סימן עו
עריכהא) ב"מ ס"ג ב' תוד"ה מהו, וי"ל דפוסק עמו על הגדיש לא שרינן אלא לפסוק עמו בשער לקוטות כו', בתו' לק' ס"ד ב' ד"ה האי, כתבו דפוסק על הגדיש ופוסק כשער הגבוה כדתנן ע"ב ב' יכול לפסוק שאינו חייב ליתן לו משלו דוקא, ואז הוא מרויח דאפי' נאבדו ונתקלקלו פירות שלו רשאי לקבל מעותיו, ואין זה רבית, דכיון דלא קני דבר מיוחד לא אכפת לן מה דאחריותן על המוכר ויש לו כל הזכויות שאין לו הפסד באבדתן, וכן אינו מפסיד זולא, ומרויח יוקר, ומ"מ לא מקרי קרוב לשכר ורחוק מהפסד, כיון דפסק על סתם פירות ממילא אינו שייך בהפסד פירותיו של המוכר, ותנאי זולא ויוקרא אינו רבית כיון דאין כאן הלואה דמיד קני להו מוכר למעותיו, והלוקח קני פירות לענין מי שפרע, אבל אם מתנה שחייב ליתן לו פירותיו דוקא, אז אינו רשאי לפסוק כשער הגבוה וגם שתהא אחריות הפסד על המוכר, אלא הלוקח צריך שיקבל אחד הגרעונות, או שיקבל הפסד הזולא, או שיקבל הפסד הקלקולים, והיינו מימרא דאביי שם דצריך שיקבל זולא, משום שקנה חבית מיוחדת, ולא מקבל הפסד קלקולה, וה"ה במקבל קלקולה ואינו מקבל זולא, והיינו עובדא דלק' ע"ג ב' ברבנן דיהבי זוזי בתשרי ושקלי בטבת, ואמרינן דהוי רבית אי לאו דמעיקרא חלא חלא, ומשום שאין המוכר יכול ליתן לו יין אחר אלא משלו וגם פוסקין כשער הגבוה, והלכך דין הוא שצריכין לקבל קלקול.
וכשפוסקין על הגדיש במחוסר מלאכה אינו פוסק אלא כשער של עכשו אבל אינו רשאי להוזיל, אבל בפירות גמורין פוסק אפי' בפחות מן השער, והיינו מימרא דר"נ ביהיב זוזי לקיראה, ס"ג ב', והיינו פרוטטות ובדמים מ"ו א', ונראה דהני נמי אינו חייב ליתן לו שלו דוקא והלכך אין אחריות קלקול על הלוקח, ואפ"ה מותר לזלזל כיון דנגמר עכשו המקח לגמרי אם יקבלם לבסוף, וע"כ בהכי איירי דאם אחריותן על הלוקח וגם אינו יכול ליתן לו אחרים פשיטא דמותר דהוי לי' לוקח סחורה והמוכר מוזיל גבי', ואין צורך לסמוך זה לדין הלויני עד שיבוא בני, ואפשר דזה מותר לפסוק גם על אשראי דיש לו, וכן משמע בתו' שאין חלוק דין ר"נ מפוסקין על הגדיש אלא שבהא דר"נ הפירות גמורין, ונראה דאף אם פוסק להוזיל משער של זמן הפרעון אם יוזלו הפירות ואין לו ללוקח גם הפסד זולא שרי כיון דהפירות גמורין לא אכפת לן במה שמזלזל, וגם לא אכפת לן במה שאינו מקבל אחריות הקלקול, כיון שאין המוכר חייב ליתן לו פירות שלו דוקא, [ואמנם בהגהמ"ר כתב בהא דר"נ דלא שרי אלא אם נותן לו הני קירה, ולפ"ז אסור למוכר לקבל אחריות ופרוטטות נמי איירי דהאחריות על המלוה ודלא כמהרי"ט וצ"ע].
