סימן ריג עריכה
א) רא"ש מו"ק פ"ג סי' ק"ג נראה דאותו היום הוא כיום קבורה כו', נראה דמהר"מ פי' הא דר"ח אפילו צרורין לו בסדינו היינו שלא חייבוהו לנהוג דין אנינות ודין אבלות אלא יום אחד, ואמנם דין אנינות שפטור מן המצות מפני שטרוד במצות קבורה ודאי נהוג גם בעצמות שהרי חייב בקבורתן, אלא לענין איסור בשר ויין אמרינן דלא החמירו רק באותו יום, ומתאבל עליהן כל אותו היום כולל אנינות ואבלות, ולערב אין מתאבל עליהן בין אם נקברו היום בין אם לא נקברו, ואפשר לדעת מהר"מ ביום שנקברו העצמות נוהג אבלות אותו היום, אפי' נשתהא ימים רבים עד שקברן.
ואמנם נראה אף לדעת הרא"ש דלא חייבוהו באנינות רק באבלות, לעולם נוהג אבלות באותו יום של קבורה שאין תנאי בליקוט עצמות שתהיינה נלקטות מקבר, אלא כל שלוקחין אותן בשביל לקוברן מקרי ליקוט עצמות כמבואר ברא"ש כאן, דלאחר שנתיאשו ונהגו אבלות מצאון, נוהגים אבלות באותו יום מדין ליקוט עצמות, ומסתבר דאם לוקחין העצמות מבין החיים לגונזן בקבר מקרי ליקוט עצמות עכשו, ואע"ג דכבר נהגו אבלות בשעה שלקטום מקבריהם, מ"מ לקיטה מכאן לקבר הוי ליקוט חדש, הגע עצמך אם אירע סיבה לאחר שהוציאום מקברם שנתיאשו מלהביאם למקום אבותם ואח"כ נתחדש הדבר ומוליכין אותן לקברי אבותם ודאי חשיב השתא ליקוט עצמות דלא נמנע מלהיות דין ליקוט עצמות כמה פעמים אלא הולכה בדרך רחוקה חשיבא פעולה אחת שאין כאן דבר שיחלק את המשך הפעולה, אבל קבורת העצמות מעולם החיים למנוחתם זהו עיקר ליקוט עצמות ונהוג אבלות אותו היום, ואין נפקותא אם העצמות הוצאו מהסדין ומהארון ונקברו, או שקברו את הסדין והארון עצמן, דמסקינן בירו' פסחים פ"ח ה"ח, דארון של עץ העובר ממקום למקום [ר"ל שהיה נקבר בארון והוציאוהו בארון לקברו במקום אבותיו] יש בו משום ליקוט עצמות שהקבור' עיקרה בקרקע וכיון שמחליפין את הקרקע מקרי ליקוט עצמות, מיהו בארון של אבן אמרו שם דאין בו משום ליקוט עצמות, וצ"ע בשל מתכת אי דינו כשל אבן ומסתבר דוקא של אבן שהוא בכלל קרקע טפי.
נמצינו למידין כשמביאין עצמות מחו"ל לארץ, כשמוציאין אותן מקברן לדעת מהר"מ נוהגין אנינות אותו יום, ולדעת הרא"ש נוהגין אבלות אותו היום, וכשקוברין בארץ ישראל נוהגין אבלות אותו היום, בין שקברום בארון בין שהוציאום וקברום.
שם ומש"כ רבנו ז"ל שאסור באכילת בשר ובשתית יין כל זמן שלא נקבר כו', צ"ע אם דעת הרא"ש במצאוהו אחר יאוש ג"כ יהא מותר בבשר ויין וינהוג אבלות תיכף בשעת מציאה, ומסתבר דמודה כאן הרא"ש דנוהג אנינות שהרי לא נהגו עדיין במת זה אנינות ועדיין לא נקבר, וכי בשביל שלא מצאוהו עד עכשו איקליש חיוב קבורה דידי', ובתו' כ"ג ב' ד"ה ואינו, כתבו דאסרוהו בבשר ויין שיש לו להיות טרוד בקבורת מתו ולא ימשך אחר דברים אחרים, ולמה יהא מותר כאן, ובאמת גם בכל ליקוט עצמות אין לנו טעם להתירו בבשר ויין, ומיהו אף לדעת מהר"מ יש לעי' למה מותר ביין בלא נקבר באותו יום, וצ"ל כיון דלא שכיח כל כך ושכיח דהדרך רחוקה לא גזרו.
