סימן קכ
עריכהא) נדה ל"ד א' מתנ' דם טהרה של מצורעת כו', ז' דרכים טהורים באשה: א) ראתה בלא הרגשה [נ"ז ב'] ב) ראתה בשפופרת [כ"א ב'] ג) דם חימוד [הר"ן בחי' כ' ב'] ד) מראות בלתי ד' המראות [י"ט א'] ה) דם טוהר ו) דם קושי בזיבה [ל"ו ב'] ז) דם של חתיכה [כ"א ב']. והנה מצינו לתנאי דסברי מקור מקומו טמא, והיינו שהמקור בעצמו הוא אב הטומאה שדמו דם הנדות, ובין בשרו ובין דמו ובין זיעו בכלל טומאה זו, וכתבו התו' לעיל ט"ז א' דהוא הללמ"מ, ומצינו שטמאו מפני זה דם דיצא דרך דופן ודם המכה שבמקור ומראות טהורות ודם שיצא לאחר מיתה, ובכלל לאח"מ דם שיצא בלא הרגשה, ובכלל דרך דופן דרך שפופרת, וכן בחתיכה מבואר בהדיא לעיל כ"ב א', ונראה דה"ה דם חימוד, דנראה דטהרת דם חימוד הוא משום שאינו בכלל דין התורה, שכונת התורה בדם המותר היוצא בטבע, ואע"ג דמטמאינן גם באונס, היינו שהאונס גורם להוציא את הדם הזה, אבל החימוד הוא מעורר צדדי ומוציא דם, אבל סוף סוף הוא זיעת המקור, מיהו צ"ע שהרי גם אונס לידה טמא בנדה, וכמדומה שהאונס הזה לא גרע מאונס החימוד, ואולי קים להו לחז"ל שדם חימוד אינו לעולם בד' המראות, אבל ל"מ כן דהא משמע דר"א בקי במראות, ול"ל למימר דם חימוד הוא, וי"ל א"נ דם חימוד אינו מן המקור וצ"ע.
ב) מיהו יש להסתפק בדם טוהר ובדם קושי כשטהרה רחמנא את הדם אי טהרתו דהיינו דלא יחשב כרואה אבל הדם בטומאתו, ואפי' למ"ד ב' מעינות היינו שב' תכונות הן אבל שתיהן מהמקור אלא שגזרת המלך במעין הזה, ושפיר י"ל דלא תחשב רואה דם ביציאת דם המעיין הזה, ולפ"ז שפיר יש לטמאותו בדין מקור מקומו טמא, או דלמא שגזרת המלך שהדם הזה לא יהי' עליו תורת דם המקור, ולפ"ז יש להסתפק אי חשבתו התורה כדם מכה שבמקור דהיינו שאינו דם הנדות או דטיהרתו לגמרי, והדעת נוטה שאין לנו לטהר אלא מראיה, אבל בדין מקור שנפל לארץ דאמרינן לקמן מ"א ב' שהוא טמא, לא שייך למידן בימי טוהר, וודאי אף בנפל בימי טוהר הדין כן, וה"ה שהזיע, וכן כשמתה בימי טוהר למה יגרע הדם היוצא מהמקור.
ג) ולפ"ז צריך תלמוד מתנ' בדם טהרה של מצורעת למה לא יטמא הדם כדין מקור מקומו טמא דקיי"ל כן כר"י לקמן מ"א ב', וכן יש לעיין בר"פ דה"נ [נ"ד ב'] ל"ל קרא לדם הנדה כיון דהלכתא היא אפי' בחתיכת בשר ובזיע, ואי מקור מקומו טמא אינו אלא במגע ולא במשא, וכ"ה בל' רש"י ז"ל מ"א ב' ט"ז א', יכולין אנו לפרש בהני דלענין משא דיינינן עליהו, אבל בתו' ע"א א' ד"ה מקור, כתבו דגם במשא מטמא.
ד) ובדם הנדה שטמאה התורה יש לעיין אם טומאתן מצד בעליהן שמטמא במעינותיו, אלא משום שאינו מתעגל ויוצא רבתה בו התורה שטמא גם הוא כדין המעינות, ואע"ג דאכתי לאו טמאה היא טומאתה וטומאת הדם בהדי הדדי קאתו, ולפ"ז גם ראתה בשפופרת או יצא הדם דרך דופן טמא, כיון שהיתה טמאה מכבר בראיה גמורה, כתורת המעינות, דנראה דלא בעינן בהו דרך יציאה, אבל אפשר לפרש דטומאתן מחמת עצמן כקרי, ואע"ג דהתם אינו אלא בנגיעה, הכי חקקה התורה דגם במשא יטמא, ולפ"ז י"ל דלא טמאה התורה אלא בכל פרטי דין הראיה, אבל נדה שראתה דם בשפופרת אינו טמא מתורת דם הנדה, רק מדין מקור, ולמ"ד מקומו טהור טהור מכלום.
