סימן קצג עריכה
א) יו"ד סי' שכ"ב ס"א. [א"ה, עי' דמאי סי' ו' סק"א - ו', וסי' ד' סקכ"ב].
א) בכורות כ"ז א' ואי ליכא כהן קטן כו', דעת התו' דיש כאן חמשה חילוקי דינים, הא', מארץ ישראל עד כזיב בזמן שהיה אפר פרה, ואז מפרישין חלה אחת ויש לה שיעור, ונאכלת לכהן טהור מעורב שמש, ואסורה לטמא אפי' טומאת שרץ ואף לטבו"י דשרץ, וכן אם נטמאה החלה אפי' בטומאת ארץ העמים אסורה, כללו של דבר דינה כחלה דאוריתא לכל דבר, [אע"ג דחלה בזה"ז דרבנן] ומדמעת עד ק"א בין לזר בין לטמא, ואינה נאכלת עם הזר על השלחן ואינה נתנת לכהן שאינו חבר לטהרות.
דין השני, מכזיב עד הנהר ועד אמנום, והוא אותה הארץ שלא קידש עזרא, מפרישין ב' חלות, הראשונה יש לה שיעור ונשרפת מפני טומאת ארץ העמים או מפני שאינן יכולין ליזהר מטומאת ארץ העמים הסמוכה להן, ואע"ג שלא קידשה עזרא מ"מ חשיבא כא"י מדרבנן והלכך חלתה כעין דאוריתא, ואח"כ מפרישין שני' [שלא תשתכח חלת כהן וגם כדי להודיע שהראשונה טמאה] לכהן ואין לה שיעור, והיא נאכלת אע"ג שהיא טמאה משום ארץ העמים, ולא עוד אלא אפי' נגע בה זב לא נפסדה מאכילת כהן, ואוכלה כהן טמא מת או שרץ בלא טבילה, ובעל קרי או זב אחר טבילה המטהרתן וא"צ הע"ש, ולר"י ב"ק א"צ טבילה וזב וחביריו צריכין טבילה וא"צ הע"ש ונאכלת עם הזר על השלחן וניתנת לכהן שאינו חבר לטהרות, ונסתפקו תו' אם מדמעת.
דין השלישי, מן הנהר ומן אמנום ולהלן מקומות הסמוכות לא"י [ולא מצינו הגבולים בזה] מפרישין ג"כ ב' חלות ואין חילוק בינם לבין חלת מכזיב עד הנהר, אלא דהכא הראשונה אין לה שיעור והשני' יש לה שיעור.
דין הרביעי, מקומות הרחוקים מא"י מפרישין פעמים חלה אחת ופעמים ב' חלות, כיצד אם יש כהן קטן או גדול טהור מטומאה היוצאה מגופו [נראה דאי יכול ליטהר טרם שנתקלקלה החלה מקרי איכא כהן ואפשר שאין ממתינין לו דאין מי שישמרנה אף שאין טומאת נגיעה אוסרתה מ"מ צריכה שמירה מן ההפסד וצ"ע] מפריש חלה אחת ואין לה שיעור ונותנה לכהן ואוכלה אע"פ שהיא טמאה מחמת ארץ העמים או אפי' מחמת נגיעת נדה, אבל טמא בטומאה היוצאה מגופו אפי' רק ראה קרי אסור בה עד שיטבול וא"צ הע"ש, ואי ליכא כהן טהור אלא טמא מפריש אחת לאור ואין לה שיעור ואחת לכהן שלא תשתכח תורת חלה [ואינה צריכה שיעור] ומותרת אפי' לזב, אבל אסורה לזר ואינה מדמעת.
דין החמישי א"י בזמן שאין אפר פרה, דעת בה"ג חלה אחת ושורפה ודעת תו' דצריך שני' לכהן וראשונה צריכה שיעור.
ב) ודעת הר"מ דחלה שאמרו בה בבכורות דנותנה לקטן היא החלה דמן הנהר ולפנים דתנן פ"ד דחלה מ"ח, ושמעינן מינה דאי איכא כהן טהור א"צ להפריש שני' ור"י ורבנן פליגי בבעל קרי וקיי"ל כרבנן דצריך טבילה וא"צ הע"ש, ובחלה ראשונה פליגי אבל שני' מותרת אפי' למי שטומאה יוצאה מגופו ולפ"ז אין חילוק בחו"ל לקרובים ורחוקים, וכן פר"ש בפי' קמא, ולפ"ז אין דין ב' חלות דרישא וסיפא שוין, דרישא שורפין ראשונה משום טומאת ארץ העמים וכן כהן הטמא משום ארץ העמים אסור בה ולעולם מפרישין ב' חלות, אבל ב' חלות דסיפא אינו בהחלט דראשונה אינה אסורה משום טומאת ארץ העמים ואינה אסורה למי שאין טומאה יוצאה מגופו, ואם יש כהן טהור מטומאה היוצאה אין מפרישין אלא אחת ויש בה שיעור ונאכלת, אלא בדליכא כהן טהור מפרישין שתים והשני' יש לה שיעור, והר"ש הק' לפי' זה כיון דכי איכא כהן טהור מפריש כשיעור ונותנה לכהן וא"צ חלה אחרת וכי ליכא כהן טהור נמי שני' צריכה שיעור, א"כ למה הצריכו ב' חלות כי ליכא כהן טהור ליפרש חלה אחת כשיעור והכהן יבטלה ברוב כדמצינו שעשה רבה ור"ה בדר"י בכורות כ"ז א' בתרומה, ואי דלא סמכו חכמים על זה והצריכו שריפה, א"כ גם בתרומה ליצרכו שריפה, נהי דלא תיקנו ב' תרומות כדאמר בירו' דלא ליתו למפטרה שני' ממעשר, מ"מ ליצטרכו לה שריפה בליכא כהן טהור, ולפיכך כ' לפרש כפי' תו' דמתנ' בקרובים וצריכה ראשונה שריפה משום טומאת ארץ העמים [ותרומה ליכא בהו כלל וכמש"כ הר"ש פ"ק דדמאי מ"ג, מיהו קשה דהתם מבואר דבבל ומצרים גזרו בהו תרומה משום שהן קרובים ומכזיב ולהלן הוו רחוקים, והכא קורין לבבל רחוקים יותר וצ"ע] ושני' צריכה שיעור, אבל סוגיא דבכורות בבבל דהוו רחוקים ואין חלתן צריכה שיעור, וכיון דאינה צריכה שיעור לא הקפידו עליה לבטלה ברוב אלא הצריכוה שריפה ומפרישין שני' ג"כ במשהו, אבל תרומה צריכה שיעור, והלכך מבטלה ברוב ולא הצריכוה שריפה [בר"ש הדברים סתומין ואולי זו כונתו ז"ל] מיהו גם לפי' קמא יש לפרש כן, דבחלה דאפשר לתקן שני' אפשר להקל בראשונה שא"צ שיעור וכיון שאין לה שיעור אפשר להצריכה שריפה, אבל בתרומה שא"א לתקן שני' וע"כ מפריש כשיעור והלכך מבטלה ברוב או ממתין הכהן עד שיטהר ולא הצריכוה שריפה, ובפשיטות י"ל דבתרומה דאי אפשר לתקן שני' חשו שלא לישתכח תורת תרומה ולא הצריכוה שריפה אלא נותנה לכהן ומבטל לה ברוב ואכיל לה, ואפשר שזו כונת הרא"ש.
ג) ונראה דהא דדקדק הר"ש דלא מצינו שאמרו תרומה לאור, עיקרו מהא דאמר בכורות כ"ז א' דרבה מבטל לה ואכלה בימי טומאתו, אבל ודאי איכא תרומה לאור מכזיב עד הנהר דהא לא הותרה שם לבטל ברוב דלא מצינו קולא זו אלא בתרומת חו"ל, ומיהו לדעת הר"ש פ"ק דדמאי אין שם תרומה כלל, ובא"י בזמן דאיכא הזאה תרומה טהורה נאכלת ואי ליכא השתא כהן טהור ממתינין לו עד שיטהר, ובזמן דליכא הזאה שורפין, וחלה מכזיב עד הנהר לא מהני לה ביטול ברוב, ואף בק"א לא מבטלינן לה לכתחלה אלא שורפין.
וחלת חו"ל אע"ג דלכתחלה שורפין בזמן דליכא כהן טהור ולא מבטלינן ברובא מ"מ דיעבד בטלה.
