סימן מט
עריכהא) יו"ד סי' קכ"ד סי"א כיצד היא הנגיעה כו' שיגע בידו, היינו בלא סיבה ידועה, ופעמים גם בסיבה ידועה, כמו האי לאו חמרא הוא לק' סי"ב, והוציא האתרוג מן היין לק' סי"ג, או שהניח ידו על חור הברזא לק' סי"ד, ובכל הני ברגלו מותר לדעת המקילים שהביא רמ"א, אבל שלא בכונה ידועה כתבנו לעיל סי' מ"ז סק"ז פלוגתת הרשב"א והרא"ש ולהרא"ש אסור בהנאה.
שם או בד"א שבידו, היינו ג"כ בלא כונה ידועה, או בהא דסי"ב י"ג י"ד, וכמש"כ לעיל שם ס"ק י"ג, ויש בזה פלוגתא דלדעת ר"ת מותר בהנאה וכמש"כ שם ס"ק י"א.
שם וישכשך, לעיל שם סק"ז וס"ק י"ב נתבאר דעת הראשונים ז"ל דכל תנועה קלה מקרי שכשוך וכל הכנסת ידו ביין יש לחוש לשכשוך, וזו כונת הש"ך סק"ך.
ש"ך ס"ק כ"א בין ששתה מן הכוס והחזיר ישראל כו', אינו מובן שאם החזיר ישראל לחבית מותר למכור חוץ מדמי יי"נ שבו.
יו"ד שם כל היין אסור בהנאה, זה כדעת הרא"ש דאם נצוק חיבור נאסר כל היין, וכ"ה בתו' חולין צ"ז א' ד"ה אמר, אבל לדעת הר"מ והרמב"ן לעיל סי' מ"ז סק"ה יכול למכור חוץ מדמי יי"נ שבו, [לדעת הר"מ נאסר כל היין שבמינקת, עי' סי' מ"ז סק"ה].
שם ובלבד שיפסוק הישראל כו', למה שסתם המחבר דמצץ במינקת נאסר כל היין, הכא צריך שיתחיל ישראל, וכ"כ הגרע"א בשם אחרונים ז"ל.
שם סי"ב עכו"מ שנכנס כו' ופשט ידו כשהוא מחפש כו', עי' לעיל סי' מ"ז סק"י לתמוה על ששינה הר"מ מן הגמ', דבגמ' איתא שהכניס ידו בכעסו בטענתו האי לאו חמרא הוא, ובזה התיר רבא בהנאה ומסקינן דאסור בהנאה, וי"ל דדוקא בזה התיר רבא דנגיעה גרועה היא דבכעסו טריד, וא"כ הו"ל להר"מ להביא העובדא כמו שהיא בגמ' וההיא הויא רבותא טפי אבל נגע בשעת חיפוש ושכשוך גם רבא מודה דאסור בהנאה, ויש סברא להיפוך דהתם משום כעסו רצה לנסכו משא"כ הכא, מיהו אם שכשך שאינו צורך החיפוש ודאי יש לאסור, אבל בעובדא דגמ' השכשוך הוא תוצאות כעסו לומר האי לאו חמרא הוא, ולמש"כ לעיל דכל הכנסת ידו יש בה שכשוך ה"נ אף בלא שכשוך יתירא אסור בהנאה שהרי אין כאן טרדא ולא דמי למדד ביד.
ב) סי"ג בהגה' ליטול משם דבר שנפל, כונת רמ"א דוקא בכה"ג אבל הכניס ידו בלא סיבה ידועה לא מהני תפישת ידו שכבר נאסר בהנאה בהכנסה, וזו דעת הפוסקים וכמש"כ סי' מ"ז סק"ז, ועיי"ש דלדעת הר"ן אם לא נקטוהו לידו מותר אם לא שראינו ששכשך בכונה, ולדעת תו' והרא"ש אם לא נקטוהו לידו אסור דיעבד.
הגרע"א בגליון הק' לשיטת הר"ן דמגע בלא שכשוך אוסר בהנאה מאי מהני נקיט לי' לידו דלא לנדנד, ותימא דלא אמר הר"ן דבמגע לחוד אוסר אלא דבכל מגע אית לן למימר דשכשך דאין שיעור לשכשוך וכמש"כ סי' מ"ז סק"ז, אבל נקיט לי' לידו מבטיח דלא שכשך, ונקיטא לי' לידו היינו תיכף ולא נח עדיין מטרדתו.
סי"ד חבית שנטלה ממנה הברזא כו', עי' ט"ז ונה"כ, ותוכן הדברים דהראשונים שאלו מ"ש ממדדו ביד לרבנן דר"נ דמותר בהנאה, וברא"ש תירץ דאין מדמין טרדות אלא מה שדימו בגמ' והצלה לא חשיבא טרדא, והראב"ד ס"ל דחשיבא טרדא ובליכא אחר באמת שרי בהנאה והכא איירי דהיה ישראל להציל וקדם נכרי זה ואיכא לחושדו שרצה לנגוע, והרמ"א בסכ"ג כתב להקל כהראב"ד, וא"כ גם בהכניס אצבעו יש להקל אם לא שהכנסת אצבעו מטיל חשד לכונת ניסוך, ודעת הש"ך דבהכי איירי כאן, והגרע"א כתב דהכא אין להקל כהראב"ד משום דאיכא צירוף דעת הרי"ף דגם מדד ביד אסור, אבל בסכ"ג אין נגיעה גמורה וכמש"כ ב"י, ומיהו כיון דאסרינן בהנאה וחשבינן הנחת ידו כשכשוך בכל היין לא גרע ממדד ביד, וכן מבואר בר"ן דלדעת הרי"ף אנח ידו חשיב כמדד ביד, וכמש"כ סי' מ"ז סק"ז.
שם וכן אם הוציא הברזא התחובה כו', אפי' לבקשת ישראל לדעת הרא"ש, ואפשר אף לדעת הראב"ד דלא חשיב כמדדו שאין כאן טרדא כלל, ואף שנוגע ע"י ד"א אסור בהנאה זולת לר"ת שהביא רמב"ן, [עי' סי' מ"ז ס"ק י"א].
שם אבל אם אינה עוברת כו' הוי כמו כחו ומה שנשאר בחבית מותר כו', בר"ן כתב דהרמב"ן למדו מהא דאמרינן סנהדרין ע"ז ב' דאשקיל עלי' בידקא דמיא בכח ראשון חייב וסיים והכא כולי' חמרא כח ראשון הוא, נראה דבאשקיל עלי' בדקא דמיא מים השניים הוו כח שני וכמו שפרש"י חולין ט"ז א' בגלגול שני של הגלגל, אבל הכא אם פותח הברזא לשפוך לפני עכו"מ כל היין שיוצא מקרי מנסך דלא בעינן בזה כח גברא, אלא כל שתחלת פעולתו הויא עבודה גם גרמא דידי' חשיבא עבודה והלכך כל היין היוצא אסור, ואם סתם הברזא באמצע, באנו למחלוקת אם יין הנאסר מחמת כחו אוסר ע"י נצוק, עי' סי' קכ"ה בש"ך סק"א, ועי' סי' מ"ז ס"ק י"ד דדעת הרמב"ן דיין שבפנים נאסר מחמת נצוק והכא לא נחית הרמב"ן לפלוגתא דהרמב"ן בחי' הביא דעת רש"י דמה שבפנים מותר בשתיה, והש"ך ז"ל כתב דהרמב"ן אסר כל היין משום נצוק, ולפי המבואר בחי' הרמב"ן והביאו הר"ן מבואר דכל היין שכתב הרמב"ן היינו אפי' היוצא בכח שני, ואם סתם הנקב יין שעד הנקב אסור לדעת הרמב"ן משום חיבור לנצוק, אבל מן הנקב ולמטה לדעת הפוסקים כר"פ נ"ט ב' דלמטה מן הנקב אינו חיבור ולא עדיף חיבור נצוק מחיבור אשבורן וכמש"כ סי' מ"ז סק"א, והש"ך ס"ק ל"ד לא כתב כן, וכן מש"כ הש"ך דיין שעד הנקב חשיב כחו וכ"מ לשון ב"י צ"ע דהא מה שבפנים מותר אף שבשעה שמטה את הכלי ננער כל היין לצאת מ"מ כשזוקף את הכלי מה שנשאר מותר.
