סימן רג עריכה
א) כתבו תו' ר"ה י"ב א' ד"ה איידי, דפאה אינה נוהגת מה"ת אלא בדגן תירוש ויצהר וכ"כ הר"ש פ"א דפאה מ"ד, ומוכח כן בגמ' חולין קל"א א' דיליף שם בגמ' פאה בכרם מג"ש מזית ומשמע דכל אילנות פטורין מה"ת, ואפשר דמודה הר"מ בזה, ול' התו' ברכות ל"ה א' ד"ה דבר, קשה לעמוד עליו, ואף אי פאה בשאר אילנות דאוריתא אכתי איכא אילנות דאין מכניסין פירותיהן לקיום ואין לקיטתן כאחת ופטורין מן הפאה וכמו שתמה בתורע"א פ"ק דפאה, ובשבת ס"ח א' תוד"ה ואילו, כתבו בשם ר"ת דכל אילנות דרבנן, וכ"כ הרשב"א שם, אבל הרמב"ן שם כתב דהוו דאוריתא, וכ' דא"א לומר דהוי אסמכתא דהא לא כתיב בהו דגן ותירוש ומנ"ל למעוטי, וצ"ע דהא בסוגיא דחולין זית וגפן ילפינן ותו לא.
ב) כתבו תו' שבת ס"ח א' ד"ה ואילו, שאין פאה אלא בח' אילנות דאמר במתנ' פ"ק דפאה, אבל כל אילנות אין לקיטתן כאחת, וכ"ה בל' הרמב"ן והרשב"א בסוגין וכ"כ מהרש"ס בפאה במשנה שם בשם הראב"ד בפי' הת"כ וכ' דאם יש עוד שלקיטתן כאחת ומכניסו לקיום י"ל שהיה בזמן המשנה רוב המין מצוי בהפקר, והר"ש פ"ק דפאה סיים דע"כ תני ושייר דהא איכא בנות שוח דלקיטתן כאחת כדמוכח ר"ה ט"ו ב', ונראה דלא ניחא לי' לר"ש לומר דבנ"ש אין מכניסו לקיום דא"כ הוי נקט לי' בגמ' למעוטו ממכניסו לקיום, ואפשר דדעת תו' שבת דאע"ג דחשיב לי' בריכה אחת מ"מ שיעור לקיטתו כאחת הוא שיעור יותר רצופין.
ונראה דאתרוג אין לקיטתו כאחת דאי אתרוג חשיב בריכה אחת ולר"נ דין הוא דאזלינן בתר לקיטה אדמקשה לי' ר"ל לר"י משביעית תקשה לי' ממתנ' דבכורים דע"כ ל"פ ר"ג ור"א אלא אי אתרוג כאילן אבל אילן כה"ג לכו"ע אזלינן בתר חנטה דלא כר"נ, אלא ודאי שאין אתרוג בכלל בריכה אחת, ושמעינן מכאן דאין אתרוג חייב בפאה וכן נלמד מדברי תו' שבת, וכ"ה בהדיא בתו' קדושין ג' א' ד"ה מה, ועוד נראה שאין מכניסין אותו לקיום דכל ח' מינים דתנן משמע שהן מתקיימין תמיד שאין מרקיבין כמו אגוזים ושקדים או שמיבשין אותן כמו ענבים ותמרים ואינן מרקיבין, אבל פירות שאין מיבשין אותן ודרכן לרקוב מקרי אין מכניסן לקיום, והלכך אתרוג ופירות לימון ותפו"ז פטורין ממת"ע שאין לקיטתן כאחת ואין מכניסין אותן לקיום.
ואף אם הוא ספק נראה דפטורין דלא שייך כאן קמה בחזקת חיוב דאמר חולין קל"ד א' דהכא ספיקו אם יש כאן כלל מצות פאה, וגם לא דמי לספק אי מ"ש או מ"ע, וכש"כ כאן דהוי ספיקא דרבנן לדעת ר"י שהביא סמ"ג דקיי"ל ל"ק לע"ל, ואף לדעת הר"מ הוי דרבנן כמו תרומ"ע וכמש"כ החינוך ואע"ג דלא כתיב בו בבאכם מ"מ כי היכי דילפינן מעשר מתרומה מסברא ה"נ מתנות עניים, וכן מוכח ל' הר"מ פ"א מה' מ"ע הי"ד, ועוד הוי דרבנן משום דשאר פירות אילן דרבנן וכמש"כ לעיל בשם ר"ת והר"ש והרשב"א, ומהרש"ס פ"א דפאה הכריע דכולן דאוריתא מהא דאמר חולין קל"ז א' עוקר מנין תולש מנין ומסקינן דדוקא במידי דאורחי' ואין זה אלא בפולין ועדשים, וסיים דה"נ במעשר דהא תנן נדה נ' א' כל שחייב בפאה חייב במעשר וסיים דגם שום ובצל דאוריתא, ואינו מובן דודאי מעשר ירק דרבנן כדאמר ר"ה שם, ובפסחים מ"ד א', אלא אכתי י"ל דקטניות דאוריתא, אבל לדעת ר"ת וש"פ צ"ל דהתם אסמכתא דמידי דאורחי' בכלל קציר מסברא כדאמר שם ברה"ג בנוצה של עזים וכדאמר בכורות כ"ה א' לענין שבת, א"נ גם בדגן זימנין דאורחי' לעקור וכדתנן ב"מ ק"ג מקום שנהגו לעקור יעקור, וכל שמנהג המקום כן י"ל דהוא בכלל קציר, ולדעת רמב"ן דפאה נהגא בכולהו ניחא, וממתנ' דנדה ל"ק כיון דמדרבנן נהגא גם מעשר בכולהו מקרי חייב במעשר דמתנ' איירי בדרבנן כמש"כ תו' שם, [ובנדרים נ"ה א' מבואר דלר"מ כל מידי דמידגן בכלל דגן וא"כ חייבין מה"ת, אבל לרבנן שם אין דגן אלא ה' מינים, ומיהו אין להכריע משם דהן פטורין מה"ת די"ל דאתרבו מקרא לחיוב והא דפריך התם מאי כפרוץ כו' היינו דתבואת השדה בכלל דגן וכמו שפי' הרא"ש והר"ן אבל לפי' המפרש שם מוכח דפולין אינו חייב מה"ת לרבנן,] וצ"ע, ועי' שביעית סי' ז' ס"ק ט"ו.