שם ר"ש והא דקאמר התם והדר מפריש כו' שלא תשתכח תורת חלה יש להשוות כו', זה כ' ר"ש לכל הפירושים, והנה דעת ר"ש דטעם אחד למכזיב עד הנהר, ולמכזיב ולהלן, ולחו"ל, וכולהו שלא יאמרו תרומה טהורה נשרפת, אבל הר"מ פ"ה מה' בכורים פי' דטעם הירו' אינו אלא במכזיב ועד הנהר שאין הטומאה מפורסמת אבל מכזיב ולהלן הטומאה מפורסמת וליכא למיחוש שיאמרו טהורה נשרפת אלא הטעם שלא תשתכח תורת תרומה, ומיהו טעם זה מספיק גם במכזיב ועד הנהר וקשה למה חידשו בירו' טעם אחר ומה מוסיף טעם השני.
ד) קיי"ל כר"ג חלה פ"ד מ"ז דסוריא מפרישין בה ב' חלות, ויש לעי' אי דינה כמכזיב עד הנהר שהרי היא חייבת בתרומ"ע מדרבנן מדין א"י, או דלמא כיון דמעיקר הדין כ"י ל"ש כיבוש הוי כעיקרה מד"ס ודינה כמו הנהר ולחוץ והראשונה אין לה שיעור, וכבר נתפרשו הדברים בר"מ פ"ה מה' בכורים דדינה כמן הנהר ולחוץ, והלכך אם יש כהן קטן א"צ להפריש שני' לפי' הר"מ סוגיא דבכורות.
ובא"י בזה"ז דלית בה הזאה, דעת תו' והרא"ש פ' כל הבשר, דמפריש ב' חלות שלא תשתכח תורת חלה, אבל הר"מ כ' שאינן מפרישין אלא אחת כיון שלא תיקנו בה חכמים ב' חלות בתחלה וכי נאבד אפר פרה לא היה מושב ב"ד לתקן ב' חלות וגם חסרון אפר פרה הוא ענין מתהוה במקרה שאילו היה קיים היה טהרה, [מיהו בחו"ל ג"כ באיכא כהן טהור א"צ להפריש שני' ומ"מ תיקנו בליכא כהן טהור ב' חלות אע"ג שהוא ענין מקרי ולא חיובי, והא דלא תיקנו בא"י ב' חלות בליכא כהן טהור דמוטב להמתין כיון דע"כ צריך להפריש כשיעור בראשונה חשו להפסד ולא תיקנו בה שריפה], ולפר"ש דהאי שלא תשתכח תורת חלה היינו שלא יאמרו תרומה טהורה נשרפת הדין נותן דבזה"ז א"צ שני' כיון שאין אפר פרה וכולנו טמאי מתים והדבר מפורסם, והנה לא נהגו בשני' בזה"ז אף בחו"ל וכתבו הטעם כיון דליכא נאכלת בא"י, והנה דבריהם דהאי שלא תשתכח תורת חלה ר"ל תורת נתינה והיה ראוי להפריש שני' אבל כיון שאין נותנין גם בא"י והדבר מפורסם משום חסרון טהרה לא חשו לה, אבל היה ראוי לתקן שני' בין בא"י בין בחו"ל כדי להזכיר נתינה וכמו שהק' הרא"ש פ' כ"ה, וצ"ל דלא תיקנו בחו"ל שלא תשתכח שבא"י צריך נתינה וכעין דעבדינן זכר למקדש, אבל בזה"ז דבא"י ג"כ ליכא נתינה לא תיקנו בחו"ל, ומ"מ לכאורה היה צריך מנין אחר להתירו אע"ג דבטל הטעם, ועי' ביצה ה', ואפשר דאי בחו"ל יפרישו ב' חלות ובא"י אחת יתבלבלו העם ותשתכח תורת חלה ולכן מוטב שלא להפריש ב' גם בחו"ל.
ומ"מ היה ראוי להפריש בא"י שיעור כמו מכזיב עד הנהר אף שהוא לשריפה כמו במן כזיב עד הנהר, וכ' הגר"א סי' של"א ס"ק ל"ה בשם סה"ת דדוקא בזמן שהיתה טהרה בא"י אמרו דגם מכזיב עד הנהר צריך שיעור משום לתא דא"י, אבל בזה"ז דכולהו לשריפה א"צ שיעור, ועוד כ' משום דבזה"ז דרבנן [וסה"ת ס"ל דקיי"ל דקדושת הארץ בטלה וכמש"כ הגר"א שם סק"ו] ואע"ג דגם מכזיב עד הנהר דרבנן כונתו נמי משום לתא דא"י שהיא דאוריתא, אבל קשה דהא קיי"ל דחלה בבית שני ג"כ דרבנן, ואולי כונתו ז"ל דחלה מדרבנן משום דחסר ביאת כולם וכל אימת דסלקו כולהו מתחייבים מה"ת, והגר"א ז"ל תמה על הר"מ ושו"ע שכתבו בתרומה בזה"ז כ"ש ובחלה אחד ממ"ח, וזה דבר שאין לו מקום לחלק בין חלה לתרומה, ולדעת הר"מ תרומה וחלה בין בפני הבית בין בזה"ז דרבנן, ואפשר דטעם הרמב"ם בחלה משום דמכזיב ועד הנהר מפרישין שתים ומן הנהר ולחוץ מפרישין שתים והתם תיקנו שיעור ואי אפשר לשנות תקנתם ואי אפשר תו להקל בא"י יותר מחו"ל, משא"כ בתרומה דלא תיקנו מעולם ב' תרומות והקילו בזה"ז שא"צ שיעור, ובעיקר הדין לא גלה לנו הגר"א ז"ל דעתו אלא שדעתו ז"ל שיש להשוות חלה ותרומה ומ"מ אפשר לעשות כדעת רמ"א וכמנהגנו דבין חלה ובין תרומה אין לה שיעור.
עוד צריך טעם למנהגנו שאין נותנין חלת חו"ל לכהן קטן וגדול שטבל לקריו, וכ' הש"ך סי' שכ"ב והמ"א סי' תנ"ז בשם מהרי"ל דמשום שאין לנו כהן ודאי ואע"ג דלתרומת חו"ל מעלין מנשיאת כפים וכמבואר כתובות כ"ה א' דלמ"ד אין מעלין מתרומה ליוחסין מעלין מנ"כ לתרומה ובתרומה דרבנן לכו"ע אין מעלין ליוחסין וממילא מעלין מנ"כ לתרומה דרבנן, וכ"ה בר"מ פ"כ מה' א"ב, מ"מ אי אפשר לנו להעלות מנ"כ לתרומה דרבנן דמן הדין אין כהן נאמן ע"פ עצמו לנ"כ ולתורה במקום דאיכא תרומה וכמבואר אה"ע סי' ג', אלא במקום דליכא תרומה מהימן לנ"כ כיון דליכא ריוח בדבר, ובגלותנו אין ב"ד שיפקחו על הדבר ונהגו להאמין כל מי שבא ואמר כהן אני ולכן אי אפשר ליתן לכהן תרומה דדלמא ע"פ עצמו עלה הוא או אביו או אבי אביו ולכן נמנעו מלהאכיל לכהן חלת חו"ל וכמבואר כתובות שם דדוקא במקום דאיכא ב"ד מעלין מנ"כ ליוחסין וכמו כן בא"י אין לנו כהן לחילוק תרומה מפני שלא היה ב"ד בדורות מן הדורות ובמקומות מן המקומות ונכנסו הרבה כהנים לנ"כ ולתורה ע"פ עצמן, ומיהו אי היה בידינו עכשו לגדור שלא יעלו ע"פ עצמן אפשר שהיה ראוי להחזיר הדבר ליושנה שיהיו הכהנים אוכלין בחלת חו"ל ונוטלין לשריפה בא"י, דכיון דנמנעו מליתן להם תרומה וחלה שוב אין שבח כהונה ואין לחוש משום זמן מועט שנכנסו שלא ברשות ב"ד משום שבח כהונה, ואם נכנסו ע"פ עצמן לא ידענו אם שקרו, ומעיקר הדין הכהנים בחזקתן אלא שאנו חוששין שאם ניתן להם תרומה ויהי' עלינו לתקן שלא יעלו הכהנים לנ"כ ולתורה ע"פ עצמן ואין ידינו תקיפה לשמור הדבר ולכן שורפין חלת חו"ל וכן אין נותנין תרומה לכהן בא"י, אבל לא מצינו בפוסקים מנהג שאין נותנין תרומה בזה"ז לכהן להסיקה, והנה לדעת מהרי"ל שאין מאכילין תרומת חו"ל לכהן בזמנינו נתפרש ג"כ הטעם שאין מפרישין שני' בחו"ל כיון שגם השני' אין לנו כהן לאוכלה ומדנדחקו הראשונים ז"ל בטעם שאין אנו מפרישין שני' משמע דלא ס"ל הא דמהרי"ל אלא כהני זמננו מותרין בתרומת חו"ל וצ"ע.
