סימן רא עריכה
יו"ד סי' של"א בקנס הלוים. [א"ה, עי' דמאי סי' א' סק"ב וסי' ב' סק"ג].
א) יו"ד סי' של"א בהגר"א סק"ו כ' לפרש הא דאמרו יבמות פ"ב ב' דר"י סבר תרומה בזה"ז דאוריתא ורבנן סברי בזה"ז דרבנן היינו משום דר"י דריש אשר ירשו אבותיך וירשתה ממילא משמע דמקיש ירושה שני' לראשונה, ואינו מבואר דהא לכו"ע דעזרא קידשה מה"ת, ואי יבואו רוב ישראל ינהגו כל הדברים כמו בקדושה ראשונה, אלא כשלא באו כולם אין נוהג יובל ולא בתי ערי חומה ולא שביעית ולא חלה, אלא בתרומ"ע נחלקו אמוראי בירו' אי דינן כחלה, ואיך נשמענה מהא דר"י דדריש ירושה ראשונה ושני' יש להן שלישית אין להן דחייבין גם בתרומ"ע, דלמא כשיבואו כולם חייבין בכל והשתא חייבין בלקט שכחה ופאה וכלאים וספק ערלה ובכורים, ועוד דא"כ אמוראי דבירו' פליגי בפלוגתת ר"י ורבנן והו"ל למימר הלכה כר"י או הלכה כרבנן וכדאמר בגמ' לימא כתנאי, ועי' שביעית סי' ג' סק"ט, ומש"כ עוד רבנו דבחולין ז' א' מבואר דק"ש קדשה לע"ל צ"ע דלא אמרו אלא דק"ר בטלה ומנ"ל למידק דק"ש בזה"ז לא בטלה.
ובל' רבנו משמע קצת דקדושה שני' היא מדרבנן לגמרי, אבל בר"מ ל"מ כן, אלא דוקא תרומ"ע דרבנן, אבל שאר חובת קרקע נהוג מה"ת.
ב) שם כ' דבזה"ז יש קנין לנכרי כמו בסוריא, וכ' רבנו דכ"ה בסה"ת, והנה לפ"ז אף חיוב דרבנן ליכא כמו בסוריא, אבל הדברים צ"ע דא"כ מאי פריך גיטין מ"ז ב' מדאוריתא לא הלא בפשיטות לא איירי משנתנו בבית ראשון אלא בבית שני שאין קדושת הארץ אלא מדרבנן ויש קנין לכו"ע, מיהו הא ל"ק דלענין בכורים מודה הר"מ דבבית שני דאוריתא כמש"כ סק"א ובכורים אחר בית שני ליתא, אבל קשה הא דאמר בכורות י"א ב' בלוקח טבלים מן הנכרי דמעשרן משום שאין קנין ואמאי הלא בבית שני ובזה"ז לכו"ע יש קנין לנכרי ופטור לגמרי, וכן במנחות ל"א א' אמר למה לא קנה מן הנכרי ומשני קסבר אין קנין, והלא בזה"ז יש קנין וצ"ל דכל הני סברי ק"ש קדשה לע"ל ותרומ"ע בזה"ז דאוריתא, אבל קשה במנחות שם ל"ל לאוקמי לבר מהלכתא לימא משום דבזה"ז יש קנין ואף חיוב דרבנן ליכא, ועוד תקשה לא"ד שם דא"ל לך קח מן הנכרי והלא בזה"ז הוא פטור ובגמ' שם משמע דההיא דרש"ש הלכתא היא, ומיהו להך לישנא ודאי לאו הלכתא היא דקיי"ל אין קנין, ועוד למה מוקי בגיטין מ"ז א' בסוריא הלא אין חילוק בין סוריא לארץ אלא בבית ראשון אבל בב"ש ובזה"ז סוריא וא"י שוין וסתמא התנא איירי בבית שני ובזה"ז שהוא נוגע הלכה למעשה ולא שיניח זה"ז ואיירי בסוריא בב"ר.