ג) בירו' פאה פ"א ה"ד אמר אפי' קציר אורז ודוחן חייב בפאה, ויש לעי' הא אמר ר"ה י"ג ב' עשוין פרכין פרכין א"כ אין לקיטתו כאחת ותנן שם במתנ' דכל שאין לקיטתו כאחת פטור מן הפאה, וצ"ל לפי' תו' דכיון דנגמר בב"א חשיב כנלקט בב"א וכעין דאמר בירו' שם ברוטבי תמרים הואיל ומטילות שאור בב"א, אבל לא דמי דהתם מה שממהרים ללקוט אותן שזבין דובשנין אינו עיקר קצירה, אבל מה שקוצרין ב' פעמים את האורז מפני שאין מתיבשין בב"א הוי ב' לקיטות ממש, ואפשר דכל הקצירות הן בהפסק מעט ומ"מ חשיב לקיטה בב"א, ודוקא בהפסק ימים רבים חשיב אין לקיטתו כאחת, ועי' תו' ר"ה י"ב א' ד"ה איידי, שכתבו א"נ אחרון אחרון אין לקיטתו כאחת כולי האי, והנה האחרון לגבי הראשון הוי אין לקיטתו כאחת, וע"כ דלא קפדינן בזמן מועט, וה"נ באורז ודוחן אין מפסיקין בהן ימים רבים, אלא בזה הן משונות משאר מינין שקצירתן נכנס משנה לחברתה וזו שאמרו עשוין פרכין פרכין אבל גמ"פ הן בשנה אחת, אבל לישנא ל"מ הכי, אלא קושטא קאמר שלקיטתן מארכת ימים מועטים ולפיכך שכיח טפי שמקצתן משנה זו ומקצתן בחברתה, ולמאי דמבואר בירו' שאין הבאתן שליש בב"א י"ל דלקיטתן כאחת וניחא.
ראיתי לקבוע פה את הנדפס בחוברת "תורת הארץ", כי יש דברים הם עניים בזה ועשירים בזה:
א) ירוש' פאה פ"ג ה"א מפני שאין הראשון ממתין לאחרון שבהן, וכתב הגר"א דאפ"ה חייב בפאה וחשיב לקיטה כאחת משום דאינן נפסדות אם ימתין הראשון על האחרון, משא"כ בתאנה, ולכאורה שמעינן מכאן דדבר שאין מתבשל כאחד ואינו נלקט כאחד, כל שאפשר לראשון להמתין לאחרון מקרי לקיטה כאחת, אבל לא מסתבר כלל, דתנא תני לקיטתן כאחת ואנן ניקו ונימא דראשון יכול להמתין, ועוד דלעיל פ"א ה"ד אמר דרוטבי תמרים, חשיב לקיטה כאחת, משום דנגמרין כאחת, ואי קציר דמיניה ילפינן אינו נגמר כאחת, אלא שאפשר לראשון להמתין לאחרון בדין הוא דרוטבי תמרים, שאין תמרים הזבים יכולים להמתין בלקיטתן לאחרון, לא מקרי לקיטה כאחת, ולכן נראה דסתם קציר כל השדה נקצרת כאחת, ר"ל שדה שהיא אחת לפאה נקצרת כאחת, [ומנמר שדהו לרבנן דנותן פאה אחת, ומ"מ חשיב לקיטה כאחת, משום שאין רוב בני אדם מנמרין, ובזה חלוק זורע שבת וחרדל בג' מקומות [ר"ל שאין בין מקום למקום מה שראוי' להפסיק לפאה] דהתם רוב ב"א אין ממתינן /ממתינין/ בראשון לאחרון] אבל זורע שבת וחרדל בג' מקומות כיון שהם חלוקים לפאה בעינן דמקום אחד שהוא אחד לפאה נלקט כאחד, ולפ"ז בעינן לקיטה כאחד