נמי כדי נסבה ובאשגרת לישן דלעיל ולאו דוקא וב"ה נפקא להו מוזאת תורת הזב בין גדול בין קטן והא דלא אמרי' דנפקא ליה מאיש איש היינו משום דבעינן לאוקומא אפי' כמ"ד דברה תורה כלשון בני אדם א"נ משום דמאידך קרא נפקא לן שפיר אפי' ראי' ראשונה שלו כדפשיט מיניה רב יוסף בסמוך.

בעי רב יוסף ראיה ראשונה של מצורע מהו שתטמא במשא:    פי' דוקא נקט רב יוסף כל האי לישנא דאלו ראיה שניה פשיטא דלא גרע מזב גרידא וכן ראיה ראשונה של זב גרידא פשיטא שאינה אלא בקרי בעלמא וה"ה דאף ראיה ראשונה של מצורע פשיטא דמטמאה במגע דלא גרע מראיה דזב גרידא וגבי משא דמבעיא ליה מי טמאה כדמפרש ואזיל.

אמר רבא ת"ש זובו טמא למד על הזוב שהוא טמא:    פי' שהוא טמא במשא דאלו למגע לא אצטריך קרא ובמאי אלימא בזב גרידא לאחרים גורם טומאה לעצמו לא כ"ש כלו' לזב עצמו גורם טומאת משא דזב ומצורע ומה אצטריך קרא לרבויי בראיה ראשונה ש"מ מקום זיבה לאו מעין הוא זו גר"ח ז"ל והגאונים ז"ל ואיכא למידק עלה טובא דמשמע דמוקמינין קרא בראיה ראשונה וא"כ היכי קאמרינן דאי בזב גרידא לאחרים גורם טומאה דהא ודאי אין זב מטמא במשא אלא בראיה שניה.

ועוד קשה מה שהקשה רש"י ז"ל דעל כרחין האי קרא בראיה שניה היא וכדאמרינן בעלמא מנה הכתוב שתים וקרא טמא ומיהו הני לא קשיא כולי האי דהכא לישנא קלילא נקטיה וה"ק אלא פשיטא בזב מצורע ואם אינו ענין לראיה שניה דהא מק"ו נפקא דלא גרע זב מצורע מזב גרידא תנהו ענין לראיה ראשונה של מצורע שיהא מטמא במשא וכן תירוץ רבינו הרמב"ן ז"ל אלא דקשיא דכיון דעל כרחין מצטרכין ליה לזב גרידא למנות שתים ולקראו טמא והוא נדרש ע"כ בראיה שניה היאך אפשר לייתרו ולהעמידו בשום ראיה ראשונה וי"ל דתרוייהו איתנהו וממנינא נפקא לן טומאת זב ומדאפקיה רחמנא בלשון זוב דאמ' זובו טמא שמעינן מינה טומאת זוב עצמו למשא ומעתה אם אינו ענין לראיה שניה דאתא בק"ו תנהו ענין לראיה ראשונה של מצורע. עוד קשה לגרסא זו מה שהקשה עוד רש"י ז"ל דכיון דמוקמינן קרא בראיה ראשונה של מצורע שמטמאה במשא מאי דאמרינן דאשמועינן קרא דבמקום זיבה לאו מעין הוא מאי נפקא לן מינה דהא רבייה קרא לטמויי במשא ויש לי לומר שלא אמר כן להגדיל תורה ולהאדירה ולאפוקי מטעיתא דהוה ס"ד מעיקרא דכל היכא דאמרי' לאו מעין הוא פשיטא מילתא דאינו מטמא במשא קמ"ל דהא ליתא ומיהא הא ק"ל דמנה ליה דרחמנא רבייה לטומאה אע"ג דלאו מעין הוא ולאפוכי סברא דילן דילמא הא גופא אשמועינן קרא כי רבייה לטומאה דמקום זיבה מעין הוא והא עדיפא מלאקושי קרא כנגד הסברא שלא לצורך.

ורש"י ז"ל גורס מדאיצטרך קרא לרבויי בראיה שניה ש"מ מקום זיבה לאו מעין וגם גרסא ראשונה יש להלום כך וה"ק ומדאיצטרך קרא לרוביי כלו' לראיה שניה ראיה ראשונה הוא ש"מ דלאו מעין הוא וה"פ אלא פשיטא בזב מצורעת ולראיה שניה כפשוטיה דקרא ופי' רש"י ז"ל דלרבות ראיה שניה דמצורע אצטריך קרא דלא אתיא מק"ו כדאתי בזב גרידא דאלו במצורע מעיקרא אינו גורם טומאת משא דהא מעיקרא הוא מטמא במשא מפני צרעתו פי' לפי' דאע"ג דאלו לא הוו מצורע היה מטמאיו מ"מ השתא מיהת לא אינו גורם לו טומאה ואנן לא עבדינן ק"ו אלא ממה שהוא עכשיו גורם טומאה ולא ממה שהוא מטמא וגורם פעמים אחרות וכדאמרינן לקמן גבי קושי דבר הגורם סותר והא לאו גורם הוא כלומר לאו גורם הוא השתא.

והקשו בתוס' על רש"י ז"ל אפי' במצורע גורם זוב זה גורם טומאה שהוא מטמא בהסט ועושה משכבות ומושבות מה שאין כן במצורע וכדאיתא בהדיא בפ' כיצד תולין דמצורע חמור מזב שמטמא בביאה מה שאין כן בזב וזב חמור ממצורע שכן עושה משכבות ומושבות ומטמא כלי חרס בהסט מה שאין כן במצורע ומיהו בדידה גופה קשיא ליה לר"ת ז"ל וכן הקשה שם רש"י ז"ל דבת"כ פרשת זאת תהיה קתני להדיא אם הקל הכתוב במצורע בימי ספירו שכך אינו מטמא משכב ומושב יקל הכתוב בימי חלוטו שמטמא משכב ומושב דאלמא פשיטא להו דמצורע בימי חלוטו מיהת מטמא משכב ומושב. ועוד דקשי ליה לר"ת ז"ל מדאמרינן בפי' בתרא דמכילתין דמצורע מטמא במשא עד שימוק הבשר ומפרש בגמ' מאי משא אבן מסמא ועל כרחין על הטומאה אבן מסמא היינו מדין משכב ומושב וכדמייתי' לה בת"כ גבי משכבות ולא כמו שפי' בקונטרס בפ' עקיבא דאבן מסמא אבן מנוחת על גבי יתידות וכלים תחתיה והזב יושב עליה וא"כ ש"מ דמצורע מטמא משכב ומושב והר' משה מפונטייש"א היה מתרץ דמצורע בימי חלוטו מטמא משכב ומושב גמור כזב וההיא דפ' כיצד צולין מיירי בימי ספורו לאחר שטהר מצרעתו ע"י צפורים וסופר' לו שבעה להביא קרבנותיו ויושב מחוץ לאהלו כההיא דת"כ ובתוס' השיבו עליו בשם ר"ת דסוגיין בפ' כיצד צולין לא מיירי בימי ספירו דהתם אמרינן שהוא משתלח חוץ לג' מחנות ובהדיא תנן בפ' בתרא דנגעים דבימי ספורו נכנס למחנה אחר ועוד דמסקינן עליה התם דטעון פריעה ופרימה ואלו פריעא ופרימה לא כתיבא אלא במוחלט ומעתה קשיא ההיא דפ' כיצד צולין להאי דת"כ.

ור"ת ז"ל תירץ דמצורע בימי חלוטו עושה משכב ומושב בעליונו של זב והיינו לטמא אוכלין ומשקין אבל לא לטמא אדם וכלים שכן באבן המנוגעת מטמא משכב ומושב לטמא אוכלין ומשקין מק"ו ומה זה שאינו מטמא בביאה עושה משכב ומושב אבן המנוגעת לא כ"ש וממעוטה דהזב' ממעט לי' מטומאת אדם וכלים כדאיתא לקמן בפ' דם הנדה וה"ה למצורע ולא דוקא אלא דחדא מיניה נקט דאע"ג דאבן לאו בר משכב ומושב הוא ממעטינן מלטמא אוכלין ומשקין וליכ' למימר דלגמרי ממעיט לה כיון דאיכא ק"ו וכדמוכחא סוגין דלעיל גבי בועל נדה ומאי דאמרינן לקמן בפ' דם הנדה גופיה אטו אבן המנוגעת בת משכב ומושב היא דאצטריך קרא למעוטי הכי נמי מצי למימר בת משכב ומושב היא דאית ליה משכב ומושב לטמא אוכלין ומקשין אלא דניחא ליה למנקט מעוטא דכתיב בקרא בהדיא דהיינו דמעיט לה מאדם וכלים ואי ק"ל הא דתנן במשנת כלים למעלה מהם הזב שהוא עושה משכב ומושב למעלה מהם מצורע שהוא מטמא בביאה דאלמא גם מצורע עושה משכב ומושב כזב והוא למעלה ממנו עוד לטמא בביאה תירץ ר"ת ז"ל דהתם טובא קתני למעלה ממנו ואעפ"י שיש חומרות בעליון שאינן בתחתון דההיא דאמרינן לעיל גבי בועל נדה וכן קתני למעלה מן המצורע עצם כשעורה שהוא מטמא טומאת שבעה ואף ע"ג דמצורע חמור ממנו שמטמא בביאה ודכותה קתני התם גבי מרכב דוק ותשכח.

והא דאמרינן לקמן בשמעתין דאקשיה רחמנא למצורע לזב גמור ע"כ לאו לכל מילי אקשי' כי היכי דנימא אין הקש לטהרה ויעשה משכב ומושב כמוהו דא"כ התם בפ' כיצד צולין מאי פריך ממחטותיו של מצורע שאינן שוין לזב נעביד היקש כי הכא אלא ודאי כדהקש כל דהו דעביד תלמודא אי קשי לן הא דאמרינן התם בפ' כיצד צולין שאין מצורע מטמא בהסט ופרישו אפילו בימי חלוטו.

