סימן קצט
עריכהא) כ' בתה"ד ופסקו הרמ"א ביו"ד סי' שכ"ח דהמשרתת רשאה להפריש חלה דהוי זכות אם העיסה מתקלקל, ובקצה"ח סי' רמ"ג סק"ח השיג ע"ז דלא שייך זכין לאדם אלא אם זוכה שום דבר, והדברים תמוהים דהא אמרינן קדושין מ"ו א' בנתקדשה שלא לדעת אביה שפתה לשם אישות אם נתרצה הוי קדושין למפרע ומשום דחשיב זכות לאב כמש"כ הר"ן והו"ל כאמר לה צאי וקבלי קדושיך, וכן ביאכל כנגדן כ' תו' שם נ"ו א' דפודין מ"ש שלא ברשות משום דהוי זכות [ואפשר דזה חשיב כתורם משלו על של חברו דמודה הקצה"ח דהוי זכות] ומי שהלך למדה"י ב"ד מקנין לאשתו משום דזכות הוא לו כדאמר סוטה כ"ה א', ע"ש ברש"י ד"ה עבדינן, ואע"ג דמקראי ילפינן לי' התם, קראי איצטריך למחשב קנוי דב"ד קנוי אע"ג דליכא אימתא דבעל ואין זה חציפות כולי האי לעבור על התראת ב"ד מלעבור על התראת הבעל, ובתרומה גופה הוכיח ט"ז שם מדברי סמ"ק דמהני זכות, גם מש"כ קצה"ח שם דבגט משום שזוכה בגט תמוה שאין הזכות מה שזוכה בגט אלא מה שמתגרשת, ומש"כ תו' ורשב"א נדרים ל"ו דתרומה בעינן שליחות ובתורם משלו חשיב זכות וא"צ שליחות, החילוק משום דכשתורם שלא מדעת בעה"ב לא חשיב זכות, דדוקא במידי דזכות הוא לו בשעה שעושה זה מעשה זו הוי שלוחו, אבל בתורם כריו של בעה"ב אין זה זכות דבידו להפריש בכל שעה ע"י עצמו או ע"י שלוחו, ולא ניחא לי' לבעה"ב בסתמא שיהיו אחרים עושין בשלו שלא מדעתו אבל בשזוכה מתנה עבורו או תורם משלו על של חברו חשיב זכות, שהרי אין בידו להרויח ריוח זה, והלכך בסתמא ניחא לי' בכל אדם שיהי' שלוחו עבורו, ולפיכך אם העיסה מתקלקלת והוא אינו כאן ואין בידו לתקן והוא מרויח כל העיסה ודאי ניחא לי' בכל אדם שיעשה, וכן אם אומר לחברו להפריש י"ל דהשתא הוי זכות, דתיקון עיסתו לעולם זכות הוא לו, אלא משום דזכות זה בידו הוא לא חשיב עשיית אחרים זכות שלא מדעתו, אבל כל שכבר עשה שליח ורצונו שיתוקן הדבר ע"י שליח אי יש אומד הדעת שאינו מקפיד על כל שלוחין חשיב זכות וכמש"כ התה"ד [אבל במידי דאין לו טובה מוחלטת כמו שאמר לשלוחו לקנות ולמכור ולגרש ולשחרר וכיו"ב, שאין הדבר מוכרע שהוא טובה והרבה פעמים אדם עושה ומתחרט בעינן שליחות, ואין אחר שלא עשאו שליח יכול לעשות, ולא מהני בזה גילוי דעתא כיון שאין כאן זכות בעצם, ולכן אמרו בגיטין ע' ב' דאם נשתטה אין כותבין ולא דיינינן לזכות אע"ג דגלה דעתו כשהי' בריא, וכן הרבה כיו"ב שדקדקו בל' הבעל, ומה שאינו בכלל דבריו אינו בכלל שליחות, ולא דיינינן לזכות משום גילוי דעת, ועי' ב"י אה"ע סי' קכ"א הביא דברי בה"ע בחולה שאמר כתבו גט ונשתתק והיה לו אח במדינת הים ומבואר שם שאם היינו חוששין לנשתטה אין נותנין הגט, ואע"ג דצוה ליתן לא דיינינן