סימן קמב
עריכהטור יו"ד סי' ר"ה ב"י ד"ה ומ"ש לכך כתב הרשב"צ כו' על מי שנאנס לאסור אשה אחת (והתפיסה בדבר האסור) תא"מ ונ"ב ברשב"ץ ליתא ונראה דהוא ט"ס והרשב"ץ דן דבטענת אונס אין להחמיר בע"ה.
א) נדרים ה' א' מודרני הימך לא משמע דאמר אסור כו', פי' הר"ן דהשתא ל"ק מברייתות דלעיל דקתני מודרני ממך אסור דכיון דטעמי' דשמואל משום ידים שא"מ, וזה פלוגתא דתנאי, ל"ק מהני מתניתא די"ל דהני מתנייתי כמ"ד הוין ידים, והגר"א סי' ר"ו הק' דכי היכי דשמואל דייק ממתני' דידים שא"מ לא הויין ידים מדקתני שאני אוכל לך ה"נ יש לדקדק מברייתא, ונראה דדוקא במתני' דקתני חד אסור אתרויהו ויש במשמעו דחדא קתני לא הו"ל למתני לך ולאשמועינן דידים שא"מ הויין ידים וממילא משתמע דגם מודרני ממך לחוד אסור, אבל תנא דברייתא דקתני מודרני ממך אסור ושמעינן דישא"מ הויין ידים שפיר תני שאני אוכל לך לישנא מעליא ולא חש למתני לישנא קטיעא, [שו"ר שכבר פי' זה בתו'].
ב) כ' הרא"ש דאם אמר שאני אוכל לך לחוד לאו כלום הוא, ופי' הק"נ דר"ל משום דהוי ידים שא"מ וברייתא דקתני שאני אוכל לך אסור משום דסברא ישא"מ ה"י, והגר"א דנקט דדיוקא דלך הוא ג"כ מברייתא, פי' דברייתא דאמר קונם וכמו שפי' הר"ן לגיר' שאיני אוכל, וק"ק דא"כ פשיטא, ולגי' שאיני תירץ הר"ן דהוי נדר בלשון שבועה, אבל לגי' שאני קשה דזה עיקר הנדר, עוד פי' הגר"א דברייתא מתפרשת שאני אוכל היינו שסיים אחר מודרני שאני אוכל, ולכאורה לא יתכן זה אלא בברייתא קמייתא דפתחה במודרני ממך, אבל ברייתא אחרנייתא דפתחה שאני אוכל לך לא יתכן לפרש שאמר גם מודרני ממך.
סי' ר"ו ס"ב אמר לחברו מודר אני לך מאכילה או מהנאה כו', כ"ה גם ברא"ש ובק"נ תמה כיון דשניהם אסורים משום דמתפרש אני ונכסי א"כ אי אפשר לפרש דלא משתעינא, והרי דינא הוא דגם בסתמא שלא אמר אכילה והנאה להנאה קמכוין ואסור, [ומש"כ הר"ן טעמא דשניהם אסורים משום דמודרני משמע אני ונכסי כונתו ז"ל דכיון דמתאר עצמו בתואר הפעול שהוא מודר ואינו מזכיר את הפעולה עצמה שהוא עושה, הרי זה מורה על רצונו להרחיק מחברו וכאשר קשר בני אדם הוא בשימוש בנכסים לחברו ומחברו מפרשין דבריו שאוסר שניהם, ומיהו למסקנא כל שאמר ממך אוסר על עצמו ולא על חברו, כיון דאמר בהדיא ממך, אבל באמר לך כיון דאפשר לפרשו על הכונה ששניהם אסורים אנו קובעים כן] ונראה דאין הדבר כן דדוקא כשאמר בהדיא הנאה מפרשים כן אבל בסתמא מפרשין מודר אני לך דלא משתעינא בהדך ולא דרשינן לי' לתיבת לך, תדע דכיון דקיי"ל דמודרני ממך ולא הזכיר הנאה מותר, למה לי' לריב"ח למימר מודרני ממך הוא אסור והיינו בהזכיר הנאה וד"ז מבואר בברייתא הרי אתה עלי חרם כו', לימא מודרני ממך שניהם מותרים מודר אני לך שניהם אסורים, אלא ודאי מודר אני לך איירי דוקא בפי' הנאה, והלכך מודרני ממך כה"ג הוא אסור.