ה) והנה לכל הפירושים דם טוהר של יולדת טהור מכלום, שאם טומאת הדם בתורת מעינות הרי אין כאן מעינות, ואי מדין הקרי ג"כ כיון דראיה אין כאן טומאת דם אין כאן, מיהו נ"מ ביולדת שלא טבלה שאם רבתה התורה טומאת הדם כתורת המעיינות, י"ל דאע"ג דטהרה התורה דם טוהר, אין זה אלא דלא יחשב כדם לטמא בתורת הראיה, אבל לענין לטמא מדין טומאת הדם כטומאת המעינות מחמת טומאתה הקודמת אינו בטל מתורת הדם, אבל אי טומאת הדם אינו אלא דין מיוחד שבכל יציאתו כחק הצריך לענין טומאת הראיה גם הוא יטמא, א"כ מתחלת דינו לא נאמרה טומאתו בדם טוהר.
ו) ומבואר במתנ' דדם טוהר טהור מכלום אע"ג דלא טבלה, ומאן דמטמא סבר דביומי וטבילה תלי רחמנא ואכתי לאו דם טוהר הוא אבל בדם טוהר אין שום טומאה, ונלמד מזה דטומאת הדם אינו בגדר המעינות אלא בטומאה מיוחדת כשיוצא בתנאי הראיה.
ז) ל"ה ב' וב"ה סברי ביומי וטבילה, לכאורה נראה דהיא טמאה נדה בראיה זו, דכיון דלא טהרתו תורה הרי הוא בכלל ואשה כי תהי' זבה, אבל בתו' לקמן ל"ו א' ד"ה ש"ב, כתבו דכיון שפסקה טהורה, ול"י מאין פסיקא להו, וגם טעם הדבר נעלם ממנו דאיה מצינו שתראה דם ותהא נדה בראיה זו וחייבין עליה כרת כל זמן שהיא שופעת ולכשתפסוק טהורה מיד, ואין לומר שהוא נטפל לימי טומאת לידה מנ"ל הא כיון שכבר כלו ימי טומאת לידה, ומה בין זו לנדה ששופעת מתוך ז' לאחר ז' דנראה דהוי כראיה חדשה וצריכה שתשמור יום כנגד יום.
ח) ולוי אמר ב' מעינות, לכאורה יש לפרש דלרב תלי ביציאת הדם לבית החיצון ואם היציאה בימי טוהר טהור אע"ג דנעקר מן המקור בימי טומאה, וכן אם נעקר בסוף ימי טוהר ויצא לאחר ימי טוהר טמא, וללוי הדין נאמר על המעין ר"ל מה שנעקר בימי טומאה טמא אף שיציאתו לבית החיצון בימי טוהר, והנעקר בימי טוהר מעין הזה טהור אף שיצא לאחר ימי טוהר, ולעולם גם ללוי מעין אחד הוא בעצמותו, אבל ז"א דא"כ לא שייך נסתם ונפתח, ועוד א"כ שפיר י"ל גם ללוי דביומי וטבילה תלי, ועוד ברואה אחר דם טוהר אמאי די' שעתה, וכן לעיל י"א קאמר דללוי דב' מעינות להכי לא קבעה, ומיהו נראה דגם לוי מודה דדם טוהר מן המקור אתי וכמש"כ התו' סד"ה הלכתא, אלא ב' מעינות הן היינו שמקורם ושרשם בטבעיות מיוחדות זולתי אלה המולידות בשאר ימיה, ואולי הן גם בעורקים מיוחדים במקור, ואיברא גזרת מלך היא ביולדת שכלן היו בכלל ואשה כי תהי' זבה, אלא ביולדת חלקה תורה לטהר בזאת התכונה, ולכן ביצא פדחת בעודה גוי' אין לה חידוש התורה והיא טמאה בכלל כי תהי' זבה גם בתכונת דם הטוהר וכמש"כ תו'.