לי' לזכות כיון שאין כאן זכות לבעל ואדרבא חובה הוא לו, שיהא אסור להתיחד עמה מיד והוא צריך לשימושה, וגם כבודו שתתאבל עליו, ואולי יבוא אחיו וייבמה, וגם זכרון הגירושין מעוררת לו דאגה, והלכך אף שנתרצה אין ריצויו מועיל כלום ליתן כשנשתטה, ובקדושין אמרינן דאם חפץ בפלונית חשיב זכות שטובה לאדם באשה שהוא חפץ וזה זכות לכל העולם], ואע"ג דאפשר להפריש לאחר אפיה, מ"מ זכות הוא לו שיפרישו כמצותו מן העיסה, והרי מפרישין חלה ותורמין תרומה של יתומים ואם זכין לקטן למה לא יזכו לגדול, ובקצה"ח שם סק"ז כתב דזכי' זו עדיפא דהתורה זכתה לכהן וכגון זה ילפינן קדושין מ"ב דעושין בשביל קטן כפי הראוי וכפי התורה, אבל גם גדול שהלך למדינת הים בכלל זכות זה [עי' כתובות מ"ח א' מי שנשתטה כו' מי שהלך כו' ועי' קצה"ח שם סק"ו לענין שוטה, ונראה דלענין למכור נכסיו ולהאכילו מעמידין לו אפוטרופוס ומעשיו מועילין מה"ת כמו בקטן, ודוקא לענין זכות מן הצד שאין עיקר חייו תלוים בו דכה"ג נמי זכין לקטן מדרבנן ובזה יש לעי' בשוטה] וכמו כן אם עיסתו מתקלקלת תורמין עבורו, ועי' קצה"ח סי' שפ"ב סק"ב, ולמש"נ אין ראי' מגט שהביא שם, ובעיקר דברי קצה"ח שכ' בסק"ז משום דתרומה היא כחלוקה, נראה דכל מידי דהוא לתקנת היתומים לתקנת נכסיהן הוי אפוטרופוס מה"ת והוי כמו שמוכר להאכיל דהוא מה"ת וכמבואר בתו' גיטין מ' ב' ד"ה וכתב, והלכך גם לתרום רשאין שזהו דרך הנכונה לחינוכן שלא להאכיל להם איסור וגם שלא להשהות ברשותן גזל השבט [ועי' ב"מ ע' א' מעות של יתומים כו'] ופה"ב אפשר דהוי כצדקה שאין פוסקין עליהן, ולא מקרי ברשותו גזל שאין חייב בדבר, ולפיכך אין פודין ממעות יתומים עצמן, אבל ליתן בשבילו תלוי אי זכין לו מה"ת בדבר מחודש, וגם יש לדון אי חשיב כלל זכות, ולפיכך דעת אחרונים ז"ל כהט"ז שאין פודין אותו.
ב) ועי' תוס' גיטין שם בפר"ת דמשמע דכל זמן שלא העמדנו אפוטרופוס הוא עבד מן הדין ואפ"ה יכול אפוטרופוס לומר לו זיל [ויותר נראה דאין כוונת ר"ת דסגי באומר זיל, דנהי דחייב לשחררו מ"מ ביציאת כסף צריך קבלת אדון שוה פרוטה, אלא כונת ר"ת או גיטא דחירותא או כסף, ומני' שמעינן דכל שהוא זכותו של יתום לשחרר חשיב שליחות לענין כתיבת השטר וחשיב לשמה וחשיב נתינה מיד האדון] וקנה את עצמו כדין יוצא בכסף כיון שהדין מחייב את הקטן לשחררו והו"ל אפוטרופוס כמוכר להאכיל, והיינו משום שאין להשהות ברשות קטן עולה ובמה שמשחררו האפוטרופוס הוא מציל את הקטן שלא יבוא מכשול על ידו בעולם והו"ל כמאכילו, והכא לא שייך חלוקה ולא זכות לסברת הקצה"ח [אח"כ ראיתי בשם ספר ברי"א שחולק על הקצה"ח מהא דמוכרין חמצו פסחים י"ג א', ומיהו התם מודה הקצה"ח דאיכא זכות מעות עבורו].