ממש [ולקיטה כאחד מקרי אפילו שוהה ימים מועטין בלקיטתו כדרך כל הפירות הנלקטים כאחת, ולאפוקי פירות שחלוקין בטבען ושנוין ניכר להדיא שאין נגמרין כאחת, אלא לאחר ימים רבים, וכל' הר"מ פ"ב ה"ב לאחר כמה ימים, או שהן מתקיימין במחובר ואינן מתקיימין בתלוש ומלקט יום יום ואוכל] והא דרוטבי תמרים מקרי לקיטה כאחת, משום דהתם נגמרו כולם ועומדין ללקיטה כולן, אלא עד שמכין ב"ה עצמו ללקיטה של כל הפרדס מוכרח ללקט את האחדים שזבין דובשנן ומקרי לקיטה כאחת, וקרוב הדבר לומר דמין שאינו מתבשל כאחד, ומתקיים במחובר טפי מתלוש דמקרי אין לקיטתו כאחד, אם נלקטין כאחד מפני הדחק, כגון שאין לו פועלים ללקיטת יום יום, או שלוקטים להוציאן לארץ אחרת, שרוב בני אדם עושים כן במקום הזה, לא מקרי בשביל זה לקיטתן כאחד וכ"ש שמתחילין ללקט מעט מעט, ואח"כ מלקטין כאחת, אף שרובן נלקטין כאחת מ"מ כיון שהלקיטה כאחת היא מפני סבה חוציית וגם התחילו ללקט מעט מעט לא מקרי לקיטה כאחת [כאשר נתוסף לי הבירור בזה נודעתי כי בפרדסים הגדולים הלקיטה מפוזרה, מתחילה מחדשי תשרי חשון ונגמרת בחדשי שבט אדר ולוקטין את המתבשל ראשון ראשון אף בשעת שלוחן לחו"ל, וממש אין רוב המין נלקט כאחת, ואין דוגמתן בלקיטה מפוזרה בכל הפירות שבעולם] ולענין ד"ז כל שהולך ומשביח במחובר, ואחרים כבר הגיעו לשבח זה מקרי אין לקיטתו כאחת, כל שדרך בני אדם להמתין על שבחם ולהקפיד על שבחן, אף שהגיעו כולו לשיעור פירי, ויש להוכיח דבמה שהראשון אינו מפסיד לא סגי ממש"כ תוס' קדושין ג' א' דאתרוג לא מקרי לקיטתו כאחד אע"ג דאתרוג אינו נפסד במחובר שהרי דר משנה לשנה.
ב) שיעור מכניסו לקיום משמע מהא דחשיב במתני' תבואה וקטניות חרובין ואגוזין שקדים גפנים ורמונים זתים ותמרים (אוג אינו ידוע לן) דבעינן אינו נרקב כלל אלא ראוי לכל השנה, ואין להקשות מאתרוג דלא פטרוהו רבותינו בתוס' קדושין ג' א' אלא משום אין לקיטתו כאחד, ומשמע דחשיב מכניסו לקיום, אילו דנו רבותינו מסברא הוי קשיא, אבל דרך רבותינו להתמך תמיד בגמרא, ומה דקים להו דאתרוג אין לקיטתו כאחת כונתם דאם אתרוג הוי בריכה אחת הרי מוכח ממשנת בכורים דלא כר' נחמיה, ואדמקשה ר"י לר"ל ר"ה ט"ו ב' משביעית ומעשר +א"ה, כמדומה דצ"ל ואדמקשה ר"ל לר"י, ט"ו ב' משביעית אמעשר+ תקשה ליה משנת בכורים לענין מעשר, והלכך לא זקקו רבותינו לדון בסברא אי אתרוג מכניסו לקיום, אבל לקושטא דמלתא שפיר יש לומר שאין מכניסין אותו לקיום.
