סימן צג
עריכהא) נדה ז' ב' הזב והזבה שבדקו עצמן יום ראשון ומצאו טהור יום ז' ומצאו טהור כו', נראה דכל הני תנאי מודו דמעיקר הדין אין לחוש לראיה בין בדיקה לבדיקה אף שהוא בהפסק ימים ואפי' ר"ע מודה בזה דאם איתא דטעמא דר"ע שאין להם אלא יום ז' משום דס"ל דהא שהצריכה תורה בדיקה בכל יום משום דיש לחוש לראיה ולא סמכה תורה על הבדיקה אלא כשאין בין בדיקה לבדיקה אלא יום אחד היה בדין שגם בין יום הפסק טהרה ליום הראשון של ספירתה לא יהא הפסק דהא כל בדיקה שאינו אחר הפסק טהרה אינו כלום דהא איכא למיחש דראתה בתחלת היום אלא כלהו תנאי ס"ל דמעיקר הדין אין לחוש לראי' ואפי' בהפסק ימים בין בדיקה לבדיקה והא דהצריכה תורה בדיקה היינו דבהכי הוי גזה"כ שלא תצא מטומאת' אלא בספירת ז' והיינו דבז' אלו לא תסמוך על חזקה בלבד אלא שתראה טהרתה בפועל וס"ל לר"א דבכל ז' ימים סגי להו בספירה אחת היינו שתבדוק ביום הראשון וביום השביעי וזה חשיב ספירה של טהרה ואף דלכתחלה מודה ר"א דצריך בדיקה בכל יום היינו מדרבנן ודוקא אם תבדוק ביום הראשון אבל מה שבדקה אתמול להפסקת טהרה לא מהני אע"ג דלענין חשש ראיה אין לחוש שהרי יש כאן בדיקה מתחילה ובדיקה בסוף שהרי הכא החמירה תורה שלא תטהר כ"א בבדיקה בז' הספירה וכל שאתה מאריך את הזמן בין בדיקה לבדיקה הרי אתה מגרע את כח הבדיקה והלכך אמרינן דלא חשבה תורה ספירה אלא בשתי בדיקות בתוך ז' הימים והיינו נמי טעמא דר"א דמודה שאם לא בדקה עד יום ח' דלא הוי ספירה ור"י סבר דסופרת ז' ימים היינו בדיקה בכל יום אלא שלא אמרה תורה דבלא בדיקה נחוש לראיה אלא דלא הוי ספירה וס"ל דספירה לא בעינן רצופים אלא שהנקיים יהיו רצופין ולדעת שהנקיים היו רצופין סגי בבדיקת יום ראשון ויום ז', א"נ ס"ל דעיקר הטהרה תלוי בז' זמנים של בדיקה ובלבד שלא יהיו ז' בדיקות בפחות מז' ימים אבל אם מאריך זמן הבדיקות יותר מז' ימים לית לן בה דבאמת הבדיקה חשובה על ימים הרבה ומחשב כל הימים כבדוקים אלא שאין הימים מועילים לטהרה אלא הבדיקות והלכך כשבדקה ביום הראשון ולא בדקה עד יום ז' כל ששה ימים הראשונים כיום אחד ארוך.
ב) ור"ע ס"ל כר"י דוספרה היינו בדיקה בכל יום ובהכי הוי נמי גזה"כ דהבדיקות יהיו רצופין וכל שאינן רצופין והרי אתה צריך לדון לראיה ממש לענין שלא נחשוב את יום ההפסקה יש לך נמי לדונו כראיה לסתירת ימים הראשונים או שהספירה צריכה להיות בז' ימים רצופין מיהו יום השביעי עולה ואף שכבר נמשך מיום הפסק טהרה דבהכי ליכא גזה"כ והוי ככל דיני תורה שסמכה תורה על חזקה וכ"ז אם הבדיקות הוא מה"ת וכמש"כ הגרע"א בתשובה סי' ס' ונראה הטעם מקרא דוספרה דהו"ל למימר שז' ימים נקיים אח"כ תטמא ומדקאמר וספרה משמע שצריכה לראות את הימים הנקיים אבל אם הבדיקות מדרבנן יש לפרש פלוגתא דתנאי בענין תקנת חכמים דלר"א לא גזרו בדיעבד ולר"י קנסו ימים האמצעים ולר"ע אין לה אלא יום ז'.