והגרע"א בסי' נ"ב הביא תשובת מהרי"ט בפוסק על הגדיש בעיר הזול לקבל בעיר היוקר בפחות מהשער כך וכך, והפירות גמורין, והשיב מהרי"ט דזה שרי וסמך לזה להא דפרוטטות, והיינו נמי הא דר"נ ס"ג ב', והנה לא הביא מהרי"ט הא דפוסקין על הגדיש דהתם אינו רשאי באמת להתנות בפחות משער של זמן הפרעון, אם יוזלו הפירות, אלא בפירות גמורין גם זה שרי, והגרע"א דקדק למה לא הביאו תו' ס"ד ב' ראיה דפוסקין על הגדיש היינו אפי' באחריות דמוכר מהא דפרוטטות, וי"ל דזה דבר מוחלט שאם אינו חייב ליתן לו פירות אלו, אין שייך כאן אחריות על הלוקח, ואין דברי התוס' אלא לפרש אם הא דפוסקין על הגדיש איירי בחייב ליתן לו משלו או דאיירי דרשאי ליתן לו פירות אחרים, ובנידון מהרי"ט נמי סתמא רשאי ליתן לו צמר אחר.
ב) ע"ג א' תוד"ה החמרים, אלא נראה דאחריות הדרך בחזרתם כו' היה על בעה"ב, הגרע"א ז"ל שם הק' למה לא היו יכולין להתנות שהפסיקה תהא במקום הזול אחר שיקנו התבואה, והלא מעמידין מלוה ע"ג פירות בזמן שיש לו כדאמר לעיל ס"ג א', ומותר לקבל בזמן היוקר ומ"ל בזמן היוקר ומ"ל במקום היוקר, ואין לומר כיון דהדבר קבוע שבמקום המקבל הוא ביוקר הו"ל כמוזיל דהרי גם הזול בזמן אסיפה והיוקר בטבת ג"כ קבוע ושרי, והגרע"א צדד דבאמת כל שאין הלוקח חייב לקבל עד הזמן שקבעו מקרי מוזיל גבי' כיון שהיוקר לאחר זמן שכיח, והלכך כשמעמידין על המלוה אסור לקבוע על זמן היוקר ועל מקום היוקר דכיון דמעמידין על המלוה אסור להוזיל אף כשהמקח גמור וזה מקרי מוזיל, ולמד מזה דגם פוסק על שער שבשוק או פוסק על הגדיש בזמן שאין המקח גמור דאסור להוזיל אסור לפסוק על זמן היוקר או על מקום היוקר, ואמנם כשהמקח גמור דמותר להוזיל מותר גם לפסוק שיתן לו במקום היוקר, ולא נראה כן מדברי תו' ס"ד ב' דכתבו לפרש הא דמשמע ע"ג ב' ברבנן דיהבי זוזי אחמרא בתשרי כו' דהלוקח צריך לקבל אחריות קלקול איירי שהמוכר צריך ליתן לו דוקא מיינו, והתם פסקו לקבל בטבת ואין המוכר יכול ליתנם מקדם מ"מ אם יכול למכור יינו וליתנם יין אחר מותר בלא קבלת אחריות קלקול, [שו"ר בש"מ ע"ג ב' בשם ריטב"א ובשם תלמיד הר"ף כתבו באמת לחלק בין הזמן לטובת המוכר ובין קביעות הזמן לטובת הלוקח, ולפ"ז קביעות מקום היוקר לטובת הלוקח אסור אפי' יש לו, כל שאחריות קלקול על המוכר וגם זולא על המוכר, מיהו אפשר שאין דבריהם אלא במקום שאינו יכול ליתנו אחרים אבל במקום שיכול ליתנו פירות אחרים לא שייך קבלת הפסד על לוקח, וי"ל לדבריהם דפוסקין על הגדיש אינו יכול ליתנו אחרים], ומ"מ יש מקום לומר דפסיקה שצריך ליתן לו במקום היוקר דוקא גרע טפי, ואמנם ראית הגרע"א אינו אלא דבהלואה אסור, ואפשר דפסיקה בשעת הלואה שיתן לו פירות במקום היוקר כשער של מקום הזול גרע טפי, אבל בפוסק על שער שבשוק או על הגדיש י"ל דמותר לפסוק אף ליתן במקום היוקר כשער שפסק, ועוד נראה דבהא דהחמרין הפסיקה ליתן דוקא מאותה התבואה שלקח בשבילו, ובזה אם לא יקבל הלוקח אחריות אסור כיון דמוזיל גבי'.