ג) ירו' פ"ב ה"ה קציר חו"ל מהו שתהא חייבת בפאה, הגר"א ז"ל פירש שקצר במחשבה להוציאו לחו"ל וע"פ שטתו ז"ל לעיל פ"א ה"ג דגרס יעשה קציר הקדש כקציר נכרי, אבל קשה ללמוד הלכה מדבר שאינו מובן לן, דאיך יתכן שיאמרו בגמרא שיעשה כקציר נכרי ולא הוזכר מעולם בגמרא דישראל שקוצר ע"מ למכור לנכרי יהא פטור מפאה, ועוד קשה לשון הגמ' כלום מעות הקדש מתחללין אלא בתלוש כו' היכן נזכר שקצר ע"מ למכור להקדש, הלא אפשר לפרש שקצר על מנת להקדיש, ובפשיטות הו"ל להקשות הלא בשעת קצירה עדיין הוא חולין, ברם נראין דברי הרש"ס שפירש קציר גבוה היינו קציר העומר ופריך הלא בשעת קצירה עדיין הם חולין ומשני שלא תאמר שיעשה קציר הדיוט כקציר הקדש [כ"ה הגי' ובירו' עם פיהרש"ס ג"כ ט"ס] ר"ל קציר העומר כיון שקצירתו מצוה ומצותו להקדש הו"א שאינו בכלל קצירכם ואיצטריך קרא לרבוי', ולפ"ז נלמד דלא איצטריך קרא לרבוי' בשביל שדעתו להקדישו דא"כ למה מפרש ליה לגמרא בעומר, לימא בדעתו להקדישו, אלא ודאי כל שהוא חולין בשעת קציר אין מקום לפוטרו בשביל מחשבתו לעשות ממנו אח"כ, דאין לנו עסק בעתידתו של הקציר, וכמו כן אין לנו לפוטרו בשביל שדעתו למכרו לנכרי, וכש"כ שאין מקום לפוטרו בשביל שחישב לאוכלו בחו"ל דמחשבה כזו אינה קובעת כלל דלמחר יכול לחזור, ואף אם הוציאו לחוץ יכול להחזירו לארץ, ואף אם היה הדבר נקבע ומעותד לחו"ל מ"ל אוכלו כאן מ"ל בחו"ל, וגם היכן מצינו דחיוב פיאה תלוי בתשמיש של הפירות בעתיד, ובריטב"א גיטין מ"ז האריך לפרש במכר שדהו לנכרי וחזר ולקח הפירות הבכורים דקדישי ומ"ש מלשו"פ, ואי קוצר ע"מ למכור לנכרי פטור אין צריך לחלק, אמנם לפי האמור נשאר לנו סוגיא דקציר חו"ל בלי פירוש, כי פירושי כל המפרשים ז"ל אינו מתישב, ואמנם אם ניתן רשות להגיה אפשר דגרסינן קציר חציו חו"ל מהו שתהא חייבת וכו' ור"ל שדה שעל הגבול וחציה בחו"ל והתחיל לקצור בארץ מיבעיא ליה אי חייבת, דכיון דעיקר המצוה היא שלא יקצור כולו לעצמו בלי נדיבות לעניים, וכל שלא גמר ליכא איסורא, והכא בגמר פאת שדה הוי מקום פטור, אין כאן פאת שדך בשדה זו כמו בקצר חציה והקדיש חציה, וגמר הגזבר שאינו מתחייב בעומרין שקצר, ואע"ג דהקדיש קודם שהתחיל לקצור חייבת חציה שהשאיר בידו, התם חילוק רשויות עושה כב' שדות וכאחין שחלקו, אבל ח"ל וארץ של אדם אחד י"ל דלא קרינן פאה בחציה של א"י עד שיגמור, וגרסינן מה הקדש חצי' אף חו"ל חצי' ור"ל כי היכי דהקדש פוטרת אף בחצי', כשגמר הקצירה בהקדש, אף חו"ל חצי' שגמר הקצירה בחו"ל, ופושט מהא דתניא קציר ארצכם ולא קציר חו"ל, ור"ל דקציר חו"ל אינו בכלל קציר כלל לענין פאה וחשיב פאת שדה בגמר קצירת א"י.
ד) לדעת הגר"א י"ל דאם יצאו לעמון ומואב מצרים ובבל חייבין מדבריהם וכמש"כ הראב"ד פ"א מה"ת הכ"ב [נראה דעת הראב"ד שם דאף ביצא בחו"ל הרחוק חייב מדבריהם] אבל דעת הר"מ שם למש"כ הכ"מ שם דאף ביצא לחו"ל החייב, פטור, אבל חו"ל הרחוק נראה דפטור מלשו"פ כמו דפטור מתרומע"ש, והא דאמרו חולין קל"ז ב' הכא בחו"ל היינו חו"ל החייב בתרומ"ע.
גם זה נדפם שם:א) דעת
תו' שבת ס"ח א' דאין חייבין בפאה אלא הני ח' דמתני', ומתנ' דוקא קתני, וכ"כ הראב"ד בפי' הת"כ, וכתב דחוץ מאלו או שאין לקיטתן כאחת או שאין מכניסו לקיום, או שהיו בזמן המשנה רוב המין מצוי בהפקר, וכ"ד הרמב"ן והרשב"א שבת שם דמתני' דוקא קתני, ומשמע להו דלשון המשנה לא יתכן דתני ושייר, ושמעינן דעת אלו הראשונים ז"ל, דאתרוג פטור מן הפאה, וכ"כ תו' קדושין ג' א', ומש"כ הרמב"ן והרשב"א שם בלשון ממ"נ, משום דקושטא דמלתא הוא דניחא שם ממ"נ ואין מקום שם לכנס בהכרעת הדין, וגם בגמרא יש לפעמים כיוצא בזה, ואף שדעת הר"מ דיש כיו"ב, ותני ושייר, וכן צדד הר"ש, וכן בתו' ר"ה ט"ו ב', מ"מ לענין אתרוג לא מצינו מי שיחלק, ובתו' קדושין כתבו דאתרוג אין לקיטתו כאחת, ושמעינן מדבריהם, דאע"ג דאפשר לעשות לקיטה כאחת, ואין הראשון מתקלקל, מ"מ כל שאין רוב בנ"א עושין כן ואין לוקטין כאחת, מקרי אין לקיטתו כאחת, וכפשטא דמתני' וכסתימת כל המפרשים.