ב) ובנמצא אחר יאוש דנוהג אבלות אותו יום, אם נמצא ביום א' ונקבר ביום ב', לדעת הרא"ש נוהג אבלות ביום א', ולדעת מהר"מ נוהג אנינות ביום א', ואפשר דמודה כאן הרא"ש כמש"כ לעיל, וביום ב' נוהג אבלות אחר הקבורה לכו"ע למש"כ לעיל, ובלשון מהר"מ כאן דקדק שידע בנו קבורתו, דמציאותו אינה מחייבתו אבלות לדעת מהר"מ, אבל הטור סי' שע"ה כתב אם היה שם בשעה שנמצא, והוא כדעת הרא"ש.
ח' א' תוד"ה ולערב, וי"מ דארישא קאי כו' כ"ז שרואה אותו, צ"ע וכי הראיה גורמת, ואפשר דכונתם אם פסקו מלעסוק בקבורתן לאיזה מונע, ושוב עלתה בידם לחזור לקוברם אותו היום חשיב ליקוט עצמות, וזה מבואר כמש"כ לעיל, ואף אם לא נפרש כן דברי ר"ח מ"מ הדין אמת.
רא"ש פ"ק סי' י' ליקוט עצמות אינו אלא יום אחד לפיכך אין מלקטין אותן עם חשכה, האי ליקוט עצמות ר"ל כל עסק הליקוט, היינו הוצאה מקברן והולכתן וקבורתן במקום השני, ואמר שאין ראוי לגמור קבורתן סמוך לחשכה שיהא בטל מאבלות, דבמת דעלמא אין יום זה עולה לו והרי נוהג ז', אבל הכא נפטר מאבלות ביום שלאחריו אע"ג דלא נהג אבלות כלל, וכמו שסיימה הברייתא דאם חשכה מותר ביום שלאחריו ולא אמרינן דישלים למחר כיון שלא נהג אבלות היום, והכי מוכח במה שסיים התנא ואין עומדין עליהן בשורה כו' אבל אומר תנחומין לעצמו כו' שהן דברים שלאחר הקבורה ולא בשעה שמתו מוטל לפניו, ואפי' לדעת הרא"ש דמתחייב באבלות אחר הליקוט קדם הקבורה הכא בקבורה קיימינן אבל ליקוט עם חשכה לית לן בה שהרי אכתי יתחייב באבלות למחר אחר הקבורה, ומיהו י"ל דמ"מ ראוי להשאיר זמן לאבלות של ליקוט לדעת הרא"ש ואפשר אף לדעת מהר"מ ראוי להשאיר זמן לאנינות, אבל לכו"ע גם הקבורה אין לעשות עם חשכה, ואם גמר עם חשכה ולא הספיק לנהוג אבלות א"צ להשלים למחר.
וחיוב אבלות אחר הליקוט לדעת הרא"ש הוא אחר גמר הליקוט, אבל אנינות לדעת מהר"מ מתחייב כיון שהתחיל שכבר נתחייב בקבורתן של אלו שהוציא, ולאחר קבורה מתחייב באבלות בסתימת הגולל שזו מצות הליקוט.
ובחי' רמב"ן איתא לפיכך מלקטין אותן עם חשכה וטס"ה וצ"ל אין מלקטין, שכן הוא הגירסא באבל רבתי לפנינו, וכ"ה ברא"ש ובמרדכי.