סי"ז יש מי שאומר כו', עי' סי' מ"ז סק"י, ומש"כ הט"ז לסמוך על הרשב"א מחמת ראיתו, למש"כ שם ל"ק על האוסרין מהאי ברייתא.
סי"ח הגביה ולא שכשך ולא נגע מותר, היינו אפי' פתוח, ואע"ג דבנגע ביין אפי' ע"י קנה אסור אפי' לא ראינו ששכשך דכל נגיעה יש בה שכשוך, בכלי שאני וכל שאינו משכשך להדיא מותר.
ט"ז ס"ק י"ז הק' למה אסר הטור יין היוצא ע"י דריכה משום כחו של נכרי הלא הוא טריד בדריכה, ואם כונת הטור איסור שתיה וכדעת הרא"ש שהביא בסי' קכ"ה, לק"מ דהא טרדת דריכה לא עדיפא מטרדת מדידה דאסור בשתיה, ואמנם ע"כ כונת הטור למתלי' בפלוגתת הראשונים בתו' נ"ח ב' אי כחו אסור בהנאה [וכן הטור הביא דעת הרשב"א לאסור בהנאה] דלענין שתיה למה לי משום כחו תיפוק לי' משום נגיעה למ"א דכיון דהתחיל לימשך עושה יי"נ, ומש"כ ב"י דכונת הטור בדורך על הנסרים, למש"כ לעיל סי' מ"ז סק"ט הוי נגיעה ע"י ד"א [וכ"ה ברמב"ן בהא דאמר דאזיל מני' מני' דחשיב נגיעה אף שאין אוחז החבית בידו, ומוכיח מהא דשרינן בחמתו דמגע ע"י ד"א שלא בכונה שרי בשתיה] והוי כמדדו בקנה דאסור בשתיה, ולא יתכנו דברי הטור רק בהפיל קורה על ענבים שאין כאן נגיעה רק יש כאן משום כח נכרי על היין היוצא, ואם כונת הטור לאסור בהנאה לדעת האוסרין אז יש לשאול הא טריד בדריכה וליהוי כמדדו ביד וצ"ל דיין היוצא דחשיב כניסוך ממש החמירו טפי לאסור אף בהנאה וכמש"כ סי' מ"ז סק"ז, ואע"ג דהוא דורך ברגל וניסוך דרגל ל"ש ניסוך ה"מ לענין עבודת שכשוך אבל לענין כחו לא אכפת לן מה שדורך ברגל וכמש"כ לקמן סי' נ"א סק"ה.
ג) ש"ך סק"ן כתב דעת רי"ף ור"מ, דר"נ דסבר מדד ביד אסור בהנאה ס"ל דגם בסבור שהוא שמן אסור בהנאה וכן בנפל ונגע אסור בהנאה, וכנראה גם דעת הש"ך דמאן דאמר הכי לאו שפיר אמר דלמה לן לחלק את השוין דודאי לא נתכוין למגע כלל גרע טפי, ובנגע ע"י ד"א מחלקינן בזה דבלא נתכוין ליגע מותר אף בשתיה, ואיך ניקו ונימא דר"נ פליג בנפל לבור לאסור בהנאה, וכיון דלאו שפיר למימר הכי, איך ניחס דברים אלו לרי"ף ור"מ.
דעת ט"ז ס"ק י"ז דאם נוטל ונותן לתפוח למ"א בגת פתוחה מותר בהנאה כדין מדדו ביד, ודעת ש"ך ס"ק נ"א דזה לא חשיב טרדא והוי כשתה דאוסר בהנאה, מיהו צריך טעם לחלק בין מדדו והתיז את הצרעה ביד לנוטל ענבים ונותן לתפוח, ואפשר דלעולם חיישינן שמא נגע ולאו אדעתי' דישראל, וכן נראה בת"ה, ולפ"ז כל שעוסק בידיו לא מהני שמירה וחיישינן שנתערבה כאן נגיעה של ניסוך בלי צורך עבודה וישראל לא הרגיש והלכך צריך שמירה שלא יגע כלל בידיו, אבל ברגליו אין חוששין שמא יגע לשם ניסוך כיון שאין דרכן בכך לדעת הרא"ש, ולדעת הרשב"א אף אי חזינן דנגע מגע לבטלה אין חוששין שאין ניסוך ברגל, ולמדנו לפ"ז דלכו"ע אין חוששין לנגיעתו דרך מלאכתו משום נסך, שאין דרכו בכך והוא טרוד במלאכתו, ודברי הטור הם מהרשב"א וכן נראה בגמ' דמצרכינן ציירנא לידו אבל להניח לי' לעסוק בידיו לא סמכינן על שמירת ישראל, [והרמב"ן הביא תוספ' ירד לשלות החרצנים כו' מן הבור זה כו' ואמרו ימכר כולו כו', שמעינן דמקרי טרדא, והא דלא חיישינן שמא יפסוק ממלאכתו רגע ויגע לשם ניסוך משום שהוא עסוק במלאכתו תדיר אבל נטילת ענבים אינה תדירה וחיישינן שיגע לשם ניסוך].
ט"ז ס"ק י"ח מסיק לדעת הראב"ד והרשב"א דההיא עובדא דאשתקל ברזא ועובדא דפקעה חביתא לאורכה הטרדות שוות, אלא בההיא דר"פ היו מצילין וההיא דרפרם ב"פ לא היו מצילין, אבל שאר מקרים אין מדמין זה לזה, וכל זה הוא בהדיא בת"ה, ומבואר שם דחבית שפקעה צריכה הצלה מהירה יותר מאשתקל ברזא, ולכך לא שייך כל כך לומר שיש מצילין והוא בחזקת שעכו"מ לצורך הצלה קעביד, ולדעת הרא"ש צ"ל דבחבית שפקעה איכא טרדא טפי מאשתקל ברזא, וכ"כ בנה"כ, אבל מש"כ שמפורש בפוסקים צ"ע כונתו ז"ל.
הגרע"א ז"ל כתב דאי אפשר לפרש טעמא דרפרם ב"פ ס' ב' לדעת הרא"ש משום חסרון שכשוך כמו שפרש"י דהא הרא"ש ס"ל באנח ידי' אברזא חשיב שכשוך לאסור בהנאה, ויש לומר דהחזרת הקילוח חשיב טפי שכשוך מהידוק החצאים, ועי' לקמן סק"ד לשון הת"ה.
ש"ך סק"ע העתיק לשון ב"י ונראה דמיירי ביש קנה בנקב החבית כו', לשון הב"י אינו מובן דמרזב שהזכיר הכלבו ר"ל שחוטם יוצא מן החבית והיינו שפופרת חלולה והברזא בסוף השפופרת או בתחלתה סמוך לחבית, וכשפותחין הברזא היין יוצא מן החבית דרך השפופרת לחוץ וס"ל להראב"ד דיין שבתוך המרזב [היינו השפופרת] מפסיק בין יין שבחבית לקילוח שבחוץ ויין שבחבית מקרי נצוק בר נצוק והו"ל למרן ז"ל לכתוב דבריו בלשון פירוש על מרזב שהזכיר הכלבו אבל לשון הב"י דאז שייך לפלוגי כו' משמע דקנה לחוד ומרזב לחוד, ובלשון הכלבו נראה דיש ט"ס ותיבת "מתוקן" מיותר.
