סימן קא
עריכהנדה ח' ב' נשאת ור"ד מחמת נשואין כו', נראה דהיינו אפי' באופן שהראי' מטמאה כגון אחר השיעור הקצוב לטהרתה בהגיע זמנה ובלא הגיע זמנה דאי תוך זמן הטהרה דתלינן בדם בתולים לא איצטריך לאשמועינן, ועוד דומיא דראתה מחמת לידה דהיינו ראיה ממש, ויש לעיין עד כמה תלינן דמחמת נשואין היא אם דוקא כשראתה מיד אחר תשמיש או אפי' מופלג, ולפ"ז דיינינן תשמיש כאונס דתנן במתנ' ואם ראתה הראשונה מחמת אונס כו'.
שם משום דאיכא דילדה לט' כו', נראה דהעיקר תלוי בהכרת העובר ולא מהני ג' חדשים בלא הכרה אלא שהכרה לפני ג' חדשים נמי לא מהני אם יודעת בבירור שהוא לפני ג' חדשים, ולפ"ז צ"ל דר"מ סבר יולדת לז' אין עוברה ניכר לשליש ימיה דאלא"ה מאי שייך ליזיל בתר רובא כיון דניכר השתא א"כ הולד בן ז' אבל אי יולדת לז' אע"נ לשליש ימיה תלינן ההיכר במלתא אחריתי, ורש"י ז"ל פירש דאזלינן בתר רוב ולדות וצ"ע, אבל קשה למה לא פשטו לה אמוראי בסנהדרין ס"ט א' מהא דר"מ דיולדת לז' אע"נ לשליש ימיה וי"ל דאע"ג דעוברה ניכר לשליש ימיה מ"מ אין שייך כ"כ ראשה כבד עליה כו' א"נ דאין ההיכר קדם אות שהוא בן ז' דיוכל לקרות הכרה קדם ואזלינן בתר רוב ולדות דהן בני ט', מיהו צ"ע דליזיל בתר האי רובא דכל בני ט' אין עוברן ניכר קדם שליש ימיהן כדמוכח סנהדרין שם, ואפשר לפרש דהעיקר תלוי בזמן ולא משגחינן בהכרה ויעלו דברי רש"י ז"ל כהוגן, ולפ"ז נראה דאין הדבר תלוי בשעות אלא בימים, ולפ"ז צ"ל הא דקמבעיא לי' ט' א' ראתה ואח"כ הוכר עוברה היינו שראתה לפנות יום האחרון של ג' חדשים ולא משמע כן וצ"ע.
ט' א' א"ל מידי הוא טעמא כו', הקשה הגרע"א א"כ אפי' ראתה תוך מעל"ע אחר הכרת העובר נמי לטמא למפרע כיון דבעידן דחוששין דחזאי אין ראשה כו', ונראה כיון דעיקר טעמא דמטהרינן למפרע במעוברת, ואע"ג דע"כ לא אהני לה סילוק הדמים שהרי חזאי השתא ומי יכריע דלא חזאי מעיקרא אלא עיקר טעמא דחזקה דמעיקרא עדיפא לעולם מחזקה דהשתא אלא שחכמים החמירו ולא החמירו אלא אם חזקה הראשונה לא אלימא כל כך כמו בכל אשה דשכיחי בה דמים אבל במסולקת דחזקה דמעיקרא אלימא אזלינן בתרה נגד הריעותא דהשתא, ולפ"ז נראה דלא החמירו אלא כשהמקרה דקרה השתא היה ראוי להסתפק בו מעיקרא והלכך מחמרינן כאילו קרה למפרע אבל הכא אע"ג דבמעל"ע מתחילתו לא היתה מסולקת, ובסופו היא מסולקת מ"מ אין זה מכריע לחוש לתחילת מעל"ע מעיקר הדין וודאי שאפי' אם היינו נותנים לה טומאה למפרע לא היתה מקולקלת למנינה שלעולם חזקה דמעיקרא עדיפא וא"כ האמת שראתה בשעת סילוק דמים וחששא כהאי לא אלימא להחליש את החזקה, ואי משום שבתחלת המעל"ע היה ראוי לחוש בחשש גמור של אשה דשכיחא בה דמים הא מ"מ חשש זה לא קרה בפועל שהדם שלפנינו ידענו מעיקר הדין דבא בשעת סילוק דמים משא"כ בכל אשה דיש לחוש לראיה משום דשכיחא בה דמים וכן היה הדבר באמת בסופו שהרי ראתה השתא והלכך החמירו להסתפק במקרה דהשתא במעל"ע למפרע, ועוד י"ל שלא החמירו לחוש למפרע אלא בשעה שאנו דנין אלמפרע אבל כשאנו דנין על להבא אין כאן חומרת רז"ל ושפיר יש לאוקמא אחזקה והלכך אם נדון על שעת תחלת הכרת העובר אם יש כאן דם לא לענין לטמאה למפרע אלא אמכאן ולהבא אין כאן חומרת חכמים וממילא אין ראוי שוב להחמיר אף אם נסתפק למפרע שהרי לא החמירו למפרע אלא בחזקה גרועה שאינה מורה על טהרה שלהבא אבל הכא משעת סילוק דמים עד שעת ראיה היתה חזקה אלימתא אלהבא אלא שכבר היה ספק אולי כבר נטמאה וכל שצריך לבטל חזקה אלימתא לא החמירו וראשון עיקר.