וכן הר"מ שהעתיק בפ"א דתרומות כל ההלכות החלוקות מסוריא לא"י ולא הזכיר דעכשו אין חילוק ביניהם בדין יש קנין ודאי לא ס"ל כסה"ת, ועי' שביעית סי' ג' סק"ח עוד ראיות דשביעית בזה"ז בא"י נוהגת בשל נכרי, וכ"ד תו' סנהדרין כ"ו א' וכמש"כ הגר"א, ועוד ראי' מהא דאמר בכורות י"א ב' במפקיד אצל הנכרי כפירותיו ואמר א"ב למיתיב לכהן ופריך להא דאמר מעשרן והן שלו אלמא דמוקי למתנ' בנכרי שמכנסו משל עצמו וא"כ למה מעשרן כלל הלא בזה"ז יש קנין, ואפשר לדחוקי דסבר תרומה בזה"ז דאוריתא, ובירו' דמאי פ"ג פריך לר"ש דאמר דמאי הא ר"ש סבר יש קנין ומשני מודי ר"ש דחייב מהלכה, וצ"ל נמי דסבר תרומה בזה"ז דאוריתא.
ג) שם ס"ק י"ד כ' דפלוגתת ר"ע וחכמים בא"י ושם פסק הר"מ כחכמים אבל בסוריא מודים חכמים, וצ"ע דהא בא"י חייב מדרבנן אף בלקח פירות, וצ"ל דהכא לענין דאוריתא פליגי, וסברי יש קנין, ומדברי רבנו משמע דפליגי לענין אי חייב ליתן לכהן המעשרות, אבל ל' פטור וחובה לא משמע כן, ומיהו עיקר הדבר צ"ע דהא הר"מ בפ"ב מה' מעשר ה"ח כ' דאם היתה הקדש בשעה שהגיעה לעונת המעשרות פטורה ומבואר דאף התוספת פטור כר"ע אף בא"י וכמש"כ שביעית סי' א' ס"ק כ"ב.
שם ס"ק כ"ו כ' רבנו טעם למה בא"י חלקו של עכו"מ חייב משום אין ברירה הלא מדאוריתא פטור חלקו משום מירוח עכו"מ, ולענין דרבנן יש ברירה, וכ' הטעם משום שכבר נתחייב קדם מירוח, ור"ל שאם לקח ממנו ישראל קדם מירוח ומירחו ישראל היה ספק דאוריתא ואמרינן אין ברירה, וכיון שנולד הספק בדאוריתא אף שנתגלגל אח"כ לדרבנן אמרינן אין ברירה, מיהו עדיין לא נתישב דהא כיון דאין קנין אין לן נפקותא בדאוריתא אם יש ברירה או אין ברירה, ועיקר הספק נולד בדרבנן כשמירחו נכרי, ואולי ר"ל משום שעומד בחזקת חיוב, אבל צ"ע שקדם מירוח אין איסור טבל מדאוריתא, וגם חיובו לענין שאפשר לעשרו מה"ת, פקע בודאי בשמירחו נכרי, אלא הספק אם יש כאן חיוב דרבנן.
שם ס"ק כ"ח ונראה דה"ה לענין קנין נכרי כו', מדברי השו"ע אין הכרע די"ל דבמירחו נכרי קאמר דבא"י כיון דתחלתו דאוריתא מחמרינן בסופו ואמרינן אין ברירה אבל בזה"ז כיון דתחלתו דרבנן אמרינן יש ברירה, אבל במירחו ישראל י"ל דחייב אפי' בזה"ז.
ומש"כ רבנו לפרש כן דברי רמ"א שכ' אך לא נהגו כן ור"ל שאנו נוהגין למפטר הנלקח מן הנכרי קדם מירוח בא"י, אין הדבר מוכרע ואפשר כונת רמ"א להקל בספיקות ובשאר דברים דקילי איסורי דרבנן.