ט) ויש לעיין לפ"ז מנ"ל בשופעת מתוך מ' לאחר מ' דטהור ללוי, נהי דמעין הטהור הוא אבל איה מצאו דהתורה טהרתו לאחר מ', וכן יש לעיין מנ"ל להקשות בפשיטות אמאי מטמא לח ויבש, הא שפיר י"ל דלא טהרה תורה אלא ביומי וטבילה, ונראה דכיון דהדמים חלוקין מסתבר שהתורה טהרה בכולי' כל שהיא בדין היולדת, משא"כ בגיורית שלא היתה כלל בדין היולדת, תדע דמנ"ל ללוי דהתורה חלקה במעינות, נהי דב' מעינות הן מ"מ דלמא תוך ימי טוהר ב' המעינות טהורות אף בשופעת מז' לאחר ז' ולאחר ימי טוהר שניהן טמאין, וע"כ דמסתבר לי' דכיון דחלוקין במעינות בהם חלקה התורה, ורב ע"כ חולק בעיקרו שאינן חלוקין כלל וכדאמר מעין אחד, וכדמוכח בהא דפריך לרב אמאי די' שעתה, וכן לעיל י"א ב' פריך אמאי לא קבעה.
י) ויש לעיין דהכא קים לן דדם טוהר אינו טמא כתורת המעינות, וב"ה דמטמא משום דסבר דאכתי לאו דם טוהר הוא, ואילו בדם טוהר של מצורעת אית לי' לב"ה מקרא דמטמא לח, ואיך יתכן לרבות מלנקבה דכתיב בזבה דהוקש מצורעת לזבה ובזבה גופה אין דם הטוהר מטמא, וכש"כ ללוי דאמר ב' מעינות הן ויולדת בזוב צריכה ז' נקיים, ואפ"ה דם טוהר שבתוך הז' טהור מכלום כיון שהפסיקה שעה אחת ובמצורעת טמא, ונראה דלב"ה בכל הני דאמרינן דטהור אף כשלא טבלה היינו בדין דם הנדה לטמא יבש, אבל אכתי טמא לח כתורת המעינות מילפותא מולנקבה, ועיין תו' לעיל ל"ד ב' ד"ה אם וצ"ע.
יא) ויש לעיין במצורעת בשאר טהרת הדמים בלא הרגשה ובשפופרת וכדומה אי הדם טמא, מיהו בדם מכה שבמקור ובמראות טהורות פשיטא דטהור וצ"ע.
יב) והנה אם נפרש דלמאי דקיי"ל דביומי וטבילה תלי רחמנא האשה טמאה ז' בראי' זו, צריך לומר דהא דאמר דלרב שופעת מתוך ז' לאח"ז טהור, היינו כשהיא במקוה מבעוד יום, ולמאי דמספקינן בביה"ש מיתוקמא כשהיא ביה"ש כלו במים דיולדת טבילתה בלילה, ולפ"ז לעיל י"א א' דקס"ד מבקשת לישב קאמר הניחא לרב, היינו נמי כשהיא במים מבעוד יום, דאלא"ה אכתי צריכה בדיקה לרב כמו ללוי, דכ"ז שלא טבלה דמה טמא, וכ"ז דחוק.
יג) ולכן נראה דהא דקאמר דביומי וטבילה תלה רחמנא, אין פירושו דלא מתחלי ימי טוהר עד לאחר טבילה, דהא פשיטא דלא משכו לאחר מ' ולאחר פ' ולא מנינן מיום הטבילה, ומנ"ל דבטבילה תלה, ובקרא לא כתיבא כלל טבילה, אלא נראה דקסברי ב"ה דכיון דמעין אחד הוא ותורה טהרתו, אין בכלל חידוש התורה אלא כשהיא טהורה זולת דם הטוהר ואז לא יטמאה גם דם הזה, אבל כשהיא טמאה בלא"ה אז לא דברה התורה לטהר, ואף שאין נפקותא בזה דבלא"ה טמאה, מ"מ נידון כנדה שראתה דם תוך ימי ז', שאף שאין פועלין טומאה מ"מ ראיה טמאה היא בעצם, אלא דבר אחר גורם לה ומעכבה מלחול טומאתה, וה"נ לכל חלקי הטומאה שהיא טמאה מבלעדי דם הטוהר גם דם הטוהר כראית נדה היא, ואע"ג דאי דיינינן עליה מבלעדי טומאה הקודמת היתה חוזרת לכלל דם טוהר, אבל סוף סוף השתא קיימה בכלל ראיה טמאה וטומאתה הקודמת של האשה מעכבה מלחול בפועל, ולכן לענין שאמרה תורה שהדם עצמו הוי אב הטומאה גם הדם הזה בכלל, אבל לענין להוסיף טומאה דלא יועיל לה טבילה עד לאחר ז' לענין זה ודאי כבר נקרא עליו חק התורה לטהר את דם הטוהר, דהלא חלק טהרה זו כבר הוא נמצא קדם הטבילה ואין לך להוסיף טומאה על האשה בדם טוהר, אבל מה שאנו מטמאין את הדם בעצמו אין כאן הוספה, שטומאה וטהרה באשה נאמרה ולא בדם, אלא שטומאת הדם תלוי בטומאת בעליו שכל שנקרא עלי' שם ראי' לטמא בעליו גם הוא טמא.
