סימן קיא עריכה
א) נדה כ"ה א' שאלו לפני רבי המפלת שפיר מלא בשר מהו, לאביי דאמר דבמים ודם וגוונין אין להחזיק שנמוח הולד שפיר קמבעיא לי' דבבשר יש להחזיק יותר בולד, אבל לרבא דאמר דבגוונים אם אינו מלא יש לחוש לולד, אלא דבמלא אין לחוש לנמוח וא"כ גם בבשר נמי ואי באינו מלא גם בגוונים חוששין, ואי דבבשר יוכל להיות שנמוח ואכתי הוא מלא א"כ ודאי יש לחוש, וכן לראב"א דאמר דבחד גוונא חוששין לולד מאי קמבעיא לי' במלא בשר, ואין לומר דקמבעיא לי' אי הוי ולד ודאי אבל לחוש ודאי חוששין דהא לקמן אמר רב אחד זה ואחד זה אין חוששין, ועוד דהא ר"י ספיקא קאמר למאי דמפרש ר"נ ואפ"ה פליגי רבנן, וכן יש לשאול בפלוגתת ר"י ורבנן בעכור, ונראה דהוכחת המלאוי והגוון אינו הוכחה גמורה, אלא עיקר טעמא דמוקמינן לה אחזקת טהרה, דאע"ג דהוי ספק טומאה ברה"י, מ"מ בספק ראיה וספק לידה מוקמינן אחזקה אפי' ברה"י כמש"נ לעיל סי' ע"ט סק"ב, אלא משום דריקום של דם וגוונים לא שכיח הוי מיחוי ולד רוב לגביהו ומ"מ רוב גמור לא הוי והוי כפלגא ופלגא, והיה מן הדין לחוש לולד אי לאו משום הוכחה דמלא וגוונים והוכחה דמלא מסלק את הרוב ומוקמינן לה אחזקתה, וכ"ז בדם וגוונים אבל בבשר יש לתלות יותר במיחוי ולד אפי' במלא וכן בעכור למאן דאמר דהוי ולד ולר"י אף בצלול.
ב) אמר ר"ל משום ר"א מחלוקת בעכור כו', לפי' התו' ל"פ ר"י בדינא דמתנ' בדם ומים וגוונים ואין חילוק בזה בין צלול לעכור, אלא פלוגתא דר"י ורבנן במלא בשר ולר"ל בצלול כו"ע מודו דלא הוי ולד, ובעכור לר"י טמא מספק וכדמסיק ר"נ לרבא, ורבנן גם בעכור אין חוששין לולד, ולריב"ל פליג ר"י גם בצלול וס"ל דהוי ודאי ולד לרבנן מספקא בגמ' אי פליגי גם בעכור ולרבי צ"ל נמי דהוי מספקא לי' בפלוגתא דר"י ורבנן אי פליגי רבנן גם בעכור, קשה לפירושם דפריך בגמ' אלמא בעור תליא מלתא ל"ש עכור כו' ואם איתא אכתי ע"כ סברא הוא דהרי מלא מים דם וגוונים מטהרינן אף שהעור מרוקם ולא מחזקינן לודאי נמוח מחמת בריאת העור, ועוד דלקמן אמר שמואל אחד זה וא"ז חוששת ואמרינן ואזדא שמואל לטעמי' כו' מעולם לא דכי שפיר כו', משמע דבכל שפיר קאמר ולא בבשר דוקא, וע"כ טעמא דשמואל דס"ל מחלוקת בצלול אבל בעכור כו"ע מודו דחוששין, ואין אנו בקיאין בין צלול לעכור ומשמע דבכל שפיר איירי.
ג) ונראה לפרש דר"י ורבנן פליגי במלא מים דם וגוונים דמתנ', ולר"ל ל"פ ר"י כ"א בעכור וחושש מספק וכדמסיק ר"נ לרבא, ולריב"ל פליג גם בצלול דהוי ודאי ולד, ואפשר דמתנ' נמי בצלול דוקא אבל בעכור מודו, ובבשר יש להסתפק אי דינו כעכור או גרע ממנו, ורבי מספקא לי' אי ר"י פליג גם בצלול, א"כ ע"כ ר"י דלא כר"י מדקאמר בדם טמאה נדה ולא לידה, דלר"י אין לחוש כלל לנדה כיון דנברא העור ודאי הוי ולד, וא"כ הא דקאמר מלא בשר ע"כ גם רבנן מודו בבשר, או דלמא כי פליג ר"י בעכור וא"כ י"ל דבשר ועכור שוין ור"י כר"י ס"ל ואפי' בעכור נמי אבל לרבנן גם במלא בשר טהור.