ד) י' א' הדר קחזיא בעונות מאי, לפרש"י בזקנה שעברו עליה ג' עונות וראתה ועוד עברו כו' דתניא לעיל ט' ב' דבפעם ג' מטמאה מעל"ע, היינו טעמא דכיון דהוחזק ג' פעמים שאין הפסקה מועלת לה, יש לומר שלא היה כאן סילוק דמים כלל אלא שינוי בוסתה להאריך בהפסקה, ולפ"ז היה מן הדין לטמא למפרע מעל"ע של ראיות הראשונות אלא שלא החמירו כ"כ במעל"ע כדפרש"י לעיל, ולפרש"י מתניתא דלעיל כרשב"ג, דלרבי בהפסקה שניה מטמאה מעל"ע, והכא קמיבעיא לי' כיון שלא הגיע זמנה כי הפסיקה ג' עונות כיון דמחזקינן לה כמסולקת דמים מי אמרינן דהרי היא בטבעה הראשונה ואפי' אי חזיא פ"א יש לומר דהוא מקרה בעלמא או דלמא כל שהוחזקה הרי היא ככל הנשים שנסתלקו דמיהן דכי הדרו וחזו מחזקינן להו לחזרת דמן ומטמאו בשני' מעל"ע ופרש"י דדין ראתה אחר הפסקה שניה נמי תלוי בזה דאי שותה בדינה לשאר כל הנשים שהפסיקו מטמו בשני' למפרע לרבי דאמרינן דלא היה כאן סילוק דמים כלל אבל אי מחזקינן לה לחזרה לקדמותה בהפסקה ראשונה כי ראתה אחר ההפסקה שניה נמי אינה מטמאה למפרע.
ה) ולכאורה נראה דטעמא דבזקנה דראתה ב' פעמים אמרינן דלא היה כאן סילוק דמים מעולם ובלא הגיעה זמנה כי הוחזקה ואח"כ ראתה ב' פעמים אחר הפסקה מחזקינן מיהא הפסקה ראשונה לחזרת הטבע לקדמותה משום דבלא הגיע זמנה מסתבר טפי לומר דחזרה לקדמותה אף שנצטרך לומר שחזרה וראתה לפני זמנה אבל בזקנה מסתבר טפי לומר שלא היה כאן סילוק דמים מעולם מלומר דלאחר שסלקה חזרה וחזרה וסלקה וחזרה, אבל קשה לפ"ז בלא הגיע זמנה וראתה אחר הפסקה שניה אמאי לא מחזקינן גם הפסקה שני' לחזרה לקדמותה וע"כ משום דתרי זמני לא חזרה לקדמותה והיינו ע"כ דיותר מסתבר דלא חזרה כלל מלומר דחזרה לקדמותה וחזרה וראתה, ואע"ג דבפעם אחת סמכינן על הפסקת ג' עונות להחזיק שחזרה אחר שחזרה לקדמותה מ"מ בשתי פעמים ל"א כן לרבי דבתרי זמני הוי חזקה והיינו שדבר שקרה ב' פעמים הנך צריך להחזיק לומר שיש כאן טבע שהביאה שני הדברים מלומר ששניהם מקרים היו נגד הטבע הטבועה בזה, והנה כל זה אי מחזקינן גם להפסקה ראשונה ללא חזרה לקדמותה אלא לוסת הנמשך אבל אי סוף סוף מחזקינן לחזרה לקדמותה בהפסקה ראשונה ובמקרה להראיה שאחרי כן אם כן לא נשאר רק פ"א שאתה צריך לדון עליו ונימא דהוא מקרה וכי מפני שקרה פ"א נחליט שלא יקרה פעם שני.
