סימן ע עריכה
א) קדושין ו' ב' רבית מעליא הוא כו', עי' ריטב"א ולכאורה משמע מדבריו ז"ל דאם קדש בזוז של רבית הוי קדושין אי מקדש במלוה מקודשת, אבל אי אפשר לומר כן דודאי אין הרבית חשיב חוב דרחמנא אפקרי' ואין הלוה חייב כלום ואין חוב דבר בעין שיקנה המלוה אלא אם הלוה חייב לו קונה שיעבוד חוב אבל אם התורה פטרתו ללוה אין כאן חוב, והמקדש במלוה לאחר שביעית ודאי אינה מקודשת, תדע שהרי עיקר ראית ריטב"א מהא דיורשים אין חייבין להחזיר, והרי אין היורשים גובין רבית מן הלוה ואי נימא שאין חילוק בין גבה ללא גבה והמלוה כבר קנה חוב ויכול לקדש בו אשה א"כ ממונו הוא גם להורישו לבניו לקדש בו אשה, וא"כ בדין הוא שיורשיו גובין את הרבית שהרי אין חייבין להחזיר רבית אביהן, וע"כ דלא מקרי השבה כל שלא גבו אלא השתא הוא דקא שקיל רבית, וא"כ שפיר י"ל שאין כאן חוב כלל, לכן נראה שאין כונת ריטב"א דחשיב חוב ובגמ' הכי קאמר רבית מעליא הוא וכיון דאמר אסור משום הערמת רבית לא איירי בהאי גונא, ודין הקדושין באמת תלוי בזה שאם אין כאן רק הערמת רבית חשיב ממון אבל אם הוא רבית מעליא אין כאן ממון, אלא דלא שייך להקשות אמאי מקודשת דלפום מאי דקרי לי' הערמת רבית שפיר מקודשת אלא דלא מתפרש הא דקרי לי' הערמת רבית, והא דאמר ועוד מלוה היא היינו אפי' אם אינו רבית גמור והיה קונה המלוה האי זוז אכתי מלוה היא, ולשון ריטב"א צריך לפרש דפי' פרכת הגמ' רבית מעליא היינו אפי' אי לא הוי מלוה שנתנה לו הזוז וחזר וקדשה בו לא שייך לומר הערמת רבית דרבית מעליא הוא, אבל שפיר מתקדשת, ועוד מלוה היא הלא לישנא דאביי מבואר שעדיין לא נתנה הזוז ויש כאן משום מקדש במלוה אפי' אם לא היה כאן רבית מעליא, וכן מתפרש בעלמא היכי דפריך ב' פרכות שכל חדא מתקימת אף אם לא תתקיים חברתא, אף שאין זה כללא מ"מ היכי דאפשר מפרשינן כן, ונוח לן לדחוק קצת בלשון ריטב"א כדי להעמיד הענין בתיקון, וגם עיקר דברי ריטב"א מורין כן שאם היה דעתו לחדש דרבית חשיב חוב לא היה סותם הדברים וכל מה שכתב אינו אלא לאחר שכבר קנה הרבית במשיכה, וכן בסוף דבריו כתב ועוד מלוה היא כלומר כיון דאכתי לא פרעתי' כו' ואי עד השתא קיימינן אפי' אם כבר גבה הזוז מתפרש לישנא שפיר, אבל אי עד השתא נמי קיימינן במלוה כל דברי ריטב"א כאן למותר, דפירוש מלוה פשוט, וכ"ז דלא כהא"מ סי' כ"ח.