ג) קדושין ס"ב א' פירות ערוגה זו תלושים כו', בתו' נזיר י"ב א' ד"ה כי, כתבו וז"ל וא"ת והא מעשים בכל יום שהאשה אומרת לחברתה לושי לי קמח והפרישי חלה כו' ואר"ת דיש בידה להביא עיסה מגולגלת כו' ומ"מ בהאי טעמא לחודא לא סגי לן למימר דמצי למעבד שליח כאן כו' והא בידו לבוא עליה כו', אין כונתם לחלק בין עושה חלה עיסה על קמח או עושה קמח על קמח שאין שום סברא לחלק בכך דכי היכי דאין חל שם חלה על קמח ה"נ לא חל שם חלה על עיסה כשעושה אותו חלה על הקמח וגם אין חילוק בין חסרון מחמת החלה לחסרון מכח הטבל, אלא כונת התו' דר"ת סובר דכי היכי דמהני בידו למעבד תרומה לכשיתלשו ה"נ מצי משוה שליח, והתו' סוברים דטעם דבידו לא מהני רק לקנין אבל לא לשליחות והוכיחו מהא דאין כותבין גט ליבמה, ונראה דאין כונתם דבגט יבמה פסול משום שאין הסופר והעדים שלוחיו דנראה דאפי' כתב בכת"י פסול שאין זה גט לשם גירושין כל זמן שאיננה אשתו, אלא התו' סברי דמינוי שליחות הוא כעשית גט ואי אפשר למנות שליח אלא בדבר שיכול לעשות עכשו החלות של התרומה [ומש"כ תו' שיכול להביא עיסה מגולגלת לאו דוקא אלא נקטו לשון הגמ' בקדושין פירות ערוגה זו תלושין] ומיהו אפשר דעת ר"ת דחסרון לשמה גרע טפי ולא מהני בידו, אבל לענין מינוי שליחות כיון דאיהו מצי עביד השתא שיחול כשיבואו לעולם מצי משוה שליח, ועוד י"ל דביבמה לא מקרי בידו דדלמא אמרה לא בעינא ואין כופין אותה ליבום בע"כ, ואפי' למ"ד כותבין אגרת מרד מ"מ בידה לקבל ההפסד ושלא להתיבם, ובידה להשמט ולברוח, ולמה דמסקו תו' בקושיא אפשר דטעם העולם דכיון שגלתה דעתה שרצונה שיפריש חלה חשיב כזכות וכמש"כ רמ"א ביו"ד סי' שכ"ח, אמנם יותר נראה דהתו' חולקים על סברת ר"ת דתלישה אינה מחדשת גוף הפירי ולא מקרי מחוסר מעשה אבל לישה עושה גוף העיסה וחשיב מחוסר מעשה כמו ביבמה דמחוסר כניסה, ומיהו לפ"ז יש להוכיח דעת ר"ת מהא דאמר בירו' הובא בר"ש רפ"ג דחלה דהאשה מתנה על הקמח שיתערב בשעת עריכה אלמא דלא חשיב דבר שלא בא לעולם, ועי' בסוגין לקמן במאי דמשני אהא דלאחר שתשתחררי, מעיקרא חמרא השתא דעת אחרת, ואע"ג דבגמ' מבואר דגירושין לענין קדושין לא חשיב מחוסר מעשה, התם אשה בת קדושין היא אלא שאישות הראשונים מעכבתה, אבל גט לא שייך כלל באינה מקודשת.
ד) גיטין ס"ו א' תוד"ה כל, או שמא יש לחלק דהכא לא קאמר כל הרוצה כו', יש לעי' הא בהדיא מוכח בנדרים דכל הרוצה הוי שליחות דאל"כ למה מהני בתרומה, והלא תרומה לא מהני נתינת רשות שאין השליח יכול להקדיש דבר שאינו שלו, אלא בעינן שליחות דבעל הכרי, וכמש"כ בתחלת דבריהם, וי"ל דבתרומה עיקרו זכות שהרי צריך לתקן כריו אלא משום דמצוה בו יותר מבשלוחו לא חשיבא סתמא זכות, אבל באומר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום י"ל דחשיב עכשו זכות אף שאין בלשון זה שליחות ממש, מ"מ גילוי דעת שהוא זכות יש בזה, אבל בגט בעינן שליחות ממש, אבל אין חברו יכול ליעשות שליח מדין זכין לאדם כיון שאין גירושין זכות לבעל, אף בגילה דעתו שרוצה לגרש, ואינו אלא כרוצה לחוב בעצמו, והלכך לא מהני כל הרוצה, ונראה דזו כונת הרמב"ן שהביא הר"ן, ומה שנסתיע הרמב"ן מגמ' ב"מ כ"ב א', היינו דס"ד דדיינינן לי' לזכות כיון דאמר בסוף כלך אצל יפות, ומסקינן דכל שאינו זכות גמור לא מהני בתרומה, דכיון דבעינן שליחות לא מהני בעושה שלא מדעת בעה"ב אע"ג דאפשר לומר אילו הוי ידע הוי ניחא לי' כמו שהוכיח סופו על תחלתו, אבל כל זה בדלא הוי גילוי דעתו קדם הפרשה, אבל בגילה דעתו מקדם דניחא לי' בכל מאן דתרם כבר הוקבע הדבר לזכות ואמרינן בו זכין לאדם שלא בפניו, וכבר כתב כן הגרע"א ז"ל לישב קו' הר"ן.