ו) ואפשר דבלא הגיעה זמנה אין הפסקת ג' עונות ראיה של סילוק דמים שהרי כל בני גילה אין בהן דמים כלל, וזו שנשתנתה ויש לה אין הכרח בטבעה שתראה במשך ג' עונות ויוכל להמשך טפי, והלכך כשהוחזקה ג' פעמים שנשתותה לשאר כל הנשים אז הפסקת ג' עונות ראיה על סילוק דמים, אבל כשראתה אחר הפסקה וחזרה וראתה אחר הפסקה שני' שפיר מתחזקה בשתי ראיות הללו, ואף שהפסיקה ביניהן ג' עונות אמרינן משום שהיתה עדיין מעוטה בדמים נמשך ג' עונות, והלכך הפסקה הראשונה שפיר דיינינן לחזרה לקדמותה וראיה שאח"כ היתה במקרה אבל הפסקה שני' אינה מחזירה לקדמותה לבטל הראיה אלא מצטרפת עם השנייה להחזיקה בדמים ולכשתראה אח"כ בין בהפסקה בין שלא בהפסקה מטמאה למפרע וכ"ז אי דיינינן הפסקה ראשונה לחזרה לקדמותה אבל אי חזרה כשאר הנשים מסולקות דמים א"כ כשרואה אחר הפסקה שוב חזרה לטבע שאר כל הנשים ואי הפסיקה וראתה לא תלינן שתי הפסקות בסילוק דמים וחזרה אח"כ אלא אמרינן דלא היה כאן סילוק דמים כלל ומטמאה בשניה למפרע לרבי ונמצא לפ"ז דברואית פ"א בראשונה והפסיקה ג"ע וראתה הוחזקה ובג' תטמא למפרע.
ז) ולפי' התו' נראה דלעולם מחזקינן ההפסקות בסילוק דמים אלא דבהוחזקה בהפסקות אמרינן דשוב לא תועיל לה סילוק דמים שתשוב ותראה והו"ל שוב כאותה שנתחזקה בתחילה שאינה מטמאה למפרע, והנה רש"י ז"ל הביא ראיה דבאותה שהיא מתחזקת אינה מטמאה למפרע מהא דד' נשים דיין שעתן אע"ג דבראיה הזאת הן מתחזקות שהרי בשני' מטמאות למפרע, ולכאורה אין הנידן דומה דהכא ה"ט שאינן מטמאות למפרע דאמרינן השתא הוא דחזר דמן והשתא הוא דחזאי אבל כשמוחזקת בג' פעמים שוב אמרינן דראיה הראשונה כבר היה מצד הטבע הטבועה בה ובדין הוא שנטמא למפרע גם הטהרות שנגעה בתוך מעל"ע של ראיה הראשונה ואם לא החמירו בזה אבל אותה ראיה המבררת את חזקתה למה לא תטמא למפרע אם לא שנימא דג' מקרים עושים טבע חדשה ושוב מקרי כהמקרים הראשונים וזהו ענין החזקות, א"נ כיון שלא הוחזקה קדם הראיה והוי חזקת טהרתה חזקה אלימתא שוב מוקמינן אדינא להעמידה אחזקתה ולומר השתא הוא דחזאי ואע"ג דהיכא דאיגלאי דלא היתה כלל מסולקת דמים ל"א כן כדפרש"י היינו משום דאיגלאי דהחזקנוה בטעות שלא היתה מסולקת כלל אבל כשהוחזקה אחר שהיתה מסולקת שפיר י"ל דכל שלא נתברר לנו חזקתה לא החמירו, ולפ"ז י"ל בדעת התו' דאע"ג דע"י שהוחזקה בהפסקות אמרינן דלא היה כאן סילוק דמים כלל מ"מ אינה מטמאה למפרע כיון דקדם הראיה החזקנו חזקת טהרתה לחזקה אלימתא ואע"ג דלעיל ח' ב' משמע דאם איגלי שאינה מעוברת יש לטמא למפרע שא"ה דהוא טעות במציאות דהשתא אבל הכא סוף סוף השינוי נעשה ע"י מעשה הנולד אף שזה מורה על הטבע מ"מ לא מקרי טעות.