ג) כתב הרשב"א ז"ל לעיל ה' א' בהא דקאמר מתוך שמהומה לביתה כו' בשם הראב"ד ז"ל דכל לבעלה א"צ בדיקת חו"ס, והרשב"א ז"ל תמה דלמה נקל לאיסור כרת מלטהרות, וכתב הגרע"א שם דיש לחלק דלטהרות צריך בדיקת חו"ס שהרי הדם של חו"ס מטמאין במגע טומאת ערב משא"כ לענין טומאת נדתה סגי בבדיקת המקור שנסתם מעינה, וצ"ע דתינח בבדיקת סוף הטומאה אבל בבדיקת כל יום שהיא בטהרה ואין אתה בודק אלא מפני חשש ראיה חדשה ומ"מ לא סמכו חכמים על בדיקת המקור והצריכו חו"ס אולי יודיעו מראיה מוקדמת וא"כ כש"כ בז' ימי הספירה שצריכה לבדוק מעיקר הדין ולמה יקילו חכמים לבלי לבדוק חו"ס ואי משום דבבדיקה לטהרות נהי דהחשש הוא לראיה חדשה מ"מ דם של חו"ס מטמאין מיהא טומאת ערב בעצמותן אף בלי לדון מחמת טומאתה היא מ"מ אין בזה טעם להקל לענין טומאת נדתה דסוף סוף איכא חשש שהיא בעצמה טמאה ואתה יכול לברר ובודאי צריך לברר מיהא מדרבנן אך דעת הרשב"א ז"ל שבדיקת חו"ס הוא מעיקר הדין ובלא"ה הוי כחצי בדיקה ובזה טעמא בעי למה לא נסמוך על בדיקת המקור ונראה דכיון דעיקר דרך הראי' אינה בשופעת לעולם ואף במעין פתוח יש הפסק שעות וכל הבדיקה אינו בירור גמור שמא ראתה ונפל לארץ הלכך לא מקרי בדיקה אלא שתחפש את כל הבירורים המבררים ראיתה ולא תשאיר דבר שיכול להורות על ראיה מבלי בדוק אותו והלכך כשמשארת חו"ס לא הוי בדיקה שהרי השאירה מה שיכול לברר ולא בררה.
ד) מיהו זה אינו אלא בבדיקת ז' אבל בבדיקת הפסק טהרה לא איכפת לן בדם בחו"ס אלא דלא סגי בלא"ה שהרי צריכה אח"כ לבדוק חו"ס וצריכה לטהרן מקדם, מיהו דעת הרמב"ן דבבדיקת ז' ימים א"צ חו"ס ובהפסק טהרה צריכה חו"ס צ"ע וכמו שהקשה הגרע"א, ועוד קשה דמשמע אם מצאה בשעת הפסק טהרה בחו"ס לא חשיב הפסק טהרה לכו"ע אף שבדקה במקור ומצאת טהורה ואמאי וי"ל דבכל שלא נמשך זמן של כלות הדם מחו"ס אינו עוד בירור כלל אף על הפסקת ראיתה לשעתה שכן הוא הדרך להתעכב ולהפסיק הלכך לא חשיב הפסק טהרה עד שתמצא טהרה בחו"ס, מיהו צ"ע היכי מוזכר זה בגמרא אם לא שנימא דעיקר בדיקת חו"ס אינו משום שכבר ראתה ונעצר הדם בחו"ס אלא שמא היא עכשו במעין פתוח אלא שאין זה מבורר במה שלא תמצא במקור שדרך הראיה להתכזב עד שתראה גם בחו"ס וצ"ע, וע"ש בדברי הגרע"א במש"כ בשם הס"ט.