נמצינו למידין, דלכו"ע בהפרשת תרומות ומעשרות בעינן שליחות ולא מהני נתינת רשות, ומ"מ העושה שליח לתרום א"צ לומר לו בהדיא שיעשה בשליחות, אלא אם אומר לחברו צא תרום סתמא מתפרש באופן המועיל ע"פ ד"ת, והרי אף בגט אמרינן כל השומע קולי יכתוב גט כשר דחשיב שליחות, ולדעת הר"ן אף כל הרוצה כשר וחשיב שליחות, ובתרומה גם הרמב"ן מודה דכשר כל הרוצה, וכש"כ תרום סתמא, [עי' חולין י"ב א'], ונראה דאם אומר לבעה"ב אני תורם, כדי ליטול רשות, והרכין לו בראשו סגי, דהא אפילו בגט סגי הרכין ראשו וכדתנן גטין ס"ז ב' ובתו' שם ע' ב' ד"ה ורמז, ופסקה הר"מ פ"ב מה' גירושין הי"ג והט"ו, ובאה"ע סי' קכ"א ס"ה וס"ח, ועי' סנהדרין פ"א ב' דהרכנת הראש חשיבא קבלת התראה.
יו"ד סי' שכ"ט. [א"ה, עי' או"ח מועד סי' כ"ו].
ה) יו"ד סי' שכ"ט פ"ת סק"א דבפר"י שם לא משמע מידי כו', דבריו ז"ל תמוהים דבר"י משמע בהדיא דדבריו אף לדעת ר"ת, דאחרי דמסיק ר"ת דתחלתו עיסה וסופו סופגנין מברכין המוציא משום דיש עליו תוריתא דנהמא שוב אין ראי' דמחשבתו בתחלה שלא לעשות לה תוריתא דנהמא נמי חייבת, דעיקר ראית ר"ת מתחלתה עיסה וסופה סופגנין ולדעת ר"ת גם סופה לחם גמור, אבל לעשותה לקשי"ן כיון דאין סופו לחם גם מחשבה מתחלה לכך מהני לאפוקה מדין עיסה לענין חלה, וזו דעת הר"י, ועי' בל' התו' ברכות ל"ז ב' ד"ה לחם.
ו) כ' ר"ש חלה פ"א מ"ו דגלגל ע"מ לעשות לחמי תודה אף שלא הקדישן בשעת גלגול פטורין, ונראה דחלה ומעשר חלוקין בדבר זה, דהממרח ע"מ למכור פטור מדאורייתא והמגלגל ע"מ למכור חייב מה"ת, הממרח ע"מ לעשות סלת למנחות נראה דהוי כממרח ע"מ למכור ופטור מה"ת וחייב מדרבנן, והמגלגל ע"מ לעשות לחמי תודה פטור [אף מדרבנן] והטעם דחיוב חלה בתנאי לחם והמגלגל לקדירה פטור, וכיון דלחמי תודה אינן בכלל לחם המחייב הוי כמגלגל שלא על מנת לאפות, ואף דבשעת אפי' עדיין הן חולין, כיון דדעתו ללחמי תודה אין אפי' זו מחייבת, משא"כ לענין מעשר.
יו"ד סי' שכ"ט ס"י. [א"ה, עי' לעיל סי' קצ"ג ס"ק י"א].
יו"ד סי' ש"ל ס"ג. [א"ה, עי' לעיל סי' קצ"ו].