סכ"ג ואם לא נגע עכו"מ אלא בקילוח כו', הוא מלתא באפי נפשי' ולא קאי ארישא אלא הוא העתק דברי הכלבו שהביא ב"י, ויש לעי' בגשתא אם נגע בנצוק אם לא נאסר רק יין שבגשתא ומה שבחבית הוי נב"נ או לא, ובתו' נ"ו ב' כתבו דלכך יין שבגת נקרא נב"נ דנקבי גרגותנא הן מן הצד משמע דנקב שלמטה מחבר וחשיב חד נצוק, וקשה לקבוע גדר נב"נ, והראב"ד שכתב דהמרזב מפסיק משמע דאפי' יין שלמעלה מן המרזב חשיב נב"נ וצ"ע.
ד) ש"ך ס"ק נ"ו הביא דברי הרשב"א בת"ה דהא דאמרו ס' ב' עלה חי אסור דדמי לי' כיום איד היינו למיהב טעם דאפי' נפילה של סכנה דטריד טפי ואיכא למימר דגם בעליתו טרוד מ"מ אסור משום דדמי לי' כיום איד, אבל אונס נפילה בלא סכנה ודאי אסור משום עליתו דאינו טריד, [וצריך לחלק מכאן להא דהכניס ידו וסבור שהוא שמן ונודע לו שהוא יין קדם שהוציא דהתיר הרמ"א לעיל סי"ט], וברמב"ן מבואר דטעם דבגמ' דדמו עלי' כיום אידו הוא דוקא, ואמנם אין ראי' דפליג על הרשב"א דקושית הרמב"ן שם הוא על הרי"ף דלעולם נגיעת גופו ביין בכונת מגע אוסר בהנאה אף שכונתו לצורך חפצו כמו מדדו ביד או שתה א"כ דין הוא שיהא אוסר בעליתו מן הבור דהרי השתא נוגע בגופו ביין נגיעה רצויה לו ולמה לן טעם דדמי לי' כאיד, [שזה טעם לומר דאע"ג דהוא טרוד יש לאסור], וזו קושיא אף לדעת רשב"א, ותירץ דכיון דתחלת הנגיעה באונס שלא בכונת נגיעה אינה אוסרת כל זמן שלא כיון לשכשך ולנסך.
לדעת הטור וש"פ לעיל סי' מ"ז ס"ק י"א, דהכניס קנה בלא סיבה ידועה אסור בהנאה, נראה דאם יש קנה ביין והוציאו לסיבה ידועה חשיב כמדדו, ואמנם אחרי שאין לדמות הטרדות כל שאין הטרדא מוחלטת חוששין שמא שכשך, וזה מפורש לעיל סי"ט, בהוציא את הברזא, והרמב"ן הק' לדעת הרי"ף דמדדו ביד אסור בהנאה למה בההיא דנפל אתרוגא לא נאסר בהכנסת ידו אף דאיכא טרדא, ותירץ דנתכוין לחטוף את האתרוג עצמו באויר או לאחר שמקצתו ביין ומקצתו חוץ ליין, והוי נגיעתו ביין שלא בכונה, ור"ל דאילו באמת תקף את האתרוג בשעה שמקצתו ביין ומקצתו חוץ ליין לא היה היין נאסר ולא חיישינן דלמא שכשך את היין באתרוג שבידו ודין הוא שנאסר היין בהנאה כיון שהוא טרוד בהצלה וכדין מדדו ביד, אבל בשתיה ודאי אסור כדין מדדו ביד, וכבר פי' זה הריב"ש סי' ש"י.
ש"ך ס"ק נ"ז הביא דברי ריב"ש להסתפק בקדם הקנה ביין ובא עכו"מ ואחזו אי מקרי נגיעה למיסר בשתיה, ור"ל בידוע קמן דלא שכשך ואין כאן איסור הנאה, אבל בשתיה דעת רש"י דנאסר אפי' בלא שכשוך ואפי' נגיעה ע"י ד"א, ויש לדון בזה אי מקרי נגיעה, כיון שהקנה קדם, ומיהו בכלי שאוחז והיין בתוכו אינו נאסר אפי' בשתיה ולא מקרי נגיעה ע"י ד"א, ואפי' בקשקש היין בתוך הכלי נחלקו הפוסקים וכמש"כ לעיל.
בדמ"ר סכ"ג הק' בהניח ידו על הנקב אסור בהנאה הא אין כאן שכשוך, ולאו קושיא היא דהאוסרין מפרשין דבהנחת ידו לעולם איכא דחיפת הקלוח לפנים וזה חשיב שכשוך וכ"ה בלשון הת"ה שנשתכשך בחזרתו הקלוח, אבל ליכא למאן דסבר דנאסר בלא שכשוך וכדאמר נ"ט ב' נקטוהו לידו דלא לשכשך ואם אפשר לנסך בנגיעה אכתי ינסך בנגיעתו, וכן מש"כ בדין ברזא ארוכה, תמוה מאד דהיכי דאיכא שכשוך לא נסתפק ריב"ש דאוסר, ואם השכשוך בלא טרדא אוסר בהנאה ואם הוא בעסקו בדבר אחר אסור בשתיה, ואין נפקותא אם הקנה ביין מקדם או לא, ובזה א"צ הגבהת הכלי לכו"ע, וכמש"כ סי' מ"ז ס"ק י"א, ופלוגתת הפוסקים בלא נגע ביין לא ביד ולא בד"א, אלא מנענע הכלי עצמו ובזה נחלקו אי חשיב שכשוך ואי בעינן הגבהת הכלי, ודברי הט"ז ס"ק כ"א ודברי הגרע"א בגליון תמוהים, דנקטו בפשיטות דריב"ש שדן בקנה קדם הוא אפי' בשכשך בקנה, וזה אי אפשר כדמוכח מברזא ארוכה שכתבו הראשונים, וגם אין זו סברא כלל דהרי השכשוך הוא מעשה מחודשת ומה חסרון יש בזה שהקנה מקדם, וכ"כ הריב"ש שם בפשיטות שאם תקף את האתרוג קדם שנשתקע היה אסור בשתיה ומותר בהנאה כדין נגע ע"י ד"א, אע"ג דקדם נגיעת אתרוג ביין לנגיעת עכו"מ באתרוג, ומבואר דהא דמתיר בקנה קדם היינו שאחז הקנה ולא הוציאו אבל הוציאו אי אפשר בלא שכשוך ואסור בשתיה, ומה שהביא ריב"ש נגיעת כלי אינו אלא למשל בעלמא אבל הנידון בהוצאת האדם עיקרו משום דאדם אינו כחפץ ואינו נטפל לאחרים וכמש"כ ריב"ש שם, וכשהזכיר נגיעת כלי הזכיר נגיעת קנה אבל אינו ענין לעיקר הנידון, והש"ך כתב דקנה קדם לדידן שרי בשתיה בלא הפ"מ, והיינו בלא הוציאו ולא שכשך.
ש"ך ס"ק נ"ח, הביא דברי העט"ז דבחבית שנסדקה אף באיכא ישראל להציל שרי והשיג עליו דבת"ה מבואר דגם בזה אם יש ישראל להציל אסור בהנאה ואמנם מבואר ברשב"א שם דבנסדקה צריכה הצלה מהירה, וסתם הוא שבא להציל, רק באופן מיוחד אפשר שניכר שהעכו"מ מיהר שלא כהוגן, ואפשר דזו כונת העט"ז.
