סימן קט
עריכהנדה כ"א ב', הנה טעם טהרת חתיכה שבתוכה ד' מיני דמים י"ל מג' טעמים, האחד משום דהוי כרואה דם בשפופרת ולפ"ז דוקא דלא פלי פלויי אבל אי פלי פלויי אפי' אם המקיף החיצון לבן טמאה, והשני משום דאין זה דרך ראיה בחתיכה כיון שעיקר החתיכה הוא ריקום של בשר אלא שקלטה בתוכה דם נדות אין זה רואה דם אלא מפלת חתיכה ולא זו היא שטמאה הכתוב, השלישי שאין אנו מחזיקין כלל דם שבחתיכה שנתערבו בה דם נדות אלא דם ריקום הוא, והנה מתחלה קמפרש דר"א מטהר דם שבחתיכה משום דהוי כשפופרת ובאמת מחזקינן להו בדם נדות ואפ"ה קמטהרינן להו ולפ"ז פלי פלויי טמאה, ורבנן ס"ל דאין זה דם נדות ואפי' פלי פלויי טהור אבל שפופרת טמאה דמשמע לי' דחכמים לית להו טעמי' דר"א, ומיהו אכתי איכא למימר דטעמא דרבנן דל"ל טעמא דר"א משום דדרכה של אשה לראות דם בחתיכה אבל בשפופרת מודו וכדא"ל ר"ז לר"י הכי השתא כו' אלא דכיון דר"א ע"כ ס"ל דהוי כשפופרת מסתבר יותר דרבנן פליגי בעיקר דין דשפופרת, ודחי אביי לא בשפופרת כו"ע ל"פ דטהורה, דרבנן מודו לטעמא דר"א אלא דס"ל דבחתיכה א"צ להאי טעמא דבלא"ה טהורה ואפי' פלי פלויי משום דאין זה ד"נ אלא דם ריקום, ולפ"ז נשאר במסקנא דבחתיכה הוי כשפופרת, ולפ"ז ע"כ הני תנאי דמטמו דם בחתיכה מטמו גם בשפופרת וסוף סוף תנאי היא, ועוד קשה לפרש"י למאי דקאמר רבא דכו"ע א"ד כו' א"כ טעמא דר"א משום דאין זה ד"נ אלא דם ריקום, ולמה דריש לה מבבשרה ולכאורה חתיכה לא גריעה מולד שלם שהוא מלא דם בעורקיו, ואינה טמאה רק משום לידה, שלא טמאה התורה דם הבא מן המקור רק באורח הנשים המתהוין מגופה ויוצאין, ומיהו ע"כ דם שבחתיכה גרעה מולד שהרי למ"ד מקור מקומו טמא קמטמינן לי' ואילו דם מהולד טהור אע"ג דקאתי דרך מקור, ואפשר דלטהר דם ריקום קדריש מבבשרה, א"נ קרא אסמכתא, מיהו צ"ע איך קממעט לי' מבבשרה, כיון דאפי' פלי פלויי טהור השתא אפי' לר"א.
שם כ"ב א' תוד"ה כי, וי"ל כו' אבל בפלי פלויי גם רבנן מטמאין כו', משמע מדבריהם דטעמא דר"א ורבנן משום דהוי כשפופרת אבל באמת דם נדות הוא וגם חשיב כדם אע"ג דהוא בחתיכה והלכך בפלי פלויי לכו"ע טמא, אלא דפליגי בדם בשפופרת של בשר דלר"א טמא הוא ולרבנן טהור דגם זה חשיב כשפופרת, ולפ"ז לרבא לכו"ע חשיב שפופרת של בשר כשפופרת של קנה, ולפ"ז הני תנאי דמטמו בדם בתוכו פליגי גם בשפופרת ואכתי תנאי היא, ועוד ל"ל לרבא למימר דלכו"ע אין דרכה, למה לא נפרש דטעמא דר"א משום דהוי כדם ריקום וכטעמא דתנא דמתנ', ואולי גם טעמא דתנא דידן משום דהוי כשפופרת, ולפ"ז פלי פלויי טמא גם לדידן, אבל סוגיא דלעיל לא משמע הכי, גם עיקר פירושם אינו מובן שהרי לא נזכר כלל בגמ' לחלק בין שפופרת של בשר לחתיכה של בשר, ואיך יסתום לומר דפליגי בדרכה של אשה כו' לכוין לפלוגתא אחריתא שלא נזכרה כלל וצע"ג.