ומש"כ הגרע"א דעת רמב"ן דמעמיד על המלוה רשאי להוזיל והוא ממש"כ נ"י בשם רמב"ן דמעמידין מלוה על הפירות הוא אף בלא יצא השער דאוזולי מוזיל גבי' ונפסק בשו"ע סימן קס"ג ס"א, ונראה דר"ל דאף שאין כאן שער הנמשך ועתיד להתיקר מ"מ אין כאן איסור שאין כאן זולא ניכרת אבל זולא ניכרת ודאי אסור אף אם המקח כבר גמור וכ"כ בגליון יד אברהם ביו"ד שם.
ולהאמור עובדא דמהרי"ט יכול להתנות שיתן לו במקום היוקר בפחות, ושלא יהי' בפחות ממקום הזול אף אם אחריות המעות על המוכר ופוסק עמו שתחול הפסיקה במקום הזול כשיקנה הסחורה, ע"מ ליתן לו במקום היוקר, ואם אחריות המעות על הלוקח יכול להתנות שתחול הפסיקה במקום הזול קדם שיקנה, וצריך שיתנה שיכול ליתן לו סחורה אחרת שאם חייב ליתן לו סחורה שקנה עכשו דוקא, אז צריך הלוקח לקבל אחריות קלקול, כיון שמוזיל גבי' וגם אין הלוקח מקבל זולא.
ג) ס"ד א' תוד"ה אי, ואי לא משך כו' כי לא אתני יכול לחזור כו', נראה דאין כונתם דבלא משך ניחא טפי ממשך, דבלא משך נמי יש להקשות אי תקפה אין כאן רבית, ואי לא תקפה אין כאן הלואה אלא הלוקח שלו הוא נוטל כיון שאין המוכר מקבל מי שפרע, אלא כוונתם מפני שסוף דבריהם במחשבתם תחלה דאע"ג דיש כאן ממ"נ מ"מ אסרו חכמים, אבל לא אסרו חכמים אלא במקום שהמקח מתבטל מחמת תנאו, אבל אם המקח מתבטל מצד עיקר הדין לא אסרו חכמים כדאמרו ע"ג ב' מעיקרא חלא חלא וכדין פוסק על הגדיש דאין הלוקח מקבל זולא, ואין אחריות הפסד על הלוקח, וכמו שפירשו בסוף דבריהם, והלכך אם אין כאן משיכה אלא מעות אם באמת יכול לחזור בלא מי שפרע אין צריך לקבל זולא ולא חשיב קרוב לשכר ורחוק מהפסד כיון דהרחק מהפסד לא גרם בתנאו אלא מעיקר הדין וכמו דא"צ לקבל חימוץ, והיינו דהקדימו להקשות ואי שלא משך כי לא אתני יכול לחזור ר"ל וקשה טפי למה קרי לי' רחוק מהפסד ותירצו די"ל דאיירי במשך, א"נ באמת יש כאן מי שפרע, וא"כ איירי אפי' בקנין כסף, ולהאמור גם לתירוץ בתרא הדין כן גם במשך, ונטינו בזה מדברי הגרע"א ז"ל שכתב דלתירוץ הב' במשך מותר אף בלא קיבל זולא.
בתשובת רעק"א שם הביא דברי מהרי"ט כיון דקנו מידו וא"י לחזור כו' אין כאן הלואה, והגרע"א חלק עליו דבטוש"ע פסקו כתירוץ א' בתוס' דגם במשך אסור, ולמש"כ לעיל גם לתירוץ ב' אסור גם במשך, ואמנם בקנו מידו גרע טפי דלא שייך קנין אלא להקנות זה שבידו, וא"כ אינו יכול ליתן לו צמר אחר, ובזה אסור לפסוק אלא א"כ הלוקח מקבל או זולא או אחריות קלקול והיינו דינא דאביי ס"ד א', ותימא שהגרע"א ז"ל מסיק בפשיטות דהיכי דאחריות המעות על הלוקח מותר להוזיל דהפסיקה הויא אחר שקנה, ולא הזכיר מרן ז"ל תנאי זה שיכול ליתן לו צמר אחר, אבל בלא"ה אסור.