ועוד הדבר יותר מוכרע מדברי ר"ת נדה נ' א' שבת ס"ח א' והרמב"ן והרשב"א והריטב"א שם שפירשו טעם הפטור דבדבר שלקיטתו כאחת נוח ליה לעני לדעת זמן הנחת הפאה שהלקיטה נמשכת זמן ארוך, וא"צ לבקר רק לימים, וכשיראה שהתחיל לקצור ישער מתי יגמור, אבל בדבר שאין לקיטתו כאחת, צריך העני לשמור עד גמרו, ויפסיד מביטולו, ולפי טעם זה הדבר מבואר דבלקיטה ממש הדבר תלוי.
ב) ולשון הגר"א [בשבת וחרדל] שכ' דאפ"ה הוי לקיטתו כאחת, כיון שאף אותן שנתבשלו אם עומדות על האילן אינן מפסידות כו' ר"ל דנלקטין כאחת ממש, אף שהלשון דחוק קצת, מ"מ הכונה מכרעת את הלשון, שהרי לא הוזכר בגמרא רק שאין מתבשלות כאחת אבל לא הוזכר דחרדל שנזרע במקום אחד אין נלקט כאחד, וב' מקומות שאין נלקטים כא' לא אכפת לנו כיון שהם חלוקין לפאה.
והל' אינו של הגר"א ז"ל אלא נכתב מפי השמועה, וגם שם בלשון נכדו הגרי"ס ז"ל סק"ב מבואר שפירש הכונה, דלא איכפת לן בבישול אלא בלקיטה, ואין מקום לספק לן הודאות בפשוטו, והמבואר בראשונים ז"ל וכמבואר סק"א.
ג) אין ראוי ליחס סברא זו [דכל שאין מתקלקל הראשון מקרי לקיטה כאחת] לרש"י מנחות פ"ו א', שאין לחדש נגד הפשט בדברים שאין החידוש נמצא בראשונים, ועוד דאכתי מבואר ר"ה ט"ו ב' דזיתים לקיטתן כאחת ואינן כעין ב' בריכות, והתם ודאי בלקיטה ממש תלי, ועוד יפלא מי הכריח לרש"י ז"ל לכל הטורח שזיתים אין נלקטים כאחת, והזיתים הראשונים לא יתקלקלו, הלא אין לנו ידיעה מהמציאות של טבע הזיתים בארץ בזמן המקדש, וכל הכרעת הדבר של רש"י ורבותינו בעלי התו' היא מלשון המשנה דקרי לי' זית ראשון ושני, וזה אין מכריח רק שהן ג' חלוקין, וגם זה אמת דהראשון ממהר להתבשל אבל מי יכריחנו לומר שאין נלקט כא', וכמו שפי' תו' באמת דהלקיטה כאחת.
וקרוב הדבר לומר שאין כונת רש"י, ג' לקיטות בחילוק זמנים, אלא מפני שהן מתבשלות זה אחרי זה הן חלוקין בטבען והלוקט מסדר כל מין בפ"ע, ולוקט ג' לקיטות אבל הן כולן בבת אחת, והתו' דקדקו על לשון רש"י שאינו מדוקדק.
ומש"כ הריעב"צ ז"ל דחשיבי כעין ג' שדות אינו מספיק, דהלא כשאמרו לקיטתן כאחת מיעטו לקיטות הרבה ומיעטו גם ב' לקיטות, וכל ב' לקיטות ע"כ הן חלוקות בחילוק קבוע וכש"כ לטעם ביטול עניים, והלא נותן פאה אחת לכל הזית, ועוד דתנא תני לקיטתן כאחת, ועוד דאכתי לא נתישבה סוגיא דר"ה ט"ו ב' דזית אינו כעין ב' בריכות, אלא ע"כ כמש"כ תו' דהלקיטה כאחת אלא שאין ג' זיתים חלוקין מפני שאחת מתבשלת יותר מחברתה [ולשון הש"מ אינו לישב קושית התו' אלא לפרש שיטתם והוא העתק מלשון התו' כ"י, ובתו' שלפנינו ג"כ רמוז הדבר, במש"כ אלא שזה מתבשל יותר מזה, ר"ל אלא צריך לפרש שזה שהן חלוקין הוא שזה מתבשל כו' אבל הלקיטה אחת ודלא כלשון רש"י].
ד) ורוטבי תמרים היינו שזבין דובשנן וכמ"ש הפ"מ וכ"ה בר"מ פ"ב ה"ב והתמרים בין יבשין בין רכים, ואין לפרש כונת רבנו רק לרוטבי תמרים, ויטילו שאור הוא לשון המשנה פ"ק דמעשרות מ"ב, והוא שיעור גידול שליש דחשיב כבר פירי.
