סימן קסב
עריכהא) מנחות כ"ט ב' א"ר שבעה אותיות צריכות ג' זיונין, רש"י פי' כאן ובשבת ק"ה א' דהן בימין ובשמאל ולמעלה ובתו' הביאו עוד פירושים ואנו נוהגים כולם למעלה, ובהגה"מ פ"א דה' תפילין הביאו דברי הרא"מ וז"ל שלא יעשה ראשו עגול אלא משוך שיהא לכל ראש האות ג' פנים וראיתי כו', והנה אין כונתו ז"ל דלא בעינן כלל זיונין אלא זוית מרובע דא"כ הוי מסיים לא עגיל אלא מרובע, ועוד דמרובע משמשין בגמ' בלשון מרובע אלא כונתו ז"ל דהני ג' זיונין אינם על הראש כעין זיין אלא ג' הזויות החיצוניות מוציאין מהן קוץ כלשהו, ואפשר דזה שהביאו התו' מנחות כ"ט ב' ד"ה שעטנז, והרא"ש ה' ס"ת סי' ט"ז י"מ השנים לצד שמאל אחד מלמטה ואחד מלמעלה ואחד לצד ימין, [והגאון רמ"ב זצ"ל בביאורו למרדכי פ' הקומץ תתקנג. נראה דפי' דעושה מרובע והיה קשיא לי' דהו"ל לומר מרובע ולא ל' זיונין, ופי' דצריך לעקם הראש כזה /במקור יש שרטוט/ ואין זכר לעיקום זה אלא צריך קוץ ממש וזו פי' הא' שהביאו תוספות והרא"ש] ומש"כ המרדכי לעיל בשם סמ"ק דסומכין על הקרנות ר"ל שמבליטין הקרנות קצת.
מרדכי סי' תתקנ"ג, אין ראי' מכאן דאימא ע"י מחיקת הסכין אתרמי שעשה זיונין, ר"ל כשמחק את החטוטרת נכנס מעט בעובי הראש ונשאר קוץ בזיין זה ובזיין זה, אבל עדיין צריך חריץ שני וע"י ב' חריצים נעשה ג' קוצין למעלה, וצ"ל דנעשה בסכין עוד חריץ בזיין זה ובזיין זה, ויש לעי' למה דקדק דאיתרמי דעשה זיונין הלא אפשר לפרש דאיירי דעשה זיונין בכונה, ואפשר דא"כ חייב על עשייתו הזיון וחשיב כותב, או דא"כ הו"ל בגמ' לפרש ולכך ניחא לי' לפרש דאתרמי, ואפשר שכונתו ז"ל שהיה חריץ בראש הזיין והיה קוץ בימין הזיין הימיני וקוץ בשמאל הזיין השמאלי וע"י חקיקת החטוטרת נעשה חריץ שני בזה ובזה ונעשו ג' זיונין, והיה אפשר לפרש דהיו ג' זיונין מקדם אלא דא"צ לזה אלא יש לפרש דחקיקת החטוטרת עשה חריץ, והנה זה שפי' לישב לדעת הסוברין דזיונין מעכבין הוא גם לר"ת וכמש"כ בהגה"מ שם בשם ר"ת בס' הישר, ונראה דבמרדכי לעיל שכתוב ור"ח היה אומר כו' צ"ל ור"ת.
שם ומיהו משם פרש"י שהזיונין מגוף האות כו', ר"ל שאחד מימין ואחד משמאל וזה לא יתכן שנעשה ע"י מחיקת החטוטרת, והנה בהגה"מ שם כ' בשם ר"ת דהזיונין הם כמו שציירם רש"י, וא"כ א"א לישב דנעשו ע"י מחיקה מ"מ ל"ק די"ל דאתרמי שהיו הזיונין מקדם.
אמנם בעיקר הקושיא על ר"ת שפוסל בלא זיונין מגמ' דשבת כבר תירץ בסה"ת ה' גיטין סי' קי"ד דדוקא בס"ת תפילין ומזוזות פסול, אבל לענין שבת חשיב כתב להתחייב עלי', והא דאמר שבת ק"ה א' דבלא זיין פטור היינו בס"ת, עוד כ' בסה"ת שם שאם בדעתו לעשות זיון אינו חייב בלא זיון ואם אין דעתו לזיין חייב בלא זיון, ובזה ניחא דעת הר"מ דאין זיון מעכב גם בס"ת, אלא הא דפטרינן בגמ' שבת שם בלא זיין היינו משום דדעתו לזיין ולא אתעבידא מחשבתו.