נראה דפוסק על הגדיש רשאי ליתנו פירות אחרים וכמש"כ תו' ס"ד ב' וקצת משמע כן בתוספתא פ"ו שהובא בנ"י דתניא שאם נגנבו או שאבדו ופחתו והותירו חייב המוכר להעמיד לו והיינו פירות וכמש"כ הנ"י וכיון שהוא חייב להעמיד לו פירות מן השוק מסתברא דהמקח חייל גם על פירות מן השוק שיכול ליתן לו אף שיש לו משלו, [והא דתניא הותירו צ"ע פירושו] ונראה דגם הריטב"א ע"ג ב' [הובא לעיל] נמי ס"ל כן ומ"מ דעתו ז"ל לפי מה שפירש הגמ' שם, דאם קובע זמן לקבלת המקח בשביל שיהא המקח באחריות המוכר עד הזמן אסור אם לא שיקבל הלוקח זולא, ופירש מימרא דאביי ס"ד א' בהכי, וכל פוסקין על הגדיש רשות ביד המוכר ליתן מיד, ולכך פוסקין על שער הגבוה ומותר, ומסקינן בגמ' דקביעות זמן עד טבת לענין חימוץ מותר דמעיקרא חלא חלא, ובהא דאביי אסור דאיירי דהזמן אחר טבת ואפשר דהיה מעיקרא חמרא, ולכך בעינן קבלת זולא של לוקח, אבל עד טבת לא בעינן קבלת זולא, [ומצי המוכר ליתן לו מיד ולקבל אחריות חימוץ עד טבת אבל לא שאר אונסין] ולולא טעם מעיקרא חלא חלא לא היה מהני קבלת זולא מפני דעד טבת זולא לא שכיח [בריטב"א איתא יוקרא אבל הכונה ענין יוקרא וזולא] וכתב עוד הריטב"א דלכך מהני בהא דאביי קבלת זולא ובהא דרבנן יהבי זוזי כו' לא מהני זולא [הדבר אינו מפורש בגמ' דלא מהני זולא אלא ניחא להו לפרש סתימת הגמ' מדלא הזכירו שפסקו על שער הגבוה דאף בלא פסקו על שער הגבוה ראוי לאסור] משום דבהא דאביי אי תקפה מחזיר לו מעותיו, ובהא דרבנן היה המוכר מתחייב להעמיד יין שוב ובשער שפסק אף שהמוכר לוקחן ביוקר.
ד) דינים העולים לפי דעת זו, פוסקין על הגדיש ופוסק כשער הגבוה, בזמן שהמוכר רשאי ליתן לו מיד, אבל אם פסקו שלא לקבל עד זמן ידוע אסור, ואם לא פסק כשער הגבוה, אם זולא שכיחא מותר לתירוץ א', ולתירוץ ב', יש חילוק בין פסקו שאם יאבד יחזור לו דמיו לפסקו שיקנה מן השוק, דבראשון מותר ובאחרון אסור, ואין חילוק בין קבעו על חבית זו ובין פסקו על פירות סתם ואינו חייב ליקח לו פירות מן השוק דביכול הלוקח ליתן לו מיד א"צ הלוקח לקבל זולא, אפי' קבעו המקח על פירות אלו.
וקבלת המוכר אחריות של חימוץ יין מותר אף בפוסק כשער הגבוה, אף בזמן שפסקו בתשרי ע"מ שלא לקבל עד טבת, ואם פסקו לאחר טבת תלוי בפלוגתת הפוסקים אי טבת שבגמ' דוקא ובריטב"א משמע דטבת דוקא, ובתו' ס"ד א' פירשו דלאו דוקא.