ג) סי' ר"ו ס"א במודרני ממך אסור לדבר עמו, הרא"ש הק' איך יתכן שיהא אסור באשתעי והרי דיינינן באיסור הנאה משום ישא"מ ולמ"ד הויין ידים נאסר בהנאה, ואי נאסר לאשתעי אף למ"ד ישא"מ לה"י א"כ מחלטינן דהי"מ לאשתעויי, ואיך יתכן שתהא יד לאיסור הנאה, ונראה דלישנא מתפרש טפי לאיסור הדיבור, אבל לפי דרך בני אדם נוטה הדבר שמתכוין לאיסור הנאה, והלכך אי ישא"מ הויין ידים אסרינן לי' בהנאה, אבל אי ישא"מ לה"י ואי אפשר למיסר לי' הנאה אסרינן לי' לאשתעויי שהלשון מורה על זה.
ש"ך סק"ב ואם אמר שאני אוכל לך לחוד כו' לא אמר כלום, הוא מדברי הרא"ש ומשום דחשיב לי' ישא"מ.
שם ואם מסרבין בו לאכול הוי הוכחה, הוא מדברי הרשב"א שהק' לרבא דאמר אנא דאמרי אפי' כרבנן, תקשה לי' ברייתא, ותירץ דרבא מוקי לה במסרבין בו, ומבואר מזה דגם במודרני ממך אם מסרבין בו לאכול או ליהנות אסור, ואפשר אף בלא לך, דמסרבין לדידן כמו אין מסרבין למ"ד ישא"מ ה"י, ובתו' הקשו למה סגי שאני אוכל בלא לך הלא אין ידוע על מי הוא מכוין ותירצו דאיירי במסרב ומבואר דגם במסרב מקרי ישא"מ, [ונראה דאף באמר לך מקרי ישא"מ לדעת תו'] וק"ק א"כ מנ"ל לשמואל דתנא דמתני' איירי במסרב והוי לך מיותר, דלמא לא איירי במסרב ולכך בעינן דאמר לך.
שם ואם אמר מודרני כו' ואמר אם אוכל לחוד כו' יש מי שפסק דאסור, זו דעת רשב"א ופי' הא דאמרו דלך הוא כדי שתהא ידים מוכיחות היינו דיתור לך הוא לאשמועינן בעלמא, אבל מתני' דמודרני ממך שאני אוכל לך סגי בלא אוכל לחוד, אבל הרא"ש והר"ן פי' דבלא לך מתפרש שאני אוכל אם אוכל והוי ידים שא"מ.
שם ויש מי שכתב דאע"ג דעם שאר הלשונות אינו כלום, לכאורה משמע דכונתו ז"ל לחלק בין מודרני למופרשני מרוחקני, אבל אי גרסינן במתני' שאיני הלא מבואר דבכל הלשונות מהני שאיני אוכל, וצ"ל דכונתו שאמר הרי עלי שלא אוכל ככר זה או שאמר יאסור עלי שלא אוכל או שאמר אני נודר שלא אוכל וכמו שכתב בסמוך, אבל מודרני ומופרשני ומרוחקני שוין שאם סיים שאיני אוכל אסור, תדע שהרי כתב שזו דעת הר"מ והר"מ אוסר בכולן. ולדעת הגורסין שאיני ומודרני ממך שאיני אוכל לך אסור לכו"ע אין נפקותא בין סיים לך ללא סיים לך, דלגי' שאני יש לפרש אם אוכל כמו שפי' הר"ן אבל שאיני אי אפשר לשון תנאי, ואולי גם שאיני יש לפרש לשון תנאי אם איני אוכל וצ"ע.
שם או שלא אוכל לך אסור כ"נ דצ"ל ותיבת לחוד נמחק.