ח) ועוד עברו כו' הדר קחזיא בעונות מאי, לפי האמור לעיל אין מקום לשאלה זאת דממ"נ טמאה דאם מחזקינן לה בחזרה לקדמותה גם בשני' א"כ ע"כ ס"ל דגם אותה שלא הגיע זמנה ולא הוחזקה אין בטבעה לדלג צ' יום א"כ הרי הוחזקה לחזור לקדמותה ולחזור ויש לנו לומר שלא חזרה מעולם לקדמותה אלא אריכת וסת הוא ואי דבלא הגיע זמנה אין הוכחה בדילוג צ' יום א"כ ודאי מטמאה בעונות שהרי הוחזקה בשתים דהא לרבי קיימינן, ולכן נראה שאין בזה ספק דלעולם אין בטבע לדלג צ' יום והדילוג מורה לעולם על סילוק דמים והלכך קמבעיא לי' הכא אחר שפשט לי' דבעברו ג"ע בראשונה חוזרת לקדמותה קא מבעיא לי' אי אמרי' כן בעברו ג"ע בפעם השני' כיון שכבר הוחזקה בדמים הרבה שאחר שהפסיקה וחזרה לקדמותה חזרה לראות אי אמרינן דכל כאינך אינן חוזרות עוד לקדמותן ואפי' כשחזינן שהפסיקה ג"ע אמרינן דאין זה אלא סילוק דמן ועיקר הספק יש לשאול גם בהוחזק בשני' בג"פ וחזרה והפסיקה ג"ע וראתה אי יהבינן לה דין הראשון שחזרה לקדמותה פעם שניה וצריכה להתחזק ג"פ או דלמא השתא לא יהבינן לה כ"א דין מסולקת דמים ומטמאה למפרע בראיה שניה אלא דבראתה פ"א אחר הפסקת ג"ע וחזרה והפסיקה ג"ע וראתה נמי הוחזקה בראיות ע"י שתי הראיות אע"ג דביניהן היה סילוק דמים מ"מ מדין לא הגיע זמנה יוצאת ע"י ב' הראיות והנה עתה רק בסילוק דמים וכשתראה בסוף עונה תטמא למפרע אבל אם בהפסקה שני' יהבינן דין חוזרת לקדמותה א"כ לא שייך לצרף ב' הראיות דאפי' אם ראיה הראשונה היתה טבעית ולא מקרה מ"מ כבר יצאה מטבעה ההיא והנה בקדמותה.
ט) ויש לעיין א"כ גם כשהפסיקה ג"ע בפעם השלישית נמי לא תטמא דסוף סוף אין כאן אלא שתי ראיות אף אם בפעם ג' ל"א חזרה לקדמותה מ"מ ע"י שחזרה לקדמותה בפעם הב' צריכה להתחזק ב' פעמים ולא תטמא למפרע עד הג', ועוד יהי' לה דין מסולקת דמים ע"י הפסקת ג"ע הג', ונראה דאחרי שראינו בפעם השלישית שדרכה בסילוק דמים תלינן גם הפסקה שניה בס"ד, מיהו הפסקה הראשונה לא תלינן בסילוק ע"י השני' דא"כ תטמא למפרע בראיה שאחר הפסקה שני' לפרש"י, א"נ הא גופיה קמבעיא לי' אי תלינן הפסקה ראשונה כהפסקה שני' והכא דאינה מטמאה בשני' משום שגם בשני' מחזקינן לחוזרת לקדמותה, או דלמא לא תלינן ופשט לי' דבשני' ל"א חוזרת לקדמותה, ויש לעיין בטעמא דראתה אחר הפסקה ג' דמטמאה למפרע ולא יהבינן לה דין מסולקת דמים ולפרש"י דלרבי מטמאה למפרע בהפסקה שני' לעולם ניחא אבל לפי' התו' צ"ע, וצ"ל דע"י הפסקות האחרונות מחזקינן גם הראשונה בסילוק דמים א"נ גם אותה ראיה שהיתה אחר הפסקה של חזרה מהני לאחזוקה דאינו מועיל לה הפסקות והנה עלולה לחזור [וז"א אלא לפי' הא' שנתבאר לעיל] מיהו לפרש"י ע"כ שאין הפסקה ראשונה מצטרפת עם השני' דאל"ה היתה מטמאה למפרע בשני'.