ה) בכורות כ"ז א' ט"מ מהו שיטבול ואוכל תרומת חו"ל, ע"כ בלא הזאה קמבעיא להו דהא רב דאמר טובל ע"כ בלא הזאה קאמר דהא בבבל לא היו נוהגין להזות [ואע"ג שא"א להביא מי חטאת משום טומאת ארץ העמים מ"מ מדאוריתא הזאה מעליתא היא אלא שלא נהגו לותר על מעלות מי חטאת וגם לא נמצא מי חטאת רק שארית מעט בידי יחידים בזמן תנאים האחרונים ואמוראים ראשונים] ויש לעי' טבילה זו מה טיבה כיון שהוא ט"מ אחר טבילה כמו קדם טבילה, ואפשר דגם תרומת חו"ל וחלת חו"ל שאסורה לבעל קרי כשהוא טובל צריך החזקה לתרומה וכדתנן חגיגה י"ח ב' הוחזק למעשר אסור לתרומה, וגזרו על מי שטבל לתרומה ונטמא למת צריך טבילה דחשיב כהסיח דעתו, והנה לפרש"י לכו"ע צריך טבילה אלא דרב אשמעינן דא"צ הע"ש וככל טבילות מעלה דא"צ הע"ש כמש"כ תו' חגיגה כ"א א' ומסיק בגמרא דלית הלכתא כותי' דרב דמר זוטרא אמר משמי' דר"ש דט"ש א"צ הע"ש וסיים מר זוטרא [או דר"ל דהסכימו בישיבה של מחתימי התלמוד] דלית הלכתא כותי' וכש"כ דט"מ צריך הע"ש, ופי' זה לא יתכן אלא אי משנת חלה בחלה שני' פליגי, אבל אי פליגי שם בחלה ראשונה א"כ מבואר דבין לר"י ובין לרבנן א"צ הע"ש ול"פ אלא בטבילה ואי פליגי התם בטומאת מגע א"כ לרבנן צריך ג"כ הזאה דלא יתכן לפרש מתנ' טבילה בלא הזאה, ולר"י א"צ גם טבילה, ולכו"ע א"צ הע"ש, ואי פליגי בב"ק, א"כ בשאר טומאות א"צ טבילה לכו"ע.
עוד יש לפרש דר"נ ס"ל דא"צ טבילה ורב ס"ל דצריך טבילה וכן סבר ר"ש ומסקינן דא"צ טבילה וזה פירוש תו', ולפ"ז ג"כ קשה דע"כ ס"ל כר"י דלרבנן צריך הזאה ור"י הא אמר דא"צ טבילה, ואי פליגי ר"י ורבנן בב"ק א"כ משמע דשאר טמאים א"צ טבילה, ומיהו י"ל דלרבנן כשם שב"ק צריך טבילה ה"נ ט"מ וט"ש מלתא דהיסח הדעת וכמש"כ לעיל, א"נ פליגי בפירוש משנתנו אי פליגי רבנן גם בט"מ וט"ש או דוקא בב"ק אבל לא יתכן דמתנ' מצרכי טבילה בלא הזאה בט"מ, וע"כ בב"ק פליגי.
ולפי' תו' דהכא בתרומת חו"ל הרחוק ומשנת חלה בחלה שני' ובחו"ל הקרוב מתישב טפי.
ו) והרמב"ן בבכורות פי' דהא דנחלקו ר"ג ור"א בסוריא דר"א סבר חלה אחת אין הטעם משום דסבר שאין סוריא טמאה גושה משום ארץ העמים אלא משום דחלתה כחלת חו"ל ומותרת למי שטהור מטומאה היוצאה והלכך רק חלה אחת ואוכלה כהן שטבל, והא דאמר ר"ג מן הנהר ולפנים ומן אמנום ולפנים ב' חלות ר"ל סוריא [ויש לעי' בשלמא מן אמנום ולחוץ סוריא אבל מן הנהר ולחוץ מאי איכא למימר, ועוד דבשביעית פ"ו אי אפשר לפרש כן, וממש"כ רבנו בסוף ה' חלה נראה דבאמת כולל התנא בין חו"ל בין סוריא, אלא הא דמסיים בפלוגתת ר"י ורבנן הוא בסוריא דבחו"ל שני' מותרת לזבים לכו"ע, וגם ראשונה מותרת לטמא מגע, אבל בסוריא ראשונה נשרפת בהחלט, ואין לומר דר"י ורבנן בראשונה פליגי דא"כ לר"י למה אמר ר"ג בסוריא ב' חלות] והא דפליגי ר"י ורבנן הוא בחלה שני', והא דאמר רב ט"מ טובל ואוכל כו' ר"ל דצריך ג"כ הזאה ומסקינן דא"צ טבילה, א"נ רב מצריך טבילה בלא הזאה וכמש"כ לעיל.
ז) הראב"ד [פ"ז מה"ת ה"ח] כתב דדוקא כהן קטן התירו אבל גדול אע"פ שטבל אסור וכאילו טומאת המת מעכבת עליו מליטהר מטומאת קרי, ופי' כן דעת הרי"ף פ' א"ע, והרמב"ן במלחמות שם פי' דגם הרי"ף לאו דוקא קטן קאמר, אמנם גם ל' הגמ' קשה לפרש למה נקטו קטן, אבל הרי"ף שבא שם ללמד לנו הוראה בדורנו ודאי אין ראוי לסתום ולכתוב דבמקום דאין קטן אין קורא שם בעוד שעל הרוב יש כהן גדול טהור, ומש"כ הרמב"ן שם שאם אינו טבול בשעת אפי' אסור לאפות בשבילו משום מחוסר מעשה אכתי ראוי לקרות שם ויטבול ויאפה, ועיקר הדין קשה, ולכאורה לענין אוכל נפש כל שדעתו לצורך הרעב שיאכל מותר וא"צ כלל לדין הואיל אלא זה אוכל נפש ממש, וכמש"כ הרמב"ן שם דעיקר הואיל הוא במקום שאין דעתו עליהם, וא"כ אף אם מחוסר מעשה הדין נותן דשרי, אמנם עיקר דינו של הראב"ד צ"ע מסוגיא דנדה ל"ב א' וכמש"כ תו' שם ד"ה והטבילוה, ועוד דאמר רבה מבטל לה ואוכלה בימי טומאתו, מכלל דבימי טהרתו אכיל בלא ביטול.
ר"מ פ"ה מה' בכורים ה"ח בהש' מותרת לזבין ולזבות ואצ"ל לשאר טמאים א"א הא' אסורה לזבים ולזבות כצ"ל, וכפי שהוא לפנינו אין לו שום מובן.
בכורות כ"ז ב' תוד"ה וכי, ולא היה נראה לומר כו', לכאורה דבריהם לפרש מאין פסיקא לי' לר"נ דא"צ הזאה, ופירשו דהכריע כן מסברא שאין סברא שהתירו טומאת ארץ העמים בשביל תועלת רחוקה בשביל כהן שילך לארץ להזות, אבל לכאורה א"צ טעם לזה שנראה שהדבר היה מפורסם ביניהם שא"צ הזאה והוא מעשים בכל יום אלא שדנו אם צריך טבילה, ואפשר הא דמבעיא להו מהו שיטבול ואוכל תרומת חו"ל היינו אם צריך הזאה וטבילה ואמר וכי הזאה יש לנו וע"כ התירו בלא הזאה ולישנא לא משמע הכי וצ"ע.