ה) סכ"ד בהגה' ובזה"ז כו' ולכן כו', הרמ"א הזכיר ב' דברים להקל בזה"ז, א. נגע ע"י ד"א אע"ג דמכוין ליגע כאינו מכוין חשיב כיון דלאו בר נסוך הוא, ואע"ג דקיי"ל דנגע ע"י ד"א בלא כונה ידועה אסור בהנאה וכמש"כ הטור וכמש"כ הנה"כ על דברי הט"ז סק"ל [עי' לעיל סי' מ"ז ס"ק י"א שכן נראה דעת רמב"ן] היינו משום דאנו דנין אותו לכף חוב שמכוין לניסוך משא"כ בזה"ז, וכיון דע"י ד"א מקילינן באינו מתכוין ליגע כלל להתיר בשתיה [אע"ג דבידו מחמרינן לאסור בשתיה אף באינו מכוין ליגע כלל] כמו כן בזה"ז חשיב כאינו מכוין ליגע כלל, כיון דנגיעתו אין בה משום זיקה לניסוך, אין מקום לחלק בין מכוין ליגע לאינו מכוין, ב. התיר הרמ"א נוגע בידו ולא כיון ליגע כלל, או סבור שהוא שמן, דבזה מותר בהנאה בזמן התלמוד, מותר לדידן בשתיה. [וכל היכי דמותר בהנאה ואסור בשתיה, אינו משום דיש בזה משום בנותיהן אע"ג דאין בזה משום יי"נ, דמקרים של נגיעה שלא בכונה אינם בכלל גזירת משתאות, אלא אחרי שהחמירו לאסור יינם בהנאה מצאו חכמים לגדור אף בנגיעות שאינם של משתאות אלא שהספיקו לגזור בשתיה ולא החמירו בהנאתם, ולכן בזה"ז דאין בנגיעתם משום יי"נ אין להחמיר שתיה במקרים של נגיעות שאין להם יחס ישר לשתות עמהם במשתאות].
ודעת הש"ך דאף בנגע ביד למדוד וכיו"ב דקיי"ל דמותר בהנאה, בזה"ז מותר בשתיה, והט"ז הק' על זה, א. דא"כ גם נגיעה בלא סיבה ידועה בזה"ז תהא מותרת בשתיה, כיון דנגיעתן חשיבא לעולם בלא כונה, ואין זו קושיא כיון דזה דחשבינן לנגיעתן נגיעה שלא בכונה הוא מחמת שאינן בני ניסוך אין כאן רק גריעותא חדא, ב. הק' תינוק בן יום אחד למה אוסר בשתיה הלא איכא תרתי שאינו בר ניסוך ואינו מכוין ליגע כלל [זו שאלה על עיקר דינו של הרמ"א] וגם זו ל"ק כיון דהא דחשיב בלא כונת מגע הוא ג"כ מחמת קטנותו, ג. הק' מדד בקנה יהא מותר בשתיה לדעת ר"ת דנגע בקנה בלא סיבה ידועה מותר בהנאה [מש"כ הט"ז דקיי"ל כן צ"ע דקיי"ל כהטור בזה דאסור בהנאה] ל"ק דטעמו של ר"ת דבלא סיבה ידועה נמי אינו בכלל גזירת סתם יינן ואנו תולין דיש לו סיבה בנגיעתו זולת הניסוך, ואם ידענו סיבתו שהוא מודד חד מלתא היא, אבל מי שאינו בר ניסוך והוא מודד, איכא תרתי שעסקו בדבר אחר, והאדם לאו בר ניסוך, ואולי זו כונת הנה"כ.
ומיהו גם לדידן אם שתה מן היין נאסר בשתיה כיון דבעכו"מ אסור בהנאה וכן אם הכניס אצבעו ביין להקר או לסוך אסור בשתיה דזה לא מקרי טרדא כדמוכח נ"ח א' דדוקא בסבור שהוא שמן מותר בהנאה, וכיון דלדידהו אסור בהנאה לדידן אסור בשתיה.
ו) ש"ך סק"מ ציין לדברי הרמ"א סי' קכ"ה ס"י, ובש"ך שם כתב דהא דאסר כאן רמ"א בהגביה ושכשך היינו בפיו צר שאינו מפחד שישפך, ועי' סי' מ"ז סק"י דהכא בשכשך בכונה ואסור אפי' פיו רחב ודברי הרמ"א בסי' קכ"ה בשכשך דרך טלטולו בלא כונה ואמרינן דלא ניחא לי', [עי' סי' נ' סק"ד].
ט"ז סק"ל הק' אי נגיעה ע"י ד"א שלא בכונה מותר כדין כחו שלא בכונה, א"כ נגיעה ע"י ד"א בכונה למה אסור בהנאה לדידן דכחו בכונה מותר בהנאה, וכבר כתב בנה"כ דאין ב' הדינים תלוים זב"ז, ואמנם מה דמשמע מדבריהם ז"ל דכח עכו"מ גורם איסור צ"ע דהרי זיקא חסירא שרי שאין דרך ניסוך בכך ולא אסרינן משום כחו וכן בשופך למקום מאוס בסי' קכ"ו וכן במערה סלים ודרדורים נ"ט ב' כתב בת"ה דמותר דיעבד משום שאין דרך ניסוך בכך אף שהוא כחו, אלא נראה דלשון כחו שאמרו בגמ' ע"ב ב' ר"ל שאינו אלא כחו ולא נסוך והא דאסרינן במערה מכלי אל כלי היינו משום דמיחזי כניסוך שהרי כל נסוך הוא בשפיכה, [וכמש"כ תו' נ"ח ב'], וא"כ גם נוגע בד"א דקרו לי' כחו נמי ר"ל שאינו נסוך גמור, ואמנם בר"מ פי"ב הי"א באנח ידו אבת גשתא כתב דכל היין כבא מכחו משמע לכאורה שיש איסור יין משום כחו, ומיהו לשון בא מכחו אין לו מובן ואפשר דר"ל דחשיב כדחף כל היין בכחו לפנים, וכן מה שכתב שם ה"ב שהרי בא היין מכחו ר"ל והוי כשפך לנסך וצ"ע.
ט"ז ס"ק ל"ב, כתב דכחו אע"ג דקיי"ל דמותר בהנאה מ"מ לא נחתינן חד דרגא לדידן להתיר בשתיה והוכיח כן מדברי הר"מ, ובס' דמ"ר והגרע"א הסכימו עם הש"ך דלדידן מותר בשתיה ומדברי הר"מ אין ראי' דהר"מ ס"ל דכחו אסור בהנאה, והגרע"א הוסיף דאף אי נקטינן כהר"מ דכחו אסור בהנאה לדידן מותר בשתיה כמו נגיעה ע"י ד"א לדידן דחשבינן לי' כנגע בלא כונת מגע אע"ג דנוגע בכונת מגע בדין הגמ' אסור בהנאה, וה"נ בכחו בכונה חשבינן לדידן ככחו שלא בכונה, ולא דמי, דנוגע בד"א בלא כונה ידועה דאסרינן בהנאה הוא משום דמחזקינן לי' לנגע לשם ניסוך, אבל לדידן דודאי לא נגע לשם ניסוך הו"ל כנגע שלא בכונה, אבל כחו דאסור בהנאה במערה מכלי אל כלי לדעת הר"מ גם לדידן נחתינן רק חד דרגא ואסור בשתיה וכמו שדייק הט"ז מדברי הר"מ, ואמנם זה לא יתכן רק לדעת הר"ן דחשיב מערה מכלי אל כלי כטריד לטובת ישראל, ואי אסרינן בהנאה ע"כ משום דשם נסך עלה וכמש"כ סי' מ"ז סק"ז, אבל לדעת הרא"ש שם דכל שאינו טרוד אסור בהנאה אף שעוסק במלאכתו, וא"כ נגע בקנה במלאכתו מלאכה קלה אסור בהנאה ומ"מ לדידן מותר בשתיה, א"כ הדין נותן דמוריק אע"ג דאסור בהנאה מ"מ לדידן מותר בשתיה כיון דאין כאן מציאות של כונת ניסוך הו"ל כמוריק שלא בכונה דמותר בשתיה, וכדין סבור שהוא שכר.
