סימן צז עריכה
א) נדה ד' ב' כי הא דאר"י א"ש חכמים תקנו כו' כדי להכשיר כו' וזו כו', אין הטעם שמטמא מעל"ע משום קנס שלא בדקה שהרי גם אותן שדיין שעתן צריכות בדיקה ולא קנסו, ועוד שהרי קאמר שחרית כדי להכשיר כו' משמע שע"י תיקון חכמים נצולין טהרות של לילה ולולא שהצריכוה בדיקה ולא היתה בודקת היתה מפסדת טהרות של כל מעל"ע, אלא עיקר הטעם כדאמר לעיל דכיון דעלולה לראות החמירו אלא שלא החמירו לטמא כל הטהרות שהרי בלא"ה לא משכ"ל חומרא דקדם מעל"ע שהרי פעמים צריכה להיות בודקת אלא שאם עברה ולא בדקה ובזה דלא שכיח לא ראו חכמים להחמיר, ומיהו לא העמידו דבריהם לטמא למפרע עונה אחת כדי לקונסה שלא בדקה והא דהצריכוה בדיקה פעמים אין הטעם כדי להכשיר טהרות של לילה אלא שמא ראתה ויאבד ולא תמצא ולא תרגיש שהרי גם אותן שדיין שעתן צריכות בדיקה ועוד אי משום להכשיר לא שייך לקרותה חוטא והא דקאמר שחרית להכשיר היינו שע"י שתקנו חכמים בדיקה ממילא לא יבואו לידי הפסד טהרות למפרע, ויתכן דהאי וזו הואיל ולא בדקה כו' שמואל גופי' קאמר בטעמא דרבנן דמתנ', מיהו לישנא משמע דגמ' קמסיק לה אבל א"כ צ"ע מאי אשמועינן שמואל.
שם כל אשה כו' ד' נשים דיין שעתן כו', לחזקי' דס"ל דבבדוקה לא מטמאינן למפרע ואשה כא"ב דמיא הני ד' נשים וכן אשה שיש לה וסת כבדוקות דמיא ולר"י צ"ל דהני עדיפי מקופה.
ב) שם ומתנ' בשעת וסתה וד"ה, למאי שנתבאר לעיל דאפי' אם הרגישה מ"מ מטמאינן למפרע גם ביש לה וסת והרגישה שלא בשעת וסתה טמאה למפרע וה"ט דבשלמא כשבדקה לאחר וסתה ומצאת לא מטמאין למפרע דאמרינן אורח בזמנו בא ושלא בזמנו לא בא אבל כיון שבא שלא בזמנו חוששין למפרע למאי דסבר השתא דר"ד מטהר לגמרי אף שלא בשעת וסתה צ"ל דר"ד ל"ל הא דר"מ דאשה שאין לה וסת אסורה דא"כ מאי קפריך לי' שמאי להלל א"כ בטלת בנות ישראל כו' ור"מ ל"ל דר"ד מיהו למאי דמסיק דמודה ר"ד שלא בשעת וסתה ר"מ שפיר יכול לסבור כר"ד א"נ מש"ל טומאה למפרע קדם שקבעה וסת וששינתה וסתה ובודאי לא אסרה ר"מ אלא אי לא קבעה וסת כלל אבל כשהגיע זמנה לראות וראתה מטמאה למפרע ומותרת וכן כשדלגה וסתה וראתה אח"כ נראה דמטמאה למפרע ואינה נאסרת בדילוגה.
שם ה' א' תוד"ה הא, וי"ל כו' אלא משום דגזור כו', אע"ג דבראי' לא גזרינן וטעמא נראה כדכתבו תוס' לעיל ג' א' ד"ה ושרצים, דזמנין דהוא יבש והלכך זמנין דהוא מוכיח שקדם וסתה לכתם ושוב יש לטמא עד שעת כיבוס, ומיהו אי שלא בשעת וסתה נמי לא מטמאינן למפרע בראי' ה"ה בכתם לרחב"א ומיהו ביבש יש לטמא למפרע עד בכדי שיבש וצ"ע, עוד י"ל טעם שהחמירו בכתמים לפי המבואר לעיל דהלל מטמא בראי' למפרע אף בהרגישה ולפ"ז י"ל דגם הלל ס"ל דרוב פעמים הא מרגשת וכיון שבמרגשת אין ראוי להסתפק באותה ראי' למפרע אלא צ"ל שהחמירו דלמא הגס הגס חזיתי' ולא הרגישה עד לבסוף ובזה הקילו ביש לה וסת ושלא תהא מקולקלת למנינה וכיון שהקילו בהרגישה הקילו ג"כ במצאת ע"י בדיקה אבל בכתם שהספק למפרע בעיקר הראי' החמירו.