ח) חלה פ"ד מ"י נתאי איש תקוע הביא חלות מביתר ולא קבלו ממנו כו', לפי' תו' והרמב"ן דראשונה דמן הנהר ולחוץ נשרפת שלא התירו בה טומאת חלה עצמה, לא אצטריך לאשמעינן שהיא אסורה באכילה בא"י, אלא אצטריך לאשמעינן בחלת חו"ל הרחוקה שהיא מותרת למי שטבל לקריו ולא אסרוה משום טומאת מגע, מ"מ אם הביאוה לארץ אין לה תקנה דהתם מיחזי כטמאה כיון דאיכא התם טהרה, וגם א"א לשורפה כיון שמעיקר הדין היא מותרת באכילה שהרי לא גזרו עליה משום טומאת מגע, ולפ"ז ביתר ואלכסנדריא הן חו"ל הרחוקה, ומיהו גם חלה שני' שמכזיב ולהלן ומן הנהר ולהלן נראה דאינה נאכלת בא"י דמחזי כחלה טמאה, ולפ"ז יש לפרש דביתר ואלכסנדריא הן בכלל משנתנו במן הנהר ולפנים ובחלה שני' עסקינן שהביאוה לא"י, וכן מסתבר יותר דראשונה של חו"ל הרחוק לא הוזכר כלל במשנתנו, ומיהו גם של חו"ל הרחוק בין ראשונה בין שני' אינה נאכלת בא"י.
ולפי' הרמב"ן דלא הוזכר במתנ' דין חלת חו"ל כלל קשה קצת דסיפא איירי בחלת חו"ל ולא הוזכר כלל דינה ברישא, ומיהו אי איירי בחלה שני' ניחא טפי דדין חלה שני' שוה בחד צד של סוריא ושל חו"ל שהן מותרות טומאת עצמן ומותרות למי שטהור מטומאה היוצאה אלא שמוסיף עליהן טומאת חו"ל שמותרת אף לזבין, וכשהובאו לא"י ואפשר לאוכלן בטהרה גמורה איצטריך לאשמעינן שאינן נאכלין בין בחלת סוריא בין בחלת חו"ל.
ולפי' הר"מ דכל חו"ל וסוריא חלתן נאכלת לכהן טבול לקריו אצטריך לאשמעינן בין בראשונה בין בשני' שאינה נאכלת בא"י.
ט) ותרומה שאין בה שני' מכזיב עד הנהר לכו"ע לא אצטריך לאשמעינן שהרי היא נשרפת גם במקומה משום טומאת עצמה, ומן הנהר ולחוץ לפי' תו' לא אצטריך, אלא בחו"ל הרחוק שהובא לא"י אצטריך, ולדעת הר"מ והרמב"ן אצטריך בכל חו"ל, ואם הובא מסוריא לא"י לדעת הר"מ איצטריך, ולהרמב"ן ותו' לא אצטריך, ויש לעי' לפ"ז בהא דתנן שביעית פ"ו מ"ו אר"ש שמעתי בפירוש שמביאין מסוריא, ואף ת"ק דפליג מודה בבכורים וכדתנן חלה פ"ד מי"א, ואמרו בירו' דפליגי בתרומה כדי שלא יהיו הכהנים רדופים לשם, ואיך מביאין תרומה ובכורים אחרי שהן אסורין משום טומאת ארץ העמים ולא התירו חכמים טומאת עצמן בסוריא, ונראה דבפירות שהוכשרו ודאי לא פליגי וכי פליגי בפירות שלא הוכשרו, ובפירות שלא הוכשרו ודאי לא מיחזי כתרומה טמאה וכי באו לא"י ראוי מן הדין להתירן אלא כדי שלא יהיו הכהנים רדופין לשם אסרום, ויש לעי' לפ"ז מ"ט דר"ש דאוסר משל חו"ל ומתיר בשל סוריא הלא גם בשל חו"ל אין טעם לאוסרן משום טומאה אלא כדי שלא יצאו הכהנים לשם וי"ל דמשום דחו"ל חמיר טפי היציאה לשם גזרו בה אבל לא בסוריא שקדושה מדרבנן בקדושת א"י.
ומדברי התויו"ט נראה דאפי' ראשונה הנשרפת כשהגיעה לא"י אינה נשרפת ודקדק בה למה מקרי טומאת חו"ל אינה מפורסמת וכתב משום שאינו ידוע שהובאה מחו"ל, ולפי מה שנתבאר כל זה אינו דכל שנשרפת במקומה נשרפת בא"י ותרומה וחלה זו ודאי לא יביאו לא"י כיון שגזרו עליה לשורפה בשביל טומאת ארץ העמים, וכשהביאו נתאי ואנשי אלכסנדריא הביאו חלה הנאכלת במקומן.
אמנם מדברי הר"מ פ"ב מה"ת הי"ז שכ' ואם הביא לא תאכל מפני שהיא טמאה בארץ העמים כו', משמע כדברי התויו"ט, דאם לא הוכשרו נאכלת, ודוקא כשהיא טמאה בארץ העמים אינה נאכלת, ומיהו אכתי י"ל דוקא בחו"ל וסוריא שאינה נשרפת לדעת הר"מ אלא נאכלת לכהן קטן, אבל מכזיב עד הנהר דנשרפת במקומה נשרפת בא"י, מיהו יש לעי' דע"כ גם בלא הוכשר אין תרומת חו"ל נאכלת בארץ וכדתנן פ"ו דשביעית מ"ו פלוגתא דר"ש ורבנן בסוריא ולכו"ע מביאין בכורים מסוריא וע"כ בלא הוכשר דאי הוכשר הרי היא טמאה משום ארץ העמים ומיהו בתרומה י"ל דהקילו בה לאוכלה בא"י כמו שהקילו בה לאוכלה בסוריא לכהן קטן [דכן דעת הר"מ וכמש"כ פ"ה מה"ב ה"י] אבל בכורים שעיקרה לא"י וטעונה הנחה אין סברא שהקילו בה טומאת ארץ העמים כשהוכשרה, ועוד דבירו' אמר שהחמירו בתרומת חו"ל שאינן נאכלין בא"י [אע"ג דבמשנת שביעית לא תנן אלא אין מביאין לכתחלה מ"מ מדפריך בירו' אהא דתנן חלה פ"ד מי"א אריסטין הביא בכוריו מאפמיא וקבלו ממנו והא תנן אין מביאין תרומה מחו"ל כו' אלמא דאפי' דיעבד אין מקבלין לאכול] כדי שלא יצאו הכהנים לשם, ולטעם זה אף תרומה שלא הוכשרה הדין כן, ולא הו"ל להר"מ לומר בתרומה הטעם שנאמר בירו' בחלה, וטעם שהזכיר הר"מ אינו מספיק אלא בחלה שהיא לעולם מוכשרת אבל לא בתרומה שפעמים אינה מוכשרת, מיהו יש לעי' ל"ל בחלה טעם לאוכלה א"א שיאמרו חלה טמאה נאכלת תיפוק לי' שלא יצאו הכהנים אחריה, וי"ל דחלה היא מעוטה ואינה מצוי' כל כך שבעה"ב נותנה מיד לכהן שמתיבשת ומתקלקלת אבל תרומה בעה"ב שוהה אותה בידו ומצוי' לכהן א"י לכשיבוא בחו"ל, א"נ קושטא דמלתא קאמר דא"א לאוכלה מפני טומאת ארץ העמים.
ודין הבאת בכורים מסוריא כתב הר"מ פ"ב מה' בכורים ה"א, אמנם דאין מביאין תרומה מסוריא לארץ לא כתבה בהדיא וסתמו בדין אין מביאין מחו"ל, ובפ"ה ה"ז כ' שאין מביאין חלות מחו"ל כשם שאין מביאין תרומה ובכורים, וזה תימא דבכורים בחו"ל ליכא כלל, ואי מסוריא הא באמת מביאין.