ז) נראה דאשתקל ברזא והחזירו נכרי בזה"ז מותר בשתיה וכדין החזיר בזמן הש"ס שלא בכונה כגון דרך טלטולו את הברזא נתחבה בנקב החבית או סבור שהוא שכר, והרי נגע בד"א ביין לעולם איכא שכשוך ומ"מ שרינן בזה"ז, כמו כן בהחזיר הברזא בזמן שהיין מקלח מותר לדידן, כדין החזיר שלא בכונה בדין הש"ס, וכ"מ ברמ"א ס"ס קכ"ט דבזה"ז מותר אף שסתמתן הנכרית, אם כונת המרדכי שהחביות היו מקלחין יין, אבל אפשר לפרש דהיו החביות מונחין באופן שפיותיהן למעלה ולא היו מקלחין יין, וכ"ת א"כ כי פקקום עכו"מ מאי הוי, י"ל דאיירי בברזא ארוכה הנכנסת לתוך היין.
סי' קכ"ח ס"ד בהגה' מיהו אם פי החבית רחב כו' שמא נגע בו דרך מתעסק כו', משמע מכאן דנוגע בידו שלא במתכוין אבל יודע הוא שנוגע ביין כגון ששואב בנטלא מן החבית ונוגע בידו ביין או שסומך ידו על דופן הגיגית וידו נוגעת ביין שבגיגית אסור בשתיה לדידן, דלדידהו היה אסור בהנאה דלא הוי כנפל ונגע דהכא נוגע ברצונו ואע"ג דהוי דרך מלאכתו לא דמי למדדו ביד דהתם טריד והכא לא טריד [לדעת הרא"ש דהעיקר תלוי בטריד] ואף לדעת הר"ן דתלוי אם עושה ע"ד ישראל אפשר דהכא שאין הנגיעה מוכרחת לצורך מלאכתו אף אם מלאכתו לרצונו של ישראל אסור, וכש"כ כשעושה ע"ד עצמו, וכיון דאיכא תרתי דאופן הנגיעה היא האוסרת בזמן הש"ס בהנאה, ואם נחשב בזה"ז כנוגע שלא בכונת מגע, אכתי אסור בשתיה כדין נפל ונגע, אין לנו היתר בשתיה גם בזה"ז, וזו כונת הש"ך סי' ק"ל בנה"כ על דברי הט"ז סק"א, וסי' קכ"ט ס"ק מ"ב, ונגיעה ע"י ד"א בכל ענין מותר לדידן וכמש"כ לעיל, והט"ז דאוסר בהוציא הברזא או שהכניס הסכין והוציאו וסתם הנקב, היינו שרגילות במלאכה זו נגיעת ידו ביין, ולא נחלקו הט"ז והש"ך אלא בפירוש דברי הרמ"א והמרדכי, אבל לדינא הכל לפי הענין אם רגילות מלאכה זו ליגע בידו ביין באופן האוסר בשתיה ודאי חוששין, ואם אין הדבר רגיל רק ספיקא מותר.
ב"י סי' קי"ט הביא תשובת הרשב"א דמחלל שבת בפרהסיא או כופר בדברי חז"ל אוסר יין במגע, ונראה שהוא משום קנסא כיון שאינו עובד כו"מ וגם בתו מותרת, ונראה דדינו כנכרי שאין עובד כו"מ ויינו מותר בהנאה ואסור בשתיה ומגעו ע"י ד"א או מגעו ביד שלא בכונת מגע מותר בשתיה, וכן מדדו ביד וכיו"ב, אבל נגע דרך מלאכתו במלאכה שאין בה טרדא אסור בשתיה וכמש"כ לעיל ואם הוא פועל בעשיית היין בחזקת שנגע דרך התעסקות ואסור בשתיה.
ואם מצץ צנור הגומי והיין גריר היינו גישתא וכיון דנגע ביין בפיו וכל היין בתר גשתא גריר, לדידן ג"כ כל היין אסור בשתיה, וכן אם הניח אצבעו על פי הצנור לעכב יציאת היין אוסר כל היין, אבל אם טלטל כלים ביינן אף שהוא משכשך דרך הלוכו מותר וכמש"כ בדמ"ר סי' קכ"ד סי"ז שהרי זה שאינו עובד עכו"מ אינו משכשך לשם עכו"מ והוי שכשוך שלא בכונה ושכשוך שלא בכונה ע"י כלי מותר בשתיה בזמן שלא נגע בגופו.
וכן נותן ענבים לגת ואינו אוסר, וכן פותח את הברזא של גת והיין יורד ואינו אוסר, וכן שואב בנטלא וממלא בקבוקים דרך המשפך ובלבד שלא יגע ביין בידו, דכחו מותר, כמש"כ לעיל סק"ו.
ח) סי' קכ"ד סכ"ז בהגה' עכו"מ שנגע כו' להכעיס, בנה"כ בשם אביו ז"ל פי' הטעם דכיון דעביד להכעיס הו"ל כמדדו בידו וכהתיז הצרעה בידו דלדידהו מותר בהנאה ולדידן מותר בשתיה, ותמוה דודאי נוגע להכעיס לדידהו אסור בהנאה דהרי אין כאן טרדא המשכחת אותו מלנסך, אדרבה טוב לו לנסך ולהכעיס בזה את ישראל, ובין לפי' הרא"ש באגרדמים שאוסרין בהנאה משום שאינם טרודים ובין לפי' הר"ן שעושין ע"ד עצמן, הכא אסור בהנאה וכעובדא האי לאו חמרא הוא נ"ז ב', וא"כ לדידן יש לאסור בשתיה, אלא קבלה ביד הראשונים דלא גזרו גזירת סתם יינן בנוגע להכעיס שאין כאן גזירת בנותיהן, והתירו שלא יוסיפו לעשות כן כמבואר בלשון התו' והג"א, ומבואר דאע"ג דיתפרסם הדבר מ"מ לא יוסיפו לעשות, אלמא דאע"ג דיודעין שאין אוסרין במגען מ"מ מותר כיון שאם אתה אוסרן שב הדבר לקלקולו ויוסיפו ליגע, ומשמע דאף בזמן הש"ס היה הדין כן וכמש"כ שם דכה"ג לא גזרו רבנן והיינו עיקר גזירת סתם יינן, דאם לדידהו אסור בהנאה ע"כ גם לדידן אסור בשתיה, וכ"מ ברמ"א דבמקום שאין הדין אלא לדידן מפרש לי' בהדיא וגם אין אנו נוהגים היתר של זה"ז אלא בהפ"מ.