יד) וב"ש סברי ביומי תלה רחמנא, דכיון דנשלם הימים נטהר הדם בגזרת דם טוהר אף לענין חלק הטומאה שהיא טמאה מבלעדי הדם הזה, ולכן אין על דם הזה שם ראי' כלל ואין הדם טמא בטומאתו הוא, וכ"ז אי מעיין אחד אבל אי ב' מעינות והתורה דברה על המעין לטהרו וממילא נטהר לגמרי ביומי, ולכן מוקים לה לוי בשופעת דעדיין מעין טמא הוא לב"ה דסבר ב' מעינות הן, וב"ש סברי מעין אחד וביומי תלה רחמנא.
טו) ומודים ביולדת בזוב, שמחמת זיבה שקדם הלידה בעיא ספירת ז' נקיים ובזה לא שייך לטהר בתורת דם טוהר, שענין ז' נקיים אינו אלא מחמת הזיבה הראשונה ולא שהראיה שבינתים גורמת לטמא ז', ולכן כיון דע"כ ראית דם נדה הוא אלא שבימי טוהר גזרת מלך היא שאינה מטמאה, אבל מ"מ לא תצא מטומאת זיבה הראשונה עד שתספור ז' נקיים מכל דם הנדה, בין אותן שטמאתן התורה ובין אותן שבאו בזמן שטהרתן התורה, וכיון שהדם גורם להמשיך טומאתה הדם טמא, א"נ הכא מודו ב"ש דאין חל כלל דין דם טוהר על הדם, כיון דבלא"ה הוא פועל את כל אשר יפעול דם טמא, משא"כ ביולדת שלא טבלה דאין הדם מושך טומאתה כדם טמא, וכמש"נ לעיל.
טז) אבל יש לעיין מאי פריך ללוי למה לי ז' במשהו סגיא, למש"כ תו' דבגיורית שיצא ולדה בגיותה אין לה דם טוהר גם למ"ד ב' מעינות הן, א"כ מבואר שאין דם טוהר תנאי בעיקר דם הנדה, שאין דינו אלא במעין הטמא, אלא כל דם המקור בכלל דם הנדה, אלא שהתורה טהרתו ביולדת, ושפיר י"ל דסותר בזיבה, דנהי שאינו גורם טומאה, אבל עדיין לא יצתה מטומאת זיבתה הקודמת שאין זה נקיים כמו לרב, וצ"ע.
יז) ל"ה ב' דותה תטמא לרבות כו', נראה דבועלה ולילות מחד קרא דהוקשה לנדה לגמרי, אבל יולדת בזוב הוא ענין אחר לגמרי, ונראה דהאי מדותה נפקא דהו"מ למכתב כימי נדתה תטמא, ונראה דלאו לנקיים אצטריך קרא, דלרב דמעין אחד מסברא ידעינן דסתרה וכמש"נ לעיל, וללוי אין דם טוהר סתר, אלא קרא אצטריך, דלא נימא כיון דלידה סתרה כל פתחי נדות שהרי חי קיימה בימי זיבה, מ"מ אינה מטמאה בתורת הזיבה, והו"א דגם טומאת הזיבה הקודמת בטלה לה.
יח) שם אי בשופעת למאי אצטריך, דהא לב"ש אף בהפסיקה וראתה מטמא לח ויבש והוי כהודאה שלא ממין הטענה, דלב"ש מעין אחד אלא שעדיין לא טהרתו תורה, או דלענין זיבה אינו נידון בדין דם טוהר, ולב"ה משום שמעין הטמא הוא ואינו דם טוהר כלל, ומשני לב"ש אצטריך, ובדין הוא דלישמועינן בהפסיקה, אלא משום דתני לי' בלשון ומודים דשוין בזה ב"ש וב"ה, נקט שופעת ביולדת בזוב, דלב"ה מטמא לח ויבש משום שופעת ואפי' בלא זיבה, ולב"ש משום זיבה ואפי' בהפסיקה, ועיין תוד"ה אי.