ומדברי הכ"מ פ"א מה"ת והרדב"ז שם נלמד שנהגו להחמיר בא"י בלקוח מן הנכרי קדם שנגמרה מלאכתו, וכן מבואר בברכ"י בגליון לעיל ס"ד בשם כמה אחרונים ז"ל, ועי' לעיל סק"ב. [א"ה, ועי' שביעית סי' ד' סק"ד ד"ה ועובדא, וסי' א' סק"ג, וסי' ג' סקכ"ה, כלאים סי' ד' סקכ"ג ד"ה ולמדנו, דמאי סי' ח' סק"ז].
יו"ד סי' של"א סי"א. [א"ה, עי' דמאי סי' ט' סקכ"א].
יו"ד סי' של"א סי"ב. [א"ה, עי' לעיל סי' ר' סק"א, שביעית סי' ב', וסי' ג' סקל"ג, דמאי סי' ט"ו סק"ד, מעשרות סי' ג' סקכ"ה].
יו"ד סי' של"א סי"ג. [א"ה, עי' שביעית סי' ז' סקכ"ה].
ד) יו"ד סי' של"א סי"ד אין מפרישין תרומ"ע מירק בחו"ל, זה מדברי הר"מ פ"ב מה"ת ה"ז, והוא מירו' פ"ד דחלה והביאוהו תו' חולין ז' א' והר"ש פ"ק דמעשרות, והתו' פירשוהו קדם שבטלו הרובים, והנה לפ"ז גם מדגן תוי"צ אין מפרישין בחו"ל אלא תרומה גדולה כדאמר בירו' שם, ומיהו ע"כ בירו' איירי בחו"ל הרחוק דהא מצרים ובבל ועו"מ מפרישין גם מעשר כדתנן פ"ד דידים, וקשה לפ"ז מנ"ל שאינו נוהג מעשר ירק בחו"ל באותן הארצות שגזרו הנביאים והזקנים, שהרי כ' לעיל שאין מעשר נוהג בחו"ל אלא באותן ד' הארצות וע"כ הא דכ' כאן שאין מעשר ירק בחו"ל היינו באותן ד' הארצות, וזה אין לו מקור, ואפשר לפרש כמו שפי' הר"ש דלאחר שבטלום לא השאירו אלא ת"ג בדגן תוי"צ, אבל קשה א"כ הו"ל להתנות בחו"ל שאין חייבין בהן אלא ת"ג ולא שאר מעשרות, ועיקר הדבר קשה איך בטלו הרובים תקנת נביאים וזקנים, והגר"א ז"ל בחלה שם פי' הא דאמר לא חשו אלא לת"ג קאי על שאר פירות קדם שבטלו הרובים, וגם לפ"ז לא נתישבו פסקי הר"מ והשו"ע שסתם לעיל דמעשר נוהג בחו"ל ולא הוציא אלא ירק, ועוד למה חייבו בזה"ז כיון שבאו רובים ובטלום.
יש לעי' לפר"ש דההיא דירו' לאחר שבטלום קאמר, א"כ מקדם לכן היה נוהג מעשר ירק בחו"ל, א"כ מאי משני בירו' פ"ד דחלה בהא דפריך למה לא גזרו על הבקי' במנעליהן באו מאלכסנדריא ופי' הגר"א דרובן מחו"ל אכתי הלא גם חו"ל חייבת במעשר, וי"ל כיון דהבקי' אינו אוכל אדם מן הדין לא גזרו על של חו"ל.