ג) והרא"ש ז"ל הביא בשם הש"ר מקוצי לפרש דה"ק באמת פליגי בפלי פלויי דטעמא דר"א משום הפסקה והלכך בפלי פלויי טמא, אבל טעמא דרבנן אינו משום דהוי דם ריקום אלא משום דאין דרך ראיה בכך, והלכך אע"ג דרבנן לית להו טעמא דהפסקה מ"מ שפופרת טהור משום דאין דרך ראי' בכך, ולפ"ז הא דקאמר דמר סבר, היינו ת"ק, דרכה ש"א לראות ד"ב, היינו דמ"מ טהור משום הפסקה, ולעיל קאמר האי לישנא לטמא דלא הוי הפסק, ובאמת משמע בגמ' דהפסקה ואין דרכה חד מלתא היא, ועיקר מקום הספק בשפופרת נראה אם נימא כיון שבא הדם תוך השפופרת הרי הוא כנטול מן המקור לחוץ, דשפופרת אע"ג דהיא באויר המקור מ"מ אינה בטלה לגופה, וכיון שניטל הדם מן המקור שלא בדרך ראיה טהורה שהרי הוא כנאבד תוך המקור, או דלמא אין השפופרת חשיבא כמקום בפני עצמו תוך אויר המקור, אלא כל שהדם בין דופני המקור אויר מקור קרינן בי' וטמא, והשיב ר"ז דשפופרת הוי הפסק, ופריך לי' מחתיכה, וקמשני התם דרכה של אשה כו', פי' דהחתיכה לא חשיבא כהפסק רשות דהיינו רביתי', ולא דמי לשפופרת שבאה מן החוץ ומפסקת שפיר רשות, וזהו כונת רש"י ז"ל ד"ה דרכה יעוי"ש.
ד) ולפ"ז כיון שבא הדם תוך השפופרת אף אם חזר אח"כ וראתה כדרך ראיה טהורה שהרי הוא כמו שיצא דם לחוץ והחזירו למקור בשפופרת ויצא דרך ראיה שפשוט שאין זה ראיה, ואין להקשות לפ"ז מאי פריך לקמן ות"ל דבעיא חתימת פי האמה, שהרי אכתי תיבעיא לי' בהוציא הקיסם קודם שיצא לחוץ דאם הקנה חשיב כחוץ תו אין הקרי מטמא שהרי כבר יצא לחוץ וחזר, שהרי בלא"ה קשה דהא נפקותא אם הקרי מטמא אח"כ בנגיעה שאם לא חשיב ראיה אינו מטמא אח"כ בנגיעה, וצ"ע שם, מיהו לא משמע הכי שיטת הגמ' אלא כ"ז שלא יצא מן השניים ולחוץ דרך השפופרת אילו הסיר השפופרת ויצא הדם כדרכו טמאה אלא כיון דבשעת יציאת בין השניים הוי דרך שפופרת לא חשיב ראיה דנהי דהוי יציאה מן המקור אבל הוי כיצא דרך דופן ולא דרך פתח, ועיין חולין ע' א' כרכו בסיב כו'.
ה) וענין מקור מקומו טמא נראה דהיינו דאותו הדם המטמא ביציאתו לחוץ הוא טמא אף כשהוא בפנים, ואף שכ"ז שהוא בפנים אינו מטמא משום טומאה בלועה, מ"מ נפקותא לכשיוצא שלא כדרך ראיה או אם יצא לאחר מיתה, ולא עוד אלא כל המקור הוא בטומאה זו, וכדיליף מקרא לקמן מ"א ב', והיינו שכל המקור מלא מן ההולדה הראשונה של דם נדות והוא טמא, ועיקר דמלתא כתבו תו' לעיל ט"ז א' ד"ה במקור דהוא הלמ"מ, מיהו כשבא דם למקור מן החוץ וחזר לא נראה כלל שיהי' בכלל מקור מקומו טמא, אבל לפי' רש"י ז"ל בסוגין דאין דרכה ש"א לרדב"ח היינו שהוא דם ריקום ואפ"ה מטמא מפני דם המקור מבואר בהיפך, וכן פרש"י לעיל ט"ז א' ד"ה הרואה, שיש לה במעיה עכ"ל, ומבואר שכל דם העובר דרך מקור יש לו דין מקור מקומו טמא, וצ"ע איך יתכן שדם מכה שבמעיה יעבור דרך מקור, שוב ראיתי דהוא לשון הגמ' כ"ב ב' מכה יש לה תוך מעיה שומא יש לה תוך מעיה, והיינו תוך המקור וכמבואר בלשון התו' ד"ה ליפליג יעו"ש, ולכל הפירושים דוקא בדם אגור או כנוס אמרינן מקור מקומו טמא, אבל דם הבלוע בבשר החתיכה אין עליו תורת דם אלא בשר, מיהו הלא מקור מקומו טמא הוא גם בהזיע וכדאמר לקמן מ"א ב' א"כ גם בבשר נמי, וע"כ שלא נאמר אלא על מקור ותולדותיו, אבל לא דבר חיצון העובר בו וא"כ כי יש בחתיכה דם ריקום מאי הוי וצ"ע.