ג) ירו' פסחים פ"ח ה"ח, ויש שיעור לליקוט עצמות כו' אין שיעור לליקוט עצמות, יש לעי' הא תניא בא"ר והובא ברא"ש ס"ס קמ"א מצאוהו אברים אין מונין לו עד שימצא ראשו ורובו וכ"ה בטוש"ע סי' שע"ה, אלמא שאין אבלות על פחות מראשו ורובו, ואם איתא דליקוט עצמות אין לו שיעור כי מצאו אברים ינהוג יום אחד כדין ליקוט עצמות, ולא היו סותמין הפוסקים מלפרש דנוהג יום אחד וכמו שפירשו בנמצא אחר שנתיאשו, ונראה דאין דברי הירו' אלא במלקט כל מה שבקבר אלא שנרקב ונוטל את הרקב, אבל אם נטל מקצת והניח מקצת בעינן ראשו ורובו.
שם כהדא ר"מ הורי כו', נראה דבארון של עץ בחזקת שנרקב ובשל אבן בחזקת שהוא קיים, וכיון דנהוג אבלות בשל עץ שמעינן דאף אם אין רוב עצמותיו קיימין נהוג דין ליקוט עצמות, ואפשר דר"א ור"י פליגי בשל עץ אי בעינן רובו קיים, וארון של אבן ושל עץ חלוקין בטעמן ושל אבן אין בו משום ליקוט עצמות דכיון דהוא נשאר בארונו אין זה שינוי אבל ארון עץ מקרי ליקוט אלא ר"י פוטר בארון סתום דחוששין שאין רובו קיים, ור"א סבר דאף אם אין רובו קיים יש בו משום ליקוט, ואפשר דלכו"ע אין שיעור לליקוט וטעמא דר"י משום דלא חשיב לו שינוי מקום כיון דנשאר בארונו אף שהוא של עץ ואינו מין אדמה, מיהו הא דאמר שלא להטמאות כר"י משמע דטעמא דר"י משום שאינו שלם.
ד) וחיוב אבלות בליקוט עצמות לדעת הרא"ש נראה דחייל כשגמר הליקוט, ואפי' ליקט ראשו ורובו כל שיש עדיין לפניו ללקט ולא גמר מצותו לא חייל עליו אבלות, וכדין אבלות אחר קבורה שחלה בגמרה דהיינו סתימת הגולל, [ומש"כ הכ"מ פי"ב מה' אבל דחל אבלות מתחלת הליקוט צ"ע, דאדרבה מהא דאמר אין מלקטין אותן עם חשכה ומהא דאמר ר"ש אם גמר עם חשכה מותר ביום שלאחריו מבואר שאין אבלות אלא לאחר גמר הליקוט, ומש"כ דבשביל זה ברייתא דא"ר לאו דסמכא תמוה מאד] ואם התחיל ביום וגמר בלילה נוהג אבלות כל יום המחרת.
ירו' פסחים פ"ח ה"ח תיפתר בשנקבר עם דימדומי החמה כו', אינו מובן דמה לי נקבר ביום ומ"ל נקבר עם דמדומי חמה הלא לרבי דאין אנינות מה"ת אלא עד הקבורה לא שייך לדון באנינות לילה שלאחר הקבורה דהלא לאחר הקבורה אין אנינות אפי' באותו היום, ואפשר דר"ח מפרש דרבי בא להוכיח דאנינות אחר הקבורה אינה תורה ומוכיח לה מהא דאמרו תנאים הראשונים דאונן טובל ואוכל פסחו לערב לאחר קבורה, ורבי סבר דאם היה יום המיתה מה"ת אף לאחר קבורה, דין הוא שגם הלילה נמשך אחר היום כדין קדשים שהלילה הולך אחר היום, ולפי שלר"י ור"ה דברי רבי קדם שנקבר, אמר ר"ח שאינו כן אלא לרבי קדם שנקבר אסור לאכול הפסח דקדם קבורה אנינות מה"ת אפי' אחר ג' ימים, והא דאונן אוכל הפסח היינו לאחר קבורה, והא דאמר עם דמדומי חמה ר"ל דקדם שהחשיך המת כבר קבור, ואין נפקותא אם נקבר סמוך ללילה או קדם אלא שלא יתכן דרבי איירי שעברו דמדומי חמה ולא נקבר דא"כ נשארה הלילה באנינות של קדם קבורה וזו מה"ת ואינו אוכל.