י) יש להסתפק בתרומת א"י בזה"ז כשלא הוכשרה אי מותר לשורפה מיד, דקיי"ל פסחים כ' ב' דמשום הפסד מועט לא התירו לטמא ביד אף שהולך לאיבוד, ונראה דה"ה שאין לאבדה ביד, וא"כ אע"ג שאין לה עכשו אוכלין מפני שאין לנו טהרה לטומאת המת וע"כ תלך לאיבוד מ"מ כל זמן שהיא טהורה אין לשורפה ביד, או דלמא כיון דחיישינן לתקלה מותר לשורפה ביד, ואת"ל דאסור לשורפה אסור להכשירה שהרי כשמכשירה הרי הוא מטמאה תיכף, והנה הדין מבואר בטור יו"ד סי' של"א בשם סה"ת ושם כתוב דאם לא הוכשרה תקבר, ונראה דכיון דחיישינן לתקלה מותר לאבדה, שאילו היה חייב בשמירתה לא היה רשאי לקוברה, שזה ממהר את הרקבון וההפסד, ואמרו פסחים שם בתרומה המוזהר על שמירתה אם היתה במקום התורפה יניחנה במקום המוצנע, אלא משום תקלה רשאי לקברה אלא שאסור לשורפה כיון שאפשר בקבורה ושריפה הוי בזיון יותר כמש"כ הב"ח בשם סה"ת מהא דאמרו שלהי סנהדרין ועי' רש"י שם קי"ב ב' ד"ה אלא, ושם קי"ג א' ד"ה ולפרקי', וה"ה דאסור לטמאותה שהרי אין צורך ודחק לטמאותה.
ובמ"ש בירושלים כ' הטור דבזה"ז דאסור לאוכלו ואסור לפדותו מותר לטמאתו, ומש"כ בדרישה לפרש דאיירי קדם מירוח תמוה דא"כ אית לי' תקנתא להוציאו חוץ לירושלים אלא ודאי במ"ש ממש איירי, ול"ק מתרומה דהתם לית לי' תקנתא בטומאה ולמה יטמאנו, אבל הכא במ"ש דאית לי' תקנתא בפדי' חשיב כהפ"מ ובמקום שהולך להפסד מותר לטמא ביד משום הצלה במקום הפ"מ, והא דכ' הר"מ ירקבו והוא מהתוס' פ"ג דמ"ש איירי במי שאוכל חולין בטהרה ולא ניחא לי' בחולין טמאין, א"נ שאין בו אלא ש"פ ולא ירויח כלום, א"נ משום הפסד מועט לא התירו לטמא, ועיקרו אשמעינן דאינו נפדה וגם אין לשורפו אלא לקברו, אבל אם יש לו הפסד מותר לטמאתו וכדאיתא בירו' וכמש"כ הדרישה.
יא) כ' ב"י ס"ס שכ"ט בשם סמ"ק בשם ר"נ שהקפיד שלא ילושו עיסה במ"פ דכיון שלא הוכשרה היא טהורה וא"א לשורפה וא"א לאוכלה משום רובן טמאים וסיים ומיהו אפשר ליתנה לקטן, ואינו מובן כיון שמותר לקטן וגדול הטבול לקריו וגם בטמאה הדין כן ולמה הקפיד, ונראה דכבר היה המנהג לשורפה ולא ליתנה לקטן, וכבר כתבו ראשונים ז"ל טעם למנהג, ומ"מ לא קבעו הדבר ומותר לאכלו מעיקר הדין, ולזה הקפיד שאם ינהגו לשורפה הוי שלא כדין, ומיהו אם ילושו ע"מ ליתן לכהן שלא כמנהג אין חשש איסור בזה, ולדידן אם לשו במ"פ יקברו חלתה ולא ישרפו דכיון דנהיגין שלא ליתן לכהן משום חסרון יחוס כהונה וכמש"כ המ"א סי' תנ"ז א"כ הוי כעומד להפסד ומותר לקברו כמש"כ הטור בתרומה שלא הוכשרה, אבל י"ל כיון שמעיקר הדין אפשר ליתנה לכהן אין לקוברה ואע"ג דגם המוכשרת התירוה לכהן מ"מ כיון דבמקום דליכא כהן קמן התירו לשורפה לית לן בה אבל בטהורה לא, וכ"כ רמ"א שאם לש במ"פ יתן לכהן קטן ור"ל דמוטב שלא לחוש למנהג וליתן לקטן, ויש לעי' הלא תרומת חו"ל מותר לטמאותה וכמש"כ תו' בכורות כ"ז א', וי"ל דדוקא כשהיא כבר טמאה משום ארץ העמים התירו ליגע בה טמאים אבל בטהורה לא, ותרומת חו"ל שלא הוכשרה נמי הדין כן שאסור לקברה ולשרפה אלא נותנה לכהן טבול כמו שהוא מעיקר הדין, וחלת א"י כשנלושה במ"פ קוברה וכמש"כ הטור בתרומה, ואיסור לישה במ"פ היינו כשלא הוכשרו החטים אבל אם הוכשרו לית לן בה.
ועיקר דברי הרמ"א ז"ל אין להם מקור בדברי הראשונים ז"ל דאפשר דר"ן שהביא הסמ"ק לא סבר הטעם משום שאין לנו כהן אבל מנהגנו ע"פ מהרי"ל משום שאין לנו כהן וכמש"כ לעיל סק"ד, בזה י"ל דאף באינה מוכשרת תקבר כמו בא"י.
יב) ויש לעי' אי יש אצלנו דין נתינת תרומה וחלה לכהן לדעת מהרי"ל דנהי דתרומת האור ניתנת לכל כהן וא"צ מיוחס מ"מ לא גרע מתרומה דרבנן דאין מעלין ע"פ עצמו דיש בזה משום ריוח כהונה, [וכל שאין עולה ע"פ עצמו אינו עולה ע"פ עדים אלא ע"י ב"ד, ואף דסגי בע"א מ"מ תיקנו חכמים שיהא ע"פ ב"ד, דלא הוי כשאר איסורין דלא צריך להעיד בב"ד, הכא צריך דקדוק יתירא, וזה נלמד מהא דאמר כתובות כ"ה א' מפני שב"ד קבועין שם, ועיי"ש ברש"י ד"ה נ"כ בבבל] וכיון שאין לנו ב"ד מדקדקין שלא יעלה לנ"כ ולתורה ע"פ עצמו ראוי שלא ליתן להם לאותן שעולין ע"פ עצמן וכיון שכבר חלפו דורות שעלו ע"פ עצמן וכן נוהגין עכשו אין ראוי ליתן להם, וכמדומה שכן נוהגין שכל אחד שורף תרומתו וחלתו בא"י ואינו נותנו לכהן, ומטעם זה אפשר שאין חייבין ליתן מע"ר ללוי כיון שהלוים עולין לתורה ע"פ עצמן, [ומן הדין צריך ע"א וע"פ ב"ד, ואנו מקבלין לוים ע"פ עצמן אף אותן שמוחזקין לבעלי עבירות חמורות ואינן נאמנים גם באיסורין ואין מן הדין לקבלם מה"ת וא"צ לזה תקנת חכמים, וכן מקבלין הבזוין שאינן לא במקרא ולא במשנה ולא בד"א, ומכל אלה אבדנו חזקת לוי' בעו"ה, אמנם אכתי צריך להעלותן בדמים וכדאמר חולין קל"ד ב' באין שם כהן, וביו"ד סי' ס"א, ויש מקום לומר דכל הלוים מינח ניחא להו שיתנו לכל לוי אבל כיון דחכמים לא ניחא להו בזה לא מהני ניחותא דידהו וצ"ע] ואמרו כתובות כ"ה ב' ההוא דאתא לקמי' דריב"ל כו' והעלהו ריב"ל ללוי', אלמא שאין עולה ללוי' ע"פ עצמו ומדעולה מתורה ללוי' אלמא שאין עולה לתורה ע"פ עצמו, וכיון שאין ב"ד מדקדקין בכך בטלה אצלנו לוי', ומיהו כיון שמעיקר הדין אין לחוש למי שמוחזק אצלנו לוי או כהן, ונהי שמשום מעלה גדרו חכמים בדבר, י"ל נהי דבזמן דהיו לוים מיוחסים אמרו חכמים שאין נותנין לו מעשר ע"פ עצמו אבל האידנא שאין לוי מיוחס ראוי ליתנו, אבל י"ל שאם יתנו לו יתרבו העולין ע"פ עצמן בשקר והלכך כיון שאין בידנו להעמיד הדת על תלה ראוי שלא ליתנן, ותקנת חכמים שאין לוי עולה ע"פ עצמו קיימת ואין נותנין להן, ואע"ג שנותנין פדיון הבן לכהן אפשר משום שאין בזה ריוח שנוהגין שהכהן מחזיר וכל אחד יהיב לכהן שבטוח בו שיחזירנו, [והרש"ל ביש"ש פ' הפרה כתב דנתבלבלו הכהנים רוב או מחצה ולכן אין לנו כהנים בזה"ז, ותימא למה נחוש כל כך, והרי מברכין על מצות נ"כ ופדיון בכור, אלא נראה דמה"ת הן בחזקתן לכל דבר, אלא משום מעלת כהונה שהחמירו חכמים אין להקל בזה"ז שאין אנו נזהרין במעלות שלא להעלות ע"פ עצמן וכמש"כ לעיל, ואף שהרבה פעמים שכהן נושא פסולה ומפני אלמותו אין בכח ב"ד להפרישו והוא נ"כ וזרעו משתקע בכהונה ויש למשפחתו דין עיסה, מ"מ אין כל העולם בכלל עיסה בשביל זה].