יט) וכ"כ הרמב"ם ז"ל דאע"ג דלא טבלה אינה נעשית בראיתה לא נדה ולא זבה אלא שהדם מטמא כדם הנדה, וע"כ מפרש הסוגיא כהפי' שנתבאר לעיל, מיהו ללוי דאמר ב' מעינות דאמרינן דשופעת מתוך ז' לאחר ז' טמא, לא יתכן כל הכתוב לעיל דהכא ודאי חשיב ראיה, שבמעין הזה אין כל דין דם טוהר, והתורה לא טהרה את הימים האלו, אלא שאין דמן דם נדה, אבל בשופעת דהיא רואה דם טמא למה לא תטמא ז', ודברי התו' שכתבו שאין הדם גורם לה טומאה אלא כ"ז שהוא שופע וכשתפסוק טהורה מיד צריכין רב, ועיין לעיל סי' צ"ב ס"ק ל' ל"א.
ל"ד ב' ראיה ראשונה של מצורע, וכתב בתו' הרא"ש די"ל דגם בבועל נדה קמבעיא לי', ונראה דגם בזב שספר ולא טבל קמבעיא לי', דבתו' הקשו דמאי מבעיא לי' הא בעינן מתעגל, ובפ' דה"נ אמר דאינו מתעגל, ותי' דמ"מ בעי לי' אי כמעין הוא ורבינן לי' מקרא דלזכר כו', ונראה ביאור דבריהם דקמבעיא לי' הא דטמאה התורה את הזוב אם הוא טומאה מיוחדת על הזוב ואינה מכלל טומאת בעליה שיהי' זובו טמא, ולפ"ז אינו אלא במה שאמרה תורה בראי' שני', או דלמא שהוא דין המעינות שטמאה התורה את כל המתעגלין ואת הזוב מאינם מתעגלין, והלכך כל המטמאין מעינות מטמאין גם את הזוב, ובראי' שני' טומאתו וטומאת זובו בהדי הדדי קאתו, ואע"ג דבדם זיבה קים לן שאין טומאתן רק ביציאתן באופן הראיה וכמש"נ לעיל סק"ה וסק"ו, י"ל דלאחר שרבתה תורה דם טהרה של מצורעת יש ללמוד מזה שהדם והזוב לא גריעי ממעינות אע"ג דיש להן טומאה מיוחדת בעצמותן ג"כ, שהרי אין המעינות מטמאין יבשין ודם הנדה מטמא לח ויבש, ולכן בדם טהרה של מצורעת שאין לו טומאת עצמו רק בתורת המעינות אינו מטמא יבש, ועיין מש"כ לעיל סק"י.
כ) א"נ י"ל דדם טוהר כיון שטהרתו תורה אינו גם בכלל מעינות, ולכן למ"ד ביומי תלה רחמנא אינו מטמא בתורת המעינות, אבל זיבה י"ל דלעולם היא בכלל המעינות והרי גם ראיה ראשונה בכלל זיבה, אלא שאין בעליה עדיין מטמא במעינותיו, ולכן במצורע יש לטמא, ומסיק אביי דכיון דהוקש מצורע לזב בלזכר לזב גמור אקשי', ואפי' אינן בתורת המעינות, אלא טומאה מיוחדת על הזיבה, מ"מ מה שבעליה שייך בחילוקי טומאתה יש להקיש מצורע לזב, וכי היכי דבראיה שני' מטמאה במשא משום שבעליה זב, ה"נ יש לטמא ראי' ראשונה של מצורע במשא משום שבעלה מצורע, א"נ כיון דהקישה תורה מצורע לזב גמור ודאי גם זובו טמא, ומינה דהחשיבתו תורה כמעין.
כא) ובתו' הקשו א"כ לזכר מבעיא לי' ומנ"ל לרבות מצורעת לטמא דם טוהר שלה, והקשה הגרע"א דלמא ה"נ קאמר דמדיליף ב"ה לרבות דם טוהר שמ"צ ש"מ מקום זיבה מעין הוא מן הסברא ול"צ קרא לזה, והנה לתי' הראשון דהא דקאמר בפ' דה"נ דאינו מתעגל היינו את"ל דלאו מעין הוא, מוכרח דלא אפשט דמעין הוא, ולתי' השני ודאי דאי לא הוי כתיב רק לנקבה לרבות מעינותיה והוי ילפינן זכר מנקבה לא הוי מטמאין בזיבה, כיון דליתא באשה ואינם גם בכלל המעינות, וכש"כ למש"כ לעיל שעיקר הספק לב"ה דמרבה דם טהרה של מצורעת, מיהו בעיקר קושיתם י"ל דתרויהו שקולין הן שיהי' על הזיבה ועל הדם תורת מעינות.