בביאור הגרמ"ב זצ"ל שם נתקשה בל' המרדכי ודבריו ז"ל תמוהים מאד, ומש"כ דר"ת ס"ל כהרא"מ בפי' זיונין, אין להם שום יסוד, ובהדיא כתב בהגה"מ בשם ר"ת שהסכים עם פרש"י.
ב) רא"ש מנחות ה' ס"ת סי' י"ב ואפשר דקוצו של יו"ד דפ' הקומץ היינו תג של מעלה ויו"ד כפוף היינו רגל ימיני, ובהגה"מ שם סיים דאילו של שמאל קרי לי' נקודה לעיל, והנה כונתם דלדינא ודאי כל תלתא מעכבי רגל הימיני ונקודות של מעלה ושל מטה שהרי שתי הנקודות נזכרין בפסיקתא, ונקודה התחתונה הוזכרה בגמ' דידן כדאמר מפני מה כפוף ראשו דהיינו לצד שמאל דלצד ימין קרי רגלו כמש"כ הרא"ש אלא אחרי שיש לנו ב' קוצין אחד למעלה ואחד למטה אין לנו הכרע איזו קוצו של יו"ד המוזכר בגמ', וכן יו"ד כפוף דבפסיקתא כיון דלא הוזכר שם ראש יו"ד י"ל דקאי על רגלו, מפני דנקודה דלמטה כבר הזכירה, ומ"מ לא הכריעו בשביל זה דאפשר דרמוז בנקודה ב' ענינים, ומה דקרי לה לעיל נקודה ובסוף קרי לי' יו"ד כפוף אין קפידא שהן ב' בחינות, והנה דרך החכמים להגדיל תורה לפרש כל מה שראוי להסתפק, ומ"מ יש כאן ספק לדינא דבתו' משמע דפסיקא להו דקוצו של יו"ד היינו קוץ שלמטה דלמעלה קרי תג, ועוד דקוץ שלמטה הוזכר בגמ' דידן אבל קוץ שלמעלה לא הוזכר בגמ', אלא שהרא"ש והגה"מ הוסיפו שאין זה הכרע גמור ויש להסתפק דבגמ' כיונו לקוץ העליון, ואם כונת הגמ' לקוץ שלמטה אפשר דקוץ העליון אינו אלא לכתחלה, אבל כיון דאפשר דבגמ' כיונו לקוץ העליון אין להכשיר אף בעליון, אבל להכשיר בתחתון ודאי אי אפשר דיותר הדעת נותנת דכיונו לתחתון, ואפשר דאם כיונו לעליון היינו אפי' עליון, דתחתון דהוזכר בגמ' הוי עיקר טפי.
והנה קוצו של יו"ד למטה הלכה פסוקה היא בפי כל הראשונים ז"ל, וז"ל הב"י סי' ל"ו ומ"ש באות י' דברי רש"י ור"ת כן כתבו הספרים הנזכרים, והיינו הרא"ש סה"ת סמ"ג מנהיג והגהות והאגור והטור, וכן קבעו הב"ש בא"ב דידי', ומהרי"ק שרש ס"ט כתב פשיטא שיש לחוש לדברי ר"ת שהביא ראיה לדבריו וגם כל הפוסקים האחרונים הביאו דבריו לפסק הלכה.
ואם האריך קוץ של מטה כאורך הרגל ונעשה כעין ח' פסול, ובמ"ב סי' ל"ו באות י' בבה"ל נסתפק אי סגי במחיקת הקוץ וכתב דלא אמרו הפוסקים אלא לחוש לדברי ר"ת [כלשון מהרי"ק] לחומרא אבל לקולא לא מצינו אע"ג דהסכימו לראיות ר"ת מ"מ אפשר דר"ת עצמו היה חושש לדברי רש"י להחמיר וכעין דאמרו וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה, וכן לשון המרדכי שאין הדבר מוכרע כל כך אלא שאין להקל, ובתה"ד סי' ר"ל רל"ו הביא דהאו"ז קאי בשיטת רש"י, אמנם מש"כ במ"ב שם דהנו"ב אה"ע סי' קי"ג מכשיר בלא קוצו של יו"ד, תמוה מאד דמי ירום ראש נגד כל הראשונים ז"ל בהסכמה אחת, ודברי הנו"ב בגט שאין קש"י מעכב אלא בס"ת תפילין ומזוזות וכמש"כ בסה"ת לענין זיונין שא"צ בגט, ששם אות גם בלא קוץ, ולכן אין פוסל בו שלא כסדרן וכמש"כ בהגה"מ שהביא ב"י סי' ל"ו בשם הר"י אסכנדרוני ולפיכך כשר בגט, אבל בס"ת תפילין ומזוזות לא הכשיר אדם מעולם, והמקיל בזה בכלל קרקפתא דלא מנח תפילין, לדעת כל הראשונים, ומיהו לענין תיקון אף לדעת ר"ת לא סגי במחיקת העוקץ כיון דע"י חק תוכות כבר נעשה עיקר היו"ד פסול ולא היה צריך המ"ב לבוא לדון אי הלכה כר"ת לקולא וכמש"כ במ"ב בעצמו.
