סימן קפח עריכה
א) יו"ד סי' ש"ו ש"ך סק"ח, כתב דבכור בע"מ שנשחט בהכשר אע"ג דמותר לעכו"מ אסור לכלבים ולכאורה כונתו ז"ל דכן הדין בכל פסולי המוקדשין דאסורין לכלבים אף בזמן שנאכלין לבעלים דהא קרא ואכלת ולא לכלביך לא כתיב בבכור אלא בכור בכלל שאר פסה"מ ומקרא דבשרם יהי' לך לא ילפינן לאסור כלבים שהרי אם קרא בא לומר דוקא כהן א"כ גם זר לא, וכיון דמרבינן מכצבי ואיל גם עכו"מ אין לנו מקום לחלק בין עכו"מ לאכילת שאר בעלי חיים, וכן קרא ואכלת ולא לכלביך לא נאמר אלא בזמן שמת ונטרף דהרי בקרא לא כתיב כלבים אלא ואכלת והיינו אכילת ישראל וגם טריפה לעכו"מ אסור וכמש"כ תו' בכורות ל"ב ב' ד"ה פסק מסוגיא דפסחים כ"ט א' וכיון דבזמן שמותר לישראל מותר גם לעכו"מ ולא דרשינן ואכלת ולא לכלביך אלא בזמן שאינו ראוי רק לכלבים, א"כ מהיכי תיתי לאסור בכור טריפה לכלבים, וכ"ה בהדיא בתו' זבחים ע"א ב' ובפסחים כ"ט א', דבזמן שמותר לישראל מותר לכלבים וההיא דנתערבה בטריפה מפרקינן להו להאכילן לכלבים, וזו גם כונת תו' בבכורות שכתבו דהיכי דשרי לישראל הוא דאתקש לצוא"י כו' ולא אתסר מואכלת ולא לכלבך ר"ל דבשרי לישראל ליתא האי דרשא, וזו גם כונת הרא"ש ודברי הש"ך ז"ל תמוהים בזה, איברא לשון הר"ן והרשב"א ורי"ו שהביא הש"ך מבואר לאסור לכלבים וקשה לכוונם ובלשון הר"ן והרשב"א אפשר דיש ט"ס, וצ"ל אבל לכלבים דאסור מואכלת ולא לכלביך הוא היכי דאסור לישראל שנמצא טריפה ולא אתקש לצבי ואיל, אבל לשון רי"ו שהביא הש"ך א"א להגיה.
יו"ד סי' ש"ז ס"ג. [א"ה, עי' שביעית סי' י"ד סקי"א].
ב) ירו' ערלה פ"ג ה"ב צמר בכור שטרפו בטל ברוב אייתי' ר"ח כו' ולא הורי לי' דאמר ר' יסא כו' ידלק הבגד א"ל אילו אתתבת תמן איתיהיבת יאות, ר"ל שלא הורי לי' ר"א כר' יוחנן משום קושית ר' יסא דזה נגד משנתנו [וא"ל ר"ח צפוראה שאילו הוי מקשה לפני ר' יוחנן היה הדבר בודאי מתישב שפיר שהרי לא נעלם מר' יוחנן המשנה, כן פי' רידב"ז ז"ל] וכ"ה הגי' בכתובות ספ"ו וכמש"כ הפ"מ ורידב"ז ז"ל, ומיהו פי' רידב"ז לא יתכן בע"ז פ"ה הי"ב, ולכן נראה פי' הפ"מ והכא הוא מיותר לגמרי ונשתרבב מהתם, והנה סבר ר' יוחנן דדוקא חוט אורך מלא הסיט אוסר אבל צמר קודם טוי' אע"ג דארגו ויש ממנו כדי לעשות חוט מלא הסיט בטל, ור"א סבר דכל שיש כאן בבגד כדי שיעור חוט מלא הסיט אינו בטל, ונראה דכל הני אמוראי ס"ל דמתנ' דהאורג מלא הסיט מצמר הבכור דברי הכל היא, דאי ר"מ קתני לה א"כ לדידן גם אורג מלא הסיט בטל ברוב לדעת הר"מ דאין הלכה כר"מ ולמה לא אורי לי' ר"א, ומוכח מכאן דצמר בכור אינו בטל אפי' בלא עבד צפורתא דהא טרף אתשנתערבו בגיזי חולין אוסרין בכ"ש ומשמע אפי' קדם טוי' והיינו כר"א, ומיהו אין ראי' דהוא כדברי הכל, ואפשר דהני תנאי ס"ל כר"מ דכל שבמנין לא בטל, וגם אפשר דגיזי צמר דאמר היינו חוטין, ואין ראי' דגמ' דידן ס"ל אפי' גיזין, וע"כ קיצרו בגמ' דהא פחות ממלא סיט ודאי בטל, ובגמ' לא פירשו כיון שאין כאן מקומו של דיני ביטול אלא בדיני בכור עסיק.
והנה הר"מ פ"ג מה' בכורות הי"ג כתב דגיזי בכור אוסרין בכ"ש ואח"כ כתב משנתנו דהאורג מלא הסיט, והנה סתם הדברים כמו שסתמו בגמ', אבל נראה דרישא ג"כ לא איירי בפחות ממלא סיט, שהרי כל עיקרו של ר' אמי שלא הורה כר' יוחנן הוא מכח מתנ', ומנ"ל להחמיר יותר ממאי דתנן במתנ', וכ"כ הר"ש פ"ג דערלה מ"ג דגיזה דאמרו בבכורות דאוסר בכ"ש היינו מלא הסיט, ומש"כ הראב"ד ז"ל שם דמשום קנסא אוסר בכ"ש צ"ע דמנ"ל לרבה ב"א בכורות שם לאוקמי' בגיזה ומשום קנסא לוקמי' במלא הסיט, ועיקר כונת הראב"ד נראה דמחלק בין שהה ללא שהה ואם באמת לא שהה אינו אוסר בפחות ממלא הסיט וברייתא בשהה, ופי' מרן ז"ל בדברי הר"א דמחמרינן בגיזה יותר מטווי תימא.