ב) במל"מ פ"ח מה' מלוה הט"ו כ' דאם נתן לו בתחלה חפץ ברבית ולא היה מקדם פסיקה בדמים צריך להחזיר החפץ ונראה טעמו דאע"ג דקנה הלה בחפץ וכמש"כ ריטב"א מ"מ מדין עשה דהשבת רבית צריך להחזיר החפץ עצמו שהרי גם הנאה זו שיש לו החפץ שחפץ בו יותר מבדמיו באיסורא רבית מטי לידי' משא"כ בקצץ דמים ואח"כ נתן לו חפץ בדמיו, האי הנאת חפץ לא מטי לי' באגר נטר, ולישנא דגמ' ב"מ ס"ה א' האי מאן דמסיק ד' זוזי דרביתא בחברי' ויהיב לי' גלימא בגויהו ולמה האריך כל כך לימא האי מאן דיהיב גלימא לחברי' ברביתא אלא הכא מודה אביי, ומש"כ המל"מ שהרי הלוקח לא קנאו והמוכר לא מכרו ר"ל שאין כאן מכר חוץ נתינת הרבית אלא נתינת הרבית, וכן אם הוזל החפץ שאם היה מתחלה קציצה בדמים ד' זוזי ונתן לו החפץ בד' זוזי ועכשו החפץ בג' זוזי צריך להחזיר ד' אבל כשלא היה קציצה ונותן החפץ לרבית לא נחתינן בשומא ומחזיר החפץ שהוזל, ונראה דאין דברי המל"מ אלא בחפץ אבל נתן לו מעות א"צ להחזיר אותן מעות דוקא שאין הנאתו באותן מעות יותר מאחריני, ובשער המלך פ"ה מה"א הט"ו וכן בא"מ סי' כ"ח דחו דברי המנ"מ ולמש"כ דברי המל"מ מבוארין.
ואם קדש האשה בחפץ שנטל ממנה ברבית לדעת המל"מ אינה מקודשת דיכולה לומר דידי שקלי ואף לדעת ריטב"א וכ"כ ב"ש סי' כ"ח ס"ק כ"ו, ואם אמרה הן י"ל דמקודשת אף לדעת פוסקים דלא מהני מחילה ברבית הכא הוי כמוכרת לו החפץ והוא ישלם לה ומיהו לדעת פוסקים דקדשה בגזל דידה מקודשת וא"צ לשלם לה גזילתה יש לעי' ואפשר דהכא מקודשת, ואם קדש אשה בחפץ של רבית שלקח מעלמא אפשר כיון דחייב להשיב אע"ג דקנה אותו מ"מ אינו שלו לקדש בו את האשה וצ"ע.
כ' הב"ח סי' כ"ח דלדעת ר"ת בתו' קדושין ו' ב' דמקדש אשה בהרוחת זמן הוי ר"ק אינה מקודשת, ונראה דהכא מקודשת לכו"ע דהרוחת זמן חשיב ממון ומקדשין בו אע"ג שהוא באיסור, וכן אם לקח שדה בהרוחת זמן קנה אלא שחייב להחזיר, ומיהו בלקח שדה כיון שחייב להחזיר גופה י"ל דלא חשיבא שלו כלל, אבל בקדושין דלא שייך חזרה מקודשת.
ד) אה"ע סי' כ"ח ס"י וי"א דאינה מקודשת, מש"כ ב"ש ס"ק כ"ז כ"ח תמוה וכבר ביאר הגר"א שזה שיטת ר"ח והרמב"ם וזה גם דעת בעה"ע שהביא הטור ואפי' במחילת מלוה פליגי וס"ל דלא עדיף הנאה של מחילת מלוה ממעות מלוה, וסוגיא בהלוה לה בתחלה ומקדשה, ובתו' ב"מ מ"ו ב' ד"ה יש, כתבו לפרש שם בהנאת מחילת מלוה ולדעת הר"מ אי אפשר לפרש כן, אבל דעת הר"מ דבמכר קנה מלוה כמש"כ בפ"ה ופ"ז מה' מכירה, ועיי"ש במ"מ ולהאמור מוכח גם לדעת ר"ח ובעה"ע דמלוה קנה וצ"ע.
כ' הב"ח דגם במחל הרבית ואמר התקדשי בהנאת מחילת מלוה מקודשת לדעת ריטב"א ולמש"כ סק"א בזה לכו"ע אינה מקודשת, והא"מ מודה בזה דאין כאן הנאת מחילה כיון שאינו חייב לשלם בלא"ה.