ג) והאי קוץ היינו בליטת קוץ ממש ולא סגי בזוית ריבוע שהרי קרוי קוצו של יו"ד, וקרוי ראשו כפוף ובפסיקתא קרי לי' נקודה, וכלשון כל הראשונים, ולשון הב"ש וכנגדו עוקץ קטן יורד למטה אבל העוקץ יהי' קצר כו' וחלילה לעשות לשון הראשונים פלסתר ח"ו שא"צ רק זוית ריבוע, ואף אם היו הזיונין מתפרשין לדעת הרא"מ זויות אין ללמוד מזה קוצו של יו"ד, אף לדעת הרא"מ, וכש"כ לדעת רש"י ור"ת דחולקין על הרא"מ גם בזיונין, אבל האמת דגם להרא"מ לא סגי בריבוע כמש"כ לעיל, תבנא לדינא שחלילה לזלזל בעוקץ דר"ת אף שעשה ריבוע, שמבטל בזה כל מצות תפילין, ובמ"ב באות י' בהאריך העוקץ כתב בשם כמה אחרונים לגרור את העוקץ ולא עלתה על דעת אחד מהן להזהיר להעגיל את הריבוע, ומה מאד תמוהים דברי הח"ס יו"ד סי' רס"ה שכתב די"א דא"צ עוקץ ממש אלא ריבוע, ולא מצינו מי שיאמר כן וכמש"כ לעיל, ורק בזיונין דשעטנז גץ בלשון הרא"מ יש מקום לדון וכמש"כ לעיל.
ואם כתב יו"ד בלא רגל אינו יכול לתקנו בתפילין ומזוזות משום שלא כסדרן כמש"כ ב"י בשם הרי"א בשם הגה"מ, וזה אף לפרש"י שהרי בגמ' מנחות כ"ט א' פריך הא נמי פשיטא ופרש"י הא לא נעשית האות וכ"ה בלשון הנ"י, ומבואר דזה פסול גם בגט ואין חייבין עליו בשבת, וכל שאינו אות פוסל שלא כסדרן, ואע"ג דקרי לי' בגמ' קוצו של יו"ד היינו של אות יו"ד כשהוא גמור ומ"מ ר"ת לא ניחא לי' לפרש כפרש"י כיון דבלא רגל אין כאן אות כלל הוי לי' כחצי אל"ף כחצי ב' ולא שייך להזכיר חצי יו"ד יותר מחצי אות אחר ובנ"י דחק לישב מפני שהיו"ד אות קטנה ועדיין אינו מתישב, [ומהא דכ' הנ"י דקמ"ל אע"ג שהיא אות שאינה צריכה היכר גדול כו' נמי שמעינן שבלא רגל פסול גם בגט ופוסל שלא כסדרן דאם לא כן לא היה צריך לדחוק בזה אלא אע"ג דהוי אות כשרה בלא רגל מ"מ בתפילין מעכב,] והא דאמרו בנער יכתבם כבר פירשו תו' דלישנא בעלמא הוא כעין יו"ד, ומש"כ במרדכי דההיא דחלק נער יכתבם משמע קצת כפ"ה, ר"ל שאפשר דלישנא דגמ' למקרי יו"ד אף בלא רגל, ואין כונתו לענין דינא, והגרמ"ב זצ"ל בביאורו שם כתב דלפרש"י חסר רגל אינו פוסל משום שלא כסדרן ותמוה מאד, וכבר פי' בתה"ד סי' ר"ל רל"ו, דאין לדמות חסר רגל לפרש"י לחסר עוקצו לפר"ת, דחסר עוקצו הוי אות בלא עוקץ והלכך כשר בגט, אבל חסר רגל אינו יו"ד כלל ופסול גם בגט, ומני' דפוסל משום שלא כסדרן.