קכ"ה ס"א נטל עכו"מ כו' והגביהו ויצא היין כו', האי דינא הוא בין במערה מכלי אל כלי ובין בשופך ע"ג קרקע וכמש"כ הש"ך סי' קכ"ו סק"ו, ואמנם הב"י הביא כן בשם הרשב"א בת"ה דדוקא בשופך ע"ג דבר מאוס לא חשיב ניסוך אבל שופך ע"ג קרקע הוי דרך ניסוך, ולפ"ז יש לאסור מה שבפנים משום נצוק, אבל במרדכי פ' א"מ כתב דאנו מקילינן להתיר מה שבפנים בנצוק ההולך לאיבוד כגון שהעכו"מ נושא הכובא והיין נשפך לחוץ [משמע דאי לאו דהולך לאיבוד הוי אסור ולא חשבינן לי' כחו שלא בכונה דלא חשיבא טרדא [במערה מכלי אל כלי מה דבראי אסור אף בטריד וכמש"כ בנה"כ סי' קכ"ג על הט"ז ס"ק י"ז, והוכיח כן מהא דמעצרתא דאסרינן כחו, אלא בהולך לאיבוד אפשר דבטריד ודאי אין בו משום ניסוך מחמת דודאי אין דעתו עלי' אבל בלא טריד בעינן טעמא, דלאיבוד אין דרך ניסוך בכך, מיהו מודה הנה"כ דבטריד במלאכתו אין כחו אסור בהנאה רק בשתיה אף לדעת הסוברין דכחו אסור בהנאה, ואם אין נצוק חיבור אלא ביין האסור בהנאה, ע"כ הא דהוצרך המרדכי טעם ההיתר ליין שבפנים משום דהנצוק הולך לאיבוד ע"כ משום דלא טריד] ויש לחוש דניחא לי' בניסוך, אלא כיון דהולך לאיבוד לאו ניסוך הוא, ולמש"כ לעיל דבשופך מעט על הארץ הוי כעין פנים ונאסר כל היין שבפנים כדין תקרובות לדעת הראב"ד, פליג כאן המרדכי בתרתי, א', דעל הארץ לא הוי ניסוך, ואף דין כחו האסור מדרבנן אינו בשופך על הארץ], וכתב עוד דאע"ג דאין שפיכתו על הארץ נחשבת כניסוך מ"מ אם נגע בקלוח ההולך לאיבוד אוסר [וזה דלא כהרשב"א שהביא ב"י שם דדוקא אם נגע עכו"מ אחר אבל זה ששופך שנגע אינו אוסר ובמרדכי משמע דאפי' נגע זה ששופך אוסר], וכתוב עוד במרדכי שם, ושמעתי שדרס עכו"מ ביין הנשפך לארץ והתירוה משום דאזיל לאיבוד, והא דפסקינן פר"י ניסוך דרגל שמי' ניסוך התם לא אזיל לאיבוד [הא דכתב דפסקינן נד"ר שמי' ניסוך כונתו ז"ל דבשתיה מיהא אסור א"נ כמו שפי' בדעת הרי"ף דלמסקנא אף נד"ר שמי' ניסוך] ומבואר דאם היין אזיל לאיבוד אין עכו"מ אוסר בדריכה, וצריך טעם נהי דאין כאן משום כחו דעכו"מ לאוסרו כשיוצא לחוץ כיון דהולך לאיבוד, מ"מ ליתסר משום נגיעתו ברגליו למ"א דיין כיון שהתחיל לימשך עי"נ, והרי הוא נוגע ברגליו, וצ"ל דכיון דהולך לאיבוד בטלו וזה כדעת הרשב"א, א"נ כיון דהולך לאיבוד לא חל עליו שם יין עדיין.
והנה למדנו דעת המרדכי דנשפך על הארץ ג"כ חשיב הולך לאיבוד ואינו נאסר משום כחו, ומש"כ הרשב"א דעל הארץ הוי דרך ניסוך שהרי כן עבודת הנסוך לפני עכו"מ, כבר כתב הרא"ש פר"י סי' י"ג דלפני עכו"מ שאני, וכן דעת הרא"ה בבד"ה, דאפי' על הארץ מקרי לאיבוד, ונראה דיש להקל בכחו ההולך לאיבוד אפי' במשתפך ע"ג קרקע, ומיהו בעכו"מ הנגוע בקילוח זה ההולך לאיבוד לא מצינו מי שהתיר, וכמש"כ הטור סי' קכ"ו בשם הראב"ד, ומש"כ ב"י סי' קכ"ד לפרש דברי הטור בשם הרא"ש דנוגע בקלוח מותר אפי' בשתיה משום דקלוח ההולך לאיבוד לא נאסר במגע תמוה דהרי הטור בסי' קכ"ו הביא דברי הראב"ד להלכה באין חולק, ומה שציין הב"י לדברי המרדכי צ"ע דבמרדכי פר"י לא הוזכר כלל דין נגיעה בקילוח ההולך לאיבוד ובמרדכי פ' א"מ מבואר דהנוגע בקילוח ההולך לאיבוד אסור, גם דברי הט"ז סי' קכ"ד ס"ק כ"ח תמוהים שתמך בתירוץ זה, [עי' סי' מ"ז ס"ק ט"ז בדברי המרדכי בעכו"מ המהדק הנעורת].
ט) מרדכי פר"י ואם הברזא אינה כו' ורשב"ט כ' שאין לסמוך על הוראה זו, לא נתפרשו הדברים על איזו הוראה חולק הרשב"ט, אם על החזיר הברזא, אין לשון דחמור הוא מנצוק מכוון, שאינו ענין לנצוק אלא הוי לי' עובדא דאשתקל ברזא בגמ' נ"ט ב' דחמרא אסור ומ"ל אנח ידא ומ"ל החזיר הברזא וכמש"כ לעיל סי' מ"ז ס"ק י"ב, וע"כ הכא במונחת החבית פיה למעלה ואין היין מקלח וכמש"כ לעיל שם, א"נ מיירי שלא נטלה הברזא לגמרי אלא היתה רפויה והדקה, א"נ משום דבזה"ז לאו עובדי עכו"מ הן אבל רהיטת הדברים דלדינא דגמ' קיימו.
ומשמע דהרשב"ט ארישא קאי בהוציא את הברזא והיין מקלח דהתיר ראבי"ה ומשום דמקילינן בכחו שלא לאסור מה שבפנים וכמש"כ תו' נ"ו ב' והרשב"ט אוסר כדעת האוסרין מה שבפנים אבל לשון הרשב"ט דחמור הוא מנצוק קשה לפרשו, והא דכתב אע"ג דמה שנפל למטה אסור משמע אפי' נופל לארץ וזה סותר למש"כ פ' א"מ, דיין הנופל לארץ אינו נאסר משום כחו, ואולי איירי שנפל לכלי המונח למטה וצ"ע.
סי' קכ"ג סכ"ב עכו"מ שדרך כו', ר"ל שדרך ברגליו וכמש"כ בנה"כ ואיירי בהתחיל לימשך כמש"כ הט"ז, וסעיף זה הוא לשון הר"מ, הק' הגרע"א בגליון לק' סי' קכ"ה לדעת הר"מ כפי שפירשו הכ"מ פי"ב ה"ב דכחו אסור בהנאה, למה אין היין נאסר מחמת כח עכו"מ, ונראה דעת הר"מ דכי היכי דניסוך דרגל ל"ש ניסוך לאסור מחמת שכשוך ה"נ ניסוך דרגל לש"נ לענין כח דכחו נמי משום ניסוך אסרינן דשפיכה היינו ניסוך וכמש"כ לעיל וכיון דניסוך דרגל מבוזה ולא גזרו עליו גם משום כח לא גזרו עליו, [עי' לקמן סי' נ"א סק"ה].