וכהן שנותנין לו תרומה שהוכשרה אסור לו ליתנה לבהמתו וכמש"כ תו' ביצה כ"ז ב' וכ"כ הרשב"א שם, ואפשר דלפיכך אין נותנין את החלה לכהן דלבהמתו אסור ולהסקה אין בה הנאה, וכן שאר פירות שהוכשרו, אבל סתם פירות הן בחזקת שלא הוכשרו ומותר לו ליתן לבהמתו, ומיהו צריך שיהי' לו חזקת כהונה כפי עיקר ההלכה שנתבאר בגמ', וי"א דזר שנתן תרומה לבהמתו אסור מה"ת כמש"כ ר"ש תרומות פי"א, ואי תרומה בזה"ז דאוריתא, צריך לזה כהן מיוחס, לדעת הר"מ דלתרומה דאוריתא צריך כהן מיוחס, ואף דיש להקל בזה מ"מ אין לחפש אחר נתינה אם אין הכהן רוצה בה אלא שנותן לבהמתו כדי לזכות את ישראל במצות נתינה כיון דיש בזה נדנוד עבירה לדעת מן הדעות.
במה שנסתפקנו אם עלה בחו"ל ע"פ עצמו אם מקבלין אותו בא"י ע"פ מה שהוחזק בחו"ל, נראה דכשתיקנו הראשונים ז"ל שיעלה ע"פ עצמו תיקנו שלא יעלה בהחזקה זו בארץ דאל"כ כל אחד יצא מארץ לחו"ל ליום אחד ויוחזק לכהונה וישוב לארץ ויביא עד מחו"ל שהוחזק לכהונה ולא חלקנו בין חו"ל הקרוב לרחוק, ומיהו בחו"ל הקרוב שנוהג תרומה מדרבנן הדין נותן שאינו עולה שם ע"פ עצמו, ומ"מ ע"כ לא יעלה בהחזקה של מקום שאין שם שבח כהונה במקום שיש שם שבח כהונה.
א) ר"מ ה' בכורים פ"ז הי"ב נוטל כדי חלת שתיהם מעיסה של"ה חלתה ונותנו באמצע סמוך לעיסת הטהורה ומושך מן הטמאה לטהורה כדי ביצה כדי לתרום מן המוקף עכ"ל, א"א לישב ל' רבנו בלי הגה' דלמה נותן החלה באמצע, ועוד שסיים סמוך לעיסת הטהורה ומשמע דאינו סמוך לטמאה וא"כ למה נותנו באמצע, ועוד שכ' שמושך מן הטמאה לטהורה כדי ביצה א"כ למה מושך כביצה יניחם זה אצל זה, ועוד איך יתכן שיטמא את כל העיסה ויפריש הכל מן הטהור על הטמא והלא על הראשונים אנו מצטערין שנטמאו ואיך נוסיף לטמא, ועוד דבסוטה ל' ב' מבואר דכדי ביצה הוא מן הטהורה שהעיסה ראשונה והביצה שני' ואין שני עושה שלישי, ומש"כ רבנו ספ"ב דחלה דנוטל מן הטמאה היינו לתנא דמשנתנו דנוטל פחות מכביצה בזה אין קפידא שיטול מן הטמאה אבל לתנא דברייתא ודאי נוטל מן הטהורה ותנא דמתנ' בין מן הטמאה בין מן הטהורה מצריך פחות מכביצה וכדמפרש טעמא בסוטה שם, ועוד קשה ל' רבנו דבמתנ' קתני דכביצה נותן באמצע ולא את החלה, ונראה להגיה נוטל כדי כו' ונותנו סמוך לעיסת הטהורה ומושך מן הטהורה כדי ביצה ונותנו באמצע כדי לתרום מן המוקף, ודברי רבנו מבוארין דהחלה הוא על ב' העיסות וצריך להפריש החלה מקדם והחלה לא תגע בכביצה דא"כ כיון שקראה לה שם נטמאת כמש"כ תו' נדה ז' א' ד"ה ומקפת, ודלא כפרש"י סוטה שם דמסלקתה עם קריאת השם, דצריך מוקף בשעת חלות השם וכמש"כ תו' שם, והלכך החלה מוקף לעיסה הטהורה והביצה מחברת שתי העיסות והעיסה הטמאה ראשון והביצה נעשה שני והעיסה טהורה שאין שני עושה שלישי, ומ"מ התרנו לטמא את הביצה משום תקנת השאר, דבלא"ה אסור לטמא, אע"ג דרבנו פסק דחולין הטבולין לחלה כחולין מ"מ אסור לטמא בחנם וכמש"כ רבנו לקמן פ"ח ה"י בנולד לה ס"ט, א"נ התם בבא להפריש חלה מעיסה עצמה אסור אבל הכא הרי מפריש מן הטהורה.
ב) ומה שפסק רבנו כר"א עי' בראב"ד ובכ"מ, והנה לפרש"י סוטה שם דטעמא דחכמים האוסרין הוא משום ששני עושה שלישי בחולין או משום חולין הטבולין לחלה כחלה דמו או משום דאסור לגרום טומאה לחולין שבא"י, אנן לא קיי"ל כן בכלהו דקיי"ל כסתם מתנ' בטהרות פ"ב מ"ג, דאין שני עושה שלישי בחולין, וקיי"ל כסתם מתנ' פ"ד דטבו"י דחולין הטבולין לחלה לאו כחלה דמו, וגם קיי"ל מותר לגרום טומאה לחולין שבא"י כמש"כ הכ"מ, אלא שהתו' נדה ז' א' פי' דהא דפי' בגמ' סוטה שם פלוגתתן היינו פלוגתא דמתנ' וברייתא אליבא דר"א אבל טעמא דת"ק לא נתפרש, ובזה הוצרכו להכריע מהא דירושלמי.