ד) כ' המ"א סי' ל"ב ס"ק כ"ט, דאם קוצו ש"י שבאל"ף נוגע בגוף האל"ף כשר שהרי חשיב יו"ד בלא העוקץ, ר"ל אע"ג דקיי"ל כר"ת דעוקץ השמאלי ביו"ד מעכב מ"מ יו"ד שבאל"ף כשר בלא עוקץ כיון דבלא עוקץ כשר בגט ומותר לתקנו בתו"מ, וכשאמרו באלפא ביתא דר"ע מפני מה יו"ד שעל האל"ף זקוף כו', דשמעינן דתמונת האל"ף שעליו יו"ד, אין הכונה רק ליו"ד שכשר בגט אבל אינו צריך לתנאי העוקצין שבאות יו"ד, והלכך יו"ד שעל האל"ף שאין לו קוצין כשר, והנה דעת המ"א שאם היה העוקץ מעכב ביו"ד שעל האל"ף דין הוא שגם בעוקץ ארוך הנוגע בגוף האל"ף פסול שאבד צורת קוץ בנגיעתו, אבל כיון שאין הקוץ מעכב גם קוץ ארוך הנוגע באל"ף אינו פוסל, ונראה דאיירי דניכר שהקו הוא עוקץ היו"ד בדקותו ובמקומו ועיקר צורת היו"ד לא נפסדה, אבל אם ע"י הקו אבדה צורת היו"ד ונראה כצורה חדשה פסול.
ולמדנו מדברי המ"א דאם אין על האל"ף יו"ד הכשר בגט פסול, ולמדנו שאם אין ליו"ד רגל ימינית רק עוקץ השמאלי נוגע בגוף האל"ף פסול, שהרי אל"ף זה פסול בגט כיון שאין כאן יו"ד הכשר בגט, והוי שינוי בצורת האל"ף, ובנו"ב תנינא יו"ד סי' קע"א כתב להכשיר משום שלא נתבאר פסולו בגמ', ור"ל אע"ג דבאלפא ביתא דר"ע קרי לי' יו"ד וביו"ד ודאי פסול והוזכר בגמ' לפרש"י מנחות כ"ט א', ולפר"ת פסולו פשוט, מ"מ אין לפסול והביא ראי' מכתב וועליש ומשמע דבכתב וועליש יש אותיות שפסולים ע"פ הב"י, והדבר צ"ע דלכאורה אי אפשר להכשיר דבר המבואר בב"י לפסול, והדבר תימא דבאה"ע סי' קי"ג דן הנו"ב בקש"י בגט והביא דברי המ"א שהוכיח דבגט כשר בלא קש"י מדהכשיר הרמ"א אה"ע סי' קכ"ה בעוקץ היו"ד שעל האל"ף נוגע בגוף האל"ף ש"מ דמקרי יו"ד בלא עוקץ וכמש"כ לעיל, והנה פשיטא לי' דבעינן באל"ף יו"ד כשר ואיך הכשיר אל"ף שיו"ד שעליו אין לו רגל רק עוקץ הנוגע בגוף האלף הלא יו"ד כזה ודאי פסול בגט ובתו"מ אי אפשר לתקנו משום שלא כסדרן, ואיך יוכשר באל"ף.
ה) ובדין עוקץ היו"ד נוגע באל"ף, הח"מ באה"ע סי' קכ"ה ס"ק ל"א חולק על הרמ"א ופוסל, וטעמו דזה גרע מיו"ד בלא עוקץ כיון דהנקודה יש לה ב' רגלים מכאן ומכאן נאבדה כל צורת היו"ד ואף שהוא באופן הניכר דזה השתרבבות העוקץ [ובלא זה לא הכשיר הרמ"א והמ"א] מ"מ ס"ל דאין כאן צורת יו"ד ואף למש"כ המ"א סי' ל"ב ס"ק כ"ו בשם רלב"ח להכשיר ברגל ה' וק' הנוגעין בגוף בזמן שהקו הנוגע הוא דק והתינוק קורא אותו ה' וק', הכא גרע טפי.