שם בשו"ע וכן ירק הבא מחו"ל לארץ אע"פ שיש עפר בעיקריהן פטור, והוא ל' הר"מ שם, לא אתפרש מאי רבותא של עפר בעיקריהן ואפשר דר"ל אע"ג דהוי גמרו למעשר ביד ישראל בארץ ויש לו להתחייב כמש"כ לעיל סי"ב מ"מ פטור, ולמדו מהא דאמר בירו' שם במנעליהן באו מאלכסנדריא ופירשו שבאו עם העפר בעיקריהן, מיהו פירוש הירו' אינו מתישב דאכתי למה לא גזרו הלא השתא הן גדילין בא"י, ואי ר"ל דהשתא נמי רובן של חו"ל אכתי אין זה טעם מספיק להקל באותן הגדילין בא"י ועוד רובן לא הוזכר כאן, ועוד יש לעי' במה שפירשו שהוא מין ירק הלא אמר התם דכרשינין בימי דוד גזרו ואילו ירק בימי חזקי' גזרו עליו כדאמר נדרים נ"ה א', והיה נראה לפרש דהבקי' הוא כעין כרשינין והוא כעין דגן אלא שאינו נאכל אלא ע"י הדחק בשנת רעבון וכשגזרו עליו מלתא דדגן גזרו עליו, והא דאמר בירו' במנעליהן באו מאלכסנדריא, ר"ל שבאו בזמן מאוחר לא"י, ובזמן שגזרו לא היו בא"י, וכיון שלא גזרו עליהן בזמן ההוא שוב לא גזרו עליהן, ולפ"ז אין לנו מקור לפטור ירק חו"ל הבא לארץ ונגמר למעשר בארץ.
ובמנעליהן באו ר"ל בעפרן שכשבאו לגדלן בארץ הגינו על השרשין שלא ייבשו ויוכלו לזרען והביאום בעפרן וביאה זו מתיחסת בעיקרה על ביאת המין שהועתק גידול המין בארץ מאלכסנדריא.
אבל אנו אין לנו אלא דברי הר"מ והשו"ע.
יו"ד סי' של"א סט"ז. [א"ה, עי' לק' סק"ה].
ה) ע"ד הזיתים שלקחו מעצי הערבים שעזבום ואזלו להן, נראה דהפירות חשיבי אבדתן והוו הפקר, ואם זכו ישראל אחר הבאת שליש הן פטורין ממעשר מדין הפקר כיון שהי' הפקר שעה אחת אחר הבאת שליש, אף שהי' המירוח ביד הזוכה, כמבואר בחזו"א שביעית סי' ב', וקנין ישראל היה ע"י תיקון כגון שהשקה או שנכש וכיוצא בו, דכיון דהפירות הן מחוברין קנינם כדין קרקע שנקנית בחזקה, ואף אם הישראל עשה התיקונים אלה ע"י פועלים עכו"ם דעת הקצוה"ח בתשובה הנדפסת בסוף ס' אבני מלואים סי' כ"ה דחשיב קנין, ואפשר עוד דכיון דכל קנינם של העכו"ם בא"י היתה ע"י כבוש מלחמה כיון שעזבוה ובטלה שליטתם עליה, בטל קנינם, ואפשר לישראל לזכות כזוכה מן ההפקר, וא"כ קנו כל הפירות בחפירה כל שהוא בקרקע.
אבל יש לחוש שהרבה מן הפירות זכו ישראל קודם הבאת שליש, ואין בהם פטור הפקר, ואמנם אף אם יש בהם פטור הפקר קיי"ל דאם עשו גורן מפירות הפקר חייבים במעשר מדרבנן, כמבואר בראב"ד פ"ב מהל' תרומות הי"ב, ועי' חזו"א שם סק"ה, ולדעת הכ"מ בדעת הר"מ דהתוספת חייב, הובא בחזו"א שביעית סי' א' סקכ"ב, אפשר דגם בהפקר התוספת ביד הזוכה חייב.
