סימן קסד
עריכהשבת קט"ו א' אלא מניחה במקום התורפה והן מרקיבין מאליהן, נראה דהאי תורפה דאמר רבי לא תורפה ממש קאמר דהיינו ערבה של טיט דאמר דאסור והאי טיט לריבר"י לא נתנו על הכתב אלא היתה מגוללת אלא כיון שהטיט ממהר לאבדה אסור, אלא נותנה במקום יבש וקרי לה תורפה היינו שכל גניזה הוא תורפה כיון דלא שליט אוירא והרי אמרו ב"מ כ"ט ב' דקורא בו אחד לל' יום, כש"כ במניחה בקרקע במקום שאין שולט אויר, ומיהו נראה דא"צ כ"ח כדאמר מגלה כ"ו ב' בס"ת שבלה, דא"כ לא הוי אמר ריבר"י כופין עלי' ערבה של טיט ולא הוי אמר רבי מניחה במקום התורפה ואף תחת הנדבך לא הוי ככ"ח אלא ודאי כיון שלא נכתבה כדין א"צ כ"ח, ואף שיש בה אזכרות, וכ"מ מדפריך השתא אצולי מצלינן טעונות גניזה מבעיא, ואי כ"ח בעי, לא שמעינן מהצלה.
שם בגמ' ודלמא בהא קמפלגי מר סבר ניתנו לקרות, לכאורה הדבר מוכרח דאי ת"ק נמי סבר דלא נתנו לקרות, מאי מייתא ר"י מעשה באבא חלפתא ואפשר דר"י מספקא לי' בטעמא דת"ק א"נ ר"י לא לסיועא מלתי' נגד ת"ק קאמר אלא עיקר דינא אשמועינן.
קט"ו ב' תרגום שכתבו מקרא, יש לעי' מאי רבותא, לא יהא אלא חסר מ"מ מצילין וכמו שהק' תו' מגלה ט' א', י"ל דאיירי בס"ת שבלתה ונשתייר וכדאמר בסמוך, ולמש"כ לק' סי' קס"ז דבס"ת חסר אין קורין שפיר אשמועינן דמצילין, ולמאי דמסיק דאיירי להשלים סברא האי ברייתא דנתנו לקרות א"נ אע"ג דלא נתנו לקרות מצילין, דפלוגתא דתנאי היא כדאמר בגמ', והא דתנן ידים פ"ד מ"ה תרגום שבעזרא ושבדניאל מטמאין את הידים היינו נמי אע"ג דלא נשתייר אלא תרגום, ואי נמי בכותב מגלה לתינוק וכדתניא בתוס', א"נ בדעתו להשלים וכדתניא גיטין ס' א' וכדתנן פ"ג מ"ה, מיהו אפשר דדעתו להשלים לא נאמר אלא על תחלתו, ולא בכותב סוף קדם התחלה.
ב) איסור מחיקת השם הוא אפילו במקום שלא ניתן ליכתב כמו כותב שם על בשרו דאמר שבת ק"ך ב' דאית בי' משום ל"ת כן, וכדאמר שבת ס"א ב' דאזכרות שבקמיעות אע"ג דלא ניתנו ליכתב וא"מ אותן מפני הדליקה, מ"מ יש בהן משום קדושת השם ופשטינן לה מהיה שם כתוב על ידות הכלים דקדוש וטעון גניזה, וכן אמר ערכין ו' א' דקדוש שלא במקומו מיהא דטעון גניזה אלא שאין קדוש לקדש את כל הקורה כמו שמקדש במקומו גם את גליון הקלף [כ"ה לפירוש השני שברש"י שם] וכ"כ הרמב"ם פ"ו מה' יסה"ת ה"ו דאפילו כתוב על כ"מ וכ"ז והתיך את הכלי ה"ז לוקה.