וביו"ד סי' ש"ח ס"ד ה', הובא דעת הר"מ דשער בכור אוסר בכ"ש ודעת הרא"ש דדוקא בציפורתא, ועיי"ש בבהגר"א ז"ל, ונראה לדעת הרא"ש הא דאמר בכורות שם דגיזת בכור אוסר בכ"ש איירי במלא הסיט ובציפורתא, וכונת הסוגיא על מתנ' דערלה, ועיקרו משום פלוגתא דת"ק ור"י קתני לה דר"י אומר יבקר, והא דאמר שם כ"ו ב' לפי שא"א לגיזה בלא נימין המדולדלות ומשמע דלא בטילי, י"ל משום שהן ניכרות אינן בטילות אבל יש טורח מרובה להסירן.
ג) שם הן דתימר ישרף שערו, נראה דמשום דאינו בלה חוששין לתקלה ולכך בעי שריפה.
שם התיב ר"י והא מתנ' פליגא כו' ובכור לאו כקדשים שאין להם מתירין הוא, כ"נ לגרוס, ור"י מקשה הלא תנינא במתנ' בהדיא דהתנא מפליג בין קדשים שיש להם מתירין לאין להם מתירין שהרי בכור קדשים הוא ומ"מ בעי מלא הסיט, וקדשים שיש להם מתירין היינו גיזים שהוקדשו לבדה"ב או לדמי עולה ושלמים [או גיזי חטאת שנשרו וכן גיזי עולה וכדאמר בכורות כ"ו א' ועי' תו' שם, דרש"י פי' כשהוממו ונפדו וגם הגיזין נפדין ובתו' פי' דזריקה מתירתן, אבל בכור בכל ענין הגיזה שנשרה אסורה מדרבנן] וכ"ה בל' הר"מ פ"ג דערלה מ"ג דהא דמוקדשין אוסרין בכ"ש היינו במקום שיש פדיון, וכ"כ הראב"ד פ"ג דבכורות הי"ג, והנדפס בבהגר"א ז"ל אינו מובן.
ובנו"ב תנינא יו"ד סי' קצ"ג כתב דגיזה שגזז או שנשרה מותר מה"ת, ואמנם להמתבאר בתו' זבחים פ"ו זה דוקא כשהומם אח"כ או שהוקרב ונזרק דמו, אבל כל זמן שהוא תם הגיזה אסורה מה"ת דזריקת הדם מתרת הצמר כמו שמתרת העור וכמש"כ בכורות סי' כ"א סק"ח, ומיהו עובדא דהנו"ב בבכור חו"ל והר"מ פסק פ"א מה' בכורות דאף אם הביאו אינו נקרב.
והנה הר"ש הק' מה חילוק בין בכור לקדשים וחילק בין תם לבע"מ, ותימא שהרי בירו' אמרו דקדשים ביש להן מתירין איירי, וא"כ אין חילוק בין תם לבע"מ, ובבכור אפי' בתם בטל שהרי אין לצמר היתר בבכור, דלעולם הצמר אסור מדרבנן משום שלא ישהה, ומשמע דגם בזה"ז לא הקילו יותר מבזמן שביהמ"ק קיים, וכי היכי דצמר בע"מ אסור צמר תם אסור, והלכך דין הוא שיבטל, ומיהו יש לומר דשל תם אינו בטל דלמא יבנה ביהמ"ק ותתירנה זריקה ולענין איסור דאורייתא יש כאן מתירין, והנו"ב ז"ל שם תמך בדעת הר"ש ולא הביא הא דאמרו בירו' וצ"ע.
ומהא דתנן בשיער בכור ידלק שמעינן דאסור למכור לנכרי דלמא אתא לזבוני לישראל וכדדייק בירו' בבגד שצבעו בקליפי ערלה, ואע"ג דצמר בכור מותר מה"ת וגם נתערב ובטל ברוב, מ"מ אסור למוכרו לנכרי דלמא ימכרנו לישראל [ומיהו למש"כ הר"ן ע"ז מ"ט ב' אין ראי' דלא נחית התנא לתקנתא וכמש"כ לעיל סי' נ"ט, והכא איצטריך לאשמעינן ידלק ולא יקבר וכדאמר תמורה ל"ד] וכן מוכח מבגד שצבעו בקליפי ערלה ונתערב באחרים דאמר בירו' דאסור למוכרו לנכרי דלמא אתא לזבוני לישראל למש"כ לעיל סי' נ"ט דאין הבגד נאסר מה"ת לדעת הירו', וכן באפה בו את הפת ונתערבה באחרות מבואר בירו' דלא מזבנינן לנכרי משום דלמא אתא לזבוני לישראל אף שהוא דרבנן בתערובות, וכ"ה בתו' זבחים ע"ב ב' ד"ה כולם, ובתו' יבמות פ"א ב' ד"ה כולן, וכ"ז דלא כהנו"ב שם.
ונראה דקדשים שיש להם מתירין בפדיון או בזריקה אסור למסור לנכרי אפי' במקום דליכא חששא דלמא אתא לזבוני לישראל דהוי מפסיד קדשים.
יו"ד סי' ש"י ס"ג. [א"ה, עי' סנהדרין סי' ט"ז באורך].