ועל דבר להשליך לתוך השמן דברים הפוסלים מאכילת אדם, הנה מעיקר הדין חייבין לשרוף תרומה טמאה כמש"כ תו' ביצה כ"ז ב' ד"ה ועל, אף שאנו נוהגין להקל בקבורה מפני שטורח עלינו שריפתן וחיישינן שמא אתו עלה לידי תקלה, מ"מ קלקול בידים אפשר דאסור וכעין דאמרינן פסחים כ' ב' גרמא אין בידים לא, ועוד דלקלקל כדי לשמש בהן אסור שמא יבוא לשמש בהן קדם שיקלקלם כמש"כ תו' פסחים ל"ד א' ד"ה בשליקתא, אבל אף אם נימא דמותר לפוסלן, אכתי לא נרויח כלום להתירן לזר, דאע"ג דתרומה העומדת לאכילה כיון שנפסלה מאכילת אדם פקע מינה שם תרומה, וכדתנן עוקצין פ"ג מ"ד השבת משנתן טעם בקדירה אין בו משום תרומה, זהו דוקא בתרומה טהורה העומדת לאכילה, אבל תרומה טמאה העומדת להסקה, ומ"מ אסורה לזרים, וכמש"כ תו' פסחים ל"ד א' ד"ה מחמין, לא מהני פיסולה מאכילה כלום להתירה לזרים דהא מעיקרא נמי להדלקה קיימא, וזו מפורשת בתו' שם שפי' דאיירי לכהן שהרי מוקמינן לה בגמ' בשליקתא ומאיסתא דכבר נפסל מאכילת אדם ומ"מ אסור לזר ליהנות בשעת הדלקתו, אבל יש לדחות דשליקתא ומאיסתא לא מקרי נפסל מאכילת אדם אלא שזה משמר שלא יבואו לידי תקלה שאין אדם טורח לנקות החיטין המאוסין, אבל כיון שאפשר לנקותן, יש לומר דעדיין לא נפסלו מאכילת אדם, אבל ברש"י שם ד"ה ללוש, מבואר דבשליקתא ומאיסתא נפסלו מאכילת אדם ואינן מטמאין עוד בטומאת אוכלין, ומיהו ברש"י שם מבואר דאפי' לזרים מותר שפי' דטהרה המוזכר שם היינו לרבי עצמו דהיה אוכל חולין בטהרה, ומבואר דעת רש"י דכיון דנפסל מאכילת אדם מותר לזרים, אבל התו' חולקין, ויש מקום לומר דהתו' ס"ל דשליקתא ומאיסתא לא נפסל מאכילת אדם וכמש"כ לעיל.
ואפשר דאפילו תרומה טהורה העומדת לאכילה ונפסלה מאכילת אדם עדיין אסורה לזרים להסקה, וממתני' דעוקצין אין ראי', דהתם כיון שכבר שימש בהן שימוש הראוי להן פקע מהן איסור תרומה וכמש"כ תו' מנחות ס"ט א' ד"ה דבלע, בזר שבלע שזפין של תרומה דפקע מינייהו שם תרומה כיון שכבר נעשה תשמישן הראוי להן, ואין חילוק בין זר לכהן שהרי התו' שם סמכו דין זה להא דאמרו בכריתות כהן שסך תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו.
מיהו בנידון שלפנינו אין צריך לכ"ז, דהא שמן לכתחילה ניתן לאכילה ולסיכה כדתנן פ"ח דשביעית מ"ב ובר"מ פי"א מהל' תרומות ה"א, לא שייך למידן שתפקע שם תרומה מינה אלא א"כ נפסלה מסיכה אבל כל שלא נפסלה מסיכה ודאי דינה כתרומה שזר אסור בסיכתה ולפיכך אם נעשה בורית מהשמן של תרומה תהא אסורה לזרים, ותו לא מידי.
ואף לכהן אסורה שהרי כהנים בזה"ז טמאים ואסורים בסיכת שמן טמא משום טומאת הגוף וכדאמר נדה ל"ב א', ואף לכהן טהור אסורה סיכה בשמן טמא כיון דסיכה אסורה משום שתיה.