והא דאמר שבת ק"ך ב' דגרמא שרי היינו כשאין האדם מביא עליו כורת ומכלה אלא מביא עליו דבר שגורמו להאבד לבסוף, כמו נותנו במקום לח וכופה טיט על הקלף הכתוב בו שם שסופו לירקב ולא מקרי רק גרמא, ובזה לא יצא גם חובת ביעור עכו"מ, אבל אם מביא עליו משחית שמשחיתו כרגע זה לא מקרי גרמא אלא עשי' כגון ס"ת שמונח אצל האש ומכוסה בעור וכיו"ב שאין האור שולט עליו וקרע את העור שתשרף לוקה וכש"כ כשקרבו אצל האש, והא קרא כתיב ואשריהם תשרופון, ל"ת כן, והכי אמרינן סנהדרין קי"ג א' דבשריפת מזוזות בעיה"נ איכא משום ל"ת, ואע"ג דאשו משום ממונו, ובטובל והשם על בשרו איירי שאין השם נמחק בלא שפשוף אלא מתרפה ומסייע במחיקתו שהרי סופו להמחק מבשרו ובלחלוחו במים גורם למהר מחיקתו וכמש"כ הרשב"א שבת שם.
והא דאמרינן דסופו לירקב לא הוי רק גרמא ושרי בטובל טבילה של מצוה דוקא משום מצוה שרי אבל בלא"ה אסור כדקתני שבת שם לא ירחץ ודוקא נזדמנה לו טבילה של מצוה שרי, וה"נ אמר שבת קט"ו ב' גדול עונש האחרון מן הראשון, אע"ג דאפשר להוציאו מן המים ולא נמחק לפי שעה, מ"מ נתנו למקום התורף, וכן אמרו קט"ו א' וכי מותר לאבדן ביד אע"ג דאין הטיט מכלה לרגע אלא גורם רקבון, והאיסור הוא מן התורה שחייבין בכבוד של כל דבר שנקרא עליו שם השם, וגורם כליון פוגם בכבודן, ומ"מ לטבילת מצוה שרי דזהו כבוד המקום ב"ה לעשות מצותיו, וכיון שהוא לכבודו ית' אין כאן פגם בכבוד כתב קדש, ומיהו בל"ת גמורה לא שרי, וזה מסור לחכמים לפלס הענינים ולקבוע מי נדחה מפני מי, ובתו' סוטה כ' א' כתבו בשם ירו' דמגלתה נגנזת דתנן התם היינו תחת צירו של היכל בשביל לשחקה, וצ"ל שאין ציר הדלת מוחק לשעה, שמקפלין אותה והכתב בפנים אלא שנשחק הקלף וימהר לירקב וגרמא זו שרי כיון דלא ניתן ליכתב ומגלת סוטה אע"ג דנתנה ליכתב בתחלה מ"מ כיון דנתבטלה ההשקאה הו"ל כלא ניתן ליכתב, ואפשר דההיא דירו' אתיא כריבר"י דשרי לכפות עלי' ערבה של טיט.
והא דכתבו ת"י יומא ח' א' לפלוגי על רש"י שפי' משום מחיקת השם וכתבו דמסקינן פ' כ"כ דליכא איסור בגרמא אלא טעמא משום דאסור לעמוד לפני השם ערום, אין כונתם בהא דפרש"י דלא ירחץ ולא יסוך דודאי התם איסורו משום מחיקת השם ומיירי ברחיצה במקום שהשם כתוב, אבל כל הגוף מותר שאין הכרח לעמוד ערום בשעת רחיצה דאפשר לרחוץ גופו אבר אבר, אלא כונת תו' אמה שפרש"י בכורך עליו גמי שהוא להגן על שטף המים ובזה מסקינן התם דאין נפקותא בגמי אלא האי גמי משום דאסור לעמוד בפני השם ערום.
ואיסור גרמא הוא בין בשם ובין בכתבי הקדש אף שאין בהם אזכרות ואף שלא נתנו לכתוב, שהרי אמרו קט"ו ב' אין בין ספרים למגלה כו' ופירשו תו' דבמגלה כיון שאין בהן אזכרה אין מצילין אותן אלא א"כ נכתבו כדין, ומשמע דוקא בשבת אין מצילין אבל בחול מצילין, אע"פ שאין בה אזכרות ולא נכתבה כדין, וכ"כ הר"מ בפ"ו מה' יסה"ת ה"ח כתבי הקדש כלן ופירושיהן וביאוריהן אסור לשורפן או לאבדן ביד והמאבדן ביד מכין אותו מכת מרדות, וע"כ באין בהן אזכרות איירי דאי יש בהן אזכרות לוקה מה"ת דלא גרע מכתובין על ידות הכלים או על בשרו, ואיסור זה הוא משום כבודו ית' ויראתו ית', ואע"ג דהר"מ כ' המאבדן ביד ה"ה גרמא האסורה, ולאפוקי נותנן תחת הנדבך, והא דכתב הר"מ כתבי הקדש כולן היינו אף אם נכתבו שלא כהלכתן.