גם זה נדפס שם:טרם אכנס
בדבריהם החביבים, אשנה את הראשונים - הדברים הם העתקה ממה שבלב ולא להגיד הכרעה - נרתע אנכי מדבר של חידוש בטבעי והפשטות היא תמיד האמת, ואמרו שאין לומר דבר שלא שמע מרבו, בלבי שהחילוק בין לקיטה כאחת ממש לאפשרות של לקיטה כאחת, היא רבת הערך מאד, ואם האמת דלקיטה כאחת ששנינו הוא אפשרות כאחת, היה הדבר שגור בפי כל הראשונים ז"ל מפרשי המשנה, והיו הדברים לראשית חובתם לפרשה ולהוכיח הראיות על זה, ושתיקתם כפירושם שהדבר כפשוטו, וזו בלבי ההכרעה היתרה מכל הראיות, ומה שתמכתי על טעם הראשונים ז"ל משום ביטול עניים, מלבד שהוא בתור ראיה היא מחזקת את הפשטות, דאם באפשרות כאחת תליא מלתא לא הי' הדעת מוליכם כלל לטעם זה ולא היו מעבירים בשתיקה על הסתירה הנופלת בדבריהם, ואמנם משום דלשון הגר"א לכאורה מורה ע"ז הארכתי.
והמעיין בכונת הדברים אין כאן מקום שיכוין הגר"א לזה, וכמ"ש בראשון, וגם היחוס לרש"י אינו עומד בפני שערי העיון, דרש"י ורבותינו בעלי התו' היו בזמן אחד ובמקום אחד, ואין כאן מחלוקת במציאות, אלא כל דבריהם דלו ממשנתנו במנחות שם, ואין שום רמז במתני' שמפסיקין בין לקיטה ללקיטה, אלא שהזיתים הראשונים נלקטין כולם לגורן אחד והשניים לגורן אחד, ואין עושין כל הזיתים של אילן לגורן אחד, אלא הראשון של זה מזווגין עם הראשון של רעהו, ומי הכריח לרש"י ז"ל להוסיף כאן דברים שאינן נוגעים לפשט המשנה ולפרש שהיה הפסקת ימים ביניהם להמתין עד שיתבשלו, אלא נראין הדברים שמה שהוסיפו התו' הוא תיקון הכונה בלשון רש"י.
ואם נניח דבל' רש"י מתפרש שיש ביניהם הפסקת ימים עדיין לא שמענו מפי רש"י ז"ל דהזית המתבשל יכול להמתין, ומנ"ל לרש"י ז"ל זה, דלמא מתקלקל, וכל זה רק חידוש וליחס אח"כ זה לרש"י, ורשאים אנו להאמין, כי רש"י ז"ל הסכים למעלה מה שאמרו נכדיו למטה, ואחרי שאין לנו אחד מהראשונים ז"ל להשען אין לנטות מהפשט, ולסניף, הן הראיות מאתרוג, למה שהסכימו התו' והראב"ד והרמב"ן והרשב"א דבמתני' לא שייר, וממש"כ כל הראשונים ז"ל טעם ביטול עניים, והרמב"ן כתב טעם זה על הכתוב כמבואר בהדיא בדבריו ז"ל, ואין זה טעם למצוה כיון שהוא פשוט הוא בכלל פשוטו, וגם סמכו על גמ' שבת כ"ג א' כמבואר בדבריהם ז"ל, ואף לראשונים דס"ל דכולהו דרבנן, א"כ הנדון ג"כ דרבנן ולמה יתקנו חכמים לחייב אפשרות כאחת, והלא יש ביטול עניים, אלא ודאי קושטא הוא דלא תקנו אלא בנלקט כאחת, וא"כ ע"כ מתני' הכי מתפרשא דהא במתני' כללה דאוריתא ודרבנן.
אמנם מה ששאלו מאורז ומדוחן שאלה היא, וכתוב אצלי בזה, והכרתי חובתי במכתבי הראשון, להזכיר אבל קשה עלי הטורח. [א"ה, ועי' לעיל עמ' 470 ס"ק ג'].
והנה חיוב אורז ודוחן בפאה מפורש בירושלמי פ"א ה"ד, דמרבה קציר אורז ודוחן וא"צ להוכחות, אמנם בתשובת השאלה, שהחילוק בין אורז ודוחן ושארי דאזלינן בתר השרשה מבואר בירו' שהן מביאין שליש בסוף השנה תמיד, ואחרי שאין מביאין כולם בב"א וגדילתן נכנס תמיד משנה לחברתה, א"א למיזל בהו בתר שליש, [ודברי רש"י ותו' ר"ה שפירשו דמן הדין הן ירק צע"ג וכן תניא בהדיא בתוספ' [כמדומה] פ"ב דשביעית דתבואה וקטניות בתר שליש].