י) קכ"ה ס"ב כח כחו ככחו דמי ואם הוא כח כח כחו כגון קורת כו', דין זה כפי שכתבו הטוש"ע הוא לענין איסור כחו המבואר בגמ' ע"ב ב' דגזרו אהא דבראי, והכא בגמ' ס' א' קבעוהו בדורך בגת והיין יורד לבור אי מיתסר היין משום כח עכו"מ ואם דורך ברגליו מקרי גופו, ובכחו פליגי, ופרש"י דאם הנסרים על התפוח והוא עולה על הנסרים ומכבידם מקרי כחו, ואע"ג דכשמטה את הכלי והיין נשפך לכו"ע מקרי גופו, הכא דעדיין ליכא יין ופעולתו להוציא היין אם עושה ע"י הנסרים מקרי כחו, ואם מפיל הקורה ע"י הגלגל מקרי כח כחו, ואפשר דדוקא בכה"ג דעדיין אין פעולתו ביין רק בענבים יש דין כחו אבל אם היין בכוס ומטהו ושופך היין לחוץ אפי' אם יש אמצעים הרבה בין ידו לכוס מקרי כח אחד, ואפשר אפי' בכה"ג פליגי.
ועוד יש לעי' בשכשך היין ע"י אמצעים רבים אם זה הוי ג"כ בפלוגתא, או בזה כולהו ככח אחד, ולכאורה יש להוכיח דגם זה בפלוגתא דאל"כ איך מש"ל מעצרא זיירא שרי הלא קיי"ל כמ"א דכיון שהתחיל להמשך עושה יי"נ א"כ בדין הוא שיאסר היין משום שהוא נוגע בנסרים ביין ולא גרע מהתיז הצרעה בקנה ואסור מיהא בשתיה ואף שאינו אוחז הנסרים בידו מ"מ מקרי נגיעה כמש"כ רמב"ן בהא דאמר ס' ב' דקאזלא מני' מני' חשיבא נגיעה, ואמנם כה"ג לא מקרי כחו אלא נגיעה ע"י ד"א ותקשה למאן דשרי אפי' בכחו, נהי דהנשפך ע"י כחו ולא ע"י גופו אינו אסור משום כחו אכתי ליתסר משום נגיעה ע"י ד"א, ולדעת הרמב"ן דיין המעורב בענבים אף למ"א לא מקרי יין ליאסר במגע עכו"מ ניחא, אבל לדעת תו' והרא"ש דגם היין שעל ענבים מקרי יין תקשה ליתסר בנגיעה, ואפשר דיין היוצא לבראי מתסר אף בזרק דבר לתוך היין ויצא, ולפ"ז מעצרא זיירא איירי בזרק הקורה ומשום נגיעה ליכא, אבל משום כחו איכא, אבל לפרש"י דהכביד על הנסרים קשה, אם לא שנימא דגם נגיעה ע"י ב' אמצעים הויא בכלל פלוגתתן, ואמנם מדברי הרמב"ן שכתב דמזיגה אין לאסור משום נגיעה ע"י ד"א דדבר לח שאין קצה זה יכול להניע קצה השני לא מקרי נגיעה, מבואר דאי היו המים בדין קנה מקרי נגיעה אף שהקנה מתנענע ע"י הכלי, והרי מזיגה אוסרת אף למ"ד דכחו שרי דהא פלוגתת כחו היא באמוראי בתראי, ואיסור מזיגה ר"י אמר לה, ולא היה הרמב"ן צריך להזכיר דברי סברא דלח לא חשיב נגיעה, אחרי שהוא מוכח מן הגמרא דר"פ שרי כחו ואסר מזיגה, וע"כ מזיגה שאני, אלא ודאי פלוגתתן דוקא לענין יין היוצא ע"י כחו אבל יין המשתכשך ע"י אמצעים רבים חשיב שכשוך לכו"ע, ולפ"ז צ"ל דפלוגתא דמעצרא זיירא בגת פקוקה, א"נ כיון דבשעת הנחת הקורה עדיין אין יין ותיכף נפסק כחו לא מקרי נוגע ביין וכמש"כ סי' מ"ז סק"ט.
רא"ש סי' ט"ו ונראה דהאי דאסרינן לכח כחו היינו דוקא בשתיה, אם הנידון כאן משום יין דבראי היוצא מכחו כבר דן עליו הרא"ש לעיל סי' י"ג, ולכאורה אין חילוק בין מערה מכלי אל כלי בידו ובין מערה בכחו למאן דאסר, ולשון הרא"ש שהזכיר כח כחו צ"ע אם הוא דוקא ומה חילוק יש בין כחו לכח כחו.
ס"ב בדיעבד מותר אפי' בשתיה, ד"ז צ"ע נהי דמותר מדין כח עכו"מ, אבל למה אינו אסור מחמת נגיעת עכו"מ ע"י ד"א וכמש"כ לעיל.
יא) סי' קכ"ה ס"ט, בגליון יד אפרים הביא תשובת ב"י בדרך עכו"מ דרך הלוכו על הדף וכלי מלא יין עמד על הדף ונתנדנד הכלי ונשפך מן היין לתוך כלי מלא יין שעמד למטה, והתיר הב"י, ונראה דחשיב לו כחו שלא בכונה דלא נתכוין כלל הנכרי לנדנד את היין, דבכונה כה"ג היה יין היוצא אסור אף שיצא ע"י הדף דהא קיי"ל דכחו אסור, והוי אסור בשתיה, וצריך ס' בכלי התחתון לבטלו, וגם היה מקום לאסור כל יין העליון דבכלי פתוח חשיב שכשוך, אבל כיון דלא איכוין לנדנד היין אין כאן שם שכשוך כדין כובא חסירא, והיין שיצא לא נאסר כדין כחו שלא בכונה, מיהו יש לעי' שהרי כתב המרדכי דאנו מקילין בכובא שנושא הנכרי והיין משתפך מעט דרך טלטולו משום דהיין הנשפך הולך לאיבוד ואין דרך ניסוך בכך, משמע דראוי לחוש דבשעה שמשתפך חושב לנסכו וכמש"כ לעיל, וא"כ הדין נותן בנשפך לכלי אחר אסור שמא נתכוין לשם ניסוך, וצ"ל דבנושא כלי מלא יודע שישפך ואיכא למיחוש דיהיב דעתו לנסך אבל הכא דרך על הדף שלא במתכוין כלל, [והרשב"א בת"ה כתב דאם נושא כובא על כתפו ומשתפך יין לחוץ מותר כדין כחו שלא בכונה וזה דלא כהמרדכי דנסב לי' היתרא משום הולך לאיבוד, ובחבית המטפטפת כתב הרשב"א דמותרת דלאו מכח עכו"מ בא היין והרא"ה כתב משום דהולך לאיבוד אבל לא חשיבי להו שלא בכונה כיון דידע בכל שעה שמטפטף].
וב"י סי' זה הביא לשון המרדכי פר"י פעם אחת הגביה הנכרי העגלה להוציא היין והתירוהו בין כלי שעירה לתוכו כו' והוא לא נתכוין להריק כו', לשון להוציא היין ר"ל להוציא חבית היין מן העגלה [וכ"ה בשו"ע ס"ד בהגה'] והיינו ממש כדרך על הדף שלא היתה דעתו שישפך היין.