ד) ר"ו ס"א במודרני ממך אסור לדבר עמו, בגליון ב"מ כתב דזה מדרבנן, ונראה דפי' דהוא אוסר את הדיבור והמשא ומתן והעמידה תוך ד"א והו"ל דבר שאין בו ממש ואסור מדרבנן כדאמר רבינא בגמ' ט"ו א', ולא נתפרש מהיכן פסיקא לי' להגאון ז"ל ושפיר י"ל דמודרני הימך הוי יד לקונם פי לדיבורי עמך והוי דאורייתא כדמוכח בגמ' שם דלרבינא פריך מי איכא בל יחל דרבנן אבל למאי דמפרש עיני לשינה ניחא לי' דהוי בל יחל דאורייתא וכ"כ הר"ן י"ג ב' דקונם עיני בשינה הוי דאורייתא, ונראה להוכיח כן [דמודרני ממך הוי יד לפי מדבר עמך] שהרי דעת הר"מ דבאמת הא דתניא מודרני ממך אסור היינו לאשתעויי בהדי', ואם איתא דהוי יד לקונם הדיבור ואינו אלא מדרבנן א"כ שמעינן מכאן דנדרים חלין על דבר שאין בו ממש מדרבנן, ובגמ' שם פריך מי הוי נדרא והתני חומר כו' משמע דסבר שאינו נדר כלל, ואע"ג דהא דפריך שם ומי איכא בל יחל מדרבנן אלישנא דבל יחל פריך דודאי איכא איסורי דרבנן בנדרים, מ"מ משמע מל' הגמ' דסבר דלא הוי נדרא כלל, ומיהו בגמ' י"ג ב' פריך נמי ממתני' דחומר משמע דס"ל דסתם אסור הוי דאורייתא, והא דמודרני מתפרש שאוסר גופו וקונם שאני מדבר עמך מתפרש קונם על הדיבור כדמוכח י"ג ב' וכמש"כ לק' דמודרני עדיף דלא הוזכר כאן דיבור אלא הוזכר שהוא נדור, וכן קונם שאני משמשך מזכיר את הפעולה ולא מפרשינן לי' אגופו.
ה) ר"ו ס"ב שניהם אסורים, יש כאן לפרש, איסור הנדר אחד מחבירו יש על ב' אופנים, אחד, שאוסר הנאתו על חברו ובכלל זה בין הנאת גופו כהא דאיתא סי' רכ"א ס"ה לישן עמו במטה קטנה בימות הגשמים וכיו"ב, ובין שיגיע ממונו או חפציו מרשותו של המדיר לרשותו של המודר, וכמ"ש הר"ן ל"ד ב', דאפי' אם ככרי עליך ונתן לו במתנה מותר, מ"מ אם אסור בהנאה, אסור לקבל ממנו מתנה, ואפי' לקח המדיר נכסים לאחר שהדירו אסור למודר לקבל הימנו וכדתנן מ"ג א' הולך אצל חנוני כו' אבל אסור לו ליקח מהחנוני וליתן למודר.
השני באוסר נכסיו על המודר ובזה מבעי לי' בככרי עליך ונתן לו במתנה ומסקינן דאסור, מיהו דוקא בהיו לו הנכסים בשעה שהדירו, אבל נכסים שהגיעו לידו לאחר שהדירו הרי הן מותרין שאין אדם אוסר על חברו דשלב"ל כדאמרו בגמ' פ"ה ב'.
עוד יש נ"מ בין איסור הנאה לאיסור נכסים דבאיסור הנאה לוקח מודר מן המדיר ביותר שאינו נהנה ממנו [וכדתנן ל"א א' והא דתנן מ"ב ב' לא ימכור ולא יקח הוא מדרבנן משום גזירה כדאמר בגמ'] אבל באיסור נכסים אף בלוקח ביותר אסור, וכמש"כ הר"ן ל"ה א' ד"ה ולענין הלכה.
ונראה דהכא במודר אני לך דאמרינן דשניהם אסורין היינו איסור הנאה ולא איסור נכסים, ומש"כ הר"ן אני ונכסי היינו שהנכסים נכנסין בכלל האיסור דכיון דחברו נאסר ליהנות ממנו ממילא אי אפשר לי' ליהנות מנכסיו שאם יהנה מנכסיו הרי הוא נהנה ממנו, אבל אין כאן איסור נכסים מחמת עצמן שאם תאמר שאוסר את הנכסים בעצמן לא יהא איסור המדיר והמודר שוין, שהמדיר נאסר בנכסי המודר בין בנכסים שיש לו בשעת הנדר ובין בנכסים שקנה אח"כ שהרי אדם אוסר על עצמו דשלב"ל אבל המודר אינו נאסר בנכסי המדיר אלא באותן נכסים שיש לו בשעת הנדר אבל לא בנכסים שקנה אח"כ שא"א אוסר על חברו דשלב"ל, ואע"ג דאכתי אסור בנכסים שבאו לידו לאחר מכאן מפני איסור הנאה שהמודר אסור בהנאת המדיר אכתי אם המדיר מוכר לו ביותר מותר מה"ת מצד המודר אלא שהמדיר עושה איסור במה שמוכר ביותר שהרי הוא נהנה מן המודר, אבל המדיר שלקח מן המודר נכסים שבאו לידו לאחר מכאן אף אם לקח ביותר הוא אסור בהן מה"ת שהרי אדם אוסר על עצמו דשלב"ל.
