סימן קכב עריכה
א) נדה נ"ד א' יום אחד טמא כו', כבר האריך במ"מ פ"ז מה' א"ב ה"כ בביאור סוגין לדעת הרמב"ם ז"ל יעו"ש, ויש לעיין בהא דקתני ד' ימים טמאין ד' ימים טהורין משמשת יום אחד ושוב אינה משמשת לעולם, דלדעת הר"מ דימי נדה שהיא רואה בהן אינן עולין ואין סותרין א"כ מותרת יום השמונים לעולם, כיצד ס"ט ע' ע"א ע"ב שהן ד' הימים הטהורין עולין לספירה ויום ע"ג ע"ד ע"ה ע"ו ד' ימים הטמאין עדיין ימי נדה הן ולא סתרו, ויום ע"ז ע"ח ע"ט סלקו לה להשלמת ספירת ז' ויום פ' היא מותרת ודינה של האשה הזאת יהי' לפ"ז שתמנה לעולם תקופה של ע"ב יום וביום הח' של מנין תקופתה [אין זאת עוד לפי תמצית החשבון ועיין בס"ט בחי' לסוגיין מבואר כל האמור יעו"ש] היא מותרת וכן בה' ימים טמאין ה' ימים טהורין תקופתה צ' יום ומותרת ו' ימים ג' מהחמשה השניים וג' מחמשה הששיים, כיצד בה' השלישיים נעשית זבה ה' הד' עולים למנין הרי ה' ימים לספירה ה' ימים החמישיים בימי נדותה ואינן סותרין ה' ימים הששיים ב' מהן להשלמת ספירתה ולהשלמת ז' ימי נדותה והג' מותרת, וכן כשגמרה צ' יום השלימה ה' ימי ספירתה וה' ימים הראשונים מתקופה הב' בימי נדותה והחמשה השניים ב' מהן להשלמת ספירה והג' מותרת וכן ו' ימים טמאין ו' טהורין תקופתה ל"ו יום ומותרת ה' ימים של ששה השניים לעולם וצע"ג. [א"ה, עי' לק' סק"ג].
ב) יש לעיין לדעת הר"מ דלעולם מנין הנדות מתחילות מיום הוסת ומשמע דאם ימי הזיבה כלין באמצע הי"א כגון אם וסתה לל' נמצא דיום הוסת מגיע ביום ה' של הי"א ימי זיבה, הנה בהגעת הוסת נפסקו נגוזו ימי הזיבה והחלו ימי הנדה, וכ"מ בח"ד סי' קפ"ג סק"ב, ולפ"ז בהא דחשיב ק"נ וק' וכ"ה בסוגיא ל"ח א' ב' שתראה ולא תהא זבה וחשיב בכלהו ב' בלא עת וז' נדה וב' לאחר הנדה וקאמר דלא מש"ל כו' בלא זיבה ולהאמור הלא מש"ל שוסתה לכ"ח וראתה בי"ז י"ח שהן שנים בלא עת וז' נדה וכ"ו כ"ז זיבה וביום כ"ח התחלת נדה וז' ימי נדה וב' לאחר הנדה ונתוספו לכל החשבונות שהבאנו ט' יום וצ"ע.
ג) ב' ימים טמאין ב' ימים טהורין, גם בזה יש לעיין לדעת הר"מ ומצאתי כעת בס"ט בחי' למכלתין שכבר פירש את כל זאת והאמור בסק"א עיי"ש.
ד) כתב הר"מ דהאשה חוששת לוסת שקבעה בימי זיבתה כו' וע"פ שפירש המ"מ מבואר שחוששת ג"כ לענין מנין פתחי נדותה להתחיל את פתח הנדות מוסת זה, ונראה דאין כונת הר"מ לחוש לוסת פחות מי"ח יום למנין הנדות שהרי הלכה די"א יום בין נדות לנדות, הגע עצמך שהרואה בכל ח' יום תתחיל ימי נדותה בכל יום ח' ואין לזאת זיבה כלל והא דשו"ט בגמ' לענין קביעות וסת בימי זיבה ולענין לחוש לי' אינו אלא לענין חיוב לפרוש, דבזה יש מקום לומר דהחמירו לפרוש אף בראתה מט"ו לט"ו, ומיהו כשראתה בכ' ובל' ובל' ובל' חוששת למנות מל' אע"ג דראית כ' קמייתא תוך ימי זיבה וזהו בכלל לחוש חוששין כיון שקביעותו יהי' באופן ראוי דהיינו לל'.
ה) ובח"ד כתב לישב ע"פ דברי הר"מ אלה סוגיא דערכין ח' אין פתח בטועה פחות מז' ופירש דהיינו משום שהראי' שבתוך י"ח אינה קובעת וסת וכיון שאינה יודעת את פתחה לעולם יש לספק את ראיותיה בימי נדותה, והלכך צריכה להמתין י"ז ימים וראית י"ח עולה לקביעות וסת אף אם הן בחשבון הזיבות שהרי שינתה וסתה ומוסת החדש יש למנות אבל פתחה ששה עשר כו' עד פתחה ז' אין עולה לפי פי' זה, ומש"כ לפרש ע"פ ס"ס צ"ע דקביעות וסת בימי זיבה הוא דבר מוסכם בפי' המשנה והר"מ לא קאמר אלא לחוש לי' מדרבנן וכר"פ דאמר דלחוש חוששין וכל עצמו אכתי לא יעלה לפתחה שמונה ופתחה שבעה דמביאה קרבן ונאכל.