תוכן הדברים, תרומה שנפסלה מאכילת אדם, מותר לשורפה וכדתניא בתוספתא פ"ט דתרומות תרומה שנפסלה מלאכול אדם כו' ושורפין אותה במקומה, ועוד תניא התם פ"א נותנו בפונדתו עד שיסריחו, ומ"מ אפשר דאין לזר ליהנות ממנה בשעת שריפתה וכמש"כ לעיל, בד"א בפירות וכיו"ב אבל בצק ופת שראוין לחמע בהן אפשר דאסור לשורפן כיון שעומדין לחמע בהן, אבל אין זה מוכרח די"ל דכיון דבא לשורפן בטלין וכמו שאמרו פ"ד דחלה ה"ג וכמו שפי' הגר"א שם ומהא דתניא שם אין מחייבין אותו לאכול פת שעיפשה אין ראי' דמותר לשורפה אלא שאין מצוה באכילתה קאמר תדע שהרי תניא שם ולא תבשיל שעברה צורתו, ועברה צורתו אינו נפסל לאדם אלא שהוא פגום. [א"ה, ועי' לעיל סי' קצ"ג, דמאי סי' ט"ו סק"א, שביעית סי' ד' סק"ג].
ו) יו"ד סי' של"א סי"ט, כ' דלוקח פירות מן הנכרי בשביעית וגמרן ישראל חייבין במעשר והוא מהב"י ודעתו ז"ל דהא דשביעית פטורה מן המעשרות אינו אלא משום הפקר וכיון דביד נכרי אינו הפקר וכשלוקח ממנו בתלוש נמי מותר לזכות בהם דפירות שביעית הן שלו עד הביעור וכדאמר קדושין נ"ב א' המקדש בפירות שביעית מקודשת, והלכך חייב במעשר וכ"כ רש"י ר"ה ט"ו א', אמנם אין כן דעת תו' שם וכמש"כ שביעית סי' ז' סק"ט, אלא פירות שביעית פטורין מן המעשר בכל ענין, ושם כתבנו ראי' לזה שלא מצינו בתורה איזה מעשר נוהג בשביעית, וע"כ לאו ראי' היא דהא למ"ד קדשה לע"ל אי ס"ל כרבי דבזמן שאין כל ישראל עליה שאין נוהג יובל אין נוהג שביעית ומ"מ מעשר נוהג וצריכים אנו לדעת איזה מעשר נוהג בשנה שביעית, ואף למ"ד לא קדשה לע"ל מ"מ משגלו שבט ראובן דבטל יובל אכתי לא בטל מעשר [זולת דעת הר"מ דגם מעשר בטל מה"ת] ועוד אילן שחנט אחר ר"ה של שמינית שאין בו שביעית וכמש"כ שביעית סי' ז' וחייב במעשר ולענין מעשר אזלינן בתר חנטה עד ט"ו בשבט וא"כ צריך לדעת איזה מעשר [ומיהו אפשר דהתם מפרישין מ"ש כדין שנה ראשונה דאל"כ נפטרי' לגמרי, וצריך לחלק מאתרוג של ששית שנלקט בשביעית דפטור מן המעשר].
ועוד ראי' דשביעית פטורה מן המעשר אף בלא הפקר מהא דאמר בירו' מ"ש פ"ה ה"ב [הובא בתו' ב"ק ס"ט ב' ד"ה קדש] לב"ש דיליף רבעי ממ"ש לענין שנה שביעית שלישית וששית הואיל ואין בהן מ"ש לא יהא בהן רבעי ומשני שלישית וששית יש להן מעשרות שביעית אין לו מעשרות כל עיקר, ואי פטור שביעית משום הפקר אין לו ענין לשביעית שבכל השנים הפקר פטור וגם בשביעית כל שאינו הפקר כגון לוקח מן הנכרי חייב, אלא משמע דפירות שביעית פטורין, ועי' רש"י משפטים כ"ג י"א מה חיה אוכלת בלא מעשר כו' מכאן אמרו אין מעשר בשביעית ומשמע דלא משום הפקר, ואפשר דילפינן הפקר משביעית, ומיהו בירו' פ"ק דמעשרות יליף הבקר מקרא דאין לו חלק ונחלה עמך, ועי' ר"ש פאה פ"ו מ"א משמע בירו' שם דפטור שביעית משום הבקר ומ"מ אצטריך קרא כיון דרחמנא אפקרי' משום קדושתו הו"א דלא אמרה תורה להקל ולאפקועי מצוות.