הא דתנן בפ' בתרא במס' זבין הנוגע בזב ובזבה במצורע אחד הנוגע ואחד המסיט וא' הנושא ואחד הנישא קתני נושא ונישא והיינו על כרחין שהמצורע מסיטו ואלו לפי' ה"ר משה הוה מתור' בימי חלוטו ואידך בימי ספורו וכן השיב הוא על ר"ת ז"ל דכי קתני התם הנישא אשארא ולא קאי אמצורע וכן העלו בתוס' כדברי ר"ת ז"ל ומעתה הדרא קושיא על רש"י ז"ל דראיה ראשונה גורמת הוא למצורע טומאת הסט וגם טומאת משכבות ומושבות לטמא אדם וכלים וא"כ בדידיה נמי נעביד ק"ו אם גורם לאחרים טומאה לעצמו לכ"ש וקרא לראיה שניה למה לי ואין לומר שאין זה ק"ו כיון דהשתא במשא דזוב איירינן ולגבי משא ליכא ק"ו שאינו גורם טומאה דאנן מכל גורם טומאה עבדינן שפיר ק"ו ואע"ג דזוב אינו מטמ' בהיסט ולא משכב ומושב ולא עבדינן ק"ו שגורם כן לאחרים התם קרא מעטיה דכתיב הזב ולא הזוב כדאיתא בפ' דם הנדה ותו דהתם משום דלא שייכי ביה דהא לאו בר הסט ובר משכב ומושב ואע"ג דאמעיטא אבן מנוגעת ממשכב ומושב ואע"ג דלאו בר משכב ומושב הוא מ"מ דהשת' קס"ד דלא שייך ביה כ"כ עד שנדון ממנו ק"ו ובדין הוא דמצי למפרך ליה הכי בסמוך אלא דניחא לן למפרך טפי משעיר המשתלח אבל יש לפרש לפי פירש"י ז"ל דאנן הכי אמרינן דקרא בראיה שניה של מצורע ולא ללמוד על עצמה דודאי אף היא מק"ו אתא אלא ללמד על ראיה ראשונה שלו שלא תטמא במשא והיינו נמי מאי דאוריך רבא בלישנא ואמאי ומדאצטריך קרא לרבויי ראיה שניה ש"מ מקום זיבה לאו מעין הוא ואצטריך לאו דוקא אלא כלומר דלהכי שני קרא לישניה דקאמר זובו טמא לאשמועינן דמקום זיבה לאו מעין הוא ולא נטמא ביה בדין ראיה ראשונה דאלו קמי שמיא ליכא ספיקא וכן פי' בתוס' ובחנם דחק רש"י ז"ל שעיר המשתלח יוכיח וה"ה דמצי למפרך מהסט עם משכב ומושב לפום מאי דכתיבנא לעיל בחדא לישנא אלא דעדיפא מינה פרכינן משעיר שהוא טהור גמור ותדע דשכבת זרע אצטריך קרא לרבוי לטומאת מגע ואע"ג דגורם טומאה לאחרים אלא שזו אינה קושיא כל כך דמילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא ומיהו כי איכא למדרש לה אמרינן טרח וכתב לה קרא וכעין הא דהכא דאיכא למדרש הכי להכי ניחא לן למפרך מיהא דשעיר לומר דק"ו דררבא ק"ו פריכא הוא דהא איכא שעיר שגורם טומאה והוא טהור לגמרי.


דף לה עמוד א עריכה

ראיה ראשונ' של זב מטמא' באונס:    פי' מלת' פסיקא קאמר ואפי' להצטרף עם השניה לעשותו טמא ולהא הוא דאצטריך היקשא דשכבת זרע ולהכי נקט ראיה ראשונה לומר דאיכא שניה ולא נקט זב שראה ראיה א' מטמאה באונס והיינו דכי רמינן עליה מדתנן ראיה ראשונה בידקין אותו לא אוקימנא דההוא לענין צירוף ש"מ.

מכלל דת"ק לטומאה קאמר:    פי' לאו בראיה שלישית דאדרבה הא קתני ראשונה בודקין אותו שניה בודקין אותו שלישית אין בודקין אותו ומדהראשונה ושניה לטומאה שלישית לטומאה אלא הפ' דעל כרחין שלישית לת"ק אין בודקין אותה לקרבן לכל הפחות כדמוכח מדברי ר' אליעזר וכיון דשלישית שכל עיקרה היא באה לחיוב קרבן אינה נבדקת לקרבן היאך נאמר דכי קתני הראשונה ושניה בודקין אותו לקרבן קאמר זה א"א אלא על כרחין ה"ק דראשונה ושניה בודקין אותו לטומאה ושלישית אין בודקין אותו כלל ור' אליעזר אמר שבודק שלישית מיהת לקרבן ואף ר' אליעזר בשלישית בלחוד פליג אבל לא בראשונה ושניה ומעתה מימרא דרב הונא לא אתיא לא כרבנן ולא כר' אליעזר נמי ופרקינן דלכולי עלמא ראשונה לקרבן ולא לטומאה וה"ק ראשונה בודק אותו לקרבן שניה בודקין אותו אף לטומאה שלישית אין בודקין אותו כלל ודקא קשיא לך היאך בודקין הראשונה והשניה לקרבן ולא השלישית הא לאו קשיא דר' אליעזר ורבנן לאו בסברא פליגי אלא בדרשא דקראי דמר דריש אתים ומר לא דריש אתים וגזרת הכתוב היא אם אמרתם בנדה שאפי' טבלה וראתה טמאה תאמרו ביולדת שאפי' טבלה וראתה טהורה וא"ת שפיר קאמרי ב"ש והיאך טעו בה לדמותם תרצו בתוס' משום דאתקש יולדת לנדה כדכתיב כימי נדת דותה תטמא וכתיב וטמאה שבועים כנדתה ואמרינן לקמן כימי נדתה כך ימי לדתה.

ועוד תרצו דב"ש לפי שיטתם הושיבו משום דס"ל דמעין אחד הוא וביומי בלחוד תלה רחמנא אבל ב"ה אליבא דרב ביומו וטבילה תלה רחמנא וכיון דכן אין ללמוד דם שלפני טבילה מדם שלאחר טבילה וללוי נמי דסבר דלב"ה שני מעינות הם מוקים מתני' בשופעת ואין דם הטמא נסתם וא"כ הרי היא כדם נדה גמור וזה ברור יותר מן התירוץ הראשון מכיון דלא נקטיה קרא דידיהו.


דף לה עמוד ב עריכה

רב אמר מעין אחד הוא ולוי אמר שני מעינות הם:    והקשו בתוס' ללוי מיהא דתניא בבכורות נכרי' שילדה ונתגיירה אין לה ימי טומאה וימי טהרה ואי שני מעינות הם למה אין לה ימי טהרה דהא מעין טהור הוא ותירצו דמוקי לה כב"ש דאמרי מעין אחד הוא ולא טהרתו תורה אלא ליולדת ישראלית עוד הקשו מדתנן לקמן יוצא דופן אין לן ימי טומאה וימי טהרה וליכא למימר בהא דב"ש היא דהיכי סתמינן כב"ש דהא מחלוקת ואח"כ סתם הוא ובפ"ק פרכינן וסתם לן תנא כב"ש ומהדרין סתם ואח"כ מחלוקת הוא מכלל דמחלוקת ואח"כ סתם דהלכה כסתם לא הוה סתים לן כב"ש ותי' דדילמא לוי מפרש לה לומ' שאין לנכרית ימי טהרה כבת ישראל ולא ליולדת דרך דופן כיוצא דרך רחם לומר שאם ראתה דם תוך ימי לידה או בסופו אין לה טהרה עד שתשב זו ימי נדה ואע"פ שהם בתוך ימי טהר משום דכיון דלית להו לידה דם שרואית תוך לידה או בסופו תחלת נדה הוא מה שאין כן ביולדת גמורה בת ישראל ומיהו לאחר ז' ימי נדה אין הכי נמי שיש לה דם טהר ואין זה מחוור כל הצורך בלשון המשנה והבריתא.

עוד תירצו דדילמא אע"ג דללוי שני מעינות הם שניהם מן המקור אלא שהתורה טהרה אחת מהם הכא בימי טהר ולא טהרה אותו אלא ביולדת בת ישראל וביולדה גמורה וזה יותר נכון. ולענין ההיא ביוצא דופן תירוץ הרשב"א נר"ו דדילמא אין מעין של טוהר אלא ליולדות דרך רחם וגם זה אפשר.

לרב רישא לקולא:    פי' דלרב אעפ"י ששופעת אם טבלה טהורה והדם טהור ושמעינן מהכא דאפי' לב"ה ולמ"ד מעין אחד כי אמרינן ביומו וטבילה תלה רחמנא ה"מ לענין הדם בעצמו אבל האשה אינה טמאה בו כלל שאם לא כן מה קולא יש כאן והלא כיון דשופעת היא א"א שלא ראתה דם אחר סוף לידה קודם שתטבול והיא צריכה להיות טמאה שבעה כדין נדה אלא ודאי כדאמרן וכן כתב הרב ר' יונה ז"ל בשם הר' שמשון ז"ל.

קס"ד דפסקא:    פי' אף דפסקא כלו' דמתני' סתמא קתני בין בשופעת ובין בפוסקת.

בשלמא לרב דאמר מעין א' הוא היינו טעמא דמטמא לח ויבש:    פי' משום דס"ל דביומי וטבילה תלה רחמנא טהר' שלו כיון שהוא טמא תדיר אלא ללוי הא מעין טהור הוא ומה עסק לטבילה אצל דם ואפי' לפי' התוס' דאמרו דללוי גם זה בא מן המקור אלא שהתורה טהרתו מ"מ אין טעם לתלות טהרתו בטבילה כיון שהוא אינו גורם טבילה לעולם כנ"ל.

הב"ע בשופעת:    פי' ועד שנסתם הטמא אין הטהור נפתח כדלעיל וא"ת אי בשופעת אמאי קתני שלא טבלה אפילו טבלה נמי וי"ל דמשום ב"ש הוא דנקטה ולדידהו מודה לוי דמעין אחד הוא הילכך אלו קתני שטבלה הוא ס"ד דלב"ש ביומי וטבילה תלה רחמנא קמ"ל דאע"ג שלא טבלה טהור דביומי בלחוד תלה רחמנא כן תירצו בתוס' ולהאי פי' בדין הוא דמצי למפרך השתא מדקתני לא טבלה אלא דאידך פירכא עדיפא ליה דאי בשופעת מ"ט דב"ש וכתירוצא דההיא מיתרצא אידך ממילא.