י) והנה לרשב"ג יהי' הדין דראתה אחר הפסקה ראשונה אינה מטמאה למפרע עד ראיה הרביעית ואם ראתה אחר הפסקה שניה תטמאה למפרע בראייה הג' אבל בשני לא, ואע"ג שאין הפסקה ב' מחזירה לקדמותה היינו שאם תראה עוד ב' ראיות נמצאת שהיא מוחזקת וההפסקה היתה רק סילוק, אבל לעולם באותן ג' ראיות שהיא מתחזקת בהן אינה מטמאה, והכא שהוחזרה לקדמותה בהפסקה הראשונה הרי צריכה ג' להתחזק, ובכל אותן הג' אינה מטמאה למפרע, ובמהרש"א ז"ל כתב לפי פי' בגמ' דלרשב"ג קיימינן דלצד האיבעיא דבשני אינה חוזרת לקדמותה גם בראיה שני' שאחר הפסקה שני' מטמאה מעל"ע וכן במסקנא דחק דכי דיינינן לגבי ראיה ב' מחזקינן לההפסקה בחזרה לקדמותה וכ"ז צע"ג דבשני' לעולם לא תטמא מעל"ע משום שחזרה לקדמותה בההפסקה הראשונה וזהו עתה ראיה השלישית.
יא) ובעיקר דבריו ז"ל דבהפסיקה ג"פ מטמאה מעל"ע אף לרשב"ג והיינו לפרש"י דלפי' תו' גם בזקנה אינה מטמאה מעל"ע בהפסקה ג' וברייתא דלעיל רבי היא כמש"כ תו', יש לעיין דא"כ לרבי תטמא מעל"ע בשניה, וצ"ל דדוקא כי הוחזקה ב' פעמים אמרינן שוב דגם הראשונה היה כן ולא בפ"א אבל לרשב"ג ב' פעמים לא עדיף מפ"א לרבי וצ"ע.
יב) ויש לעיין בכיונה דפרש"י דקבעה וסת, וצ"ע כיון דראיה שאחר הפסקה ראשונה דיינינן לה לראיה קמייתא שהרי חזרה לקדמותה, א"כ עדיין אין כאן קביעות, מיהו לפי' תוס' יש לומר דאחר הפסקה שניה לא דיינינן תו לקמייתא בחזרה לקדמותה דדוחק לומר דלעולם הראשונה נשארה בחזקת חזרה לקדמותה ואפ"ה מצטרפת עם ב' הפסקות אחרונות, ועוד שא"כ נצטרך לומר דטעם ג' הפסקות משום שהוחזקה שהיא חוזרת אחר הפסקה וכמש"נ בס"ק ד' וקצת משמע מהא דאם כיונה קבעה וסת דלא תלינן בסילוק וחזרה אלא בוסת הנמשך, אח"כ ראיתי ברשב"א בחי' שכתב ג"כ לפרש כדעת הרש"א דברייתא אתיא אף כרשב"ג, עוד שם הקשה קושיות הגרע"א מ"ש דבנמצאת שאינה מעוברת טמאה למפרע ובהוחזקה ג"פ לא מטמאינן וכמש"נ לעיל סק"ד ועיי"ש. עוד ראיתי שם ט' א' ישב בתוך דבריו ז"ל קו' הגרע"א שם והובא לעיל, ומש"כ לפרש בעית ר"י אם היא בחזקת מסולקת מעל"ע קודם הכרת העובר צע"ק דסוף סוף בראתה ואח"כ הוכר יש לטמא למפרע דלמא ראתה מעל"ע קדם.