ו) כ"ב ב' וליפליג נמי ר"י בהא, נראה דטעמי' דר"י אינו משום דיש בחתיכה תערובת דם נדה דקיי"ל דדם שבחתיכה טהור, אלא דסבר שכלו דם שנקרש כל שהוא מד' מראות, ומבואר בדברי הרשב"א ז"ל דאם נמוח גם רבנן מודו וכי פליגי כי לא נמוח דלר"י טמא דדוקא בקליפה ושערה מחזקינן לבריה אבל לא בחתיכה, א"נ משום דא"א לפה"ק בלא דם, והכריח מזה הרשב"א ז"ל דלא כהרז"ה דכל דם יבש מעיקרו טהור, והרא"ש דחה דאה"נ דהוי מצי לאקשויי כו', והוא תמוה מאד להשאיר דברי שמואל בלא פירוש כלל, וגם בגמ' לא נדחה לגמרי דברי שמואל ור"י וכדפריך וליפליג נמי כו' ע"כ לא קאמר ר"י התם כו', מיהו י"ל דרוב חתיכות של ד' מיני דמים היינו שהיו נמוחין במים, וכן בברייתא דקתני רבותא דאפי' של ד' מיני דמים מטהרי רבנן והיינו ע"כ כי לא נמוחו ומשמע דדם יבש דלא נמוח טמא, מיהו ע"כ גם הרז"ה מודה דדם יבש מעיקרו טמא וכדמוכח בגמ' דפריך א"ה כי לא נמוחו נמי ולא משני דאם לא נמוחו כיון דהוי יבש מעיקרא טהור אלא קמשני בריה הוא וטעמי' דכן מוכח מהא דבאו ושאלו לרופאים והיינו ע"כ כי לא נמוחו, ואם איתא דיבש טהור כי הוי דם נמי טהור ומה הועילו להם דברי הרופאים, אלא דהרז"ה קאמר דלא יתכן דידעינן דהיה דם מעיקרו כל שלא נמוח השתא [וצ"ע בלשון הרז"ה בזה ועיין במעיו"ט] מיהו בחתיכה אי לאו דמחזיקין אותו לריקום היו מחזיקין אותו לדם יבש דלאו עפר הוא, ובעיקר דברי הראשונים ז"ל אפשר לומר דבחתיכה כי נמוחו במים נמי טהור דדוקא קליפה ושערה וכו' אינן נמוחין במים, אבל ריקום י"ל שהוא דם שנתרקם ונקרש ושפיר נמוח, תדע שהרי אם תוכה דם אגור נמי טהור וכש"כ אם תוכה נמוח, ולפרש"י הוא משום שכלו דם ריקום, ולפ"ז רוחא שמעתא דברישא אין חילוק בין נמוח ללא נמוח ובסיפא בקליפה ל"פ ר"י דלא נמוח טהור משום דבריה הוא.