בשלמא ללוי היינו דאיכא וכו':    פי' ודכ"ע בין לב"ש בין לב"ה ביומי בלחוד תלה רחמנא ומ"ה מטהרין ב"ש אעפ"י שלא טבלה אלא לרב דאמר דאפי' לב"ה מעין אחד הוא מאי איכא בין ב"ש ובין ב"ה כלו' במאי דפליגי ומ"ט דב"ה ופרקי' איכא בנייהו יומי וטבילה וכלה חדושא דהאי פירוקא אינו אלא מפני טעמו של ב"ה וכדפרישנא דאלו טעמא דב"ש אף ללוי נמי שמעינן ליה הכי על כרחין הכי נמי בלחוד תלה רחמנא וכדפרישית דאי לא ללוי נמי מטהרין וק' למאי הוה קשיא לן מעיקרא לרב מאי בינייהו והיכי לא נחתינין למאי דתריצנא השתא דסברי ב"ה דיומי וטבילה בעינן וי"ל דהיינו משום דבכלה פרשה ליכא אלא מעין א' וימים בלחוד ומשמע דבהא תליא כלה מילתא ומאי דקתני שלא טבלה משום ב"ש הוא דנקטה והשתא פרקי' דב"ה סבירי דיומי וטבילה בעינן ומשום דכתיב בימי נדת דותה תטמא וכדאיתא לקמן כנ"ל.

קס"ד הכא נמי דפסקה:    פי' כן הגרסא בכל הספרים וק' מאי נמי דהא ללוי דפרכינן ליה מינה בשופעת אוקימנא לרישא וי"ל דהא נמי אקס"ד קאי דכאלו אמרי' הכא נמי קס"ד דפסקא ומיהו עדין קשה דאדרבה כיון דלוי אוקמא בשופעת הוה לן למימר דסיפא נמי בשופעת וי"ל דקושיין משום מאי דפרכינן בסמוך דאי בשופעת למאי אצטריך פי' בתוס' דבשלמא לרב דאוקמא בפוסקת אצטריך לב"ה לאשמועינן דמעין אחד הוא ואפילו כשפסק הדם טמא משום דביומי וטבילה תלה רחמנא דאי ס"ל דשני מעינות הם אין כאן מקום לטבילה דכיון דנפסק הראשון כבר בה הטהור דאינו אלא כדמעתה בלבד אלא ללוי למאי אצטריך לב"ה דהא כיון דס"ל דשני מעיינות הם והיא שופעת עדין פשיטא שהוא טמא גמור ופרקי' דלב"ש אצטריך פי' ואע"ג דלית הלכתא כב"ש כדאי הם לפרש דבריהם במה נחלקו ובמה הם מודים וכאותה ששנינו ומודים בדג וביצה שעליו שהם שני תבשילין.


דף לו עמוד א עריכה

משום הכי בעיא ג' עונות:    פי' ומיירי בלידה יבשתא אי נמי בדם לידה לחוד ודם נדה לחוד כדאיתא בפ"ק.

במשהו סגי:    פי' דדם דאתי בתר הכי מעין אחד הוא ומסולקת היא מדם הנדה.

ת"ש יולדות בזוב וכו' בשלמא לרב וכו':    פי' קושיין מדב"ה דהלכתא כותייה דבשלמא לרב מש"ה טמא לב"ה דהא ביומי וטבילה תלה רחמנא אלא ללוי קשיא דהא לדידהו ביומי וספורים תלה רחמנא והרי ספרה ואמאי מטמא לח ויבש ומכאן דקדקו בתוס' בשם ר"ת ז"ל שאין סתירה לאחר ספירת ז' לזבה ולא ליולדת בזוב ואעפ"י שראתה קודם שתטבול דאי לח לרב נמי תקשי דב"ש דהא מודו ב"ש דביולדת בזוב ימים וספורים בעינן כדאיתא לעיל ואלו ראתה תוך ימי ספירה טמאה דדם טמא הוא דביומי וספורים תלו וכדפרכינן נמי לקמן והא ספרה קתני כלומר ואי בשופעת אין כאן ספירה ואפי' הכי קתני שאם ספרה ולא טבלה וראתה הדם טהור ואם איתא שיש סתירה לאחר שבעה פי' ספרה מאי הוי הא כיון שלא טבלה וראתה בין ספירה לטבילה הרי סותרת מנינה וכאלו אין כאן ספורים דמי אלא ודאי כדאמרן והכי נמי משמע בסמוך דשבוע קמא פסקה וספרה דימי לידה עולין לספירת זיבתה ובשבוע בתרא הדר דם הנדה ולא פסקה ושפעה מתוך לידה אלמא אע"ג דחזיא לבתר ספירה קודם שטבלה אינה סותרת ואלו פסקה טהורה והדם טהור ומעתה ה"ה לזבה דעלמא שאעפ"י שסותרת תוך ז' וכל יום השביעי לרבנן אינה סותרת לאחר ז' אעפ"י שלא טבלה ומיהו בתוס' דחו ראיה זו דדילמא אין ללמוד מכאן לזבה דעלמא דשאני הכא שהדם הזה אינו מטמא ואינו גורם טומאה לאשה כלל וכדברירנא לעיל ואפי' בשופעת ואפי' למאן דאמר מעין הוא ולא בעי יומא וטבילה או יומי וספירה אלא לטהרת הדם עצמו ולפיכך נהי דסתר תוך ז' משום דבעי' נקיים מדם מקור של נדה אין לו לסתור לאחר ז' ואין לנו לחשבו לענין זה אלא ברוקה ומימי רגליה דאפשר דאפי' בתוך ז' אינו סותר אלא לפי שאינו עולה מחמת שאין היום נקי וכל זמן שלא נטהר הדם הזה הוה ליה טומאה ז' מפסקת ובעינן טהרה אחת לכלן וליכא אבל בזבה דעלמא שהיא רואה דם גמור המטמא את האשה אף לאחר ז' יהיה סותר כל זמן שלא טבלה ועוד דבדם זה דין הוא לחלק בין שבא תוך ז' לשבא לאחר ז' דבתוך ז' אעפ"י שטבלה טמאה מה שאין כן לאחר ז' ואלו זבה בעלמא אף לאחר ז' כך היא כמו תוך ז' שאפי' טבלה אם ראתה טמאה ועכ"ז אומרים בתוס' דאפשר דבלאו הכי נמי צר' הדין אמת דהא כי כתב רחמנא ואחר תטהר היינו שיהא טהרה אחד לכלן ובלא הפסקת דם נדה כלל וכיון שכן וכבר ספרה אין לה לסתור מנינה למפרע אלא שאם חזרה וראתה תהא כדינה אם ראתה בימי נדה נדה ואם בימי זיבה זיבה וטובלת לסוף טומאתה ועולה לה לכאן ולכאן וכן נר' בעיני רבותי אבל בתוס' העלוה בספק ובזמן הזה לא נפקא לן מינה מידי שהרי קבלו כל שראתה דם טפה כחרדל יושבות עליה ז' ימים נקיים כמו שקבלו בנות ישראל על עצמן ומיהו במקום שנהגו לבעול על דם טוהר אעפ"י שכל הנשים בזמן הזה דינן כיולדת בזוב משום חומר בנות ישראל כל שעברו ימי טומאת לידה וספרה ז' ימי נקיים אעפ"י שראתה דם קודם שתטבול אין בכך כלום שאין דם טהר סותר לאחר ספירה וכדברירנא אבל אם ראתה דם טוהר תוך ימי ספירה נהי דאינה סותר דדבר שאינו גורם אינו סותר כדלקמן מ"מ אינו עולה לה אותו היום מיהת דבעי נקיים מדם וליכא דמשלמת למנינה בלא אותו יום והא טהרת אחת דכלן חשיב דלא קפדינן בהא אלא שלא תהא טומאת שבעה מפסקת ביניהם בטומאת זיבה ולידה אבל סתירת יום אינה מפסקת ולא אקפד לן ואחר אחר לכלן קרינא ביה והלכתא כותיה דרב לחומרא ולענין דין האשה עצמה בדם טהר בזמן הזה יש מקומות שבועלין על דם טוהר גם בזמן הזה כדין תורה שלא החמירו בנות ישראל על עצמן אלא בדם נדה וזיבה אבל לא בדם טהר ובכל הגליל הזה נהגו שלא לבעול על דם טוהר כדברי מקצת הגאונים ז"ל שאומרים שגם זה בכלל חומר בנות ישראל כדי שלא יבאו לטעות גם בימי נדה וראוי לחוש למנהג במקום שנהגו איסור וכן כתוב בפסקי רבינו הגדול ז"ל.


דף לו עמוד ב עריכה

הא דתנן ר' יהושע אומר לילה ויום כלילי שבת ויומו:    דקדקו בתוס' דלהכי קתני כלילי שבת ויומו לאשמועינן דבעי תוספת לפניו ולאחריו דאי לאשמועינן שתהא עונת לילה תחלה ואח"כ עונת יום מדקתני לילה ויום נפקא ואפשר דמהא ליכא ראיה ודילמא הוה ס"ד דלילה ויום לאו דוקא וה"ה יום ואחר כך לילה ולא אתי אלא למעוטי מעת לעת ולהכי הדר קתני בלילי שבת ויומו שיהא היום הולך אחר הלילה ונקט שבת ולא נקט ביומו של מעשה בראשית משום שזה ענין מנוחה מן הצער כמנוחת שבת לילה ויום ועם כל זה אין לנו אלא כדברי רבותי' הצרפתים ז"ל.