ו) ומיהו מלשון הר"מ שקרא לי' ספיקא וכן מל' המ"מ משמע דלאו משום חשש דרבנן הוא אלא משום חשש שינוי וסת, והנה בראתה מט"ו לט"ו אין מקום לחוש מן הדין להתחלת הנדות מט"ו לט"ו שהרי אין כאן חסרון הקביעות משום שהראיות היו בימי זיבה אלא שאין קביעות לענין פתח הנדות בפחות מי"ח יום ולולא זאת לא אכפת לן בזמן הראיות שהרי כל וסת החדש הראיות בימי זיבה ומ"מ קבעה, ומש"כ הח"ד לחלק בין תוך י"א של ראי' ובין זיבות שלפי החשבון אין לו מקור בגמ' וזה אינו ענין למעין סתום דאמר בגמ' דקבעה דהכא בימי זיבה לא קבעה משום שאין הראיות אלא מקריות והלא לדעת הר"מ כל ימי זיבה בלא עת הן, אלא טעמא דכל שראתה ג"כ על הסדר אמרינן דזהו עתה וזמנה והן עיקר הראיות והשאר מקריות וה"נ בראתה מט"ו לט"ו אי אשה קובעת פתח נדותה בפחות מי"ח יום בדין הוא שנחשוב את הראיות הסדורות לעיקריות אלא ע"כ עיקר טעמא שאין פתח בנדות פחות מי"ח ומנ"ל לחוש לי' כלל, וכן בלמודה לראות מל' לל' וראתה ג"פ בי"ח וגם בל' דאע"ג דחוששת לי"ח לענין פרישה מ"מ לענין פתח הנדות אין מקום לחוש לי"ח, מיהו באין לה וסת וראתה ג"פ בט"ו לחדש וב' פעמים הראשונים היו בימי זיבה שהיתה רואה לפני הראיות האלו תוך י"ח יום בזה יש להסתפק אי קבעה ואע"ג דכשראתה תוך ימי זיבה לפי החשבון קבעה מ"מ בראתה תוך י"א יום לא קבעה, ובזה י"ל דמ"מ יש לחוש לי' וכ"ז לדברי הח"ד שחלק בזה וכמש"נ לעיל וצ"ע.
ז) ונראה לדעת הר"מ דלעולם היא נדונה בחשבונה עד שתקבע ג"פ וסת אחר ואע"ג דלאחר שראתה ג"פ בט"ו אגלאי מלתא שהיו ראיות עיקריות מ"מ לא שמרה לראיתה השני' רק יום אחד כדין רואה בימי זיבתה והדבר צריך טעם, ובראי' הג' היא נדונה לעולם לתחלת נדה, ונראה לדעת הר"מ בהיה לה וסת החדש כגון ליום כ' ודלגה פ"א דמ"מ מתחלת פתח נדותה מיום כ' ואפי' ראתה בג' לחדש מ"מ חוששת לכ' לחדשה וראית יום ג'
הוי כראית יום אחד של זיבה וביום כ' בימי נדותה קאי, וכמו כן לר"פ בוסת הפלגה וזהו שהקשו הראשונים ז"ל לדעת הר"מ מסוגין ל"ט ב' דקאמר לר"פ דביום כ"ב מכ"ב בימי זיבתה קאי ומש"כ הח"ד בזה צ"ע.
ח) ומיהו יש לעיין בוסת הפלגה אם דלגה וראתה אחרי איזו ימים שדינה למנות ימי וסתה מיום ראיתה למאי דקיי"ל כר"ה בדר"י אי מתחלת ימי נדותה מיום הראי', וכן יש לעי' בדינה בשקרבה ראיתה וראתה תוך ימי נדה.
ט) נראה דהא דאינה קובעת וסת בימי זיבתה אינו אלא בוסת החדש ובוסת הפלגות דעיקר השתוות הראיות הוא ע"י הזמן ואחרי שאין זאת בטבע האורח להיות בימי הזיבה א"כ אין כאן שוויון בין הראיות דלא יום החדש ולא יום ההפלגה סיבת הראי' ולא עדיף מראתה פעם ביום ופעם בלילה אבל בוסתות הגוף כגון קפצה וראתה ג"פ שאפי' אם תאמר שבימי הזיבה אינו בטבע שתראה גם ע"י קפיצה מ"מ אחרי שראתה נקל לומר שהיא במקרה כזה שקפיצה מועלת לה גם בימי זיבה משתאמר שהמקרה אינו תלוי בקפיצה ולכן יש לחוש לקפיצה כשתהי' בימי נדותה ואפשר עוד שלא נאמר כל י"א בחזקת טהרה שאינה קובעת וסת אלא לענין ראית טבעית אבל ראית אונס שפיר הוקבע שהאונס מועיל גם בעת היותה מסולקת דמים, ולפ"ז אם קבעה בקפיצה חוששת לקפיצה גם בימי זיבה, ועיין בלשון הראב"ד ז"ל בבעה"נ שהקשה בהא דלעיל י"א כגון דחזאי בחד בשבתא כו' הא אין אשה קובעת בימי זיבתה ודקדק שם להביא מסקנת הדברים דהדר חזיא בלא קפיצה וקבעה לימים לחוד ומבואר דוסת לקפיצה לחוד י"ל דקבעה בימי זיבתה וכ"ז דלא כמש"כ בנוב"י תנינא סי' צ"ג.