במ"ב סי' ל"ב סי"ח בבה"ל ד"ה או, כתב בשם הפמ"ג, דלא הכשיר המ"א אלא ע"י גרירה, והיינו לגרור כל הקוץ ולחזור ולכתוב קוץ, ותמוה דהרי דברי המ"א מצוינים על דין פסול בשו"ע ולא הוזכר כאן דין שלא כסדרן אלא ודאי כונת המ"א להכשיר יו"ד שבאלף בלא עוקץ דיו"ד שבאל"ף א"צ נקודות המוזכרות בפסיקתא ביו"ד עצמו.
ומי שדקדק להכשיר יו"ד הפוך באל"ף מלשון הפוסקים כעין יו"ד ודייקו ולא יו"ד ממש, אין זה ממדת החכמה דלשון כעין משמש כאן מפני שהאל"ף הוא המתואר והיו"ד הוא המתאר את חלק תמונת האל"ף מתארים בלשון כעין היו"ד בשעה שהוא גוף שלם ולשון אחת יוצאת לכמה טעמים לפי בחינת הנושאים תדע שהרי הפוסקים נקטו כתיבתו לכתחלה ולכתחלה הלא הכל מודים שיש ליו"ד שבאל"ף צורת יו"ד ממש, וגם יש כאן שינוי מיו"ד ממש שא"צ העוקצין של היו"ד כמש"כ לעיל.
ו) ואם האריך עוקץ השמאלי של יו"ד כל שניכר שזהו העוקץ כשר, ולא מקרי חי"ת דאם עשה ח' גגו קצר כרחב יו"ד לפי הכתב, ורגלו הימנית קצרה, והשמאלית קצרה מהימנית, לא יוכשר לשם ח' דהוי יו"ד ולא חי"ת, והלכך הוי לעולם יו"ד כשר אף אם נמשך העוקץ מעט, וזו דעת הראשונים ז"ל כמש"כ בב"ש באות יו"ד אבל העוקץ יהי' קצר מהתג וגם קצר יותר מהעוקץ הימיני.
בב"י הביא בשם ב"ש ובשם האגור דיעקם רגל היו"ד לצד שמאל, והיינו לכתחלה כמש"כ בב"ש שם, ויש מי שהק' דא"כ מאי מהני תינוק בגמ' מנחות כ"ט ב' בוי"ו, דלמא קורא אותו התינוק וי"ו משום שהרגל ישרה, ול"ק היא, דרגל היו"ד מפני שהיא קצרה נראית כקוץ ואין נפקותא אם היא ישרה או עקומה מעט, ואין העין מטילה בחינתה על העיקום רק על האורך וכל שהרגל קצרה יקרא התינוק יו"ד ולא וי"ו, ואם קורא אותו וי"ו הוא ע"פ האורך.
אח"כ ראיתי בספר ב"ש הראשון חברו חכם בשם רבנו אברהם וקבע בו הגהות רבנו שמשון ב"ר אליעזר [בשה"ג להחיד"א ז"ל בהזכירו ס' ב"ש הביא בשם מהרי"ל שכתב והנה בתיקון התפילין יסוד ה"ר אברהם שהגיהו ה"ר שמשון ברוך שאמר בירר וכו' ואותו חיבור דסמכא הוא כי מאד דקדק המחבר והמגיה עכ"ל] וז"ל ר"ש ב"ש בהגה' של אות צ', פירוש זנב הרגל של היו"ד יגע לירך הצ' לאפוקי מאותם שאין עושין שום רגל ליו"ד של הצ' אך שמדבק פני היו"ד לצואר הצ' כזה /במקור יש שרטוט/ כמו שכותבין במחזורים ובזה הם פסולין ומחטיא את הרבים באות אחת בתרי טעמי חדא שמפרידים בין רגל של יו"ד לצואר הצ' וצריכין האותיות להיות אדוקים בלי פירוד לבד מק' וה', כמו שהוכיח מהר"מ לעיל כו', ועוד שמדבקים פני היו"ד לצואר הצ' שלא כדת, עכ"ל, ואילו ראו הפ"מ והנו"ב ודאי היו מקבלים דברי פוסק ראשון.
ובב"ש שם סיים ואם היה לי כח הייתי מסלקם מן הכרם כמו שעשית בערץ לוזיץ [סוף התיבות נראה דיש בהם ט"ס] והנה נתגלה שכבר פשטה הטעות לפני שש מאות שנה ולא היה כח ביד רשב"א לבטלו, ולפיכך אין כאן בירור ממה שימצאו ספרים ישנים ביו"ד הפוך, וכן כתב וליש שהזכירו אפשר שהיו ביו"ד ישר וביו"ד הפוך כל סופר כמנהגו.