ז) כ"א ב' והאר"י משום רשב"י המפלת חתיכה קורעה כו', כתב מהר"מ דמכל הני תנאי לא פריך די"ל דטעמם דכיון דתוכו דם נדה אמרינן דכלו נקרש, אבל רשב"י דקאמר דם אגור משום דם הוא וכ"כ הר"ן בחי', ואינו מובן דע"כ לרשב"י בתוכו דם ס"ל דהיא דם ריקום דאי הוי דם נדות כי אינו אגור מאי הוי, אבל באגור ס"ל דבריקום אין דרכה בכך וע"כ דם נדות הוא, וא"כ שפיר י"ל דכלו דם נדות שנקרש, ונראה לפרש דבריהם ז"ל דאם איתא דבדם אגור אמרינן דכלו נקרש, כש"כ דהו"ל לטמא בתוכו דם, וע"כ דס"ל דלעולם אינו נקרש, והלכך אינו מטמא רק בדם אגור, משום דהוא דם נדות, ולפי' זה מוכרח נמי דלא כהרז"ה שהרי ע"כ מיירי כי לא נמוח ואפ"ה טמא משום דכלו דם, ואפשר לומר דפריך ללישנא דקאמר ר"י דבד' מראות לכו"ע טמא וא"כ האי דרשב"י ע"כ בשאר מראות וא"א לומר טעמי' משום דכלו דם.
ח) כ"ב ב' תוד"ה אם, א"נ התם מיירי בלחים כו' אלא ביבש מעיקרו ואפי' אם יכול להיות נמוח עכ"ל, דבריהם צ"ע דהא טעמא דיבש אינו מטמא משום דכשטמאתו התורה טמאתו על תכונתו הוא וכשנתיבש בטל לי' מתכונתו הראשונה והוי כעץ וכאבן והיינו טעמא דשרץ ונבלה יבשים דלאו בשר הוא, וכן ברוק ובש"ד, והנה אם יכול לשרות ולחזור עדיין לא בטל לי' מתורת בשר ומתורת רוק, ובזה לכאו' אין מקום לחלק בין נתיבש ליבש מעיקרו, אם לא משום דכתיב כי יזוב והיינו תירוצם הראשון, מיהו י"ל דליחות עליו שם טומאה צ"ל לח יותר מכדי שלא יפקע טומאתו ממנו דהתם בעינן יבש גמור, מיהו הא ריב"ח פירש בהדיא טעמי' משום כי יזוב, והא דפריך א"ה כי לא נמוחו נמי, נראה לפרש מדסתם ר"א ולא חלק בין נמוח ללא נמוח, נראה דסבר דאפי' יבש גמור טמא כי לא נמוח נמי, אבל לולא דברי ר"א י"ל דיבש גמור אינו טמא משום ראי' דלאו דם הוא, אע"ג דנתרבה לח ונעשה יבש, ומשני דמיהי' נתרבה גם טומאת ראי' והכא משום דברי' הוא, והא דפריך בר"פ דה"נ [לקמן נ"ד ב'] ותו הא דתנן המפלת כו', והקשו בתו' דהיינו ההוא קושיא גופא, וצ"ע דהא אם נמוח לאו יבש הוא ומאי פריך מנ"ל, וצ"ל דפריך משום דכתיב כי יזוב, א"נ ביבש מעיקרו יש לטהר בשיעורא זוטא ואין צריך שריית מעל"ע, וכמש"כ בתו' בסוגין, מיהו אכתי קשה להו דהיינו דקפריך יבש מעיקרו מנ"ל, ונראה דהא דפריך יבש מעיקרו מנ"ל היינו מנ"ל שהדם מטמא בנגיעה, ולכאורה למאי דקיי"ל מקור מקומו טמא אין זה קושיא דהיינו נמי לח ונעשה יבש, וצ"ל דאע"ג דמקור מקומו טמא מ"מ כ"ז שהדם בפנים טהור מדין טומאה בלועה וכשיוצא כבר הוא יבש, וזה יש לדחות דזהו ג"כ בכלל בהוייתו יהא שהרי כבר נטמא בעצמותו ולזה קאמר ותו הא דתנן היינו דיבש מטמא גם בתורת ראיה מנ"ל.
ט) ויש לעיין בכל הני יבשים דמתנ', אם שיעור יבש היינו שלא נראה בו לחות ונתקשה, וכעין דאמרינן חולין מ"ו ב' איזהו יבשה כו', או שיעורא אחרינא, וכשנשרה מעל"ע וחוזר משיעור יבשותו עדיין טמא, או דלמא השרייה הוא שיעור יבשותו דאם אינו חוזר במעל"ע ללחותו הראשונה זהו יבש וטהור, וכן משמע קצת במתנ' דקתני ולחזור לכמות שהן, מיהו דם שנתיבש ונתעבה ועדיין הוא רך כדרך דם הקרוש ודאי לא נחשבנו כעץ בעלמא, וצ"ל דכל כה"ג ודאי חוזר במעל"ע לצורתו הראשונה להיות נוזל, א"נ דכל דם קרוש שאינו חוזר במעל"ע להיות נוזל, בטל לי' מתורת דם, אי לאו דרבי רחמנא לטמא יבש כלח.
