סימן קד עריכה
א) י"ג א' דאר"נ אם היה נשוי מותר, נראה דר"נ כר"א ס"ל ומתיר בנשוי משום נצוצות, אבל לפי' ראשון שכתבו תו' דאין הלכה כר"א צ"ע דר"נ ע"כ לא שרי בנשוי בלא טעם דנצוצות שהרי סתמא שנינו באנשים תקצץ וכדפריך בהא דהיה אוכל בתרומה כו' ולא מוקי לה בנשוי וצ"ל דר"נ מיירי לצורך מצוה כגון ההיא דכותל בהכ"נ אבל א"כ הו"ל לפרושי וכן ההיא דאבא בדרבב"ח וההיא דר"י נראה דאתיא כר"א ומשום נצוצות דאל"ה הו"ל לפרושי ובלא שום צורך ודאי לא הוו שרו וכמש"כ תוד"ה באנשים, ויש לעיין כיון דר"א מודה במעטרה ולמטה א"כ מ"ט דרבנן דקשרו וצ"ל דמיירי בגוון דליתא להאי תקנתא, שוב מצאתי בתוס' הרא"ש שהקשה כן.
ב) ונראה דאין שייך בזה דבר שאין מתכוין מותר, דהרי אין האחיזה גורם האיסור שהרי במקום ביעתותא מותר, אלא עיקר האיסור תלוי בהרהורו וזה הוא עושה במתכוין אלא שאין יכול להעמיד על עצמו, מיהו אין נראה דהוי כפסיק רישא, ונראה דהמוציא לחברו אין האיסור על המוציא אלא על מי שיצא ממנו אם היה ברצונו, ואם לאנסו שניהם פטורים כתוחב לחברו חלב בגרונו לאונסו רק התוחב חייב משום לפני עור ושאר לאוין ועשין שבין אדם לחברו, ויש לעיין אם האיסור הוא בפעולת ההוצאה לבטלה, או האיסור הוא באיבוד הזרע, ולכאורה במעשה ער דדש בפנים וזורה בחוץ ההוצאה היה בהיתר, דעיקר הוצאה הוא העקירה וא"כ עיקר האיסור באיבודן, ומ"מ אין חייב אלא מי שיצא ממנו, ולא חברו עליו, ולפ"ז נראה דאם תתן מוך לא"ת אין שייך עליה איסור דהשחתת זרע דידיה ואף הוא אינו חייב בהשחתתן לאחר שיצאו ממנו דהוי כאחר, מיהו היא אסורה משום זרע דידה שיצא מהעלי' ונתערבו בפרוזדור ובאו למקור יחד עם דידי' כמש"כ חכמי הנתוח, דאע"ג דכבר נעקרו מ"מ כל שלא יצאו היא מוזהרת בהשחתתן ועיין שו"ת רעק"א סי' ע"א ע"ב. [א"ה, וע"ע חלק אה"ע נשים סי' ל"ז].
ג) ונראה מדברי הראשונים ז"ל דדם נדה חשיב זרע דידה דאל"ה לא משכחת לה השחתת זרע דידה אלא ע"י מוך, ולא משמע בדבריהם ז"ל דמיירי ע"י מוך אלא כעין איסורא דידי' והיינו דם נדה דאתי לפעמים ע"י חימוד וצ"ע, ועיין בר"מ פ"ה מה' א"ב ה"ד דמבואר ענין ש"ז של אשה שהוא מהעלי' יעו"ש, שוב ראיתי מבואר ברמב"ן ר"פ תזריע.
והא דקאמר ישב לו קוץ לא יטלנו נראה דלא מיירי במקום סכנה דלא מצינו שיהא איסור הש"ז בכלל עריות דיהרג ואל יעבור אלא שר"ל שיהי' לו צער ואמר ר"ט דיצטער ולא יעבור וצ"ל דישב לו קוץ לא הוי כביעתותא דשרי ומיהו במטלית עבה לכו"ע מותר, וטעמא דרבנן היה נראה דבמקום צורך שרי כיון דאינו אלא חששא ולא פליגי אלא בהא דקסתם ר"ט ותני יד לאמה תקצץ ואפשר דהלכה כחכמים להתיר במקום צערא וכש"כ לנשוי דמותר גם משום נצוצות, אבל בתו' יומא ל' א' פי' דחכמים פליגי עלי' דר"ט אף בלא ישב לו קוץ ולפ"ז הלכה כר"ט וצ"ע. ועיין בר"מ פכ"א מה' א"ב הכ"ג ודבריו ז"ל צריכין תלמוד.