וכ"ז ביו"ד שבאל"ף אבל יו"ד שבצ' הרבה רבבות ישראל מחזיקים לכתוב דוקא ביו"ד הפוך ע"פ הזוהר ונהרא נהרא ופשטי'.
מיהו לאותן הנוהגים בצ' ישר צריכים לנהוג זה לעיכובא וכדעת הב"ש, וכן מבואר בח"ס אה"ע ב' סי' ח' שדן להכשיר צ' הפוך בגט וכתב כיון דכן הוא כתיבתו ע"פ המקובלים [והראה לס' מ"ח ומ"ש] והתינוק קורא אותו צ' הרי הוא כשר בגט, והנה במקום שכותבין צ' הפוך בסת"מ ודאי כותבין כן בגט, ונידון הח"ס הוא במקומות שכותבין צ' ישר, ואם היתה דעת הח"ס דכשר צ' הפוך בסת"מ אף במקומות שכותבין צ' ישר לא שייך לדון בגט, אלא דעתו ז"ל דלהנוהגים בצ' ישר הוא לעיכובא בסת"מ, אלא בגט יש להכשיר דמ"מ כתב הוא, ועיקר מנהג צ' הפוך ע"פ המקובלים הותחל ע"פ האר"י ז"ל כאשר פשטה חכמת הנסתר על פיו זצ"ל, וכמבואר בלשון הח"ס, ולא הזכיר שכן הוא בכתב וליש, ושכן כתבו הראשונים ז"ל שהרי זה עמוד ברזל להכשיר בגט גם לאשכנזים ולא היה הח"ס משמיטו, וכן מבואר בלשון הנו"ב שם דבכתב וליש לא שייך לדון דודאי כשר הוא, ומ"מ ביו"ד הפוך באל"ף יש מקום לפסול, אלא הנו"ב מכריע בסברא דשינוי זה אינו פוסל ואע"ג דאינו כתמונת הב"י שאין דקדוק האותיות שבב"י כולן לעיכובא שיש בהן שהן רק לכתחלה וראי' מכתב וליש וממילא יש לנו רשות לדון בכל שינוי ולהכשיר במה דמסתבר להכשיר, כן מבואר בנו"ב שם, ואם צ' הפוך בכתב וליש הי' הנו"ב מסתיע בזה ליו"ד הפוך באל"ף.
ובתשובת השיב משה סי' [נ"א] הביא דעל פי המקובלים כותבין בתפילין צ' הפוך ובס"ת צ' ישר, ואף שלא ראינו כן בזמננו מ"מ למדנו מדבריו שהיו נוהגין כן ואם צ' הפוך כתב הראשונים הספרדים הרי"ף והרמב"ם ודאי היו כותבין כן גם בס"ת וכן הפ"מ הזכיר שהכותבין הפוך כותבין כן מדורות ולא כתב שכן הוא כתב וליש ושכן כותבין רבותנו הקדושים חכמי ספרד, שזה מסלק מכל הרהור פסול, אלא שזה לא היה בידם, וערבא ערבא צריך.
מכתב.
יקרתם הגיעני, ואמנם חמורה היא ההלכה, ולא נתנה להקבע ע"פ סיפורים, אלא העיקר העיון בגמ' ופוסקים ומסירת נפש להבין קשט אמרי אמת, ואמנם הנידון של צ' ביו"ד הפוכה, אין הכשרו מוכרע, כי מש"כ הנו"ב דשינוים שלא הוזכרו בגמ' אינם פוסלים, אינם אלא בדברים שאינם מעיקר תמונת האות, אבל אות יו"ד שכתב רגלה בשמאל ודאי פסולה, וא"כ הנידון כאן אם יו"ד של הצ' פוסל בה היפוך כשאר יו"ד, ועל זה אין לנו ראי'.