ובנ"י כתב לחלק בין הא דאביי ס"ד א' לפוסק על הגדיש, דבפוסק על הגדיש אם נפסד גדישו חייב להעמיד לו פירות כדתניא בתוספתא, וא"כ לעולם לא יבא לידי הלואה והלכך מותר לפסוק כשער הגבוה, אבל בהא דאביי אי תקפה מחזיר לו מעותיו אשתכח דמעות הוו הלואה, ובשביל הלואה זו פסק לו זכיות של ריוח יוקרא, והצילו מהפסד זולא, אע"ג דבזמן דתקפה לא הרויח כלום, ואם לא תקפה אין כאן הלואה מ"מ כיון דאיכא צד הלואה וצד ריוח אסרו חכמים, ואמנם הא דיהבי בגמ' טעמא דמעיקרא חלא חלא, צ"ל דהתם נמי איירי שצריך ליתן לו מיינו דוקא וכמש"כ תוס' ובכלל זה שאם נאבד כל יינו אינו חייב להעמיד לו יין אלא להחזיר לו מעותיו, והלכך צריך טעם מעיקרא חלא חלא, אבל טעם זה מתיר אף באחריות זולא על המוכר, וא"כ צ"ל דההיא דאביי לא איירי בהחמיץ קדם טבת, או דאיירי בקלקול טעמו ואינו חומץ גמור וכמש"כ תו' ואפשר דכונת נ"י כמש"כ תו' דבמיחד חבית והמוכר מקבל אחריות חימוץ אסור דכיון דמיחד דין הוא דמפסיד לוקח, אבל בלא יחד שפיר י"ל דשל מוכר החמיץ.
והטור סי' קע"ג כתב דמותר לפסוק על היין בתשרי ולקבלם בניסן, וכן מותר לפסוק על חבית ידועה והלוקח יקבל זולא והדברים סתומים ויש כאן כמה פרטים, לדעת תו' יש חילוק אם המוכר רשאי ליתן לו יין מן השוק אז מותר לפסוק כשער הגבוה, ואין הלוקח צריך לקבל אחריות בין של גנבה בין של חימוץ בין של תקיפה ואם פסקו שאינו יכול ליתנו יין מן השוק, אז צריך הלוקח לקבל הפסד בחד צד או זולא או גנבה ושאר הפסד זולת חימוץ דמעיקרא חלא חלא, והיינו נמי טעמא דבפוסק על חבית ידועה צריך לקבל זולא, ואפשר לפרש דברי הטור כן דרישא בפוסק על היין סתם ואז סתמא יכול ליתן לו יין מן השוק, ולכך א"צ לקבל הלוקח זולא, וכל אחריות אבדה על המוכר וכדין פוסקין על הגדיש, ודין זה אמת, אלא שהטור השמיט דין התנה שצריך ליתן לו דוקא יינו, ומ"מ מותר למוכר לקבל אחריות חימוץ משום דמעיקרא חלא חלא, ואפשר דזה משתנה לפי הארצות ואין אנו בקיאין בזה לכן השמיטו ולכך נקט ניסן למען נדע שאין כונתו לגמ' ע"ג ב' אלא פסיקא סתמא על היין, וכן מוכרח בדבריו ז"ל שאין כונתו אהא דרבנן דיהבי זוזי, שהרי התם לא התירו אלא קבלת המוכר אחריות חימוץ, והטור כתב כל אחריות על המוכר, ואמנם כשהעתיק דינא דאביי כתב דהלוקח צריך לקבל זולא כיון דאינו מקבל חימוץ, היינו כיון דלוקח חבית ידועה לא הותר בלא קבלת זולא אף אם יקבל שאר הפסדים כיון דאינו מקבל חימוץ משום דלדידן יש להחמיר גם חימוץ שאין אנו בקיאין ביינות שלנו לומר עליהן מעיקרא חלא חלא, ולכך לא חילק בין מקבל קדם טבת למקבל אחר טבת, ועדיין לא נתישב דבחו"מ סי' ר"ל כתב רבנו דבקנקנים דמוכר המקח בטל וה"נ בקנקנים דמוכר קיימינן.