ומיהו אי קיי"ל כרבי דשביעית בזה"ז דרבנן ותרומה דאוריתא א"כ ליכא למפטר שביעית אלא משום הפקר ולוקח מן הנכרי חייב.
אבל באמת תימא אי איכא שום צד שחייבין פירות שביעית מה"ת במעשר, א"כ ע"כ דידעו חכמים אי נוהג בו מ"ש או מ"ע, ובפ"ד דידים משמע דליכא שום צד חיוב מה"ת בשביעית דאל"כ הוו מתקנו רבנן כעין דאוריתא כמו שלא דנו בכל שני שבוע, וכבר נתקשה בזה מהרי"ט סי' מ"ב מ"ג, ואפשר דהתורה פטרה שנת שביעית מן המעשר אף בזמן שאין נוהג שביעית כיון דהא דלא נהוג הוא משום שגרם החטא ולא באת תורה לחייב בדבר שאירע ע"י עונש החטא.
ולמש"כ רש"י כתובות כ"ה א' דלכך לא נהוג מעשר בז' שכבשו משום שמעשר בשנות שמטה תלי רחמנא וכיון שאין שמטה אין מעשר הדין נותן דכשגלו בני ראובן שאין יובל ואין שמטה לרבי אין מעשר, ולפ"ז להני דפסקו כרבי אין מעשר בזה"ז מה"ת. [א"ה, ועי' שביעית סי' כ"ח].
[במש"כ לעיל דלמאי דפרש"י כתובות כ"ה א' דלא נהגא תרומ"ע בז' שכבשו וז' שחילקו משום דמעשר בשביעית תליא לחלק את השלישי ואת הששי ממ"ש למ"ע וכיון דאין שביעית אין מעשר הדין נותן דלרבי דאם אין יובל אין שביעית לא נהגא תרומ"ע בזה"ז מה"ת י"ל דלא כתבו רש"י אלא להתחלת זמן החיוב דמצינו דאמרה תורה כי תבואו כי יביאך והיינו לאחר ירושה וישיבה והלכך תרומ"ע דלא כתיב בהו ביאה כמאן דכתיב בהו ביאה דמו כיון דרחמנא תלינהו בשנות השמטה, אבל כשגלו ב"ג וב"ר ובטלה שמטה ויובל מפני החטא אכתי תרומ"ע קיים ומנינן שמיטה לקבוע שנים ובשנת השלישית והששית מ"ע אע"ג דלא נהגא שמטה, וכ"מ מהא דחזק חזקיהו המלך והזהיר על הפרשת תרומ"ע כדכתיב ד"ה ב' ל"א אע"ג דכבר גלו ב"ג וב"ר בשנת י"ב לאחז כמש"כ רש"י מלכים ב' י"ז א'].
ולמעשה אחרי שההלכה רופפת ואנו נוהגין ע"פ השו"ע והרמ"א יש להפריש כשנגמר ביד ישראל ואין בזה משום הפסד שביעית בפירות שהפרישו לתרומה ותרומת מעשר, שהרי אינו חייב לאכלה, ואף אם היה מצוה לאכלה מותר לפרוש משום גדר לאיסור כדאמר חולין צ"א א' בשמנו של גיד של פסח שאין אוכלין אותו ואין חוששין משום לא תותירו ממנו דהעמידו חכמים דבריהם, וכש"כ כאן דמותר לפרוש מאכילת ספק תרומה בטומאה, וממילא אין איסור בקבורתו, וכמו שאסרו חכמים ספיחין, ונראה דמותר לגנוז ספיחין דלא ליתי לידי תקלה [עי' שביעית סי' ט' סק"ו] ונראה דנכון להפקיר קדם שימרח הפקר המועיל לאפטורי ממעשר כדי לצאת מידי ספיקא.