אין כונת הזהר רק על אותיות שנבראו קדם בריאת שמים וארץ והם ענינים רוחניים ע"פ חכמת עשר ספירות ואותיות דידן הם רומזים על מדות ידועות בעולמות הי"ס, ובהם יש שינוי לפי זכיות העולם ותיקוניו, ויו"ד נו"ן שבצדיק בעולם המחשבה והאצילות, אפשר שימצא בתמונת /במקור יש שרטוט/ עורף מול עורף, ובתמונת /במקור יש שרטוט/ פנים כנגד פנים, ובשעה שבאה הצ' לבקש לברוא בה העולם היה עורף כנגד עורף, ולאחר התיקון נהפך פנים כנגד פנים, אבל הכתיבה בעולם המעשה שלנו אין בה שינוים וכפי דברי הב"י אנו כותבין פנים כנגד עורף וכתיבה זו לא הוזכרה בזהר כלל, ולפי קבלתנו צריכים לכתוב נו"ן יו"ד, וסתמו כפירושו ככל יו"ד, ומש"כ דכתיבת הב"י כלאחר התיקון תמוה דא"כ היה צריך לכתוב פנים כנגד פנים כזה /במקור יש שרטוט/ וא"כ הדבר ספק מנקודת ההלכה, ואין הדבר מוכרע אם מה שאמרו בשם הגר"א אינו אמת דאפשר דהוראתו היתה מצד ההלכה, ודלא כהפ"מ שהביא בפ"ת סי' רע"ד סק"ה, ולענין אם כתב הספרדים ביו"ד הפוכה, או אמת כהא דספרו קשה לברר, והשינוים שבכתב ולי"ש אפשר שאינם בעיקר צורת האות, והנוהגים בהפיכת היו"ד כקבלתם לא שייך לומר דעושים שלא כדין כיון שהורו להם חכמי הדורות, וע"ד כן נתנו המצוות לישראל, וגם הפמ"א מכשיר אף אם זה שינוי, אבל מי שמהדר אחר כתב הב"י אין מזניחין אותו, ויש לשאול על המכשירים יו"ד הפוכה בצ', למה פוסלין אם פני הנו"ן הפוכה, הלא גם זה לא נזכר בגמ' לפסול, וגם איתא בזהר דאין היו"ד והנו"ן אנפין באנפין, משמע דהתיקון שתהיינה אנפין באנפין, וראוי להכשיר אנפין באנפין, ולא שמענו להכשיר בזה.
ז) ברשב"א שבת ק"ג ב' פי' הא דאמרו לא יעשה אלפין עיינין, דר"ל שלא ירחיק יו"ד התחתון מקו האמצעי וישאר קו האמצעי ויו"ד העליון ויהי' נראה כעין, ומכאן יש ללמוד דצריך לזקוף ראש הקו, ונראה כונתו ז"ל דאפשר לעשות הקו שוכב רק להגביהו משהו לצד שמאל ולהנמיכו לצד ימין אבל השמאל לא יגיע עד שרטוט העליון והימין לא יגיע עד שרטוט התחתון כזה /במקור יש שרטוט/ ובאופן זה לא ידמה היו"ד והקו לעיין, אלא הקו האמצעי צריך שיגיע ראש השמאלי עד שרטוט העליון, ובכלל דברי הרשב"א ג"כ שלא יהא שוכב הרבה וזקיפתו מעט כגון שיהא רחב הרבה וקומתו קצרה כזה /במקור יש שרטוט/ כללו של דבר שיהא הקו האמצעי עם יו"ד העליון כתמונת עי"ן, ואפשר ג"כ באלף רחב שיהא נראה כעי"ן אם יעקם את הקו ויזקוף ראשו כזה /במקור יש שרטוט/ ואפשר שכונת רשב"א לזקוף בדוקא ע"י לעקמו שכל שהולך אלכסון ישר אין לו צורת עי"ן, וכן פירש הר"ן דרמזו כאן על זהירות הפסקה כל דהו של יו"ד התחתון מפני שרגלו דקה והסופר נזהר שלא תהא עבה ולא תגע כל הנקודה בקו האמצעי והרגל נמשכת מן הגוף בעודו לח ועלול הדבר שתתעבה, והלכך שכיח הדבר שיניח הפסק כל שהו, וזרזו חכמים שיזהר בכתיבה תמה, [ובלשון הר"ן כתוב וכ"ש אם יעשה ירך האמצעי מעט עקום וקשה לעמוד על כונתו ז"ל על איזה עקום כיון, אם כונתו לעקם ראשו כדי לזקוף, א"כ יהא מוכח דאפי' בלא עקימה הוי עי"ן, ולא יתכן מה שסיים דמכאן יש ללמוד שצריך לזקוף ראשו, ונראה דאם יעקם סופו מעט קאמר שזה מראה יותר על תמונת עי"ן אבל בלא עקימה נמי נופל עליו שם עי"ן ואפשר לפרש כונתו שיהא הירך נמשך בזקיפה ולא בשכיבה וכמש"כ לעיל, ולזה קאמר וכ"ש אם נזקף ראשו ע"י עקימה, ומש"כ ומכאן יש ללמוד דצריך לזקוף ראשו היינו בין ע"י עקימה בין ע"י המשכת הקו בזקיפה לא בשכיבה].