ה) והנה בשבת י"א ב' פריך מ"ש זב בעל ב' ראיות דחייב דמיבעיא לי' לבדיקה זב בעל ג' ראיות נמי מיבעיא לי' לספירה, לא נצרכה אלא לבו ביום, משמע דצריך לבדיקה כל היום בלי הפסק, ונראה דאינו אלא מדרבנן דאם איתא דמה"ת צריך בדיקת כל היום ולא מהני שעה אחת לחברתה ה"ה שלא היה מועיל יום לחברו אף אם נחשוב את כל הז' ימים לזמן אחד ארוך שעוברים בו ז' ימים וז' לילות, והכא אמרינן בהדיא דזב שבדק יום ראשון ויום שביעי טהור אלא שהוא מדרבנן, ויש לעיין למה החמירו בזב יותר מבזבה, ולפי דעת הפוסקים דבעינן חו"ס ניחא דבאשה הבדיקה מבררת שלא היה כאן דם דאם איתא דהוי הוי משתכח השתא מאי אמרת דבכבר עבר אחזוקי ריעותא לא מחזקינן כיון שמצא כמו שהניח ועד שתאמר שנשתנה ממה שהניח וחזר ונשתנה לכמו שהיה תאמר שלא נשתנה כלל אבל בדיקת הזב אינו אלא לשעתו אבל אין כאן שום הכרעה דלא ראה, דהא ע"כ אם ראה נפל ולא הו"ל להשתכח השתא וכן אם ימצא טמא נמי אין זה מורה על העבר משא"כ במציאת דם שמורה על ראיה קדומה ואע"ג דכשבודק ע"י כיס שוב הבדיקה מבררת את העבר מ"מ כיון שאין שיעור לדבר הצריכו חכמים כל היום.
ו) ויותר נראה דגם באשה צריכה מדבריהם בדיקה שחרית וערבית דלא גרעה מבדיקה לטהרות שהצריכוה חכמים פעמים והטעם דלמא חזית ונפל וכמש"נ לק' סי' צ"ז, ואפשר דקים להו לחז"ל דעל הרוב לא יאבד מחו"ס בעונה אחת ולכן הצריכו בדיקה בכל עונה וזה דעת הסמ"ג הובא בטור סי' קצ"ו וכמו שבאר הב"ח שם, והגרע"א שם תמה עליו, ולפי האמור יתכנו דברי הב"ח, ואפשר עוד דהא דקאמר שמואל לעיל ד' ב' שחרית להכשיר טהרות של לילה היינו שהצריכוה בדיקה כדי לטהר ולבלי לסמוך על חזקה וירוח הסוגיא דשם שנדחקנו בזה לקמן, אע"ג שלא אסרו לאכול הטהרות שעסקה בהן קדם בדיקה וכמש"כ לקמן סי' צ"ו, מ"מ כיון שהגיע שחרית החוב עליה לבדוק לברר את הכשירן, ובעיקר דברי הגרע"א ז"ל דבטהרות הבדיקה הוא גם משום טומאת ערב דהדם מטמא במשא, יש לעיין לאביי לקמן מ"ב ב' דאמר דהוי טומאה בלועה ע"כ יהי' מוכרח דהבדיקה משום ראיה ולא משום טומאת מגע ולא מצינו שרבא יחלוק בסברא זו וצ"ע.