ולפ"ז י"ל דהפסקתן בין הבכיר להאפל, הוא רק ימים מועטין ב' ג' ימים שאין מגעת למדת אין נלקטין כאחת, אלא ר"ל אין נלקטים כאחת אין לקיטתן אחת למעשרות, אלא יש מהן קדם ר"ה ויש מהן לאחר ר"ה, שזו עיקר המכוון בענין ההוא, ובאמת לפי הירו' אין אנו מוכרחים כלל לומר, שאין לקיטתן כאחת אלא שאין הבאתן שליש בב"א כמבואר בהגר"א שם, אלא לשון הראשונים ז"ל בר"ה שם ובר"ש שגם אין לקיטתן כאחת, אבל עיקר הכונה שאם ניזיל בתר לקיטה, עדיין לא נמצאם בשנה אחת, וזה יתכן אף בהפסק יום או יומים, וזה אינה מדת אין לקיטתן כאחת, ובתו' כתבו דגמ"פ כאחת אלא שאין מתיבשים כאחת, ומסתבר שאין זה רק טעם שאין גומרין הלקיטה ער"ה ומניחין מקצתן לאחר ר"ה, אמנם דבריהם ז"ל צ"ע שאם דרכו לכנס בהבאת שליש משנה לחברתה א"כ דרכן להלקט בשנה אחת וכמש"כ לעיל.
אשנה בקצרה כל הדברים שאין לקיטתן כאחת לא אמרו דאזלינן בתר השרשה, כיון שדרכן ללקט בשנה אחת ואין שנוי דין אורז רק שאין הלקיטה בשנה אחת, וא"כ עיקר המכוון שאין לקיטתן בשנה אחת ולישנא עשויין פרכין פרכין הוא רק טעם שאינו נלקט בשנה אחת, ואף אם הן כתבואה ממש, יתכן שאין נלקטים בשנה אחת כיון שטבען לכנס משנה לחברתה, אלא קושטא הוא שעשוין פרכין ולקיטתן מארכת מעט, וכל זה לפירוש תו', אבל בירו' לפי שפירשו הגר"א לא הוזכר רק שליש, ובעיקרו אין עלינו לישב קושיא, ואם אין נהי' מוכרחין לקבל החדושים, והפשוט אלים מכל, ולא יזוז מפני קושיא, אמנם כאן מאורז אין קושיא וכמש"כ.
במש"כ בפטור פאה של תפו"ז מחמת אין מכניסו לקיום.
א. בפה"ש סי' ה' ס"ק י"ד הביא דברי בה"ג דמכניסו לקיום ע"י ד"א חייב בפאה, ופי' לישב סוגיא דפסחים נ"ו ב' דהא דפריך שם ולית להו לאנשי יריחו כו' וכן הא דאמר ר"י א"ר הכא בראשי לפתות עסקינן היינו קדם שידע ברייתא דנותנין פאה ללפת ולכרוב [ולא גרסינן בראשונה היו אלא גרסינן נותנין פאה כו'] וקדם שידע ברייתא דבן בוהיין נתן פאה לירק, אבל לאחר שהובא ברייתא דנותנין פאה ללפת ור"ל לראשי לפתות וא"כ באמת ראשי לפתות חייבין וא"א לפרש בזה דמיחו בהם חכמים וע"כ מתנ' בשאר ירקות ואין זו תימא שאנשי יריחו נתנו פאה לירק שהרי גם בן בוהיין עשה כן, וכ"ז תמוה מאד שאין זו מסוגית הגמ' כלל דפריך בפשיטות ולית להו לאנשי יריחו כו' ומביא מימרא דרב דבראשי לפתות עסקינן ומסיים סוגיא בהכי ומתחיל ברייתא בענין בפ"ע ויהי' משמעו כת"ש ומותיב עלי' דרב ואסקי' בתיובתא ולעולם בשאר ירק עסקינן ומקיים ע"י ד"א באמת חייב בפאה, ולמה שבקה הגמ' דרכה וסגנונה התדירי בכעין זה, וגם גי' הגמ' בראשונה היו נותנין מוכרע מהא דסמיך לי' אגב גררא בראשונה היו מניחין עורות כו' ועוד דבירו' אמר בהדיא דר"י ור"ש אאנשי יריחו קיימו ואף דבל' ר"ח הנדפס הגי' ת"ר נותנין לא חש להעתיק אלא הנצרך לו לפרשו ובלא"ה פי' ר"ח שבידינו אינו בטוח בדקדוק הגי' והוא ממולא בהגהות המגיה, ובלא"ה אין כאן מקום לדון כיון דהגי' בראשונה היא מוכרעת מעיקר הסוגיא דודאי מקיים ע"י ד"א פטור מן הפאה וכדעת חכמים שמיחו באנשי יריחו וע"כ ר"י ור"ש באנשי יריחו פליגי.
ואי אפשר לסמוך במה שכתוב בבה"ג אחרי שהוא נגד הגמ' וכיון דלאו מתרצתא היא לא מותבינן מינה ואפשר דצ"ל ואי מינטר ע"י ד"א לא מחייב בפאה ואין ס' בה"ג מוגה בידינו.