מיהו יש לעי' הא מבואר נדה ז' א' דקיי"ל חולין הטבולין לחלה כחלה דמו, ומתנ' דרפ"ד דטבו"י שאני משום דודאי אין מטמא חולין, וחולין הטבולין לחלה עדיפו מחולין שנעשו עט"ת וכיון דבחולין שנעשו עט"ת שני עושה שלישי וכמו שהוכיחו תו' נדה ז' א' ד"ה והאי, וכ"ה בר"מ פי"א מאה"ט ה"ט, כש"כ בחולין הטבולין לחלה, לדידן דקיי"ל כחלה דמו בספק נשען, והא דטבו"י אינו פוסל פי' תו' שם דדוקא טבו"י דקלישא טומאתו, ואע"ג דבמתנ' רפ"ד דטבו"י מבואר דגם ידים מסואבות אינן פוסלין את חולין הטבולין לתרומה, טומאת ידים נמי קיל טפי וכמש"כ הרא"ש שם, ונראה דעת הר"מ דהא דאמר נדה ז' א' דחולין הטבולין לחלה חמירי מחולין שנעשו עט"ת היינו דוקא לענין מעל"ע שבנדה דודאי מטמא חולין, וכן ספק נשען דודאו מטמא חולין, וכיון דלתרומה עשו מעלה לחוש לספק מעל"ע ולספק נשען, צריך לנהוג מעלה זו אף בחולין הטבולין לחלה ולתרומה שהרי סופו לתרומה אזיל והוי כטובל כלים לתרומה שצריך לנהוג מעלות תרומה בטבילתן אף שהכלים חולין [עי' חגיגה כ"ב א' כ"ג א'] כיון שדעתו לטהרן לתרומה, אבל לענין נגיעת שני שודאו אין מטמא חולין וחולין הטבולין לחלה כחולין דמו, לא אכפת לן שהרי כשיעשם תרומה התרומה טהורה, ולא דמי לחולין שנעשו עט"ת דהתם קיבל עלי' שמירת תרומה כדי שאם יתחלף לו תרומה בחולין לא יכשל וכמש"כ רש"י חולין ל"ד א' ד"ה דקתני בשר, והלכך ודאי צריך לנהוג בהן טומאת שלישי, והא דאמר סוטה ל' ב' דאי חולין הטבולין לחלה כחלה דמו יש בהן שלישי היינו דוקא אליבא דתנא דהתם, ובזה קיי"ל דחולין הטבולין לחלה לא כחלה דמו, וכסתם מתנ' רפ"ד דטבו"י, אבל לענין ספק נשען קיי"ל כיון דודאו מטמא חולין גזרו על חולין הטבולין וכסוגיא דנדה ז' א' וכ"ה בהדיא בר"מ פ"ח מה' בכורים ה"י וכמש"כ הכ"מ שם בשם מהרי"ק, ולפ"ז י"ל דחולין שנעשו עט"ת גם טבו"י פוסל בהן [עי' טבו"י סי' ג' ס"ק י"ד] ובאמת יש לתמוה בדעת התו' דחולין הטבולין לחלה חמירי מחולין שנעשו עט"ת למ"ד כחלה דמו, ואנן קיי"ל חולין הטבולין לחלה כחלה דמו כמתנ' דנולד בה ס"ט כדאמר נדה ז' א' ומתנ' דרפ"ד דטבו"י משנינן משום שודאה אין מטמא חולין לא גזרו עליו משום חולין הטבולין לחלה, והיינו דוקא בטבו"י וטומאת ידים דקילי טומאתן, א"כ הדין נותן שאין ידים פוסלין חולין שנעשו עט"ת, ובחולין ל"ד א' פריך ונוקמא בחולין שנעשו עט"ת אלמא חולין שנעשו עט"ת ידים פוסלין בהן וצע"ג.
ג) והא דאמרינן דנותן החלה סמוך לעיסה הטהורה וכן ביצה שנותן באמצע כדי שיהא מן המוקף היינו בזמן שאינן נושכין זה מזה, אבל בזמן שנושכין זה מזה הוי חיבור אף שנתנן ע"מ להפרישן וכדתנן טבו"י פ"ק מ"א ומודים בשאר כל הטומאות בין קלות בין חמורות, ופי' הר"מ פ"ח מטו"א ה"א דקאי גם אמכניס חלות ע"מ להפרישן.
והא דכ' תו' נדה ז' א' ד"ה ומקפת, דנותן פחות מכביצה באמצע מצינן למימר דהיינו נשיכה, דבריהם כשיטת הר"ש פ"ק דטבו"י דחלות ע"מ להפריש אינו חיבור לב"ה בכל טומאות, וה"נ נותנן ע"מ להפריש.
וגם החלה דמקיף לעיסה הטהורה צריך שלא תהא נושכת לדעת הר"מ, דאע"ג דכשנעשית חלה עדיין עיסה הטהורה שהיא חולין מפסקת בין הטמאה לבין החלה, מ"מ כיון שנושכות הוו כחד, ואע"ג דנוגע השני בקצה החולין מפסלה החלה כדתנן פ"ג דטבו"י מ"ב בירק ש"ת וביצה טרופה ע"ג וכמש"כ הר"ש שם.
יש לתמוה לדעת הראב"ד פ"ו מטו"א הי"ז דלטמא אחרים א"צ כביצה מחובר אלא כל שמכונס כביצה סגי, א"כ מאי הועיל ר"א דמתנ' ספ"ב דחלה במה שנותן פחות מכביצה באמצע, סוף סוף נוגעים זה בזה ויש כאן כביצה, וע"כ צ"ל דמפרש כפרש"י סוטה ל' ב' דסבר כל דאפשר למעוטי בטומאה עדיף, ובאמת סבר דאפי' ביצה שרי דאין שני עושה שלישי בחולין, וחולין הטבולין לחלה כחולין דמו.
למש"כ תו' דאיירי בנושכות שמעינן דכי היכי דבעינן דין חיבור לענין קבלת הטומאה ה"נ בעינן דין חיבור לענין כל המחובר לטמא טמא, וכדתנן פ"ק דטהרות מ"ה כביצה אוכל ראשון כו' ושם מ"ח מקרצת שהיתה תחלה והשיך לה כו', דדוקא בהשיך שלא ע"מ להפריש.
ועיקר דברי הר"מ פ"ז הי"ב שפסק כר"א אינו מובן, דלעיל פ"ה הי"ג כ' דחלה נקראת תרומה לפיכך אינה ניטלת מן הטהור על הטמא לכתחלה, וכ' הכ"מ שפסק כחכמים ספ"ב דחלה, ואיך מתקיימים שני הפסקים הללו.
ד) טבו"י פ"ד מ"א ר"ש קסבר חולין הטבולין לחלה לאו כחלה דמו כו' אע"ג דבגמ' נדה ז' א' מפרש למתנ' דנולד לה ס"ט דסברא חולין הטבולין לחלה כחלה דמו ולכך מיטמאה בספק נשען, וגם צריך לעשותה בטהרה, אף שכבר נולד לה ס"ט, ומשנתנו משום דודאו אין מטמא חולין ולא גזרו בחולין הטבולין לחלה, וכדמסיק הר"ש, מ"מ מסתפק רבנו דאפשר דסוגיא דנדה תרוצי קמתרץ דאפשר דהני מתנייתי לא פליגי, ומ"מ אפשר דפליגי כיון דאשכחן תנאי דפליגי ואיכא מ"ד דאף בדבר שאין ודאו מטמא חולין גזרו בחולין הטבולין לחלה ואיכא מ"ד לא גזרו, י"ל דלכלהו תנאי אין חילוק בין ספק נשען לטבו"י ומתנייתא פליגי, ומיהו איכא אוקימתות אחריתי בסוטה שם ול"פ תנאי כלל בחולין הטבולין לחלה.
וכבר נתבאר לעיל דעת תו' דמשנתנו דוקא נקט טבו"י וידים, ודעת הר"מ דאף שני גמור אינו עושה שלישי, ותימא למה נקט התנא טבו"י וידים ולא נקט שני.
ה) שם וי"ל דלעולם בעינן מוקף בשעת קריאת שם והתם כגון דאמר בשעת חיבורו לאחר שיהא מובדל ומופרש יהא חלה, דכה"ג מוקף הוא כו', נראה דאין כונת רבנו שיהא חלה תכף כשהובדל חשיב מוקף אבל אמר שיהא חלה אחר שעה לא חשיב מוקף, דהא כבר הוכיח הר"ש חלה פ"ג מ"א מהא דמתנה שיהא חלה אף על קמח שיתערב בשעת עריכה דחשיב מוקף כיון שהוא מוקף בשעת קריאת שם אע"ג דאינו מוקף בשעת חלות [וביאור דברי הר"ש שם שכ' הטעם מאחר דעיקר היתה מן המוקף וסיים וחשיב מוקף מה שבשעת קדושת שם היו מוקף, היינו שעושה החלה על כל העיסה לאחר שכבר תגמר העריכה ולפיכך חשיב עיקרו מוקף שהיה מוקף בשעת קריאת שם ובשעת חלות הויא הכל עיסה אחת, אבל אי אמר דקצתו של החלה תחול מיד על העיסה וקצתו תחול על הקמח שיתערב לאחר שיתערב אין כאן עיקרו מוקף שהרי עכשו מפריש חלה אחרת] אלמא דאף כשהחלות לאחר זמן חשיב מוקף, אלא שהר"ש מסתפק דכל שמפריש ע"מ לקרות לה שם לזו שהפריש חשיב מוקף אף שיקרא לה שם שלא במוקף, והכא בטבו"י חיישינן שתקרא שם קדם שתניח בכפישה, א"נ משום שמפסיק מנא, ואי קריאת שם צריך דוקא בשעת נגיעה ל"ק הכא באשה טבו"י שתתנה שתהא חלה לאחר שתניח בכפישה דאין אנו מרויחין בזה כלום דגם השתא כבר הפרישה חלתה וצריכה להקיף חלתה שהפרישה וטוב יותר שתתן בכפישה ואח"כ תקיף ותקרא שם, אלא שאם א"צ מוקף כלל בשעת קריאת שם כיון שהפרישה ע"מ לקרות שם קשה למה תנן מקפת.