אטו המקשה נדה היא:    פי' דהוה משמע לפום פשטה דקתני שהמקשה ורואה דם נדונת כנדה ואעפ"י שהיא בימי זיבה ולהכי מתמיהים דהא היכי אפשר ומהדרין אמר רב נדה ליומה עיקר הפי' כדפרש"י ז"ל דה"ק המקשה יום אחד בימי זיבה אינה צריכה להיות שומרת יום כנגד יום דאף בזבה קטנה טיהר רחמנא קושי הסמוך ללידה אלא שהיא יושבת נדה ביומא בלחוד מדרבנן ולערב טובלת וטהורה וק"ל דלא חיישינן שמא תשפה למחר ולאפוקי מדשמואל דאמר חיישינן שמא תשפה ואף שמואל מדרבנן בעלמא הוא דאסר וכדמוכח לישנא דחייש' אבל רב סובר דאפי' מדרבנן לא חיישינן לשופי ואפי' למאן דחייש בעלמא למיתה או לבקיעת נוד י"ל דשאני התם דלא סגייא דלא מיית או בקע באיזה זמן שיהא אבל בזו אדרבה כיון שעומדת בזמן לידתה ראויה שיתרחקו ציריה יותר ויותר עד שתלד וא"ת וכיון דרב לא חייש לשופי וסובר דדם קושי דזיבה קטנה טהור למה מטמא ליומו כלל ויש מתרצים בשם הרב ר' יונה ז"ל משום דקושי סותר יומו בשכבת זרע וכדמוכח לקמן בסוף פרקין להכי גזור בה טומאת ערב לרב דלא לימרו שהוא עולה ע"כ ואינו מתחויר בטעם וי"ל דרב חייש לשופי דיומו דשכיח וכיון דכן עביד לה נדה ליומא מיהת והצריכא טבילה כדי להחזיקה בטומאה ולא תבא פעם אחרת לשמש ביומא ומי' עד כאן לא טהר רב בלילה אלא בימי זיב' אבל בימי נדה לא איירי אפשר דמודה הוא דהוי נדה כדאמרינן לקמן ושלא כדברי ר"ח ז"ל שפי' דברי רב ושמואל אף בימי נדה ולכאורה כך היה נראה מדלא אוקמא רב למתני' דת"ק המקשה בימי נדה נדה כדאוקים רבא בסמוך אליבא ר' יצחק ומ"מ אין פירושו נכון דאי רב ושמואל בימי נדה איירי נמי היכי אמר להו ר' יצחק המקשה אינה כלום דהא לדידיה בימי נדה נדה כדאמרינן בסמוך והכי איהו מפ' מתני' אלא על כרחין קים ליה דרב ושמואל בימי זיבה דוקא איירו ומש"ה אמר להו דהמקשה הזאת שהם מדברים בהם אינה כלום דעל כרחין ר' יצחק אדרב ומשמואל קאי ולא קאי אמתני' וכדפרכינן ליה מינה ועוד דמתני' בהדיא קתני המקשה נדה והיכי אפשר לומר בה דאינה כלום קתני אלא ודאי כדאמרן וא"ת ואמאי לא אוקמה רב למתני' בימי נדה י"ל דרב משמע ליה דמתני' בימי זיבה איירי כדקתני סיפא ופתח בזיבה קטנה וסיים בזיבה גדולה אי נמי דרב דין דם זיבה קים ליה שהוא טהור בקושי אבל דין דם נדה לא בריר ליה אם טהור אם לא דהא לא שמיע ליה מתני' דבסמוך ולא קים ליה נמי בדרשא דריש לקיש ואבוה דשמואל לקמן בשמעתין כך נ"ל וזו שיטת רש"י ז"ל.

והתוס' ושטת מורי הרשב"א נר"ו ולהאי שיטתא עובדא דשילא בר אבינא דלקמן דמשמע דלקולא הוה עביד כרב מדבעי למנגדיה רב אתי י"ל דהיינו קולא דדיה דמטהר לה בלילה כסברא דרב ואלו רב הדר ביה לגבי דשמואל דחייש שמא תשפה למחר אבל ר"ח ז"ל סובר שהיה מקל גם לטהר בימי נדה כסברא דרב דאמר נדה ליומא ואלו רב הדר ביה לגבי ר' יצחק דאמר בימי נדה וכבר כתבנו שאין פי' נכון.

אמר רבא בימי נדה נדה בימי זיבה טהורה:    הא דקאמר בימי זיבה טהורה אסוק מילתא בעלמא הוא לומר הכי טיהר רחמנא דם זיבה בקושי בלחוד טיהר ולא שיהא זה בכלל לשון משנתינו ויש כיוצא בו בפ' כל הכלים וגם בפ' כירה כדכתיבנא התם בס"ד. ופי' ימי זיבה הם י"א יום הבאים אחר נדה שראויה להיות בהם זבה וכל שעברו אותם י"א יום או ספירתם אם נעשת בהם זבה גדולה קרואין ימי נדה וזה ברור.

חנניא בן אחי ר' יהושע אומר כל שחל קושיה להיות בשלישי שלה אפי' כל היום כלו בשופי אין זו יולדת בזוב:    יש מפרשים דטעמא דידיה כר' יהושע לגמרי דס"ל דבעינן לילה ויום כלילי שבת ויומו ודוקא כל היום קאמר ומשום דבעינן לילה ויום אחריו וליתא חדא דלישנא לא משמע הכין ועוד דהא לקמן אתינן לומר דמתני' דקשתה ג' ימים אתיא ולאפוקי מדחנניא ואי חנניא כר' יהושע ס"ל א"כ פשיטא דהא ר' יהושע פליג עליה בהדיא ורישא ר' אליעזר קתני לה בהדיא ועוד לימא לאפוקי מדר' יהושע ורש"י ז"ל פי' כל שחל קשויה לאו לשון התחלה הוא אלא ה"ק כל שקשתה בשלישי אפילו שעה א' בליל כניסת שלישי ואפי' כל היום כלו בשופי ושעה א' מליל רביעי להשלמת מעת לעת ולידה שוב אינה יולדת בזוב דבעי' שופי כל יום ג' המביא לידי זיבה ע"כ נר' שהוא סובר כחנניא כר"א ס"ל דסגי במעת לעת בזבה קטנה מיהת ומוסיף עליו שאם קושתה בשלישי כלל שהוא הגורם זיבה גדולה שוב אין השופי מועיל לה אלא א"כ שפתה וראתה ג' ימים רצופים והשתא לא סגי דתיהוי זיבה ולפי זה ג"כ אפשר לפרש דר' יהושע ס"ל לענין לילה ויום אלא שסובר דלא מהני שופי למי שחל קשויה בשלישי הגורם זיבה ואינו יולדת בזוב אלא כששפתה שלשה ימים וראתה דלא סגיא דלא תהא זיבה וזה יותר נכון.

יש אין טהרה לאחריו:    וה"ה לפניו אלא דאגב אידך נקטה.

א"ה גבי נדה וכו':    האי א"ה לאו אא"ב הוא ואיכא דלא גריס ליה.

תשב יש לך ישיבה אחרת:    פי' דתשב לישנא יתירה הוא ומ"מ לא משמע דמרבי אלא ישיבה א' וכיון דכן מסתברא לאוקומי בזבה שמצינו אונס בזוב טהור.

גרדיה:    דהשתא משמע לגנאי כדקסבר רב אסי ומשמע נמי לשבח גרור אותו בדברים ואי גרסי' גדדיה י"ל משמע לגנאי מלשון גדו אילנא ומשמע לשון משיכה בדברים מלשון גוד אחית.


דף לז עמוד א עריכה

בעי רבא קושי מהו שיסתור בזיבה:    פרש"י ז"ל שיסתור כל מה שספרה או דילמא האי לאו גורם הוא ואי קשי דהרי קרי דאינו גורם וסותר ההוא לאו סתירה הוא דחד יומא הוא וכי בעי רבא לסתור הכל עכ"ל.

ויש מסייעין עוד דבריו ז"ל דודאי פשיטא שסותר יום א' דלא גרע מדם טהר לרב דאמר מעין א' הוא ואפ"ה סותר יומו כדאיתא לעיל ואחרים פי' דודאי כל היכא דאמרת דבר הגורם סותר אינו סותר כלל ואפי' יומו ורבא לגמרי מבעיא ליה אם סותר אפי' ז' או אינו סותר כלל ואפי' יום א' ולא דמי לקרי דאלו קרי הוא מטמא מיהא יום א' ונהי דמעין א' מעצמו ואינו ראוי שיהא מעכב בנקיות זבה מ"מ הרי משום צחצוחי זיבה שבו הוא מותר כדאיתא בפ' המפלת אלא שגזרת הכתוב הוא שלא אלא יום א' בטומאתו כדאיתא התם אבל הכא שהוא עצמו טהור אם אינו סותר ז' מפני שהוא מטמא אינו ראויה שיסתור כלום ודבר הגורם עצמו סותר ולא דבר שאינו גורם עכשו וגורם בזמן אחר ואי משום דדם טהר סותר יומו לרב ההיא נמי משום דלרב מאותו מעין הוא וביומי וטבילה תלה רחמנא מה שאין כן בזו ולא בעי טבילה לטהרתו והוא טהור גמור וטהרה לבעלה אף כשהוא שותת וזהו דעת אדוננו הרמב"ן ז"ל וגם ר"ת והרמב"ם ז"ל.

א"ל אביי אונס בזוב יוכיח וכו':    פי' שאינו גורם לר"א וסותר וכדמוכח סוגיין ומאי דפשיט לה אביי מדר"א דלית הלכתא כותיה היינו משום דס"ל דמסתמא לא פליגי רבנן התם אלא במאי דס"ל שהוא גורם וכדקתני שלישי אין בודקין אותו אבל מדר"א דהתם משמע לרבנן דהכא דכי היכא דלר"א התם דבר שאינו גורם סותר ה"ה לרבנן הכא דלאו בהא פליגי כלל ורבא ס"ד דאביי פשיט ליה מדרבנן ממש והיינו דא"ל דודאי אונס בזוב דבר הגורם הוא כדתנן ג' אין בודקין ואהדר ליה אביי דמאי דקאמר אונס בזוב אינו גורם לר"א קאמר ולדידיה הכי נמי דלא סתר בתמיה.