י) תוד"ה אבל, וא"ת כו', הרש"א פי' דבריהם דקשיא להו דהרי מוכח דאיכא דם דיבש דאינו חוזר במעל"ע ועיי"ש דנתקשה בדבריהם, ובאמת דאינו מוכרח דאיכא דם יבש כולי האי דאי האמת דבדם מקרי יבש באינו חוזר בפחות ממעל"ע, הרי דין המשנה שם דקתני דם יבש טמא ביבש כהאי שאינו חוזר בפחות ממעל"ע, והנה בסוף דבריהם העלו דבאמת יוכל הדם להתיבש בכדי שלא יוחזר במעל"ע, מיהו כ"ז שלא יצא אין דרכו להתיבש, ובדבריהם נראה דיש ט"ס וכצ"ל כמה ימים אבל דם כו', ותיבות דרגילין להתייבש קדם יציאתה הוא טעות התלמידים, דהתם ברוק לא מיירי ביבש מעיקרו אלא שנשתהא כמה ימים ונתיבש אבל הכא הבדיקה הוא סמוך ליציאה אלא שמסתפקין אולי נתיבש בפנים וזה אינו שכיח, ואם אינו ט"ס צ"ע להולמם.
יא) והנה לדבריהם ז"ל צ"ל דרשב"ג פליג וס"ל דאפשר לדם להתיבש לבלי יחזור במעל"ע וכ"ז דחוק, ולכאורה נראה דלכו"ע דם יכול להתיבש אלא דלא שכיח וכ"ז שאינו נמוח במעל"ע תולין יותר בבריה, ואפשר דלרבנן נמי אי מיעכתו ברוק ע"ג צפורן טמא אלא שא"צ בדיקה אחרי שלא נמוח במעל"ע ותולין שלא יתמעך ע"ג צפורן שהוא בריה, א"נ אף אם נתמעך ע"ג צפורן טהור, דיותר שכיח דבריה תתמעך מדם שנתייבש שלא ימס בפושרין מעל"ע, ורשב"ג סבר דכ"ז שלא בדק ע"ג צפורן אין תולין בבריה, אולי גם רשב"ג מודה דאי שראו בפושרין מעל"ע ונאבד טהור בדיעבד, אלא דאי איתא קמן יש לבדקו ע"ג צפורן, דאם הוא בריה אינו נמוח, והא דקמבעיא אי בעינן מעל"ע או סגי בפחות היינו דאין דרך דם בפנים להתיבש כל כך, וכיון שאינו נמוח יש לתלות בבריה, והא דקאמר אבל דם דרכיך פי' אבל הכא בנידון דידן דאנו מסתפקין שהוא דם שדרכו להיות דרכיך אף כשנתיבש בפנים לא בעינן מעל"ע, ואפשר עוד דהכא כמין קליפה כמין עפר כו' הוי דרכיך ממש אלא שהבדיקה שיחזור מגוש לנוזל, א"צ מעל"ע, ולפ"ז מבואר מדברי רשב"ג דיכול דם להתעבה בכדי שלא ימס במעל"ע ומ"מ הוא רך עדיין, ועיין לעיל סק"ט, ולפי המבואר נראה דגם רשב"ג מודה בשרץ ונבלה דכל שאינו חוזר במעל"ע הוי יבש, מיהו הכא בדם דמטמא גם ביבש הלכך כ"ז שלא מעכתו ע"ג צפורן אין להחזיקו בבריה דבריה לא שכיח, ומיושב קו' תוד"ה או, ולפ"ז מבואר מדברי רשב"ג דדם יבש מעיקרו טמא וכמש"נ לעיל סק"ו, מיהו אם נפרש דהכא לא מקרי כלל יבש אין ראיה מזה.
יב) א"ה בלא נמוחו נמי, אם קליפה איננה בדין יבש דבטל מצורתו וכמש"נ לעיל צ"ל דסבר לחלק דנמוח יכול להקרא כי יזוב משא"כ בלא נמוח, א"נ דיבש שאינו נמוח בטל מתורת דם. (ועדיין לא עיינתי כה"צ).