ז) שבת פ"ו א' פולטת ש"ז ביום הג' טהורה דברי ראב"ע, הר"מ בפי' המשנה מקואות פ"ח מ"ג פי' דראב"ע סבר ג' עונות שלמות בעינן והיינו דאמר ר"י לקמן זו דברי ר"י ור"ע אבל חכ"א ג' עונות שלמות בעינן [כ"ה גירסת ר"מ ולא כגירסתנו ו' עונות] וקרי לראב"ע חכמים והלכה כמותו ונראה דלראב"ע אין נפקותא אם הג' עונות הן ב' ימים ולילה אחת או לילות שנים ויום אחד דהא סתמא קאמר ר"י ג' עונות, והא דאמר ראב"ע הפולטת ביום הג' טהורה אע"ג דפעמים טמאה כששימשה בסוף יום א' ופלטה תחלת ליל ג' דאכתי ליכא ג' עונות שלמות, פי' הר"מ דראב"ע ביום דוקא קאמר וקרי יום אחר הנץ החמה, וכיון שהוא יום ג' ע"כ איכא כאן ג' עונות, ומיהו ביום ב' לא מש"ל שתהא טהורה דאפי' שמשה בתחלת ליל א' ופלטה בסוף יום שני טמאה דלראב"ע בעינן ג' עונות שלמות ואין חצאי עונות משלימין לעונה שלמה, והא דאמר ראב"ע ביום הג' מלתא פסיקתא נקט אפי' שמשה בסוף היום אבל זימנין מש"ל דאפי' בליל הג' טהורה אם שמשה בלילה, וטעמא דראב"ע דסבר כרבנן דבה' עבוד פרישה ולית לי' בהשכמה אלא סבר דבצפרא טבלו, והיינו דאמר בשלמא ראב"ע כרבנן כו' אלמא דלראב"ע א"צ לומר דבהשכמה ירד, והא דפריך וליטבלו ביני שמשי כו' וליטבלו בצפרא כו' לר"ע פריך אבל לראב"ע אה"נ דבצפרא טבלו.
ור' ישמעאל סבר דאין תלוי בעונות אלא בעונות הימים שיעברו ב' ימים מזריחה עד שקיעה ויזרח שמש של שלישי וסבר כר' יוסי דבד' עבוד פרישה ועבר יום ה' מזריחה עד שקיעה וכן יום ו', ושמש של יום הג' זרחה בשבת, וטבלו בצפרא, והיינו דאמר פעמים שהן ד' כו' דפחות מד' לא מש"ל [ול' הר"מ שם מגומגם קצת שכ' וקצת הג' והוא ליל שבת, שאין הליל חשיב קצת הג' אלא זריחת היום ואי הוי חשיב לילה כקצת הג' פעמים שהן ג'].
והא דאמר נדה ל"ח א' חסידים הראשונים לא היו משמשים אלא ברביעי לא מש"ל אליבא דהלכתא דלגיר' הר"מ הי' יכולין לשמש בליל ה' שאי אפשר לקליטה בשבת, ולגיר' רש"י גם בליל רביעי אכתי מש"ל הקליטה בשבת, אלא כר' ישמעאל או כר"ע ס"ל ומימרא דשמואל שם אין אשה מתעברת ויולדת אלא לרע"א רע"ב רע"ג, לפרש"י הוא כר' ישמעאל דלראב"ע רע"ג לא מש"ל, ולר"ע ולחכמים מש"ל רע"ד, ולדעת הר"מ הוא כראב"ע ומש"ל רע"ד +א"ה, כמדומה דצ"ל ומש"ל רע"ג+ בשימש ביום, אבל לר"י ור"ע מש"ל רע"ד בשימש ביום.
והא דאמר רבא נדה מ"א ב' משמשת כל ג"י אסורה לאכול בתרומה, נקט שלשה ימים כלשון המשנה שבת פ"ו א', ולכל חד וחד כדאית לי' ורבא אשמועינן שהיא בחזקת פולטת כל שעה, מיהו קשה אף אחר ג"י ניחוש שפירש מבית החיצון ולא נסרח וצ"ל דגם בביה"ח נסרח בג"י, א"נ אין דרך להתעכב בביה"ח.
ח) נדה מ"ב א' א"ה חיישינן שמא נשתייר מבעיא לי', ודין זה אמת דחיישינן וכדתנן פ"ח דמקואות מ"ד וירדה וטבלה ולא כבדה כו' כאילו לא טבלה, וה"ה דהוי מצי למפרך רבא מאי אתא לאשמועינן מתנ' היא אלא דעדיפא מני' פריך.
