סימן קכד עריכה
(מכתכים מכתי"ק זללה"ה).
מכתב א'.
הזכרתי כי המים למטה מן הנקב, כי כן הוא באוצר חדש טרם ששבעו הכותלים לבלוע, ובלבי היה להוסיף כי אף אם בציר לי' שיעורא, אכתי בשלשים טבילות נפסל האוצר לדעת הראב"ד, כי ערך 5 ס"מ מוגבהין המים בשעת טבילה.
ב) כמדומה שאין צורך לרמות את עצמנו שהראב"ד היה מכשיר נתן סאה ונ"ס בזמן שהשאובין פושרין, הלא בהדיא אמרו בגמ' יבמות פ"ב ב' דאיכא שאני אומר, ואפשר דנתן ונטל אותה סאה שנתן ומ"מ לא הכשירו אלא מחצה ולא רובא.
ג) אין הקלות מכריע אלא שאם נתפשט אינו שוקע, אבל כשלחץ המים זורם דרך נקב כשהמים עדיין מקובץ הוא שוקע מחמת כובד המקובץ, גם יש כאן כח של זרם, וכש"כ כשהמים באוצר למעלה מן הנקב שהמים נדחקין וע"כ החמין נדחקין לצונן ומתערבין ומצטננין, והחילוק בין חמין לצונן לענין תערובות הוא רק באחוז קטן אינו נרגש כלל, וגם הבדל החום לאחר שנצטנן הוא כאפס שהרי אין המקוה מים רותחין, ומה שיש צורך לערבן זהו צונן בצונן ג"כ דאע"ג דיש בילה בלח בלח אבל בלילה בעי, אבל לא מסרו כאן חכמים ההלכה לפיזיקא, לשקול את המים, והלא לפי' ש"פ איירי במ"פ, והכל מודים במ"פ דברובו פסול כדתנן במקואות, אע"ג דמ"פ אין מתערבים.
ד) לא מצאתי מי שיאמר היפוך, אלא כך אמרתי, הלא הכל במזלא תליא מלתא, והרבה הלכות בה' שבת ובהלכות חלב ובה' טריפות שאין אנו חוששין לדעת יחיד, ולזה אמינא דנתן סאה ונ"ס אית לי' מזלא אבל ממלא בכתף ונותן בעליון לית לי' מזלא, ולא חששו אחרונים ז"ל לדעת הראב"ד דאמר דאינו אלא במע"מ אבל אם הוסיף יותר ממלאו נפסל, וטעמא רבא אית בו, דנ"ס ונ"ס ניכר שממלא את החסר בשאובין, אבל בנותן למָלֵא, שיעברו המים לשני אין ניכר שימוש שאובין למקוה וכמו שפי' ב"י דעת הר"מ, ולא עוד אלא דבזה ל"ק ממתנ' דממלא בכתף, ולא ממתנ' פ"ו מ"ג, אבל אם לעולם בעינן מ"ס מ"ג או רוב מ"ג קשיא כל הני מתנ', ואין הח"ס יחידאה שהרי כתב דלא חשו למש"כ הש"ך בשם רי"ו שזה נגד המשנה, אבל מעולם לא כתב שלא לחוש לדברי התשב"ץ, ואדרבה בנוטלין מן המקוה כדי ליתן חמין בסי' רי"ד טרח הרבה והזכיר ג"כ סברת מעכ"ת שליט"א דאין חמין מתערבין, אבל לא אמר שכן הוא באמת אלא כיון שאין צונן וחמין מתערבין יפה אולי יהי' קולא בדין לומר שאני אומר ומ"מ לא סמך על זה, אלא סיים כיון דלא נפסל אלא עד רובו או חציו לא יגיע לעולם לכך דלעולם טרם שיגיע החשבון כבר ימלאו מגשמים ושלגים, הנה מיירי בחו"ל דגשמים בימה"ח ושלגים בימה"ג והמקוה היה מגולה לגשמים ושלגים, ומ"מ למדנו שלחומרא השני' הנזכר בבעה"נ פ"ג לא חש כלל, ולדין נ"ס ונ"ס חש.
ה) ואם נמצא מי שחש ג"כ לדין ממלא בכתף שאינו רק פ"א ודוקא מע"מ ודאי היו פוסלין המקוה שהשיקו לו שאובין וטבלו בו כמה פעמים עד שהוגבהו המים במקוה הכשר כמה פעמים, וחזרו, ולא היו מחלקין בין מים למים, והגאון ד"ח שנתן עצה להשיק ודאי היה הנידון בנטלו מן המקוה בשביל ליתן חמין, וכדברי הח"ס שהיה נהוג כן בכמה קהלות.
ו) נידון התשב"ץ הוא כנ"ס ונ"ס כיון שהשאובין באו למלא החסרון כאן ולא בשביל לשפוך למקוה שני, ולכן הביא התשב"ץ לשון הראב"ד בריש שער המים וכתב סברא זו דכיון דמי המקוה דרכן ליחסר ונמצאו השאובין השלימו שיעור מקוה, ולא הביא דברי הראב"ד בפ"ג.
סוף דבר הכל נשמע, שאם נחזיק את מים של תחנת המים לשאובין, ונחמיר אף בהמשכה, לא הרוחנו בהשקה, שבעשרה ימים כבר נשפך לתוכו יותר ממלאו, ולא מצאנו למי שישב על מדוכא זו בתכנית שלנו, והעלה להלכה להצריך השקה, וכאילו אנו באין לחלוק עליו, רק יש כאן הנהגה שנשתרבבה, וחובה למחות. (כת"י).
מכתב ב'.
א) אם נקב השקה הוא בגובה המקוה 80 ס"מ, וממלאים המים במקוה 120, יש לחשוב כאילו נתנו באוצר המים 40 ס"מ שאובין וכשהוריקו את המקוה הוי כנטלו מהאוצר 40 ס"מ, ואם החליפו ג"פ יש לחשוב שלא נשאר באוצר רק מחצה ממה שהיה בו, ואם היה בו שיעור ב' מקואות חסר משהו נפסל, ואף בב' מקואות מצומצמות פסול [אי מחצה ג"כ פסול] ואם היה בו ד' מקואות, אם החליפו ה' פעמים נפסל, ואם הנקב למעלה מ - 80 ס"מ יש להפחית חשבון השאובין לפי ערך.
ב) אין כאן מקום לבדות חלוקים בדין נתן סאה ונט"ס בין שופך בנחת או בזעם דבר שאין לו שרש בש"ס ופוסקים, וכל שעל פני האוצר שוכנים מים שאובים הם בחזקת מבלבלי וכשעוברין עוברין התערובות והן בדין נ"ס ונט"ס, וחלילה לזלזל בהלכה הנאמרה בגמ' ולהטל בה פשרות.
ג) הנכנס למקוה והוגבהו המים ופגעו המים בנקב שבכותל הן יוצאין ומקלחין במהירות יתירה, ואם מאחורי הנקב מים זה הוי גורם למעט המהירות אבל פעולת הקילוח מתמדת בכל רגע לצאת מהנקב ולכנס לאוצר המים, ולעצום עינים ולומר אינני רואה לא יועיל כלום, וכבר כתוב כן בס' מקוה ישראל לדבר פשוט.
ד) הטבילות פוסלין את האוצר אף שהוריקו את המקוה לאחר כל הטבילות ולא בין טבילה לטבילה, אם הטבילות החליפו את האוצר לרוב שאובין ולא נשארו מ"ס מי גשמים. (כת"י).