ואם אמר מודר אני לך באכילה דשניהם אסורים באכילה, אם האיסור הוא נכסים המדיר אסור בנכסי המודר שבאו לידו לאחר מכאן והמודר מותר בנכסי המדיר שבאו לידו לאחר מכאן וסתימת הגמ' והפוסקים משמע דשניהם שוין אלא ודאי שאין כאן איסור נכסים במיוחד אלא איסור הנאה שהמדיר אוסר עליו הנאת המודר ואוסר הנאתו על המודר.
ולפ"ז אם אוסר באכילה אין כאן איסור אכילה שהרי אינו אוסר את המאכל, אלא שיש כאן איסור הנאה אלא שהטיל תנאי שלא יאסר בהנאתו רק אם אוכל משלו ובשעת אכילתו מאכל של חברו הרי הוא נהנה מחברו בהנאת אכילה, והא דכתב הר"מ פ"א הכ"ג דבעינן כזית, היינו מחמת התנאי, דשם אכילה הוא כזית, ולפ"ז נראה דבעינן שיהא באכילתו שוה פרוטה כיון דהאיסור הוא הנאה ויש מקום לומר דפחות מכזית אין כאן איסור כלל דלא שייך כאן ח"ש אסור מה"ת כיון דכאן האכילה היא תנאי.
ולמש"כ גם במודרני ממך שאני אוכל לך שהוא אסור וחברו מותר ג"כ האיסור משום הנאה ואכילה היא תנאי.
ומיהו עדיין אינו מוכרע די"ל דכל שאוסר אכילה מתפרש דאוסר המאכל, אלא דלפ"ז במודר אני לך מאכילה אין איסור המדיר והמודר שוין וכמש"כ לעיל [שו"ר בש"ך סי' רי"ג סק"א בשם הפרישה דהחפץ הנאסר עליו הוא גופו של חברו וע"י זה נאסר לאכול משלו מבואר בהדיא כמש"כ ויש לעי' אי מותר ליקח ממנו בכסף באופן שאין כאן הנאה אף שיש כאן אכילה משלו כיון שאין כאן הנאה הדין נותן שמותר, ואין כאן גזרה ליקח אטו למכור שהרי אין כאן איסור במכירה].
ו) ר"ו ס"ג אמר מנודה אני לך כו', סתם כדעת הרא"ש והר"ן דמשמתינא ומנודה אני לך לאו לשון נדר הוא ואף שאמר שאני אוכל לך מותר כרבנן דר"ע, ומיהו בלא אמר שאני אוכל לך נאסר בד"א שלו כמו במרוחקני ממך לחוד לדעת הר"מ דמנודה אני לך ומשמתינא מורים על הרחקת ד"א ומפרשינן שהוא אוסר על עצמו ד"א של חברו, ובנדינא מפרשינן איסור הנאה וכמו שפי' תו', ואולי זו כונת ש"ך שסיים ויש לישב בדוחק, אלא שאינו מובן למה חשבו לדוחק, ואדרבה קשה לומר שיהא אסור בד"א אף שסיים שאני אוכל שהרי פי' בהדיא שאוסר אכילה, ואם חסר כאן לשון נדר דין הוא שיהא מותר בכל, ול' רי"ו שהביא הש"ך יש לדחוק מש"כ ומ"מ אסור לישב בד"א אפי' אמר מנודה אני לך אין כונתו דכש"כ אם אמר שאני אוכל לך, אלא ר"ל אע"ג דהנידון באמר מנודה אני לך לחוד ואין כאן לשון שתהא מוציאתו מל' שמתא לנדר, וע"כ הכי הוא, שהרי לשון שאני אוכל ודאי אינה מסיעה לפרש שכונתו להרחקת ד"א.
שם בהגה' וכבר נתבאר כו', עי' בגליון הגרע"א.