ודברי הדרישה תמוהים שפי' טעם הטור ברישא משום דמעיקרא חלא חלא, ולפיכך א"צ לקבל הלוקח זולא, ובסיפא משום דמיחד צריך לקבל זולא, וזה לא יתכן דבאינו מיחד פוסקין כשער הגבוה אף במוכר מקבל אחריות של כל הפסדים וכדין פוסקין על הגדיש, ולא הוי צריך לטעם דמעיקרא חלא, וע"כ ההיא דע"ג ב' במיחד וכמש"כ לעיל וטעם מעיקרא חלא חלא מתיר אף במיחד וכמש"כ תו', וההיא דאביי בליכא טעמא מעיקרא חלא חלא וכמש"כ תו'.
ולשון הג"א ודוקא שנמצא חומץ אחר טבת אבל כו' [אינו] חייב [ר"ל כיון דאינו חייב לקבל חומץ אף בלא התנה, א"צ לקבל זולא דלא שייך כאן רבית].
ה) שם מיהו אין חייב לפרוע לו יין כו' [כונתם דעד השתא קיימינן במיחד את החבית, והלכך בעינן קבלת זולא, ומ"מ אם החמיץ עד טבת יש כאן טענת מעיקרא חלא חלא, והלכך אם פסק לקבלו עד טבת מותר בלא זולא, והיינו דפירשו דאם החמיץ מחזיר לו מעותיו ומשום דקיימינן במיחד ואינו מתחייב לקנות לו יין מן השוק].
שם מיהו אם לא נתקלקל כו' כי אם תקיף מעט כו' ואי לא קביל עלי' אפי' זולא הוי אסור, מבואר דבמקום דא"צ להתנות רשאי להטיל זולא על המוכר וכ"ה לשון התו' בסוגין ובגמ' ב"ב צ"ז ב' ד"ה ואם, דבזמן שהוא מקח טעות בלא תנאי לא שייך רבית.
שם ומיהו לק' גבי פוסק עמו כשער הגבוה כו', ר"ל מבואר דאע"ג דזולא על המוכר ואחריות הפסד על המוכר מותר, ולזה תירצו כיון שאין מזומן מה שיש לו ליתן לא אכפת לן במה שאחריות הפסד על המוכר דמאן לימא לן דשל לוקח נפסד.
שם ואפי' לאחר טבת אי הוי בקנקנים דמוכר כו', ולדידי' לא הוי איסור אלא בשביל שהתנה עמו לשלם יין טוב כי לא קביל עלי' זולא, ר"ל לרחב"י ב"ב צ"ח א', דאפי' בקנקנים דמוכר פסידא דלוקח אחר טבת מש"ל דינא דאביי לאחר טבת אף בקנקנים דמוכר, אבל לריב"ח שם דבקנקנים דמוכר אף לאחר טבת פסידא דמוכר אי אמר לו דצריך להשהותן, אם כן הכא דיהיב ד' זוזא אחביתא ואמר דיקבלה לאחר זמן הו"ל כאמר למקפה, ובטל מקחו אם החמיצה בלא תנאי, ואם כן מותר אף אם לא קיבל הלוקח זולא, ולא מש"ל דינא דאביי אלא בהתנה שלא יקבל יין הנמכר בחנות, וזה אין הקנקן גורם אלא אפילו יין יפה בתחלתו יכול להיות שיתקלקל קלקול זה, וכיון שהקלקול הוא מאורע שנולד מן הדין הוא פסידא דלוקח, וכי מקבל עלי' מוכר הפסד זה הוא אצל הלוקח קרוב לשכר ורחוק להפסד והלכך צריך לקבל זולא, ומש"כ בס' ת"ש אינו מובן, וכן מש"כ ט"ז יו"ד סי' קע"ג ס"ק י"ח שאין קו' תו' ס"ד א' אלא למה צריך להתנות אבל אין כאן שינוי דין אינו מובן דודאי יש כאן נפקותא לדינא דבמקום דהמקח בטל בלא תנאי אלא מחמת שהיין מתחלתו, אין איסור רבית וכמש"כ לעיל.