והא דקתני רביעית אין בודקין אותו וההיא מסתמא לסתור היא וא"ל רבא דדילמא אה"נ דלר"א כיון דאינו גורם אינו סותר ואף היא תליא בבעין דהכא ומאי דקאמרן ר"א רביעית אין בודקין אותו לטמוייה לההיא טפה במשא קאמר ואוכרח ליה אביי דודאי ליכא סתר דהא קתני בבריתא בהדיא לקרבן אמרתי בדיקה ולא לסתירה אז השיב לו רבא דדילמא דוקא לר"א אבל לרבנן לא סתר כיון דלדידהו אינו גורם וכל עיקר טעמו של ר"א שהוא סותר אינו אלא משום שלדבריו גורם וא"כ הדרא בעיין לדוכתא לרבנן מאי ושתק אביי והתלמוד הביא ראיה דלרבנן אינו סותר מדתני אבוה דר' אבין מה גרם לו זובו וכו' דאלמא בגרמא תלית מלתא ואביי קבלה קאמר דודאי הכי נקטינן דלרבנן אינו סותר ואי אשכחן סתם תנא דתני סותר ר"א היא ולאו כדקס"ד מעיקרא דמדר"א נשמע לרבנן. כך יש לפרש שיטה זו על כל פנים דהא אם איתא דאביי פשיט להא בריתא כרבנן דלרבנן אינו סותר היכי פשיט ליה מעיקרא מר"א שסותר ושביק הא דרבנן דמשמע מינה דאינו סותר אלא ודאי כדאמרן כנ"ל.

תניא ר' מרינוס אומר אין לידה סותרת בזיבה:    ר"ח ז"ל פי' דקושי הסמוך ללידה קאמר וכאידך דלעיל ועליה פליגי אביי ורבא אם הוא עולה או סותר יומו מיהת והקשו עליו ז"ל חדא דאמאי לא קתני דם קושי כדנקטי בכל דוכתא במתני' ובסוגיין דלעיל ועוד דהוי ליה למימר תניא נמי הכי ועוד דלקמן בסוגיין אמרינן מאי לאו נקיים מלידה ופי' לא נקיים מדם והוצרך הוא ז"ל לפרש מאי לאו נקיים מדם לידה דהיינו דם קושי ופריך לא נקיים בדם שופי ואינו נכון דהיכי סתים לישנא למקרי להאי לידה ולהאי דם סתמא לכך הנכון לפרש דברים כפשוטן וכדמשמע מפרש"י ז"ל וכ"כ בתוס' וז"ל בעל התרומות ז"ל ר' מרינוס אומר אין לידה סותרת בזיבה שאם ספרה מקצת שבעה או אפי' כלם ואח"כ ילדה ובשעת לידה לא ראתה אינה סותרת ואעפ"י שראתה אח"כ תוך ז' של לידת זכר או תוך שבועים של נקבה ישלים אחרי כן ותטבול ומותרת.

איבעיא להו מהו שתעלה אם לא ראתה תוך ז' של זכר ותוך שבועים של נקבה עולין לספירת זבה או לא אביי אמר אינה סותרת ואינה עולה ורבא אמר אינה סותר ועולה ואמר אביי מנא אמינא לה דתניא וכו':    וא"ת ולרבא מי ניחא והא אמר בפ' בתרא דא"א לפתיחת הקבר בלא דם וא"כ אמאי אינה סותרת דהא איפסיק לה בשעת לידה וצריך לומר דרבא אליבא דר' מרינוס קאמר דהוא סובר דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם ע"כ לשון בעל התרומות.

ואחרים תרצו בזה דאפי' תימא דא"א לפתיחת הקבר בלא דם לרבא אינה סותרת ועולה שאין לה קושי גדול מליד' כדאמרי' לעיל אין לך אונס גדול מולד ודם קושי רחמנא טיהריה שאינו סותר ולא חשו לדם לידה שיהא סותר ומטמא אלא במפלת ומשום שאין קושי לנפלים ולפי זה הא דאמרינן שאינו סותר היינו שאינו סותר כלל אפי' יומו ומיהו אפי' תימא שסותר יומו וכדפרש"י ז"ל דלעיל נהי דאינו עולה אינו חשוב מפסיק דכי אמרי' שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם היינו שלא תהא טומאת ז' מפסקת הן טומאת זיבה דוקא לאביי או טומאת לידה נמי לרבא אבל לא טומאת יום אחד וכדאמר' ליה אביי לרבא לעיל בפרקין.

ואביי וכו' תני חדא וכו' הא ודאי משמע שהיא דחיקא טובא דתנא תני תרתי ולימא אביי דלא נתני חדא אלא שי"ל דאביי אגמריה סמוך ואיהו קים ליה שאין זה מעיקר מלשון הבריתא אלא תוספות לשון אמוראין שהיו סוברין כרבא ופתרוה אמתני'.

ואביי חד בזב וחד בזבה וצריכי וכו':    פי' משום וצריכי כתב לה לומר דאע"ג דשם זוב חד הוא צריכי דכיון דחד בזב וחד בזבה ויש כיוצא בזה הרבה בלשון התלמוד.


דף לז עמוד ב עריכה

נקיים מדם:    פי' דהשתא ודאי כל היכא שרואה בהם לא חשיבי נקיים ואע"ג דאינו גורם וכל שאינו גורם אינו סותר מ"מ אינו עולה ואין ספירת ז' עולה בהן פי' דלעולם אין חלין ימי נדה עד שתספור ז' ימי נקיים רצופין הצריכין לזיבתה ואעפ"י כמה ימים שהיתה רואה וסותרת תוך ז' או בשביעי.

ה"ג אפילו ימי לידתה שאין ראויין לזיבה אין ספירת ז' עולה בהן:    ואיכא למידק דימי נדה אין ספירת ז' עולה בהן ואלו בפרק בא סימן אמרינן זאת אומרת ימי נדת' שאינו רואה בהן עולין לה לספירת זיבתה תירצו בתו' דהתם מיירי בשומרת יום כנגד יום שאף עפ"י שראתה יום עשירי ויום י"א ונעשת זבה קטנה וחזרה וראתה ביום י"ב אינה נעשית זבה גדולה כדאיתא לעיל במכילתין אלא הרי הוא דם נדה גמור אלא שאינו עולה לשימור. ומ"מ ימי נדה עולין לה תוך ספירת זיבתה וכיון דכן אף הם עולין לספירת שימור שלה אם לא ראתה ביום י"ב או אחרי כן עולה לה לשימור יום א' והכא מיירי בזבה גדולה כדאמר בהדיא וכזה ודאי אין ימי נדה באין תוך ימי ספירת זיבה וכן אינן עולין וכן תירץ בעל ספר התרומות ז"ל וכן תירץ רבינו.

הא מני ר' אליעזר היא דאמר מסתר נמי סתרה:    פי' דאמר לעיל דאונס בזוב סתר אעפ"י שאינו גורם ולדידיה ימי לידה אעפ"י שאינן גורמין סותרין וכיון דכן אף הם אינם עולים כשלא ראתה וכי קאמינא אנא לרבנן וכבר פי' לעיל בפ' המפלת דממתני' דטועא נמי משמע דימי לידה שאין רואה בהן אין עולין לספירת זיבתה ולרבא אתיא כר"א ואע"ג דאוקימ' כר' עקיבא דאמר בעי ספורים לפנינו ואיהו לית לי' דר' אליעזר דאמר דנין אפשר משאי אפשר ור"א נמי לא בעי ספורים לפנינו וכדאיתא בפ' בתרא אליבא דרב י"ל דאמר לך רבא דההוא דטועה סבר לה כר"א בחדא ופליג עליה בחדא ובתוס' כתב בשם רש"י ז"ל שכתב בהגהה' שאביי ורבא מודו שפיר דימי לידתה שאינו רואה בהן עולין לה לספירת זיבתה דהכי מוכח בבריתא בשלהי פ' בא סימן ומאי דאפליגו הכא אינו אלא אליבא דר' מרינוס וזה שתפסו בלשונם אינה סותרת ואינה עולה דמכדי בעיין אינו אלא בעליה למה להו למנקט סתירה בלשונם אלא ודאי כדאמרן והאריך בזה הרבה וכמו שכתוב ג"כ בספר התרומות ולא הודה לו ר"ת ולא שאר רבותי' ז"ל וגם אין הסוגיא סובלת כן כלל.

ולענין פסק כל המפרשים והגאונים ז"ל פה אחד הסכימו דהלכתא כרבא שאין הלכה כאביי אלא ביע"ל קג"ם אלא שר"ת לבדו פוסק כאביי והוא סבר דלמ"ד יע"ל היינו זו של לידה וכבר כתבתי בערובין בפ"ק ואין לנו אלא דברי הגאונים ז"ל.

השתא חמישים מקשיא ארבעים מבעיא:    ובדין הוא דיכול לתרוצי דנקט ארבעים וחמישים כדאמרי אינשי וכדפרקי' דריש פ' מפנין ד' וה' קופות אלא דכיון דאיכא לתרוצי הא ניחא טפי וכבר כתבתי במ' שבת בס"ד.


דף לח עמוד א עריכה

אפילו ימים הראוין לספירת סתירת זבה:    פי' ואין לדבר קצבה דכל שסותרת אפי' בשביעי אין ימי נדה באין וכדמפרש"י ז"ל והא דאמרינן בסמוך בשלמא לרב משכחת לה כדרב אדא בר אהבה ק"ל דהא לרב אפי' טפי מחמישים נמי וכדאמרן דכל שהתחלה להתקשות בימי זיבה כל הימים הבאים אח"כ ראויים לספירת סתירת זבה וי"ל דלמאי דקס"ד השתא בקושיין דלרב ארבעים וחמישים לאו דוקא אלא ה"מ אפילו טובא כדאמר' בעלמא אלא דנקט חמישים משום דלא שכיח דתקשי טפי לר"מ ולפום הא לא מתרצין לעיל בדרב חסדא דכל היכא דמניינא לאו דוקא אין לדקדק במאי דנקט ארבעים וחמישים וכדפריש' במס' שבת וכדמוכח בשמעת' קמיתא דערובין ושמעינן מכולה סוגיין דאפי' לרב אין קושי מטהר אלא בזיבה אבל מודה הוא דבימי נדה נדה וכדפרש"י ז"ל ודוחק לומר לרב לאפוקי מדלוי קאתי ולא למעוטי בימי נדה אי בעי סוגיין בתר דאהדריה ר' יצחק לעיל דלמה לן לדחוקי כולי האי ועוד לקמן במתני' ומתנית' דמקשה בתוך שמונים תניא הכי להדיא דבימי נדה טמאה לדברי הכל ואין קושי מטהר שם ובודאי שלא נעלמה הבריתא ההיא מרב דהא פי' דמחלוקת ר"א ורבנן היא אלא ודאי כדאמרן.