י"ג ב' ר"ן ד"ה באומר, אפ"ה אסור מדרבנן, הרשב"א כתב דהכא שאוסר על חברו אינו אוסר דבר שאין בו ממש כמו שאינו אוסר על חברו דשלב"ל ודבר שאין בו ממש הוא דבר שלב"ל, ונראה דליכא מאן דפליג עלי' דרשב"א בזה, אלא שהר"ן מפרש פי מדבר עמך שאוסר על עצמו הדיבור בשעה שהוא מדבר עם זה שהוא נודר עליו ואסור לו לשמש בדיבור זה, והרשב"א מפרש שאוסר על חברו ואסור לחברו לשמוע דיבורו, ויש לעי' לדעת הר"ן מאי פריך ט"ו ב' והא משועבד לה נימא שאוסר גופו על עצמו לתשמיש, ונראה דדוקא בהזכיר אבר מיוחד אפשר לפרשו שאוסרו על עצמו אבל לא יתכן לאסור על עצמו כל גופו, כמו באומר קונם שאני משמשך, ולפ"ז באומר קונם שאני מדבר אפי' לדעת הר"ן מותר ואפי' איסור דרבנן ליכא כיון דאוסר על אחרים, אלא באומר פי מדבר למאי דס"ד דאוסר הדיבור היה מתפרש דאוסר על עצמו, ועיקר הדבר אינו מוכרע כל כך ואפשר שגם דעת הר"ן דהאיסור על חברו, וס"ל דמדרבנן אוסר דשאב"מ על חברו דלא כהרשב"א.
והטור סי' רי"ג נמי משמע דאדם אוסר על חברו דבר שאין בו ממש מדרבנן שכתב וכן אם אמר דבורי ועשייתי והליכתי אסורים עליך ושינה אסורה עלי אינו נדר ומיהו מדרבנן צריך שאלה, ומש"כ בשעה"מ שכונת הטור שאוסר על עצמו אינו מובן איך יתכן לפרש אסורים עליך שאוסר על עצמו, ואף שאין בו ממש לא עדיף מדשלב"ל, מ"מ אם נחשוב עשיה לממש לא מקרי דשלב"ל ואם החמירו חכמים באב"מ שפיר י"ל דהחמירו אף באוסר עשייתו על אחרים.
ובאוסר ידו עושה עמו, אם עושה דבר שפעולתו עושה שבח בחפץ כ' הרשב"א דיש מפרשין דכונת הנודר לאסור השבח כגון שסחט ענבים ונעשה יין איסור נדרו חייל על היין, והוי הנידון באיסור דשלב"ל ודעת הרשב"א דהאיסור הוא על דבר שאין בו ממש ואם אסר על עצמו חייל האיסור, והיין אסור משום שיש שבח מלאכתו ביין, אבל אם אוסר על חברו הוי בדין אוסר על חברו דבר שאין בו ממש ולא חייל כלל, והיין מותר.
ומשמע בתו' דאי יש שבח במלאכתו א"צ להא דר"י דנעשה כאומר ידי לעשייתי אלא כונתו לשבח מלאכתו שביין, ויש לעי' אכתי לא חייל איסורו משום דהוי דשלב"ל, ואולי כונתם דאפשר לאוקמי מתני' כר"מ.
והא דמבואר לק' פ"ה א' באומרת קונם שאני עושה על פיך, לר"מ אסור, לא קשה לדעת הרשב"א דלשון שאני עושה על פיך רהיטא שלא תהא נמנעה מלעשות בשביל הנדר אלא תעשה ושבח עשייתה לא יהנה בעלה בשביל נדרה זה שהיא אוסרת עליו, אבל שאני עושה עמך רהיטא שתהא נמנעה מלעשות בשביל נדרה, ואוסרת עשייתה להנאתו של זה שהיא מדירו, [ואפשר דהאשה שאמרה לבעלה קונם שאני עושה על פיך מתפרש טפי שאוסרת מעשה ידיה שתרויח, כיון שמעשה ידיה שלו, וכל מה שהיא עושה הרי הריוח שלו ולא יתכן שכונתה לישב בטל לגמרי, משא"כ כשאומרת ליחיד שאינה מגדרת עצמה מלעשות מלאכה, אלא מגדרת עצמה מלעשות לטובתו של זה].
ז) ט"ו ב' באומר הנאת כו', ברשב"א הביא דעת תו' דא"צ שיאמר הנאת גופך לתשמיש אלא אם אמר הנאת תשמישך עלי סתמא מתפרש כאומר קונם הנאת גופך לתשמיש, כיון שהוזכר הגוף בלשונו שהרי אמר תשמישך והק' הרשב"א דא"כ האשה שאמרה קונם שאני עושה על פיך לק' פ"ה א' נמי נימא דסתמא הוי כאומרת יקדשו ידי למעשיהן, וצ"ע דשאני התם דמתפרש שתעשה ומעות שתרויח אוסרת אותן על בעלה וכמש"כ לעיל אבל היכי שאוסר דבר שאין בו ממש שפיר י"ל דסתמא הוי כאומר גופך לתשמיש וסוכה לישיבתה, וכן במקדיש מעשה ידי אשתו מתפרש שמקדיש מעותיה שתרויח.