ו) ס"ד א' תוד"ה ואי, וא"ת מה צריך לק' טעמא דמעיקרא חלא חלא תיפוק לי' כו', אע"ג די"ל דהתם איירי דלא קיבלו רבנן עליהו זולא, משמע להו דאפי' קיבלו עליהו זולא בעי למיסר מדלא הזכירו בגמ' דלא קבלו עליהו זולא, וכמבואר בלשון הריטב"א ע"ג ב' המובא בש"מ וכמש"כ לעיל, ודוקא בפוסק על יינו דוקא מהני טעם שכיח למיסר אף בקיבל עליו זולא אבל אם יכול ליתן לו יין מן השוק אף בשכיח מותר אף בלא קיבל זולא ופוסקין על היין וכמש"כ ריטב"א שם דאין כאן רבית דלא יין זה שהחמיץ לקח, והיינו דפי' תו' ס"ד ב' דההיא דרבנן ע"ג ב' פסקו על יינו של בעה"ב, ומ"מ למאי דמסיק טעמא דמעיקרא חלא חלא, אף בפוסקין על שער הגבוה מותר וכמש"כ לעיל.
ש"ך סי' קע"ג ס"ק כ"ד פי' דברי הטור ברישא דפוסק על היין סתם איירי ג"כ בקיבל עלי' זולא דוקא, וצ"ל דאיירי דפסק על יינו דוקא, ומ"מ אם יש כאן טעם מעיקרא חלא חלא אף כה"ג מותר בלא זולא, ומש"כ הש"ך לפרש כשער הגבוה דר"ל דפוסק כשער שבדרך הרגיל הוא זול, והיינו שפוסק כשער של יום פלוני שרגיל להיות בזול אבל מקבל שער ההוא אף אם יהי' ביוקר וא"כ מתפרש המשנה פוסק על הגדיש כשער של עכשו אשר לפי הרגיל יתיקר, וכן פוסק בזמן היוקר וקובע מקחו כפי שיהי' השער בזמן שיקח מקחו שהוא זמן הזול ברוב השנים, לא משמע כן בהג"א וכמש"כ לעיל אלא שער הגבוה שפוסק הוא שמתנה אם יתיקר יהי' כשער של עכשו, ואם יוזל יהי' כשער הזול.
ז) ע"ג ב' אינהו נמי אחמרא קא יהבי כו', איירי בקנקנים דמוכר, ולכאורה אתיא כריב"ח ב"ב צ"ח א' דהא דתנן שם המוכר יין לחברו והחמיץ אינו חייב באחריותו היינו בכליו של לוקח אבל בכליו של מוכר אומר לו הא חמרך והא קנקנך, אבל לרחב"י דאמר שם חמרא מזלא דמרי' גרים, א"כ י"ל דהשתא הוא דאחמיץ, אבל מדלא הזכירו כאן בגמ' הא דריב"ח משמע דהכא שרי לכו"ע והיינו טעמא כיון דהתנו בהדיא דאחריות על המוכר א"כ ע"כ מזלא דמוכר גרם ומודה בה רחב"י אע"ג דאם היה מזל דלוקח גרם היה בטל התנאי כיון דהוא רבית מ"מ השתא שפיר שרינן למפסק הכי דכיון דשרינן לי' לא יחמיץ לעולם משום מזלא דלוקח, והן הנה דברי התו' ס"ד א' דכתבו דהכא שרי אף לרחב"י משום שהתנה, ולמדו מסוגין מדלא הביאו פלוגתת ריב"ח ורחב"י, ועוד דבחד לישנא ב"ב שם א"ל ר"ה לר"א משמיה דר"כ דלא כריב"ח, ומשמע דר"א קיבלו ואיך אמר כאן ר"א כריב"ח, אלא משמע דסוגין לכו"ע, וזו כונת תו' שם שסיימו ובסוף פרקין נמי כו'.
והנה התו' כתבו דההיא דריב"ח בכל השנה כולה שהרי לא הזכירו בגמ' בב"ב זמן לזה, ויש לעי' לפ"ז הא דאמרו בגמ' ההיא שעתא הוא דקמבחרי, הלא לריב"ח אם יחמיץ היין אח"כ בקנקנים דמוכר יהי' פסידא דמוכר, ואם זה שלא החמיץ עד טבת הוא נחלט ליין טוב, ואף אם יחמיץ אחר טבת בקנקנים דמוכר אין האחריות על המוכר ניחא, אבל לפ"ז סוגיא דב"ב דוקא עד טבת ול"מ כן וכמש"כ תו'.