יש מקשה מאה וחמישים יום וכו':    דלאו הכי נמי משכחת שאין זבה גדולה עולה אעפ"י שראתה כגון שנתעברה בימי טהר נקבה ואחרי כן הפילה בימי נדה וחזרה ונתעברה וכן לעולם אלא דהכא בעי לאשמועינן שאין קושי לנפלים כדמפ' בסיפא.

יש מקשה כל ימיה:    פי' דלסופי לידה טובלת ומתעברת ולסוף פי' באין ימי נדה וזיבה ומקשה חמישים וכן לעולם בנפלים.

יש רואה מאה יום:    פי' רואה הכי דם בלא קושי בכל יום לאפוקי למ"ד א"א לפתיחת הקבר בלא דם פי' שאם כדבריו הרי נעשית זבה גדולה בראית תחלת פ' קודם שילדה דהא בימי זיבה הוה קיימת וכבר ראתה ב' ימים בלא עת וא"ת ואפילו יהא כאן דם בפחיחת הקבר למה תהא זבה והא אין לך קושי גדול מלידה ודם זיבה בקושי טהור וי"ל דהכא בנפלים עסקינן כההיא דלעיל ועלה קיימי ואין קושי בנפלים.

דיה חדשה:    פי' שאין הולד מתעורר להוציא חיילותיו אלא בחדש התשיעי.

ואפי' בתחלת תשיעי ילדה:    פי' בלא שום שופי בעולם הרי זו יולדת בזוב לפי שלא הי' עיקר הקושיא בחדשה דבתר רובא דיומי שדינן לה.

אבל קשתה יום א' בסוף שמיני ושתים בתחלת תשיעי ואפילו בסוף תשיעי ילדה אין זו יולדת בזוב:    פרש"י ז"ל ואפי' בסוף תשיעי ילדה שהיה כל החדש התשיעי בשופי חוץ משני ימים הראשונים שהיו בקושי אפי' הכי אין זו יולדת בזוב ובלבד שלא תראה דם בימי השופי ולא אמרינן כיון דאיכא שופי סמוך ללידה נטמאנה בדם הקושי עכ"ל ולהאי פי' ודאי אתי שפיר לישנא דאמרינן בסמוך דסבר ר' יהודה שיפורא גרים לומר שחדשה גורם ואין הדבר תלוי בשופי כלל דכל שקשתה בחדשה לעולה דם הקושי טהור ואפי' יש לה שופי בלא דם וכל שהקושי קודם חדשה לעולם טמא אפילו אין לה שופי והשתא אתי שפיר דקתני ויש בדבר להקל ולהחמיר שאין בכל התנאים שהקיל והחמיר כן וא"כ פליג ר' יהודה אכולה מתני' ואפי' ארישא דר"א ור"י דאית להו שופי לטמא בדם הקושי במעת לעת או בלילה ויום וי"ל דנטר ר' יהודה עד דסיימו כליה עניינא דקושי ופליג אכלהו.

ויש מפרשים דכל שיש לה שופי סמוך ללידה אפילו ר' יהודה מודה שהיא טמאה דודאי לא מחמת הולד הוא וכדרהיט כלהו פרקין ולא מסתבר דאיכא דפליג בה והא דקתני ואפילו בסוף תשיעי ילדה היינו שהאריך לה הקושי בלא שופי כל חדשה וקמ"ל שהכל טהור דכלהו חיילות שבחדשה ודאי מחמת הולד נינהו דשיפורא גרים לה לרבות חיילות וכן פי' ר"ח ז"ל וכן ה"ר יונה ומקצת רבותי' בעלי תוס' האחרונים ז"ל ולפי זה הא דקתני ויש בדבר להקל ולהחמיר רבותא דידיה היינו דלהחמיר דאלו בלהקל דהיינו באריכות ימי הקושי בחדשה הא ר"מ ור' יוסי שמקילין יותר עד מ' ור' אלא ה"ק ויש בדבר להקל כדברי חברי ורבותי וגם יש להחמיר עליהם והדעת מכרעת כפי' זה דלא לבטולי דין שופי הסמוך ללידה אבל לשון הגמ' מכריע כפי' הראשון.

ולענין פסק בזמן הזה לא נפקא לן מידי דכיון דקי"ל הקושי דימי נדה טמא אין לנו שום קושי טהור בזמן הזה שמא בימי נדה הוא דבנות ישראל אין להן חשבון עכשו אלא כולן דנות עצמן זבות לחומרא ואינן יודעות אימתן בימי לידה וכיון דכן לענין קושי יש להן לתפוס להחמיר וזה ברור.

ש"מ קסבר ר"י שיפורא גרים:    פי' כניסת חדשה קודם שיפורא כדפרש"י ז"ל ומיהו מה שכתב רבי' ז"ל שופר שב"ד תוקעין בקידוש החדש נר' דלא נקטיה רבי' דדוקא שהרי חדשה שנינו ומלתא דסברא נמי הוא שאין חדש תשיעי של יולדת הולך אחר חדשי השנה אלא אחר מנין עבורה ופעמים שמתחיל תשיעי שלה לסוף חדש השנה וחס ליה לרבי' ז"ל לטעות בזה אלא פי' רבינו צחות לשון הגמרא ומליצתו בדרך שיתוף השם כי גם זו יש לה שופר לקדש בראש חדשה לקדש את הולד שלה וגם אמר שם על שם חבליה וכדרך שקראום חיילות לעיל ואמר משל למלך שיוצא וכן דרך החיילים בחיילותיו לתקוע בשופרות בצאתו מן העיר והוצרכתי לפרש כן לפי שראיתי מהנדזין על פרש"י ז"ל בזה.

עוד פי' רבי' ז"ל בלשון גרים לומר דכניסת חדשה גורם לידת הולד דמכי עייל הוי זמן לידה ולפיכך כל דמים שרואה בקושי אינם אלא מחמת הולד ואפי' בשופי ולא חדש אחר ואפי' בלא שופי ואפי' תחילת תשיעי הוי זמן הולד דסבר יולדת לתשעה יולדת למקוטעין עכ"ל ונר' שהוצרכו לפ' כן הא דפרכינן עלה בסמוך מדשמואל דאלמא ר' יהודה סבר יולדת למקוטעין ודייק לה תלמודא מדברי רב אדא בריה דר' יצחק אבל אין פירוש זה נכון דמשום דמטהר ר' יהודה דם קושי שבתחלת החדש אין זה ראיה שהוא זמן לידה שהרי פעמים מקדימין החבלים קודם זמן לידה ממש כמלך היוצא וחיילותיו לפניו ותדע דלר"מ אית לה חיילות מ' וחמישים קודם לידתה ולא סגיא לתחלתם אלא בחדש השמיני והדבר ידוע שחדש השמיני אינו זמן לידה והנולד בו הרי נפל וכאבן חשוב כדאיתא בכמה דוכתי' והטבע והרגילות מעידין כן אלא שיש דוחקין בזו דדילמא כיון דילדה לסוף הוכיח סופה על תחלתה שכבר נגמר הוולד בשביעי אלא דאשתהי כההיא דאמרינן במס' יבמות ומיהו אין זה נכון דההיא לא שכיח ואין להעמיד בו דברי ר"מ שנאמרו סתם בכל אשה. ועוד ק"ל ל"ל למידק מדברי רב אדא דר' יהודה סבר דיולדת למקוטעין שהרי מפורש הוא בבריתא דקתני ואפי' בתחלת תשיעי ילדה דמשמע לידה מעליא.

ולא עוד אלא דמסתמא אפי' ר' יהודה סובר שאין קושי לנפלים דלא חזינן דפליג בהא ועוד מאי קמ"ל רב אדא פשיטא והוא הוא לכך יש לפרש דרב אדא ה"ק ש"מ שיפורא גרים כניסת החדש גורם טהרת הקושי ופי' דמתני' קמ"ל כדברי רש"י ז"ל שכתבנו לעיל דחדשה גורם לה טהרת הקושי ואפי' בשופי ולא חדש אחר ואפי' בלא שופי והא דפרכי' מדשמואל אגופא דמתני' קיימי דמשמע מינה להדיא כדפרי' דאשה יולדת למקוטעין דאיהו דאמר כמאן ופרקי' דאיהו דאמ' כחסידים הראשונים כנ"ל וכפי זה כתבתי בו פי' אחר לרבותי בדרך הירושלמי.

חסידים הראשונים וכו':    מפורש יפה בבריתא כדפרש"י ז"ל כי מנין ט' חדשים שלמים של אדם ר"ע מנעוריו ובעשותך מהם שבועים ישאר בידך עוד ד' ימים וכל זה מלבד הקליטה שהיא פעמים לאחד ופעמים לב' ופעמים לג' ולפי זה אין לך מתעברת יולדת אלא לחמשה ימים אחר זמן תשמישה הילכך כל שמשמשת מרביעי ואילך לא תלד עד יום ראשון לכל הפחות אבל המשמשת קודם לכן אפשר שתלד בשבת והא דאמר בפ' מרובה אשר פריו יתן בעתו זה המשמש מטתו מערב שבת לע"ש אינה כשיטת חסידים הראשונים וכדפרש"י ז"ל דאפי' תימא מההיא דרביעי ואילך שהוא קמי שבתא כדאיתא בפ' המקבל הרי ע"ש מע"ש לית לן לאוקמא לההיא דלא כהלכתא דהא קי"ל ולדת לז' יולדת למקוטעין כ"ש דההיא בלילי שבת משמע כדמוכח פ' מרובה וכן דרכן של ת"ח כדאיתא לעיל בפ' כל היד ותמהני על דעת החסידים הללו שהרי הטבע מכחישן לגמרי וגם המעשים ואולי לפי מקומם דברו.


דף לח עמוד ב עריכה

הריון בגמטריא וכו':    סמך בעלמא נקטו להו ולאו דגמרי ליה דהא לית הלכתא כוותיהו.

דיו לבא מן הדין ולהיות כנדון:    פי' והכא לא מפריך ק"ל דהכתיב ממקור דמיה ולא מחמת ולד כדלקמן ואהני ק"ו לטהר בימי זיבה.

הרי אנו משיבין וכו':    פי' דהשתא לא עבדינן ק"ו מקושי שהוא לפני הולד אלא מזמן לזמן אנו דנין וכאלו דנין הקושי שלאחר הולד מן השופי שלאחר הולד ואעפ"י שא"א לדון ק"ו זה בלא קושי שלפני הולד סבורים חכמים לומר שאין לומר דיו אלא כשהוא בעיקר הק"ו ולא כשהוא בענפיו ור"א אמר לך דלעולם פרכינן ליה ואפילו בכה"ג ויש כיוצא בזה בפ' כיצד.