מיהו בסוגיא י"ג ב' משמע דפי מדבר עמך וידי עושה ממך שוין ואם אמר שאני מדבר עמך או שאני עושה עמך מתפרש שכונתו לדבר שאין בו ממש ודוקא כשהזכיר פה ויד מתפרש פה לדיבור יד לעשייתה, ומ"ש מהנאת תשמישך, וע"כ צ"ל דדוקא כשמזכיר החפץ שהוא אוסר על עצמו סתמו מתפרש שאוסר החפץ אבל כשאוסר עשייתו על אחרים והוא עצמו המדיר והוא הנאסר אין זכירת גופו כאן רק שהוא האוסר ושפיר מתפרש שאוסר מלאכתו אף שאין בה ממש, אלא א"כ הזכיר אבר מיוחד פה יד רגל, [וברשב"א ל"מ כן וצ"ע].
ודוקא באוסר פעולה מן הפעולות סתמא מתפרש לדבר שאין בו ממש, אבל האומר קונם הנאתך עלי או קונם הנאתי עליך לכו"ע מתפרש גוף להנאה שהרי בכלל זה שלא יתן לו מתנה ושלא יהנה מגופו ורהיטא טפי שאוסר גופו להנאה, וכדתנן ל"א א' שאני נהנה לישראל כו' שישראל נהנין לי כו' ולא משמע דכל זה מדרבנן וכמש"כ לעיל דבסוגיא ט"ו א' משמע דהא דרבינא לא מתניא במתני' ועוד שישראל נהנין לי אם איתא דאוסר הנאה שאין בה ממש הרי כתב הרשב"א שאין אדם אוסר על חברו דבר שאין בו ממש אלא ודאי סתמו מתפרש גופו להנאתו, ואמנם יש לדחות דלשון המשנה לאו דוקא, וכמש"כ הר"ן ב' ב'.
ח) דעת ר"ח ושאר ראשונים שהביא הר"ן ב' ב' דנדר בלשון שבועה לא מהני, ונראה דלשון זה מקלקל שמלשון זה נשמע שאוסר עצמו בחפץ ואינו אוסר את החפץ, והלכך אף אם אמר קונם ככר זה שלא אוכלנו מותר, וגרסינן במתני' מודרני ממך שאני אוכל לך, אבל שאיני אוכל לך מותר, וכן במתני' י"ג ב' אם יאמר קונם פי שאיני מדבר עמך מותר דסובר בדעתו שבקונם הוא מצטוה שלא לדבר [ואפשר דבקונם פי שאיני מדבר מודים דחייל נדרא] וקונם שאני ישן במתני' י"ד ב' דה"ז בבל יחל מדרבנן אם אמר שאיני ישן מותר, וכן הא דאמרו י"ב א' הרי עלי שלא אוכל בשר הלשון לאו דוקא ובלשון זה מותר, וכן הא דתניא פ"א ב' קונם שלא אתן תבן כו' הלשון לאו דוקא ובלשון זה מותר.
ודעת הרמב"ן שהביא הר"ן ב' ב', דהרי עלי שלא אוכל בשר הוא דוקא, ולשון זה הוי יד לנדר ומתפרש עלי בשר קונם שיצא מזה שלא אוכל בשר, וכן מודרני ממך שאיני אוכל לך אסור דג"כ מתפרש מודרני ממך שמאכלך יהא עלי קונם שיוגרם שאיני אוכל לך, וכן קונם שאיני ישן, וכן קונם שלא אתן תבן, ומיהו קונם שאיני ישן אינו אלא מדרבנן כמו קונם שאני ישן, וכן קונם שאיני מדבר, כמו קונם שאני מדבר, דלדעת הרמב"ן משמע בר"ן דמקיימין הגיר' שאיני, ומבואר דשאיני ישן אינו אלא מדרבנן, וכן שאיני מדבר מותר.
ודעת תו' לחלק דמודרני ממך שאיני אוכל מותר וכן קונם שאיני ישן אבל הרי עלי שלא אוכל בשר כיון שהזכיר בשר אע"ג דאמר בלשון שבועה שלא אוכל אסור, דקונם אבשר קאי ומה שאמר שלא אוכל היינו שיוגרם שלא אוכל.