ג) שם ונשים שאמרו חכמים דיין שעתן כתמן כראיתן, אע"ג דאיכא יש לה וסת דאין כתמה כראיתה לא מיירי אלא באותן שדיין שעתן לעולם אבל יש לה וסת אין די' שעתה אלא בשעת וסתה א"נ רחב"א כרבנן דר"ד אבל אין סברא לומר דרחב"א ס"ל דדיה שעתה אף שלא בשעת וסתה דאין לעשות ג' מחלוקת בדבר, ויש לעיין מאן נינהו דדיין שעתן ע"כ ד' נשים דר"א וא"כ ע"כ רחב"א כר"א וישאר קושית תוס' ד"ה הא וקשה דא"כ לקמן דפסיק כר"א כו' וי"ל כמש"כ תו' לקמן ח' א' ד"ה משום די"ל דר"י כר"י וכשעברה עלה ג' עונות ומיהו בתו' שפיר הקשו דהא באמת פסקינן כר"א ואפ"ה קיי"ל דכתמה כראיתה ושיש לה וסת כתמה טמא למפרע וע"כ אותן ד' נשים עדיפי מיש לה וסת וע"כ ר"ד אית לי' דר"א.
שם והא המשמשת קתני, אף דכתבו תו' לעיל ד' ב' ד"ה כל, דלכך הפסיק בהך דהמשמשת לאשמועינן דגם יש לה וסת צריכה בדיקה, מ"מ לא הו"ל למתני שקר דקתני המשמשת בעדים ה"ז כפקידה ובאמת עד שלפני תשמיש אינו כפקידה והלכך מגיה ומשמשת, א"נ תרוייהו לא"ת חד לו כו', ודברי תו' דלעיל יתכנו גם לתירוץ קמא.
ד) שם ע"ב מכדי האי מטה דבר שאב"ד לשאול כו', נראה דאם נולד ספק טומאה ברה"י בדבר שאב"ד לשאול וטהרנוהו ואח"כ נגע בו אדם את הטהרות אף דעכשיו הספק בטהרות בדבר שיבד"ל מ"מ טהור ולא עוד אלא אף אם לא נודע הספק של המטמא עד שכבר נגע בדבר שיב"ד לשאול מ"מ טהור כיון שמטמאו טהור אבל אם נולד ספק ברה"י בדבר שיבד"ל וטמאו אותו ואח"כ נגע בו דבר שאב"ד לשאול שלא ע"י אדם טמא כיון שכבר החזקנוהו בטומאה ודאית מיהו אם לא נודע ספיקו עד שכבר נגע צ"ע אי מטהרינן מה שנגע בו ולכאורה ממאי דפריך והא מטה דבר שאבד"ל אע"ג דעיקר הספק הוא באשה עצמה אם היא טהורה באותה שעה אם לאו מ"מ כיון שלא נודע עד שנגעה בדבר שאבד"ל יש לטהר מה שנגעה בהם, אבל י"ל דשאני ספק דלמפרע שלא נלמד מסוטה ואינו כטומאה ודאית אלא כשאר ספק ועוד י"ל דשאני ספק דלמפרע שאין הדבר נוגע כלל באשה עצמה וכל עיקר הספק הוא במה שנגעה בו והלכך יש לדון אותו כדשאבד"ל ומשני דהמטה עצמה נחשבת כיבד"ל כיון שהספק ע"י אדם וצ"ע לדינא.
כתב הרשב"א בריש פרקין דלכך החמירו באשה לטמא אף ברה"ר דלא ליהוי כחוכא שהרי אשה זו נגעה ברה"ר וברה"י וכיון שמטמאין ברה"י איך מטהרין מה שנגעה אח"כ אבל מה שמטהרין אבד"ל בזה ליכא חוכא דסברי שכן הוא הדין שדשאבד"ל אינו מקבל טומאה אלא מן הודאי, וצע"ק שהרי מטמאינן אם הספק ע"י אדם ומטהרין שלא ע"י אדם ובזה ליכא לתלות בהמקבל [עי' לקמן סי' צ"ח].