כב) ל"ה א' תו' ד"ה לעולם, מבואר בדבריהם שאותה הטפה שגורמתו להיות זב אינה ראוי' עוד לטמא בתורת המעינות, ולדבריהם ע"כ טומאת הזיבה אינו מצד בעלה אלא מחמת עצמה, ומ"מ קמבעיא לי' דלא יהא גרע מהמעינות וכמש"נ לעיל, ומש"כ לפרש דכמו שמשהו ראשון אינו מטמא במשא ה"ה כל מה שנקרא ראיה אחת כו' אע"ג דרוקו מטמא מיד אחר ראית זוב משהו ראשון צריך תלמוד, כיון דדבריהם לתי' הראשון [לעיל בד"ה מקום] וכמש"כ מהרש"א ז"ל, ומבעיא לי' דזיבה מתעגל והוי בכלל וכי ירוק, מהיכי הוו מטהרי בזוב יותר מברוק, ומה ענין ראיה לכאן, דהתם תלוי העיקר בפתיחת מעינו דאע"ג דמשיך נהרי' החשיבתו תורה כראי' אחת, אבל הכא כיון דבראי' שלישית מטמא במשא כל טפה וטפה מהראי' למה תגרע טפה שני' בראי' שני', ולו"ד י"ל דנ"מ במה שטמאה תורה את הטפה שנעשה בה זב בראה ראי' אחת מרובה כמגדיון לשלוח דמטמאה במשא טפה אחרונה דהכא ליכא אלא משהו שבה נעשה זב, ואף שיש בה תערובות ראי' ראשונה מ"מ לא אכפת לן לענין משא כיון דלא בעי שיעור וגם הוא מעורב מתחלתו, והכא עוד עדיף דע"כ החשיבתו תורה למהוי כראי' שני'.
כג) תוד"ה לאחרים, ועוד דבזוב כה"ג כו' וכרעה לכף שני', נראה דר"ל ובה"ג אין הזוב מטמא, דמשא היינו שהטהור הכריע הטמא, וטמא שהכריע את הטהור אינו טמא אלא בזב בלבד, וכתבו עוד ובשאר טומאות דלאו משא כו', ר"ל דליכא למימר דא"צ שיגרום אותו הטומאה שאנו דנין עלי' אלא כיון שגורם טומאה חמורה דא"כ למצורע נמי גורם טומאה כו', ועיקרן של דברים צריכין רב דאטו משום קנסא הוא שגרם טומאה, הלא סברא הוא שהגורם לאחרים ודאי אצור בו הדברים הגורמים לטומאה, ומה לי אם בעליו מצורע והוא טמא זולתו, ומה גם דאכתי מוסיף לו טומאה על טומאתו, וענין לאחרים גורם טומאה אע"ג דרואה הוא ולא נוגע, מ"מ ס"ד שהראי' היא הגורמת שיציאת הטפה הועילה והביאה עליו את הטפה, ומשני שעיר המשתלח יוכיח, ר"ל דמצינו בשעיר שאינו אלא תנאי המעשה וטומאה מעלמא קאתי, וה"נ י"ל דאין הראי' אלא תנאי וטומאה מעלמא קאתי, ועיין חי' הרמב"ן ז"ל ואינו תח"י.
כד) ל"ו א' ה"ק צריכה שתפסוק משהו כדי שיעלו לה לג' עונות, עי' בגהש"ס, ונ' [דהא] דקשיא לי' ל"ל הפסק אינו אלא אם בימי טוהר לא יתכן כלל ראי' שתסתור את ההפסקות ולא שייך למתני הפסיקה, ומשני לי' כיון דאי שופעת מתוך ז' גם בימי טוהר טמא שייך שפיר למתני הפסיקה, ר"ל דלא ראתה בתחלת ימי טוהר ממעין הטמא, ודקאמר צריכה שתפסוק משהו, ר"ל להשלמת ג' עונות צריכה ההפסקה בתחלת ימי טוהר, והמשהו זה הוא הפסקה לכל עונת הטהרה.