בהא זכנהו:    פרש"י ז"ל תשובה נצחת יכול להשיבן ואינו נכון דהא הלכתא כרבנן כדעת הגאונים ז"ל אלא פי' כי בזה היה סבור לנצחם לפי דעתו.

אימה בימי נדה נדה:    פרש"י ז"ל שאין זה מדברי רבא שאמר לדעת ר' אליעזר אלא דפרכא הוא דפרכינן ליה לר"א דמ"מ יש לו להורות בימי זיבה מיהת שיהא טהור ופריך אמר קרא תשב ישיבה אחת לכלן וכיון שא"א שיהו כולן טהורים דהכתי' ממקור דמיה ולא מחמת הולד ע"כ נכון בכלן לטומאה ומה שהיה אומר ר"א במתני' ובריתא דיו לבא מן הדין דמשמע דמודה לטהר בימי זיבה לדבריהם דרבנן קאמר זו שיטת רש"י ז"ל ולא גריס ורבנן אמרי' קראי ואין פי' מחוור וכ"ש דבעיקר נסחי גרסי' ורבנן אמר קרא וכו' והנכון דמודה ר"א דעודה בימי זיבה כפשטה דמתני' ובריתא והא דאמר בימי נדה נדה וכו' אינה פירכא אלא תשלום דברי רבא לדברי ר"א דכיון דכתיב וטהרה ממקור דמיה שבא לטמא כל שהוא מחמת הולד דיינו לדון ק"ו לטהר בימי זיבה כעין קושי על פני הולד וא"ת וא"כ מה בא ללמדנו רבא י"ל דמעיקרא הוה ס"ד שאין טעם לחומרא ר"א דכיון שהכתוב בא לטהר כל דם טוהר כל מה שיש לתלות בטהרה תולין ועל זה בא לומר דר"א סובר דקרא לטומאה משמע מדכתיב ממקור דמיה וא"א בשום ק"ו לטהר לגמרי ואמרי רבנן אמר קרא תשב ישיבה אחת לכולן כלו' דא"א לדון אותן לחצאין וק"ל ותיפוק ליה לרבנן דהא ליכא למימר דיו כדאיתא במתני' וי"ל דלדבריו דר"א א"ל כאן ועוד ק' דרבנן מאי סברי אי ס"ל למדרש ממקור דמיה כר"א א"כ שפיר קאמר ר"א שא"א לטהר לגמרי דא"כ הכא במאי דרשת ליה ואי לא דרשת קרא דמקור דמיה ולא מחמת ולד למה להו ק"ו כלל וי"ל דודאי לא דרשי לי' נדה עם דבריהם כדמפרש ואזיל דהא אף ר"א מודה לטהר במקצת וכתי' תשב ישיבה אחת לכלן וק"ו דאמר לפלפולא דעלמא נקטיה ליה לומר דעל כרחין כך לו לדון כנ"ל.


דף לט עמוד א עריכה

מתיבי הנדה והזבה וכו' והיולדת כלן מטמאות מעת לעת:    איכא דקשיא ליה יולדת היאך מטמאה מעת לעת והלא מסולקת דמים היא משעת עבורה דתנן המעוברת דייה שעתה בראיה ראשונה לכל הפחות ויש מתרצים דהכא לר' יוסי דבעי הפסק ג' עונות אף במעוברת וכגון שלא הפסיקה אי נמי אפי' לרבנן וכגון שראתה בתוך עבורה פעם א' דהשתא הוייא לה ראיה שניה וכמאן דסבר דבראיה שניה מטמאה למפרע כדאי' בפ"ק והנכון בעיני שלא אמ' דייה שעתא בכיוצא בזו שהיא רואה מחמת מקרה של לידה דכיון שהלידה גורמת וחיילותיה היאך אפשר לומר בה דייה שעתה והא אין אנו יודעין אימתי התחיל הגורם.

רב הונא בר חייא אמר שמואל לומר שאין אשה קובעת וסת בימי זיבתה:    דעת קצת רז"ל דהא פליגא אדריש לקיש ור' יוחנן דאמר לקמן וכן בפ"ק דאשה קובעת וסת בימי זיבה וזה דעת רוב בעלי תוס' ז"ל דלשמואל אף במעין סתום אינה קובעת וסת אבל דעת רבי' כדברי האומר דלא פליגי ר"ל ור"י במעין סתום כדאסיק' הכי והתם בוסת נדתה וכדשמואל במעין פתוח דחזיא מט"ו לט"ו יום א"נ בריש ירחא ותמניא בירחא והדר בתמניא דירחא וכן נראה עיקר.

זה וזה אסורין:    פרש"י ז"ל אין צ"ל ט"ו שעבר שאסור שהרי הוא יום וסתה ועדין לא עקרתו ג' פעמים ויש לה לחוש שמא תראה וקי"ל דחייב אדם לפרוש מאשתו סמוך לוסתה ואין צריך לומר יום עשרים זה שראתה בו שהרי נדה היא אלא אף כשיחזור יום עשרים שאסורה לשמש שמא קובעת וסת מעשרים לעשרים שהרי שנתה פעם א' ליום עשרים ונאסר יום כ':

אמר שמואל לא שנו וכו':    פי' דליום ט"ו הוי וסת קבוע אלא ט"ו לטבילתה וכ' ע"כ ואע"ג דרבותא דמתני' היינו איסור כ' כדפרש"י ז"ל גופיה שפיר איכא לומר דלא שנו קאי אעיקר וסת של ט"ו וכן משמע לשון הגמ' ובמקצת פי' לא שנו דאיכא רבותא באיסור יום עשרים אעפ"י שנקבע לה וסת ביום ט"ו אלא בשקבעתו ביום ט"ו לטבילתה אבל קבעתו בט"ו לראייתה אין כאן וסת וכיון דכן פשיטא דאסורה בזה ובזה.

מקבע לא קבעה מיחש מהו דניחוש:    פרש"י ז"ל דברים כפשוטן מקבע לא קבעה וסת בימי זיבתה דתבעי ג' זמני למעקרה ומיהו מהו דניחוש ליה אם היתה רגילה לראות מט"ו לט"ו דהיינו תוך ימי זוב מי בעיא למיחש ליה שלא תשמש ליום ט"ו קודם ראיה שמא תראה והקשו בתוס' דא"כ מאי פשיט ליה רב פפא ממתני' דהיתה למודה וכו' ומאי דקאמר עלה שמואל דאדרבה כבר פי' שמואל דמתני' בשקבעה וסת בימי נדתה כראוי במעין סתום וכיון דכן אע"ג דהשתא אתיא ליה במי זיבה ראויה היא שתחוש לו אבל לוסת הקבוע בימי זיבה דלאו קביעות היא לעולם אימא לך דלא חיישא ליה כלל ולכך פי' דבעין בעין פשיטותא דפשטנא ממתני' באשה שקבעה וסת בימי נדה כגון שראתה ג' זמני בריש ירחא וברביעית שנתה וראתה בב' בירחא דכי מטא ריש ירחא שהוא זמן וסתה הקבוע אתו לה בימי זיבתה אם אסורה לשמש עונה קודם הראיה שמא תראה ובעיא לרב פפא כסברת דליה דלקמן דס"ל דמנינא כדמעיקרא נקטה א"נ דאפי' למסקנא דלקמן דמנינא כדלקמן נקטה הכא אין לה למנקט מיום עשרים שראתה דכי אמרינן הכי הני מילי במתני' שדלגה ולא ראתה ביום ט"ו ושנוי ראייתה היה לאחר ולכך אינה מונה אלא מיום שראתה אבל בזו ששאלנו שהיה שנוי וסתה להקדים ולא מקרה יום שהיתה רגילה לראות בו דכ"ע כדמעיקרא נקטה הילכך אעפ"י שיום שלושים שלה הוא מתוך זיבה חיישא לה או דילמא לא חיישא ופשיט ממתני' ולדברי שמואל ואין פי' זה מחוור לי חדא דעיקר השאלה חסר מן הספר דלישנא דמהו שתחוש ליה לא משמע אלא על וסת הקבוע בימי זיבה ואנו מפרשי' לפי' זה מהו שתחוש לדם זוב אם קבעתו בימי נדה ועוד דכיון דהא ידע רב פפא דברי שמואל ועליה קאי מה נסתפק מתחלה ומאי אשתיק דהא ודאי הן דברי שמואל ממש לכך הנראה נכון כדברי רש"י ז"ל ודקאמרת היכי פשיט מוסת הקבוע בימי נדה יש לומר דמ"מ בדברי משנתינו ודברי שמואל דעלה איכא אחריתי לגריעותא שכבר שינתה וסתה ודלגה אותו ולא ראתה בו ועכ"ז אנו חוששין אף כשיבא בימי זיבה וכיון דכן לא קליש מינה ווסת הקבוע בימי זיבה שלא שינתא אותו כלל והיא תוספת שיטתה ורגילה בו לענין לחוש לה מיהת וגם בתוס' מצאתי שתרצו כן לדעת רש"י ז"ל אלא שלא בררו הדבר כל הצורך והביאו ראיה לזה מפרקא בתרא במכילתין ושם אפרש ראיה שלהם בע"ה.