והסומך להקל כדעת מהרי"ט יש לו על מי לסמוך בדרבנן למאי דאנו סומכין על הפוסקים דבזה"ז תרומ"ע דרבנן וכש"כ בפירות האילן וירק, אבל פירות האילן וירק אין הדבר מצוי שיהא גמרו ביד ישראל.
אמנם בק"ש יש להחמיר אף שגדל ביד נכרי וכמש"כ לעיל סק"ב.
אח"כ ראיתי דאם אין קנין לנכרי להפקיע מיד שביעית גם דין הפקר לא נפקע והפירות הן הפקר אף שהן ביד נכרי, והב"י לשיטתו דכל זמן שהן ביד נכרי יש קנין ואין בפירות קדושת שביעית ולפיכך חייבין במעשר, אבל כבר כתב הגר"א שהן דברים תמוהין ודין אין קנין הוא אפי' ביד נכרי וא"כ הפירות בקדושת שביעית [וכ"כ הכ"מ בעצמו בפ"ז ה"ג בשם הרי"ק], וגם בדין הפקר ופטורין מן המעשר, ולמש"כ הגר"א בשם סה"ת דבזה"ז דשביעית דרבנן יש קנין גם לענין מעשר יש קנין, וא"כ ממ"נ א"צ לעשורי אף שנגמר ביד ישראל, ונמצא לדינא שא"צ לעשורי וכדעת מהרי"ט ודלא כהרמ"א בהגה' [עי' שביעית סי' ג' ס"ק כ"ה], וירק של נכרי של שביעית הנכנס לשמינית צ"ע אי בעי עישורי דכיון דאזלינן בתר לקיטה אין כאן פטור שביעית, מיהו י"ל כיון דבשביעית יש להן דין הפקר אף ביד נכרי וכמש"כ וכבר נפטרו, [ומיהו י"ל אע"ג שדין קדושת שביעית אף ביד נכרי מ"מ אין הפקר ביד נכרי שזו מצוה על הבעלים]. [א"ה, ועי' שביעית סי' כ' סק"ז].
יו"ד סי' של"א סכ"ט. [א"ה, עי' לעיל סי' קצ"ט סק"ד].
יו"ד סי' של"א סל"א. [א"ה, עי' חלק אה"ע נשים סי' קמ"ח דף רצ"א, מעשרות סי' ז' סקי"ד].
יו"ד סי' של"א סמ"ח. [א"ה, עי' לעיל סי' קצ"ד סק"א].
יו"ד סי' של"א סנ"ה. [א"ה, עי' דמאי סי' י"ז].
יו"ד סי' של"א סנ"ז. [א"ה, עי' שביעית סי' כ"ז סק"ז].
יו"ד סי' של"א ספ"ג פ"ד. [א"ה, עי' מעשרות סי' ג' סק"ג, ו', וסי' ה' סק"ז].
יו"ד סי' של"א סצ"ד. [א"ה, עי' דמאי סי' ז' סקכ"ג].
יו"ד סי' של"א סעי' ק"י. [א"ה, עי' מעשרות סי' ו' סקט"ו].
יו"ד סי' של"א סעי' קי"ז בדין ע"ה וחברות בזמננו. [א"ה, עי' לעיל סי' מ"ב, דמאי סי' ה' סק"ה].
יו"ד סי' של"א סעי' קכ"א. [א"ה, עי' שביעית סי' ד' סק"ז].
יו"ד סי' של"א סעי' קכ"ה קכ"ו קכ"ח. [א"ה, עי' שביעית סי' ז' סק"י י"ב ט"ו].
יו"ד סי' של"א סעי' ק"ל. [א"ה, עי' מעשרות סי' ו' סקט"ו].
יו"ד סי' של"א סעי' קל"ג. [א"ה, עי' דמאי סי' ג' סק"י ט"ו].
יו"ד סי' של"א סעי' קמ"ו. [א"ה, עי' דמאי סי' ב' סק"ו].