ובר"ש פ"ג דמע"ש מי"ג הביא ירו' דא"צ נגיעה במוקף, ופי' הא דאמר סוטה ל' ב' דבעי נגיעה היינו משום דטמא וטהור מקפיד על נגיעתן ולכך לא חשיב מוקף בלא נגיעה, ותימא איך תתפרש משנתנו דתנן מקפת, וכן תנן נדה ע"א ב' ואמרינן שם בגמ' דאמר מר מצוה לתרום מן המוקף והלא הכא החלה טהורה והעיסה טהורה, ואפשר משום שהן בב' כלים גרע, אע"ג דא"צ צירוף כלי כמש"כ הר"ש שם היינו כשהן באויר הבית אבל בב' כלים גרע ובעי נגיעה, ובגליון בתו' נדה ז' א' פי' הא דירו' דצירוף כלי בעי.
ודברי הר"ש רפ"ג דחלה דאף בטהורה בעינן נגיעה, וצריך טעם שדחה הא דירו' שהביא בפ"ג דמע"ש.
ו) כ' הר"ש בחלה שם וז"ל וה"ה דהוי מתישב בירו' אי הוי גרסינן שיהא התנאי [נראה דצ"ל שהתנאי] מועיל בכל ענין עכ"ל, נראה כונת רבנו דלאחר התנאי שהחלה תיקדוש לאחר עריכה לא אכפת לן אף אם אין ה' רבעים מעורב במים, והנה בירו' מבואר דהא דמחוסר גלגול לא חשיב דשלב"ל וכדעת ר"ת בתו' נזיר י"ב א', ובתו' שם כתבו דמחוסר גלגול חשיב כמחוסר כניסה ביבמתו, [ואין נראה כונת תו' לחלק בין עושה בעצמו למשוה שליח אלא כונת תו' לסתור סברת ר"ת] וא"כ אינה יכולה להתנות על מה שלא גלגלה עדיין, אלא ודאי מחוסר גלגול כמחוסר תלישה, ולפיכך כ' הר"ש דאף אם לא גלגלה עדיין ה' רבעים יכולה להתנות, ולכאורה הא לא הוי מוקף בשעת קריאת שם כיון דליכא עדיין ה' רבעים עיסה, ובשלמא בתרומה קדושין ס"ב א' בפירות ערוגה זו מחוברת תהא תרומה לכשיתלשו חשיב מוקף דבפירות לא בעינן נגיעה כמש"כ ר"ש מע"ש שם, אבל בעיסה הא בעי נגיעה, ואפשר דגם נגיעת קמח מהני כיון דלא חשיב דשלב"ל.
ז) טבו"י פ"ד מ"ז התורם את הבור ואמר ה"ז תרומה ע"מ שתעלה שלום כו', להפוסקים כר"מ דבעינן ת"כ וכל משפטי התנאים אף באומר ע"מ [עי' אה"ע סי' ל"ח ס"ג] צ"ל דהכא הוי אומדנא דמוכח וסגי בגילוי דעתא, ומיהו למה שצדד הרשב"א גיטין ע"ה, קדושין נ', דאם התנה גרע טפי ע"כ ה"נ בהתנה כדין.
שם ר"י אומר אף מי שהיה בו דעת להתנות ולא התנה נשברה אינה מדמעת מפני שהוא תנאי ב"ד, לא שייך תנאי ב"ד לבטל תרומה כדאמר יבמות צ' א' אלא צ"ל שהכל תורמין ע"ד ב"ד ולא הוי דברים שבלב, [ומיהו בעושה שלא כהוגן אינו עושה ע"ד ב"ד והלכך בהא דיבמות לא שייך שתורם ע"ד ב"ד].
והא דאמר ר"י אף מי שהיה בו כו' משמע קצת בר"ש דדוקא קאמר אבל הדיוט לא, ולכאורה אין זה סברא דע"כ הכא יש כח ביד ב"ד משום שתורם על דעתם, ומי שהיה בו דעת להתנות ולא התנה אינו תלוי כל כך ע"ד ב"ד כמו ההדיוט, ועוד דבהדיא תניא בתוס' אם היה הדיוט ולא התנה תנאי ב"ד הוא, ודוחק דתרי תנאי אליבא דר"י, ואפשר דר"י במתנ' רבותא קאמר אף מי שהיה בו דעת כו' וכש"כ הדיוט, ותנא דברייתא קבל מר"י עיקר תקנת ב"ד, ותלמיד שני קבל מר"י דין מי שהיה בו דעת להתנות שאף הוא בכלל תנאי ב"ד ולא פליגי, ואי הוי גרסינן אף מי שלא היה בו כו' ניחא טפי, אלא שאין רשות להגיה.
בתויו"ט כ' דאם היה בלבו בשעת הפרשה מודה ת"ק ומסיק דאף אם חשב להתנות ושכח מודה ת"ק ומשום דבעינן פיו ולבו שוין, ודבריו ז"ל תמוהין דלא נאמר דין פיו ולבו שוין אלא באיתקל במילולי' כגון נתכוין לומר תרומה ואמר מעשר, אבל בשאינו טועה בדיבורו אלא שמטיל בהם תנאי בלבו הוי דברים שבלב וכמש"כ תו' פסחים ס"ג א' ד"ה המתכוין, והר"ן נדרים כ"ח א' ד"ה היכי.
ח) שם ר"ש אבל בתרומת מעשר ובשאר כל פירות ה"ז שלם, לא נתפרש טעמא דבתרומת מעשר ה"ז שלם כיון שהתנה ולא נתקיים תנאו ולפיכך פר"ש דבסתמא איירי, וצ"ל דכלה ר"י היא אע"ג דסיים התנא בדברי ר"י צ"ל דאשמועינן דכלה ר"י, עוד פר"ש דגזרו חכמים שלא יועיל תנאו, ולפ"ז אסור לכהן וצריך לתרום דמה"ת אין תרומתו תרומה, ולישנא דברייתא ה"ז שלם לא משמע הכי, ועוד לחוש דלמא לא יתרום כיון דאמרת מדמע כדאמר קדושין מ"ו ב', ואפשר כיון שהתנה צאית כמו בתרי מנא, והרמב"ם מפרש לה בתנאי, וע"כ צ"ל כפי' השני של ר"ש.
והראב"ד פ"ד מה"ת הי"ט כ' פירוש ואינו חושש שמא (יאבדו) [נראה להגיה אבדו] אלא א"כ מצאן אובדים (ה"פ) [נראה להגיה ה"נ] אין חוששין שמא תשבר וכיון שעלתה בשלו' הותר הבור עכ"ל, ופירוש דבריו ז"ל דפי' ברייתא דבתרומת ראשית דבעינן מוקף דין הוא שאין מפרישין מעיר זו לעיר אחרת דחוששין שמא אבדו, והלכך ה"נ אסור לשתות מבור עד שתעלה שלם דחיישינן שמא תשבר, אבל בתרומת מעשר דתורמין אפי' אחד ביהודה ואחד בגליל [כמש"כ הר"ש במשנתנו] ואין חוששין שמא אבדו ה"נ אין חוששין שמא תשבר ומותר לשתות מן הבור, שאין שבירה ושפיכה שכיחא, אבל אם נשברה ונשפכה דין תרומת מעשר כדין תרומה [והכ"מ לא פירשו כן, אבל זו כונת הראב"ד ז"ל] ומיהו הא דקתני בתוס' ושאר כל פירות אי אפשר לפרש כן, ואפשר דלא הוי גריס לי', וכן בר"מ שם לא הביאו [ואפשר דבשאר פירות לא יגיעו לבור ע"י שפיכה ושבירה וכיון שהעלה מן הבור ה"ז שלם, אבל א"כ לא הוי דומיא דתרומת מעשר].
שם במתנ' עד היכן תשבר ולא תדמע כדי שתתגלגל ותגיע לבור, נראה דר"ל ותגיע ביינה לבור כשתשבר או שתיפול ותשפך יינה, ולשון תתגלגל קשה קצת, ואפשר דאף אם היא רחוקה ולא יגיעו היין לבור אם תפול במקומה ותנוח, אלא שאם תתגלגל בנפילתה תגיע לבור טרם שנשפך כל יינה ותספיק לדמע את הבור אין זה שלם.