ד) תוד"ה מלא, אבל ודאי כו', צ"ע לר"נ דאמר דבעכור מחלוקת והיינו דבבשר עכור ס"ל לר"י דחוששין ולרבנן ודאי אינו ולד, תקשי לי' מתנ' דלא קתני בשר, וכן רב דקאמר אחד זה ואחד זה אין חוששין, ומש"כ עוד דבפלוגתא לא קמיירי לא יתכן לפרש"י לפי המבואר לעיל, דע"כ מתנ' דלא כר"י, דמתנ' אפי' בעכור מיירי, אבל י"ל דלא קתני לי' דקסתים לי' בגוונים וה"ה בשר אי דינו כעכור.
ה) גמ' אלמלי דבר חדש כו' עכשו כו', צ"ע מהו לישנא דדבר חדש, וגם במה גרע לי' דס"ל כר"מ, ואי יש להסתפק דר"י כר"י ס"ל גם אם היה אומר ד"ז בלבד היה מקום להסתפק דס"ל כר"י, ונראה דאם היה ר"י אומר דשפיר מלא בשר טמא משום לידה לא מספקינן לי' דסבר כיחידאה, אלא דאשמועינן דבשר גרע מכל הני דהוזכרו במתנ', אבל השתא דסמכו להאי דמלא דם שאינו כאומר דין בעצמו אלא מכריע דהעיקר כר"מ במה שחולק עם חבריו, י"ל דהאי נמי כמכריע קאמר, ומסתבר דר"י ורבנן נחלקו גם בזה דכן היה דרכן לאסוף את הכרעת המחלוקת הרבה יחד אחר שבארו לתלמידים את פלוגתת החברים, והא דקאמר כסומכוס משום ר"מ לכאורה הכא דמיא לדם אגור, וי"ל דר"י כר"ש ס"ל אבל כר"מ לא שמענו, וי"ל דדם אגור בשפיר שמורה שהוא דם ריקום לא הוי כ"א כדם בחתיכה.
ו) ר"י ספוקי מספקא לי', אין לפרש דבעכור אין הכרע אם הוא מיחוי ולד או שנתרקם כך מתחלתו דא"כ יש לטהר באשה דמוקמינן לה אחזקתה, אלא דר"י מספקא לי' בעכור דהוי כודאי ולד והוי כעין ספיקא דדינא אי מוקמינן אחזקה בעכור או לא ואזלינן לחומרא, מיהו אי טעמא דרבנן דמטהרי בשפיר ואפי' בעכור משום דמוקמינן אשה אחזקתה, א"כ בבהמה דאיכא חזקה כנגדה, למש"כ תו' דיש להעמיד הולד שנולד עתה אחזקתו כמו שהיה במעי אמו דבכור בהויותו קדוש א"כ אין לתתו לכהן אפי' לרבנן, יעוין תו' יבמות קי"ט ובכורות כ' וש"מ, והנה ר"נ ורבא מפרשי מתנ' בשפיר שאינו מרוקם ובעכור, ור"ע מר"י גמיר לה, ואע"ג דאכתי היה יכול להזכיר שפיר מרוקם, ר"ע קאמר גמ' דידיה ולא הזכירו שפיר מרוקם דא"צ לאשמעינן, והנה במשנה דבכורות השיב ר"ע לר"י דלמה עז בת שנתה רחל בת שתים ודאי לכהן נהי דאין לחוש תוך זמן זה לולד גמור מ"מ איכא למיחש לכל הני דפטרי, ואם שפיר שאינו מרוקם פטרו מלתת אותו לכהן משום ספק שפיר יכול ר"ע להזכיר גם שפיר בבהמה, ומשום זה כתבו התו' דר"י סבר דצריך לתת אותו לכהן כדי שלא יבואו למשרי בגיזה ועבודה, וצ"ל דחשו הכא טפי מבכל ספק דאמרינן דנאכל במומו לבעלים, משום דהכא כיון דהמעשה מבוררת לא יעלו על דעתם דמספקא להו לרבנן בנידון השפיר וכיון שאין מצריכין לתתן לכהן יאמרו שאינו בכור ולכך החמירו, ולו"ד י"ל דר"ע גמרי קאמר דנאמרה לענין כל דיני בכור דטינוף ושליא פוטרין לגמרי ולכך לא הוזכר שפיר, דבזה במה שנוגע לאיסורא אזלינן לחומרא, ובהגה' נמוקי הגרי"ב ז"ל כתב לפרש דברי התו' בפי' אחר יעו"ש, אבל בתוספי הרא"ש מבואר שכונת התו' כפשוטם שצריך לתתו לכהן.