שם ורבא אקרא קאי כו' אבל מתהפכת כל ג"י אסורה, עיקר דברי רבא אינו לפרש איך מש"ל שלא תהא טמאה רק טומאת ערב דזה מש"ל באזלא בכרעא וכמש"כ ר"ש פ"ח דמקואות בשם תוספ' דהא דתנן שם אם לא כבדה כאילו לא טבלה היינו לתרומה אבל טהורה לחולין וע"כ אינו אלא חששא דרבנן, אלא עיקר דין שימוש שטמאה התורה צ"ל באינה מתהפכת דאל"כ תיפוק לי' משום פולטת ונוגעת בש"ז בשעת פליטה, וכמ"ש תו' לעיל, והא דאמר רבא כי אמר קרא כו' וטמאו עד הערב אין זה עיקר טעמו אלא סמיך דע"כ בלא פליטה איירי עיקר קרא וסיים דמש"ל גם טבילה בלא נתהפכה, והגרע"א סי' ע"א רצה ליישב דיש איסור בכיבוד, ואין זה מספיק דבאזלא בכרעא סגי וכמש"כ לעיל, וגם הגרע"א ז"ל חזר בסי' ע"ב והסכים בהיתר הכיבוד. [א"ה, ועי' אה"ע נשים סי' ל"ז].
שם מ"א ב' תוד"ה פולטת, דאי איתא דכבדה כו' א"כ תיפוק לי' דהרי פלטה, ונראה דפלוגתא דר"ש ורבנן מש"ל בכבדה וטבלה ואח"כ פלטה דאף אחר כיבוד מש"ל פליטה מפנים כמש"כ הגרע"א סי' ע"ב, וזכר לדבר שלא סמכה תורה על כיבוד במתן תורה, אלא דין שימוש קשה, ול' הגמ' למימרא דמשמשת בטומאת ערב סגי לה לאו דוקא ועיקר קושיא דכל משמשת פולטת.
פ"ח דמקואות מ"ד כ' ר"ש די"מ משום חציצה, ולא יתכן כלל דהתם מוכח בהדיא דאם הטבילוה במטה ולא נתהפכה מותרת לאכול בתרומה, צ"ע ומאי קושיא התם ע"כ לא נפלט לביה"ח דהא לרבנן בבית החיצון טמאה משום פולטת, וא"צ ראוי לביאת מים אלא ביה"ח דחשיב בית הסתרים, אלא שקשה לפירושם דרבא אמר שם כל ג"י ומשמע דאם טבלה אחר ג"י בלא כיבוד מותרת בתרומה אלמא דלא חייץ דאי משום חציצה אחר ג"י נמי, ונראה דעת המפרשים דלא חיישינן שמא נשתייר לחה דודאי כיון דאזלא בכרעא ודאי שדיתי' אלא דלמא איכא יבש שנדבק, והלכך לשמא תפלוט לא חיישינן אלא משום חציצה.
ט) יו"ד סי' קצ"ז ש"ך ס"ק ט' נראה דהיינו דוקא לדידן שהכלות אינן טובלות בז' כו', דברי הש"ך ז"ל סתומין, והנה בכל הנשים אם ראו יום אחד או ב' וג' ימים ועשו הפסק טהרה ביום ג' אבל לא התחילו למנות אלא אחר יום ה' כמנהגנו, אם באת לטבול ביום ז' ביום מחמרינן עלה כדין טבילה בז', ואע"ג דכי מסלקינן חומרת פליטה הויא כטובלת בח' ובט', מ"מ חומרת פליטה היא מדינא ומחמרינן אף בחשש ביה"ש ואף בלא שמשה, אבל כלה שהפסיקה בטהרה ביום א' ב' ג' לראייתה, אין מקום מן הדין להחמיר עליה שלא תתחיל למנות עד אחר ה' אלא שנהגו וכמש"כ הש"ך סי' קצ"ו סק"ך ולפיכך כשבאת לטבול ביום ז' למנינה מיום ו' מקילינן עלה למחשב יום ז' כיום ח' כמו שהוא באמת, זו נראה כונת הש"ך, אבל תימא דזה תינח אם הפסיקה בטהרה קדם יום ה' אבל כלה שהפסיקה בטהרה ביום ה' הלא מעיקר הדין הוא יום ז' דכל שלא הפסיקה בטהרה היא בחזקת מעין פתוח וסתמא אינה מפסיקה בטהרה עד יום ה' כיון דאינה מתחלת למנות אלא מיום ו' וא"כ נפל בבירא דין כלה, וכבר חלקו אחרונים על הש"ך.