סימן רה עריכה
אם אדם עובר עבירה במזיד שמותר לנדותו, מותר לקללו כדאמר מו"ק ט"ז א' ומנ"ל דנצינן ולייטינן כו', ובמגלה ה' ב' רב חזייה לההוא גברא דהוה קא שדי כיתנא בפוריא ולטיי', ובברכות נ"ו א' וכ"ש רבא דבדינא קלייט, ונראה דמותר לקלל בשם כדאמר רבא שם יהא רעוא ור"ל מן שמיא, וכן כתוב באלישע מלכים ב' ב' כ"ד ויקללם בשם ד', והנערים נתחייבו נדוי על בזותם הנביא, ונתבאר בגמ', ונראה דקללה זו לא תזיק אלא אם לא שב ונכנע, אבל אם שב מתירין לו כמו נדוי עצמו, וכן משמע ברכות שם דאמר איקום ואגלי דאמר מר גלות מכפרת כו' מבואר דאם מתכפר החטא נפקעת הקללה.
ונראה דכל הני דמצינו בגמ' אמוראי דקללו היה הדבר חובה להיות כבוד התורה קבועה בלבבות ושלא יתרגלו בזלזול כבוד החכמים וזהו הטעם דמנדין על כבוד הרב כדאמר מו"ק שם, ובתענית ד' א' כל ת"ח שאינו קשה כברזל כו' ובנדרים נ' ב' א"ל לבזויי קאתית תיהוי ההיא איתתא בשמתא פקעה ומתה, ולא נכנעה, ואילו נכנעה ועשתה תשובה לא היתה נפגעת.
ובגמ' ב"ק צ"ט ב' לעכר מוחך כו' אמאי לא דייקת מילי כו' מאן אית לי' כו', נראה דהיה מכיר בו שמואל חסרון הכנעה וראוי היה לו להאמין שלא היה שמואל מאריך בדברים לחנם וראוי היה לי' להאמין שלא שכח שמואל ברייתא דפריך לי' מינה, והי' לו לשאול לשמואל מה כונתו באריכת הדברים או לשאלו אם אפי' לרבנן קאמר, ובקושיתו היה נרשם כאילו איפריך שמואל בודאות, ופגע בזה בכבוד רבו ונתחייב בנדוי, וקללו כדי לעוררו להוספת אמונה לדברי חכמים שלשונם מרפא, והיה מוסיף לו לפרש דבריו כמו שאמר לחברו אמאי לא דייקת מילי אלא שבתוך הדברים שאיל לי' גם חברו ואמר לשניהם, ומצינו מנחות ס"ח ב' דבשביל דצהבו פניו של ריב"נ א"ל ר"ע תמהני אם תאריך ימים ולא האריך ימים מפרוס הפסח עד עצרת, והכא נכנעו ולא פגעה בהן קללת שמואל דלא נאמר בגמ' וכן הוה.
ובשבת ק"ח א' אמר רב יהא רעוא דתיפוק לי' קרנא בעיני', אפשר דרב סבר דידעו שהוא רב, והיה מפורסם בבבל, ופעולת בחינה הויא זלזול בכבוד התורה שהיה ראוי לירא ממנו כדין גדול הדור ורב מובהק, וכן אח"כ כשציערוהו אפשר דחשב שעשו כן בכונה מפני שקלל את קרנא, ואם ישתוק תרבה העזובה בכבוד התורה בקרב ישראל בכל ארץ בבל, ומה שנתקיימה קללתו הוא כעין שגגה שיצאה מלפני השליט כדאמר מו"ק י"ח א', ואפשר דהא דלייט דלא לקיים לי' זרעי' למאן דמצער לי' הוא משום דחשד לי' שלא מוקיר רבנן ואין לקוות ממנו זרע מעליא ואפשר דלא לקיים לי' זרע דמצערי רבנן קאמר, אבל לשונו הסתמית הויא כשגגה וגו'.
ובגמ' ב"ב כ"ב א' מאן דלא שהייה לאוניתא כו' לא נשהיי' לאוניתיך, והנה יש כאן קללה בכינוי ויש בזה לאו דאוריתא, וע"כ דר"א ב"א נתחייב בזה, והיינו דפשע ר"א ב"א בדינו של ר"ד שהרי באמת היה צורבא דרבנן והיה אפשר לי' לברר, ושאיל לו שאלה דלית לה פתרי וכמש"כ תו' ומיהר למסור דלא לנקיט לי' שוקא, והיה חייב כדין ציער לתלמיד חכם וזלזל בכבודו, וע"כ היתה סיבה מאת השם שיכשל בזה, ומ"מ יש חיוב לענשו.
וכן רנב"י שם דאמר יתיבנא וקא מנטרא לערסי' דראב"א, היה כדין שהרי רנב"י סמיך עלי' וגרם לי' בזיונא בפני רבים בהמנעו מלבוא ורנב"י חשדו שיודע את הצער שגורם לו ואינו חושש, אבל אפשר שהיה ראב"א טרוד בהלכה והסיח דעתו מזה שרנב"י מחכה לו, ור"י ורנב"י לא חשבו לענוש אלא חשבו להכניע שישוב ויפייס ולקבל להזהר להבא אבל קדם העונש מן השמים ועל זה נצטערו וכמש"כ תו'.