דף לט עמוד ב עריכה

כ"ב מכ"ב מנינין:    פי' מכ"ב קמאי שהיתה רגילה לראות כדמעיקרא מנינן כיון שלא עקרה וסתה ואע"ג דנדה ופתחה מכ"ז ושינתה וראתה בו מנינן דעל כרחין לא סגיא שלא יהא פתח נדה כיון שלא ראתה בכ"ב דכי הדר אתי כ"ב מנינן מכ"ב קמאי הוי ליה כ"ז לראיה כ"ז והוי בימי זיבה אלמא חיישא ליה. ורב הונא בריה דרב יהושע אהדר ליה דדילמא מכ"ז מנינן דכי הדר אתי יום כ"ב לא אתי אלא בימי נדה ולהכי חיישא לה ומפני שרב פפא דן להחמיר לחוש לוסת הכא בימי זוב לכך השיב רב הונא בריה דרב יהושע מעיקרא בלשון דילמא דמ"מ מנ"ל ממתני' למפשט הכי דהא איכא לומר דמתני' כדאמרן וחזק עוד רב הונא דבריו מההיא דתרנגולתא דנר' ממנה בדלקמן מנינן ולא מעיקרא והיינו דאמר ליה דאי לא תימא הכי הוי תרנגולתא וכו' פי' תרנגולת שרגילה ללדת יום א' ולעמוד יום אחד וילדה ביום ראשון וכן ג' כמנהגה וכפי סדר שלה היה לה ללדת יום חמישי ויום שבת ושנתה ועמדה בה' שלא ילדה וילדה בששי כי הדרה נקטה כדמעיקרא נקטה שתלד ביום שבת או כדלקמה נקטה שלא תלד עד יום א' פרש"י ז"ל הא ודאי על כרחין כדלקמיה נקטיה ולא תלד עד יום ראשון ונראה לי טעם הכרח זה הוא מפני שכן מעשים בכל יום למנקט כדלקמן ולא עוד אלא שאם אתה אומר דכמעיקרא נקטה ותלד ביום שבת א"כ תלד שני ימים רצופים מה שלא הורגלה מעולם והאיך אפשר כי מפני ששינתה רגילותה לרחק ניחוש לה להיות מקרבת.

א"ל רב פפא אלא הא דאמר ריש לקיש וכו':    כלומר כיון דאמרת שנדמה מראה דמים ללידת תרנגולת אמ"מ מה נעשה דריש לקיש ור"י שמראין כדברי דמעיקרא מנינן.

אלמא מריש ירחא מנינן:    פרש"י ז"ל כיון דמקרי גם פעם ג' תוך ימי נדה אלמא לפי חשבון הראוי מנינן והקשו בתוס' דילמא משום דתרי זימני קמאי הוו תוך ימי נדה קרי ליה הכי ועוד היכי ס"ד דטעמא דהכא היינו משום דכמעיקרא מנינן שהרי אף רב פפא לא אמר שנמנה כדמעיקרא אלא כשיש וסת קבוע מעיקרא אבל לא כמו שעדיין לא נקבע לה וסת דאכתי לא חזיא אלא תרי זמני בריש ירחא ומיהו בזו י"ל דלפום טעמיה מכל דכן פשיט ועוד קשה עליו היכי ס"ד דהאי ראיה שלישית מקרי תוך ימי נדה והלא רב פפא עצמו אמר לעיל דאף כ"ב דכ"ב מעיקרא מנינא דפתח נדה כ"ז הוא כיון שלא ראתה בכ"ב כעין ההיא דפרק קמא דאמרינן דקפצה וחזאי קפצה וחזאי וכדפרי' התם ובתוס' פי' דהכא רב פפא לישנא קלילא נקטי והכא במאי עסקינן בדחזיא ג' זמני בריש ירחא וחמשא בירחא ובריש ירחא לא חזיא על ראיה רביעית רביעית קאמר אחר שהוקבעה וסתה וראייתו של רב פפא היינו משום דאמרי' דייה שעתא בראיה זו ואפי' למ"ד בפרק קמא דלא אמרינן דייה שעתה אלא בשעת וסתה וש"מ דבתר מעיקרא וחשבון הראויה אזלינן ורואין אותה כאלו ראתה בריש ירחה כמנהגה דאי לא היה לנו לומר ששינתא וסתא ולא נימא דייה שעתה זה פי' רב"ה ז"ל ועדין אין הענין מתחויר יפה ויש להוסיף עוד עליו דודאי דברי ר"פ כמשמעו בדחזיא ג' זמני בחמשא בירחא וב' זמני בריש ירחא והוא וסת קבוע בג' פעמים וראייתו של רב פפא היינו כי בראייות הללו אנו דנין אותה שקבעה וסת להפלגת שלשים יום ואע"ג דכי מעיינת ביה אין הראיות המופלגות שבה אלא לכ"ה יום דהא כי חזיא בחמשא בירחא והדרא חזיה בריש ירחא אין כאן אלא כ"ה יום ואעפ"י כן אינו מונין לה מריש' ירחא לריש ירחא וכן מה' לירחא לה' לירחא ואומרים שראיותה לשלשים יום ועל כרחין היינו משום דמנינן כדמעיקרא לומר דריש ירחא תנינא וממני כדמעיקרא לריש ירחא קמא ולא לראיית ה' בירחא ואין ראייה החמשה בירחא מפסקת בינתים וכן מנינן מה' מירחא לה' מירחא ואין ראיית ריש ירחא שבינתים מפסקת וריש ירחא דנקט הכא לאו דוקא נקטיה להו דא"כ ריש ירחא גורם וכשחוששת לו למנין הראוי היא חוששת לדברי הכל אלא דנקטיה ליה לומר שרואה בהפלגת שוות שלשה פעמים שהרי ראתה תרי זמני ריש ירחא וג' זמני בה' בירחא ואתה מצרף מהם שלשה ראיות כי מריש ירחא לריש ירחא ראתה לל' יום פעם אחת וכן מה' לירחא לה' דירחא ראתה ב' פעמים לל' יום וש"מ שאף בתחלת קביעות ווסתות על כרחין כדמעיקרא מנינן וכיון דבזאת תולין כדמעיקרא לעשות לה ווסת קבוע ואפי' להקל כ"ש דהכא נמי אעפ"י ששינתה ראיותיה ולדלג יום כ"ב ולראות בכ"ז כי מנינן כ"ב כדמעיקרא מנינן מכ"ב ואין ראיית כ"ז מפקת בינתים והפי' הזה עולה כהוגן בלשונו של רב פפא ויש לו קצת ראיה מלשונו של רב הונא בריה דר' יהושע שאמר דאמרינן דימים יתירי הוא דאתוספו לה דהא מ"מ כבר שבש יפה ראייתו של רב פפא שאין קביעות הווסת של ר' יוחנן כדבריו וממילא דחינן ראיה שלו דלא קרינן תוך ימי נדה לאותו ה' בירחא שמביא ראיה ממנו לדברי רש"י ז"ל.

ולפי הפי' הזה עולה יפה דמ"מ אף לאוקמתא דרב הונא אנו קובעין ווסת לשלשים יום מריש ירחא לריש ירחא להפסקת שלשים יום ואעפ"י שהפסיקה בינתים לראות בכ"ה והיה לנו לומר דתפשוט מינה עדין כדמעיקרא מנינן לכך הוצרך לומר שזו אינה הפסקה דדמים יתירי נינהו וכדאיתא ריש ירחא שלאחריו חשיבי לענין זה ומיהו שפיר מיקרי תוך נדה דסוף סוף פתח נדה מכ"ה לירחא מנינן כדאמר רב פפא לעיל נדה ופתחה מכ"ז מנינן וא"ת ולמה לא השיב רב הונא בריה דרב יהושע על דברי רב פפא אפי' לפי דבריו ולימא ליה דשאני התם דכיון דחזאי השתא בה' בירחא בלא ריש ירחא אמרינן דחמשה בירחא עיקר וריש ירחא דמים יתירי הוא דאתוספו לה ולעולם לחוש אין חוששין אלא להפלגות שוות ולא למנין הראוי.

תירץ רבי' הרמב"ן ז"ל דמסתברא ליה דקביעות ראיות קמייתא ליכא למתלי בתוס' דמים עוד יש לומר דניחא ליה למימר קושטא דמלתא דלא אמר ר' יוחנן אלא דקבעתיה ממעין סתום וכדאיתא בפ"ק דמכילתין ומה שאין מתחוור כל הצורך בזה הפירוש הוא מה שאנו מצרפין בדברי רב פפא בקביעות וסת שלשים יום ראיות שהיו מריש ירחא עם ראיות מה' מירחא לה' בירחא לעשותו הפלגות שוות לשלשים יום כמו שאמרנו ומ"מ הפי' מוכרח ממקומו ומלשונו ולשון הגמרא שאומר וקאמר אשה קובעת וסת בתוך ימי נדתה קושטא דמלתא נקט אבל אין הראיה מלשון תוך ימי נדתה אלא מלשון שהיא קובעת וסת בדרך זה וכמו שאמרנו וזו שיטת רבי' הגדול ז"ל כפי מה שלמדו מפיו ואם לשון פירושו סתום כמנהגו ולשון שיטת רש"י ז"ל ולשון הגמ' הזה יש להלום דרב פפא היה סובר שאין לקרותו וסת שבתוך ימי נדה אם אין הפעם האחרון שבו קביעות הוסת תוך ימי נדה ודקאמרת היאך נאמר כדמעיקרא בוסת שלא נקבע יש לומר דמ"מ לפי דעתו שכן דברי ר' יוחנן דמכל דכן פשוט וזה הטעם בעצמו למפשט בכל דכן דה' בירחא פתח נדה קרי ליה ר' יוחנן תוך ימי נדה מפני הסדר הראשון שהיה כן ומסתמא נגרר אחרי וחשוב ימי נדה לקביעות הווסת וכל דכן לענין הנדון שלפנינו ומאי דנקט רב הונא דאמרי' דמים יתרים הוא דאתוספו בה אע"ג דלא צריך ליה נקט הכי לישב אגב אורחיה מאיזה טעם נקבע וסת בתוך ימי נדה כנ"ל לפרש לפי שיטתו ז"ל

ומ"מ לכלהו פירושי עמדה ההלכה כדברי רב הונא בריה דרב יהושע דלעולם כדלקמן מנינן וכההיא דבתרנגולתא ובעיא דלעיל אם חוששת לוסת קבוע בימי זיבה לא אפשיטא שכבר נדחית ראיתו של רב פפא דמתני' דהיתה למודה מכ"ז יהוא הוא דמנינן ואי בכ"ב חזר הווסת הראשון למקומו ונעקר החדש לגמרי ואם לא ראתה בכ"ב חוששת לסוף ה' ימים שהוא לכ"ז מיום כ"ז הראשון ששינתה בו תחלה וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל וכן פסק רבינו הרמב"ן ז"ל והוא המוכרח מלשון הגמ' ושלא כדברי רבי' הראב"ד ז"ל בספר בעלי הנפש.

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=חידושי_הריטב%22א_על_הש%22ס/נדה/פרק_ד&oldid=1054117"