ג) איסור מחיקת השם הוא בכל שם שנכתב לשם אזכרת שם, וא"צ כונה לקדשו, כדאמר שבת ס"א ב' בקמיעות ופשט לי' מכתוב על ידות הכלים, ואפשר דלא שייך כלל כונה לקדש אלא בתנ"ך דנתנו לכתוב ומקדשן לשם אזכרות שבס"ת, ומיהו דוקא בכתבן לשם השם, אבל נתכוין לכתוב יהודה וכתב ד' כיון דלא נתכוין כלל לכתוב מה שכתב הוי ככתבו קוף דמתעסק בעלמא הוא, וכי היכי דאיכא בשמות קדש וחול כמו שם אדנות ושם אלקים דמשתמש גם לחול ותלוי רק בכונה, ה"נ בכל השמות אם כותב רק לצירוף אותיות ולא לכונת שם אין כאן דין שם, וה"נ בנכתב שלא בכונה כגון נתכוין לכתוב יהודה, וכ"כ במ"ס פ"ה דמותר למוחקו, וזה כונת הגה"מ רפ"ו מה' יסה"ת, וכן בכתבו אפיקורוס שכ' הר"מ ה"ח דאינו קדוש היינו נמי כיון דאינו מאמין בקדושת השם לא שייך בזה כונה לשם והלכך לא קדוש, אבל בכותב שם ומכוין לכותבו לשם שם, היינו קדושתו, ובמרדכי בה"ק הביא פלוגתא אי סתמא לשמה, ואפשר דאיירי בידע שהוא שם אלא שלא שם אל לבו שיש בו קדושה ואנו חייבין בכבודו, כמו איסור מחיקה ואיסור לעמוד לפניו ערום וכיו"ב מעניני הכבוד, שאם ידע זה בשעת כתיבתו והרגיש בענינו היינו כונה לקדש, אבל אי היה מעתיק מן הספר וכותב ולא הרגיש כלל בלבו שהוא שם, לכו"ע לא מקרי לשמה, ואפשר דמאן דמכשיר סתמא אפי' כה"ג מכשיר, ומאן דאמר דאין סתמו לשמו אפי' ידע שהוא שם פוסל עד שירגיש בלבו בשעת כתיבה שהוא מקודש, א"נ בעינן שיאמר בפיו דוקא, ומ"מ לענין איסור מחיקה נראה דכל שמכוין לכתוב שם השם ית' אף שלא שם לבו לקדושתו הוא בכלל איסור מחיקה אף למ"ד דאין סתמא לשמה לענין הכשר ס"ת, ובש"ך יו"ד סי' רע"ו ס"ק י"ב סתם דנכתב שלא בקדושה מותר למוחקו לצורך תיקון, וצ"ע. [א"ה, ועי' לעיל סי' ב' סקכ"ה].
כ' רמ"א בהגה' סי' רע"ו ס"ב כ' אלהים אחרים לשם קדושה אינו פסול כו' ונראה דהיינו בנתכוין לשם אחרים אבל חשב שיתפש בו קדושה כיון שהוא אותיות של שם קדש, לא פסל במחשבה זו, אבל אם חשב שיהי' אלקים שהוא כותב לשם ד' ית' ודאי הוא קדש אף שמעל בכתיבתו שאין כאן מקום שם, מ"מ נתקדש כמו כותב שם באמצע הספר במקום שא"צ, דלא גרע מכותב על ידות הכלים והשם נתקדש והספר נפסל.