ז) כ"ה א' וחיתוך ידים ורגלים אין לו, ובפרש"י עדיין אין נראין כדאמרינן כו', ולקמן תנא ב' ירכותיו כב' חוטין של זהורית כו', ופרש"י כשהוא מתחיל להבראות בחיתוך ידים ורגלים, הנה מבואר דשפיר מרוקם המטמא משום לידה עדיין אין בו חיתוך ירכות, ויש לעיין א"כ בולד שאין בו חיתוך ירכות אמאי אמו טהורה וכדאמר רבא לעיל ירך אחד באמצע אמו טהורה, והלא מבואר בכל הסוגיא דא"צ שיהי' ולד בשעת לידה אלא כל שהיה ולד במעי אמו שעה אחת אף אם נמוח אח"כ מ"מ כשיוצא המיחוי מחשב לידה, א"כ פשוט דה"ה אם נתקלקל אח"כ בצורה שאינה מתקימת מ"מ לא נפיק מתורת ולד כיון שכבר היה עליו תורת ולד שעה אחת, והשתא כיון דשפיר מרוקם נחשב ולד אף שאין בו חיתוך ירכות א"כ למה נגרע כשגמר להתרקם בלא חיתוך ירכות, ונראה דכל שנתרקם בלא חיתוך ירכות אגלאי מלתא דהיה מקולקל בתחלת ריקומו דאע"ג דמתחלתו אין בו חיתוך ירכות בחטיבת חומרו הנראה לעין, אבל בחלקי כחות תולדתו אצור פלגת כל האברים, והלכך בשפיר מרוקם שפיר טמאה דהוא ראוי להשתלם לחיים של קיימא, אבל הנולד בלא חיתוך ירכות אגלאי דהיה חסר בתחלת ריקומו בכחות ההולדה, ואע"ג דאפשר שיהי' מרוקם במשפט ישר ויתקלקל אח"כ, מ"מ אין אנו חוששין לזה דכל הדברים כשעת מציאתן, וכן בפניו מוסמסין וטוחות אין אנו חוששין שנתהוה בו אח"כ אחרי שכבר נתרקם כתיקונו, ועיין תו' לעיל כ"ד א' ד"ה עד, שנסתפקו אי בעינן שיהי' ניכר שהוא גוף אטום מתחלת בריתו, והנה בזה י"ל שעור נקרם ואין לחוש לנמוח וכמש"כ תו' שם, אבל בפניו טוחות לעולם יש לחוש, אבל נראה דדוקא בגוף אטום אין שייך לומר כל הדברים כשעת מציאתן, ומיהו בסנדל כיון דאיכא ולד בהדי' אזלינן בתר רוב ולדות ואמרינן דשפיר מרוקם כתיקונו היה ונתקלקל אח"כ ע"י ולד השני וכדפרש"י, וטעמא דמ"ד סנדל צריך צה"פ נראה דסבר דכל שלא היה לו צה"פ אין לתלות סיבתו בולד השני, שאין דרך להמחות צורתו לגמרי ע"י דוחק השני אלא להתעקם, וכיון שפניו טוחות קלקול הוי בו בתחלת ריקומו.
ח) א"ל שמואל לר"י שיננא לא תעביד עובדא עד שישעיר, נראה הטעם מפני שקשה לעמוד על שפיר מרוקם אם הוא ערוך על משפטו הראוי ואם כבר נגמר שיעור קיים המבואר בברייתות הללו, לכן החמירו חכמים שלא ליתן ימי טהרה עד שישעיר, והא דפריך ומי אמר כו' והאמר אחת זו כו', צ"ע בדעת המקשה, האם סבר שמואל דעד שישעיר לא מקרי שפיר מרוקם וכי פליג אכל הני השנוין לעיל בברייתא, ועוד קשה דלמא שפיר מלא דם ומים שאני דדלמא נמחה לאחר שכבר השעיר וי"ל דלא שכיח כלל שימוח אח"כ.