ט) פ"א ב' שלא אתן תבן לפני בהמתך כו', בתו' כתובות נ"ט א' כתבו דקונם שאיני עושה על פיך חייל נדרא אף שהוא בלשון שבועה כמו דמהני אומרת קונם שלא אתן תבן לפני בהמתך, ומבואר מדבריהם דשלא אתן דקתני לישנא דוקנא הוא, ויש לעי' הלא דבר שאין בו ממש הוא כמו קונם שאני מדבר עמך, לעיל י"ג ב', דלא חייל על אחרים אפי' מדרבנן, ובשעה"מ פי' דאוסרת עליה נגיעת התבן ולפ"ז אף אם לא הכניסה לו שפחות והיא משועבדת צריך להפר משום דברים שבינו לבינה, שהרי זה כאומרת הנאת תשמישך עלי צריך להפר, ובריטב"א ובנ"י מבואר דאי משועבדת לא חייל נדרא, וכן משמע סתימת הר"ן והרא"ש ותו', ועוד א"כ שלא אציע לך מטתך ושלא אמזוג לך את הכוס נמי נימא שאוסרת עליה שימוש המטה והכוס, ויהא צריך להפר, וסתמא מתפרש שהיא אוסרת עצמה על בעלה לשימוש זה, אלא שיש לעי' הרי השימוש אין בו ממש וסתמא לא אמרינן גופה לשימוש כדאמרו י"ג ב' בקונם שאני מדבר, ואין לומר מדרבנן דא"כ תניא הא דרבינא ט"ו א' בברייתא ובגמ' שם משמע דרבינא אמרה וכמש"כ לעיל ועוד הרי דעת הרשב"א דדבר שאין בו ממש אי אפשר לאסור על אחרים, ויש מקום לומר לדעת רמב"ן דלשון שלא מתפרש שהקונם יגרום שלא אתן עדיף שלא אתן מקונם שאתן דקונם שאתן מתפרש מה שאתן יהא קונם ואוסרת דבר שאב"מ, אבל קונם שלא אתן אפשר לפרש קונם על הגוף, אבל א"כ גם קונם שאיני מדבר עמך יהא דינו כפי מדבר עמך ולא משמע כן וכמש"כ לעיל.
ואפשר דאשה לבעלה שהיא משועבדת למלאכתו, אף מלאכה שאינה משועבדת לי' ניחא לי' שתעשה כמו שתתן תבן לפני בהמתו וחשיב כמסרב בה בעלה להכניס שימוש זה בתוך שאר מלאכות שהיא משועבדת וכשאומרת קונם שלא אתן תבן כונתה לאסור גופה עליו לשימוש זה, ובזה ניחא הא דפריך בגמ' ט"ו ב' באומר לאשה קונם שאני משמשך והא משועבד לה ולא פריך דאא"א דבר שאב"מ על חברו אלא סתמו אוסר גופו שהרי גופו משועבד, מיהו באומר הנאת תשמישך עלי שפיר דנו הראשונים אם צריך שיאמר הנאת גופך, ובשעה"מ הוכיח מדברי הרשב"א דאומר הנאת תשמישי עליך ג"כ אין הכונה לאסור גופו עליה, וזה ליתא בדברי הרשב"א ואין דברי הרשב"א אלא באומר הנאת תשמישך עלי.
כתובות נ"ט א' תוד"ה קונם, לא הוי דבר שאב"מ, עיקר דיונם הוא בלשון שאיני אבל בלשון שאני שפיר מתפרש על מעות שתרויח אף דלשונה מתפרש ג"כ על עשייה מ"מ הדבר מוכרע שכונתה על ההרוחה כשתבוא לרשותה כמש"כ לעיל, אבל דנו על לשון שאיני שאין לשון זו מתאימה על נדר, ולזה כתבו כיון דאשכחן באמרה קונם שלא אתן תבן דמתקנין לשונה לאסור גופה ה"נ הכא מתקנין לשונה לאסור מעותיה כשיבואו לרשותה נתכוונה אע"ג שאמרה בלשון שלילה, ומש"כ דבר שאב"מ, כונתם דלשון שלילה הוי אב"מ לענין נדר אבל מה שעשי' אב"מ לא קשיא להו שזה איתא אף באומרת שאני עושה.