ב. פסחים נ"ו ב' הכא בראשי לפתות, עיקר הדבר מבואר בברייתא דלק' דאנשי יריחו בלפת וקפלוט היו נותנין ועיקר מימרא דרב צריך לפרש הברייתא דמ"ט מיחו בהן חכמים הלא לפת וקפלוט מכניסו לקיום, אלא בגמ' קבעו דברי רב אמתנ' דמשמע לכאורה דבירק שאין מכניסו לקיום איירי דאל"כ למה מיחו בהן חכמים וכיון דבאין מכניסו לקיום איירי מ"ט דאנשי יריחו [והנהו אנשי יריחו נראה דחכמים ידועים היו וכל' הגמ' אמרי נהרדעי אמרי במערבא דבאינשי דעלמא לא הוי מתמהינן וגם מכל הני דמתנ' הכי מוכח] ופירשה רב דבראשי לפתות איירי ובהכי מתפרשא גם ברייתא.
והאי ראשי לפת פרש"י עלין וכן פרש"י חולין צ"ט ב' ובתו' שם פירשו דהיינו שרשין המתפשטין בארץ ואפשר לפרש כן גם הכא שהשרשין מתוך דקותן אינן מתקיימין כל כך אך כשכובשין האמהות אין מחתכין את השרשים וכובשין אותן כמו שהן אף שהשרשים עצמן לא היו מטריחין לכבשן [וכן פר"ח דקיומן אגב אמיהו הוא בכבישה, והנה במניחן כמו שהן העלין והשרשים הדקין נכמשין ונובלין וגם בכבישה אינן חשובין כל כך אבל כשכובשין את הלפת כובשין אותן עם העלין והשרשים וצ"ל דתשמיש הכבישה הוא עיקר תשמיש הלפת דאם אין עיקרו לכבישה אלא מיעוטא לא מקרי מכניסו לקיום ומיהו הלפת עצמו משמע דמתקיים אף בלא כבישה] ומיהו נראה דהכא לא פליגא אפרש"י דקושטא הוא דבין עלין ובין שרשיהן הדקין בכלל מכניסו לקיום ע"י ד"א.
ג. מסקינן דתרי תנאי ור"י סבר דהיו נותנין מלפת וכרוב ור"ש סבר דהיו נותנין מלפת וקפלוט ואפשר דלא פליגי אלא עובדא היכי הוי אבל אין מקום לחלק במכניסו לקיום ע"י ד"א בין לפת לכרוב וקפלוט ומ"ד דעובדא הוי בלפת וכרוב מודה דגם בקפלוט היו אנשי יריחו מחייבין בפאה אלא שלא היה בידיהן קפלוט או שעדיין לא לקטו את הקפלוט וכבר מיחו בהן חכמים וכן מ"ד דעובדא הוי בלפת וקפלוט מודה דגם בכרוב פליגי אלא עובדא לא הוי בכרוב, ואף שאין נפקותא בפלוגתתן מ"מ מפני חביבת ההוראה דקדקו בדבר, ואפשר דיש מקום לחלק בין מין למין וכל דראשיהן יותר חשובין יש לומר שהן בכלל הפירי ומקרי מכניסו לקיום אף שלא היו מטריחין לקיימן בשביל עצמן אלא אגב אמיהו מקיימין אותן, ואם נתפוש דכרוב ראשיהן יותר חשוב לר"י שמעינן דגם בכרוב מיחו בהן חכמים, אבל לר"ש לא שמעינן בכרוב, וכן באנשי יריחו לר"י י"ל דבקפלוט מודים דפטורין.
ובירו' אמר לא היו נותנין אלא מלפת וקפלוט שלקיטתן כאחת ואינו מובן מה בא לשלול אם בא לשלול שאר ירק א"צ טעם שאין לקיטתן כאחת אלא משום שאין מכניסן לקיום ואדרבה מדממעט להו משום שאין מכניסן לקיום משמע דלקיטתן כאחת, ואם בא לשלול כרוב א"כ מ"ט דר"י דאמר כרוב ולא קפלוט, ואין סברא דמר חשיב כרוב יותר לקיטה כאחת מקפלוט ומר חשיב קפלוט יותר לקיטה כאחת מכרוב, ואפשר דר"ש דאמר מלפת וקפלוט שלקיטתן כאחת ר"ל שלקיטת לפת וקפלוט הן בזמן אחד ובשעה שמיחו בהם חכמים בטלו את הפאה שנתנו שעדיין לא לקטום עניים והזכיר זה לחזק סהדותא דידי' שסימנא יהיב שבטלו את הפאה של שני מינין וזה לא יתכן בלפת וכרוב שאין לקיטתן כאחת ואי אפשר שיהי' בשדה פאה של שניהן בשעה אחת ור"י סבר לפת וכרוב ובאמת בשעה שמיחו לא היה פאת שניהם בשדה אלא מחאתם הועילה ללפת וכרוב שלא יתנו מהם מכאן ולהבא.
יו"ד סי' של"ב. [א"ה, עי' שביעית סי' ב' באורך].