ואם נכתב שם ע"י גרמת האדם כמו ע"י מוכני המתגלגלת ע"י מים בכח שני, וכדאמר חולין ט"ז א' צ"ע אי יש בו משום איסור מחיקה וכי קמבעיא לן במקום דלא ניתן לכתוב, אבל במקום דניתן לכתוב כגון כתבי הקדש לדידן משום עת לעשות ודאי אסור לאבדן כדין כתבי הקדש, ודין קרקטין שדנו בזה דור שלפנינו ז"ל לפי האמור כיון שלא נכתבו ללמוד בהן ולא נתנו לכתוב אם הן תורה שבע"פ לא נתנו לכתוב, ואם הן תורה שבכתב אין כאן קלף ודיו ונכתבו קונטרסים שלא ע"מ להשלים, וכ"ש כשהדפוס לא מכח ראשון של האדם, ומשום עת לעשות לית בהו כיון שאינן עומדים ללמוד בהן, אין בהן חיוב הצלה, אבל אסור לאבדן ביד, וה"ה לגרום להם שריפה, ואפי' ליתנן במקום לח הממהר לכלותן אסור, אבל מותר לגונזן בלא כ"ח, ואין נפקותא אם יש בהן אזכרות או לא, ומיהו אם הן נדפסין ע"י כח אחר המסבב את אופני הדפוס ולא ע"י אדם, אם נימא דהוי כמעשה קוף, אפשר דכל שאין דעת אדם עליהן ללמוד בהן אין בהן קדושה כלל, ומותר לאבדן ביד, ועוד י"ל דהא דכ' הר"מ פ"ו ה"ח דפירושיהן וביאוריהן אסור לאבד והיינו אפי' בלא אזכרות וכמש"כ לעיל והוא מהא דאמר ר"י שבת קט"ו ב' גדול עונש האחרון כו' היינו דוקא בנכתבו לקרות בהן אבל לא בנכתבו לאבדן ולא נכתבו אלא לשם דוגמא דומיא דקרקטין, ומ"מ אם כתובות אזכרות באותיותן ודאי קשה להקל איבוד ביד או גרם שריפה דיש בזה לאו גמור, אבל אם האזכרות נכתבו רק ברמז ולא במלואן, יש מקום לצדד להקל, ואמירה לנכרי אין כאן שום צד קולא דמשום כבוד אתינן עלה והמוסרן ביד נכרי לאבדן מזלזל בכבודן טפי, ואם אנו רואין שהן מתבזין ביותר אם אין אנו מתירים לשורפן אפשר דזהו בכלל גדול השלו' ומוטב שישרפו מליתנן למרמס תחת רגלים ותשמישי בזיון, ויש ללמד להתנות עליהם בשעת הדפסתן שאינם לשם כתבי קדש אלא לשם קיבוץ אותיות בעלמא.
ד) הא דנכתבין בכל לשון, נראה דצריך שיהי' בל' ההוא ז' תיבות מתרגמות כל ז' שמות הקדושות, או שיכתוב שמות כאותיותיהם בלה"ק, דהמשנה שם בשם פוסל את הספר, ובת"א תרגם ד' תחת אלקים, וא"כ אין ת"א כס"ת בל' ארמית, אלא כשאר מפרש התורה והוא בכלל תורה שבע"פ. ונראה דלשון המתרגם כל ז' שמות הקדש וכמו אלקא בארמית תחת אלקים ואם תהיינה בלשון ההיא הסכמות על תיבות מורות על ז' שמות תהיינה התיבות ההן קדש כדין כל כתבי הקדש נאמרות בכל לשון וה"ה אזכרות נאמרין בכל לשון, אבל אם אין בלשון ההיא רק שם אחד המורה על מציאותו ית' לחוד ולא על פרטי שמותיו יש להסתפק אי דינו ככינוי או כשם שהוא חד תרגום על כל ז' השמות, ובש"ך סי' קע"ט ס"ק י"א כ' דמותר למוחקו ובפ"ת סי' רע"ו ס"ק י"א כ' להחמיר.
יו"ד סי' רע"ו ס"ב, [א"ה, עי' לעיל סי' קנ"ט סקי"ג].
יו"ד סי' רע"ו ס"ט, [א"ה, עי' לעיל סי' קנ"ט סקי"ג י"ד].
יו"ד סי' רע"ו סי"ב, [א"ה, עי' לעיל סי' ב' סקכ"ה].
יו"ד סי' רע"ט ס"ד ה', [א"ה, עי' לעיל סי' קנ"ט סקי"ד].