י) ש"ך סי' רל"ד ס"ק פ"ו הק' באמרה קונם שאני עושה לפיך, ובאמרה קונם שלא אתן תבן למה לא הוי כאוסרת דבר שאין בו ממש ומסיק דאינו אלא מדרבנן, ודבריו ז"ל צ"ע דבאמרה קונם שאני עושה על פיך כיון דיש במה שמרויחה ממש מפרשינן נדרה על הממש שיבוא לרשותה, וכמש"כ תו' י"ג ב', וכבר ציין הש"ך בסוף דבריו על דברי התו' אלו, ואף לדעת הרשב"א דחולק על דבריהם מ"מ באשה האוסרת לבעלה כל מעשה ידיה ודאי כונתה על הממש שיבוא לידה וכמש"כ לעיל, ואף באוסרת פרט אחד כמו קונם שלא אתן תבן ואין כאן ממש בעולם ממלאכתה לא מתפרש נדרה על הפעולה שאין בה ממש, אלא מפרשין נדרה שאוסרת גופה, ובזה עדיף אשה ובעלה מאומר לחברו וכמש"כ לעיל.
ומש"כ הש"ך לפרש דקונם שלא אתן תבן הוא מדרבנן, לא יתכן שהרי במתני' י"ג ב' טרחו לפרש ולא מוקמוה בדרבנן וכן במתני' י"ד ב', ובגמ' פ"א ב' פירשו הא דתניא ושלא אשמש מטתי, ושבקו מלפרש בבא שלא אתן תבן שהוא מדרבנן, ועוד דבפשוטו שאוסרת על בעלה ולדעת הרשב"א דבר שאב"מ על אחרים אפילו מדרבנן ליכא, [ובשעה"מ משמע שמפרש קונם שאני עושה לפיך היינו שאוסרת את החפצים לנגוע בהם או לעשות בהם מלאכה ותימא דא"כ למה חשיב לי' דשלב"ל].
בשעה"מ פ"ג מה' נדרים הביא קו' הנתמ"ש, במש"כ תו' נדרים י"ג ב' דקושית הגמ' והא אין בו ממש הוא גם על ידי עושה עמך דהא יש עשי' שאין בה שבח כגון ליתן תבן לפני בהמתו ובמתני' דקתני אסור קאי גם על זה, והק' הא כתבו תו' כתובות נ"ט א' דלא מקרי אב"מ, ואין ראוי כאן למרמי דברי התו' אהדדי דדברי התו' בנדרים ודאי מבוארים דידי עושה עמך כולל גם עשיה דלית בה שבחא, ודברי התו' כתובות קשים מסוגית הגמ' כאן דאמרו בהדיא תדע דקתני פי מדבר ולא קתני שאני מדבר, אבל כבר נתפרש לעיל לחלק בין אשה לבעלה, לבין אחד לחברו.
ושוחט שאמר תאסר שחיטתי על כל ישראל, אינו מתפרש שאוסר גופו כדין אומר קונם שאני עושה עמך, אלא שיש לדון לדעת תו' י"ג ב' דהיכי דאיכא שבח ע"י מעשיו כונתו לאסור את השבח, ויש לעי' אם זה מדין אומן קונה בשבח כלי, כי עביד ע"מ שלא לקנות שבח מי מצי אסר.
יא) ט"ו ב' באומר הנאת תשמישך עלי, כ' הרשב"א מסתברא דנעשה כאומר קאמר דלשון שאני משמשך אינו מוכרע אם אוסר עצמו או אוסר אותה, וסתם נדרים להחמיר, ולא מצינו לו חבר דכולם סתמו הדבר, ובר"מ פי"ד מה' אישות ה"ו כתב כלשון הגמ', וכן בטור סי' רל"ד, משמע דס"ל דסתמא מתפרש שאוסר עצמו על אחרים, וכן באומרת קונם שלא אתן תבן מתפרש שאוסרת על בעלה כמש"כ לעיל סק"ט.
רא"ש שבועות פ"ג דין ב', דשלא אוכל דבר שאב"מ הוא, בקונם שאני ישן קיי"ל דאיכא בל יחל דרבנן כדאמרו נדרים ט"ו א', אבל הכא נראה מדברי הרא"ש דאפי' איסור דרבנן ליכא, דלשון שלא אוכל ושאיני ישן שב קבלה על הגוף ואין כאן התפשת חפץ וזו כונת רא"ש שאין בו ממש, ובכה"ג אפי' איסור דרבנן ליכא, וכ"כ הרא"ש נדרים פ"ק סי' ב' דאמר אני נודר שלא אוכל לאו נדר הוא.
יו"ד סי' ר"ו ס"א, [א"ה, עי' חזו"א חו"מ סי' ו' סק"ג].