ולשון הגה"מ פ"א מה' תפלין וכתב רא"מ שצריכה להיות מעט עקומה לצד ימין מדתניא פ' הבונה שלא יעשה אלפין עיינין פי' שלא יעשה ממש עקומה לצד ימין כעי"ן לצד שמאל מכלל שדומה קצת עוקם אל"ף לצד ימין לעוקם עי"ן לצד שמאל [ובלשון הגה"מ יש הרבה ט"ס וצ"ל כמו שכתבנו] וכונתו שהעיקום יהי' רק מעט [האי מעט היינו על איכות העיקום שלא יוגבה הרבה חלק הקו שאחר העיקום וכעין העיקום של העי"ן], אלא יהי' עיקרו נמשך לצד מטה אלא מעוקם אלכסונו מעט, ומה שנראה עי"ן יש לפרש עי"ן הפוך, חלק העליון של הקו עם היו"ד, ואפשר לפרש דחלק התחתון ע"י שהוא עקום הרבה ומתקרב אל היו"ד עושה עי"ן ישר אלא שהוא מוטה לא שוכב ולא עומד, ואפשר שכונתם דחלק העליון עם היו"ד עושה עי"ן הפוך, ע"י העיקום התחתון, וכן נראה מדיהיב שיעורא כעי"ן, והנה לפי' הרא"ם לא איירי בפסול נפסק הרגל, אלא יו"ד התחתון מחובר ומ"מ פסול, ולדינא שניהם אמת, ואם עקם כזה /במקור יש שרטוט/ פסול.
וב"י סי' ל"ו הביא לשון הב"ש וז"ל וסוף גגה כתב הרא"ם שיהי' עקום מדאמרינן כו' פי' שלא יעשנה ממש עקום וגבוה כמו ראש שמאלי [של העי"ן] ואע"ג דלא היה דומה ממש לעי"ן מ"מ חשוב דומה לעי"ן, עכ"ל, אלא שהוספנו ב' תיבות שנשמטו, ומש"כ שאינו דומה ממש לעי"ן, היינו שהוא עי"ן הפוך וגם המרחק בין יו"ד להקו אינו על תמונת העי"ן וגם אין להקו יו"ד בראשו כמו שיש לעי"ן.
וכ' ב"י שכדברי הרא"ם כתב הסמ"ג והגה"מ והמנהיג והאגור, וכתב עוד דאע"ג דלפרש"י וסה"ת והרא"ש אין לנו מקור לעקם מלמטה מ"מ כיון דלהרא"מ ודעמי' צריך, יש לדקדק בדבר והיינו לכתחלה וכמש"כ המ"ב.
הב"י שם כלל דעת הר"ן עם דעת סמ"ג, וזה תימא שהר"ן מפרש בענין אחר וכמש"נ לעיל ולא הזכיר עיקום למטה אלא כדבר רשות ולא מצוה לכתחלה.
הרמב"ן הביא דעת אחרים שפירשו דיעקם למטה יותר מדינא וירחיק רגל היו"ד, וצ"ע למה לן תרויהו הלא בהרחיק היו"ד לחוד סגי, ואפשר דאו או קאמר ובאחד מב' השינוין פסול, ואפשר דהא דאמר שאם ירחיק רגל היו"ד הוא לפרש היאך יקרא עי"ן בעיקם יותר מדינא, שאם תסלק היו"ד יהי' עי"ן.
ולדינא הביא ב"י דברי הב"ש דלכתחלה צריך לעקם הירך למטה מעט, אבל לא הביא דברי הרשב"א והר"ן לזקוף, כיון דאין הדבר אלא לכתחלה, ולדעת הרא"מ והגה"מ והמנהיג והאגור והסמ"ג לא מצינו קפידא למעלה, ולפרש"י וסה"ת והרא"ש לא מצינו קפידא לא למטה ולא למעלה, לכן הזכירו לעקם למטה ולא הזכירו לזקוף למעלה, ודיעבד אם לא עיקם למטה כשר.
ומה שנוהגין הסופרים להתחיל הירך בשכיבה משהו ואח"כ מושכין הירך באלכסון אין בזה צורך, וכן מה שעושין קוץ בסוף הירך לימין אין בו צורך.