ה) ז' א' כל שודאי מטמא חולין גזרו על ספיקו משום חולין הטבולין לחלה כו' והא מעל"ע שבנדה כו' ולא בחולין שנעשו על טהרת תרומה כו', עיקר דין חולין שנעשו על ט"ת ועל טהרת הקדש הי' נראה לכאורה שהוא מצד נדר שאסר על עצמו כל הטומאות הפוסל תרומה גם בחולין אבל אין הענין כן שהרי אינו מקבל כלל איסור אכילה שחולין טמאין מותרין אלא שמוסיף שינהג בהן שלישי כדין תרומה וגם כשיגעו חולין של אדם האוכל על ט"ת שנטמאו בשני בקדש של חברו יפסלו אלא הענין שחכמים תקנו שיהי' בחולין כל דיני טומאה כבתרומה אלא שלא גזרו זה בגזירה מוחלטת לכל ישראל אלא לכל מי שיקבל עליו להזהר בחולין כבתרומה ומ"מ חלקו בכמה דברים להקל בחולין מבתרומה ממש, וכאשר נתבאר בש"ס פרטי דין חולין שנעשו על ט"ת באיזה מהן שהשוו חכמים מדותיהן למדת התרומה ובאיזה מהן שהקילו, ולהסוברים דנעשו על טהרת הקדש כקדש דמי תקנו חכמים גם דין חולין שנעשו על טהרת הקודש שכל המקבל עליו יתנהג כסדר שסדרו חכמים בחולין שנעשו על טהרת הקדש ומ"ד לאו כקדש דמי ס"ל דחכמים לא עשו בזה שום תקנה אלא כל מי שיקבל עליו אם יקבל בלשון המועיל מדין נדר יהי' עליו דין נדר ככל אשר יבטא בשפתיו את פרטי קבלתו וגם לא תועיל קבלתו לאחרים, והנה במי שקבל עליו להתנהג במדה שאמרו חכמים לאוכל חוליו על ט"ת אם נטמאו טבלו בשני נעשו שלישי, וכשיפריש תרומה הרי התרומה אסורה מדרבנן כדין תרומה שנטמאה בטומאה של דבריהם, אבל מי שאינו נוהג במדה זו אין שלישי בחולין שלו, וטבל הוא כחולין מעיקר הדין, ויכול להפריש תרומה בטהרה ותרומתו נאכלת, אלא שי"ל דחכמים תקנו לכל טבל דין חולין שנעשו על ט"ת בכדי להחמיר בשמירתן וזהו טעמא דמ"ד חולין הטבולין לחלה כחלה דמי, והלכך משגלגלה היא טמאה בספק נשען כדין חולין שנעשו על ט"ת ותעשה בטהרה, דחולין שנעשו על ט"ת מוזהר מדבריהם על שמירתה כתרומה ופריך מהא דטבול יום עוסק בטבול לחלה וס"ל דבחולין שנעשו על ט"ת טבו"י פוסל, וע"כ דבטבל לא נתנו חכמים דין חולין שנעט"ת, ומשני לעולם טבל יש לו דין חשנעט"ת אלא שבטבו"י אינו נפסל כיון דקלישא טומאתו לא גזרו בחשנעט"ת, אבל ספק נשען אף שהוא חומרא מ"מ כיון שהוא מחמת ספק טומאה המטמאה גם בחולין גזרו גם בחשנעט"ת, ופריך ממל"ע שהוא גם כן חומרא מחמת טומאה המטמא בחולין מ"מ לא גזרו בחשנעט"ת ומשני דבטבול לחלה החמירו טפי, ולפ"ז ספק נשען טהור בחשנעט"ת ומעל"ע שבנדה טמא בטבל, ואב"א הנח מעל"ע כו' ולפ"ז ספק נשען טמא בחשנעט"ת ומעל"ע שבנדה טהור בטבל, ולפי האמור נשארה העיסה בטומאתה אף לאחר שיפריש ממנה חלתה אף שעתה נפקע ממנה דין חשנעט"ת, מ"מ כבר נטמאה.
ו) ויש לעיין דמשמע הכא דאילו נגע בה ספק נשען קדם שגלגלה תעשה בטהרה ושפיר נאכל חלתה, ולכאורה קשה שהרי לעולם האדם הפורק עם הזב הוא חולין ומ"מ מטמאינן לי' לענין שאם יגע בתרומה יטמא, וכן במעל"ע שבנדה אמרינן דמטמאה משכב ומושב אף שהן חולין וע"כ לענין שיטמאו תרומה, וא"כ ה"נ נהי דעכשיו הן חולין וטהורין מ"מ אם יגעו בתרומה יפסלו דלענין תרומה יש להחזיקם בטומאה, וא"כ כשמפריש חלתה, חלתה טמאה וי"ל דאינו נטמא בספק נשען אלא אדם האוכל תרומה וכן מו"מ הנטמאין במעל"ע שבנדה דוקא של אדם האוכל תרומה, ומיהו כל הנשים מטמאות למפרע כיון שבשעה שנולד הספק כבר נפל בתרומה טמא אף שהיא עצמה אינה אוכלת בתרומה, אבל קשה דלעיל ו' ע"א פריך מהא דקתני דמטמאה אוכלין ומשקין מאי לאו בין דקודש בין דתרומה כו' ואם איתא אפילו חולין של אוכלי תרומה טמאין לענין זה שמטמאין את התרומה, ומשמע דבאוכלין חולין לא גזרו שום טומאה, ואף שמו"מ אמרינן לעיל דמטמאין אדם לטמא בגדים והיינו ע"כ לענין נגיעת תרומה, מ"מ באוכלין לא גזרו, וטעמא דגזרו טפי באדם משום דבאדם שייך תרומה וקדשים לענין שאסור לאוכלן, לכן החמירו גם בנגיעתו, אבל טעמא דכלים צ"ע, ואין לומר משום דאית להו תקנתא בטבילה שהרי גם בכ"ח החמירו וצ"ע.