מרדכי פר"י ובשיטת הר"פ יש דמשמע מפי' הריב"ם למ"ד נצוק חיבור אם היה מערה מכלי אל כלי והעכו"מ מנענע ידו של ישראל אסור גם מה שביד ישראל דהוי כאילו נגע בקילוח, מפי' ריב"ם למדנו דאע"ג דעכו"מ המערה מכלי אל כלי מה דגואי שרי, ולא אמרינן דמה דמוסיף להטות הכלי הוי כנוגע בקילוח בדופני הכלי, דכל דרך שפיכה אין זה שכשוך אלא שפיכה, ושפיכה מכלי אל כלי אין זה דרך ניסוך, מ"מ אם מנענע כלי התחתון ומנענע את הקילוח חשיב כנגע בקילוח ע"י ד"א, ולמד מזה הר"פ דאם ישראל מערה מכלי אל כלי והעכו"מ הניע את ידו של ישראל הוי כנגע עכו"מ בקילוח ולדעת הסוברין דנצוק חיבור אף ביין הנאסר מחמת כח עכו"מ הדין נותן דנאסר גם הא דגואי, והדברים סתומין, ויש לפרש דאיירי דב' הכלים ביד ישראל, והניע ידו שאוחזת כלי התחתון, והיינו ממש כפריב"ם במצדד אצדודי, ויש לפרש דהניע ידו האוחזת כלי העליון, וגם זה מקרי נגיעה בקילוח אע"ג דעכו"מ המערה לא חשבינן לי' כנוגע בקילוח נענוע של אדם אחר שאני, ואמנם יש לדון דהוי כמנענע כלי מלא יין בזמן שהכלי פתוח דאסור לדעת הר"מ, ואפשר דמנענע היד הוי כח כחו דיד כח אחד והכלי כח ב' ותלוי בפלוגתא, ואפשר דהוי חד כח, [ועי' לעיל סק"י נסתפקנו אי באיסור נגיעה יש דין כח כחו], ולעיל סי' קכ"ד סכ"א איתא דנגיעה ע"י אדם לא חשיבא נגיעה ולא שכשוך, ולכאורה לפ"ז אם העכו"מ תקף יד ישראל ושכשך בה יין של ישראל לא חשיב נגיעה ע"י ד"א, אם לא נחלק בין ידו לכל גופו וצ"ע.
ומה שפי' הרמ"א סי' קכ"ה ס"ד בדברי הר"פ דכונתו שהניע היד וע"י זה היה מקלח תמוה מאד כמבואר בלשון המרדכי.
יב) סי' קכ"ה ס"ג אם כח ישראל וכח עכו"מ מעורבים כו', בתו' ס' א' ד"ה הוה, כתבו בלשון שמא יש לאסור בנכרי יכול וישראל אינו יכול, ובד"ה ואי, כתבו בפשיטות דסיוע קטן אינו כלום, דמסייע אין בו ממש, כי ההוא דזה יכול וזא"י דפרק המצניע, ומבואר דעתם להחמיר בישראל אינו יכול ונכרי יכול, ורק בהפלת קורה מקיל רשב"ם בהפ"מ גם בהפיל העכו"מ לבדו, ובטור כתב בשם רשב"א להקל וכתב ב"י דכן דעת תו' ואינו מובן הלא דעת תו' להחמיר ומש"כ בד"מ לחלק בין קטן המסייע לגדול לא משמע כן בתו' כלל, וכ"כ הגר"א דדעת תו' לאסור, וגם דברי הרשב"א בת"ה משמע דלא התיר אלא בשניהם שוין וז"ל ואם סייע ישראל בגלגל מזה נסתפקו כו' היכי דנכרי סגי וישראל המסייעו לא סגי כו' ואע"ג דכחו וכח ישראל מעורב בו נראה דשרי כו', נראה דר"ל דאע"ג דכחו וכח ישראל שרי ולא אסר רבא אלא לכתחלה מ"מ במסייע יש לאסור וכל דברי הרשב"א סובבים להתיר בב' כחות אבל אין בכל דברי הרשב"א טעם להתיר בזמן דסגי בכח נכרי ולא סגי בכח ישראל, ואמנם בטור העתיק לשון הרשב"א בקצר ומשמע דמתיר אף בישראל מסייע אבל טעמו אין מובן דיהיב טעמא דאפשר לומר ישראל עיקר ונכרי מסייע, ולמה נאמר היפוך האמת, ומש"כ הט"ז אינו מובן, ואפשר דדברי הרשב"א בזה יכול וזה יכול די"א דדוקא זה אינו יכול וזה א"י שרי דאז ניכר סיוע הישראל, שהרי העכו"מ אינו יכול בלעדו, אבל זה יכול וזה יכול כיון דהנכרי יכול לבדו אסור דחשבינן ישראל כמסייע ולזה קאמר הרשב"א דאינו כן דאדרבה נקטינן לקולא, מיהו הר"ן כתב להיפוך דיותר יש לאסור זה א"י וזה א"י כיון דישראל בעצמו אינו יכול, אבל יש מקום לכאן ולכאן, דלענין כח העכו"מ כל שיכול חשיב יותר כחו, ולענין כח ישראל כל שיכול בעצמו חשיב יותר כח מעורב ודעת הר"ן נראה דלא התיר אלא זא"י וזא"י וכמו שהגיהו אבל עכו"מ יכול וישראל א"י לא שמעינן אף לפי' הר"ן, ולפיכך נראה לדינא דישראל המסייע אין בו ממש, וכן פי' הגר"א דברי השו"ע והוא שיהא הישראל המסייע גדול ר"ל שגם הישראל יכול ודלא כמש"כ הש"ך בשם הד"מ, והגר"א כתב דעת הר"ן דאפי' נכרי יכול וישראל א"י מותר והיינו דלא כמו שהגיהו.
ונראה דכח ישראל מעורב מותר גם באיסור שכשוך כגון שניהם אוחזין בקנה ומשכשכין את היין, והוא מבואר במרדכי, הובא ברמ"א סי' קכ"ה ס"י, בישראל ועכו"מ מכניסין את המוט, ואם אמר עכו"מ בהדיא שהוא מנסך אפשר דנעשה יי"נ כדין ב' אוחזין בסכין ושוחטין ואחד חשב לעכו"מ דנאסר כדתנן חולין מ' א' וכדאמרו שם מ"א א', אבל לענין סתם יינן דעיקרו משום בנותיהן לא אסרו בכח ישראל מעורב.
יג) ס"ד אם היין מקלח מהחבית כו' ובהגה' אבל אם לא היה מקלח כו' אסור, יש לעי' אם היין מקלח עכשיו בלא הגבהתו אם היה נפסק קדם שיצא כל היין ועכשו שהגביה יוצא היין כולו, מי הוי כהוריק היין או לא ומסתבר דבזה אסור דהרי מנענע היין השקט קדם הגבהתו ומכחו הוא מתערב בקילוח עכשיו וא"כ אין דינו של התו' אלא בסוף כל היין לצאת ולא גרם רק מהירת הקילוח.
ס"ג אם כח ישראל וכח עכו"מ מעורבים יחד כו', הגר"א ז"ל פי' לאפוקי אם כל אחד עושה בשלו כגון שהדנא ביד עכו"מ והיא נסמכת על הכובא שביד ישראל וכמש"כ הר"ן לחלק בכך, ונראה דאין להחמיר בזה כיון דהרשב"א והר"ן מקילים.
יש לעי' בישראל ועכו"מ מערים וסילק ישראל ידו ונשאר הכלי ביד עכו"מ אבל לא הוסיף להטות הכלי, אם זה מקרי כחו כיון דלא הוסיף בקילוח כלום, ונראה דזה שרי וכמש"כ הרשב"א בת"ה בנכרי הנושא חבית המטפטפת, הובא בש"ך לק' ס"ק כ"ב, דשרי שאין היין יורד מכחו, ולפ"ז הא דאמרו ע"ב ב' דלמא משתליתו ושדיתו לי' עלי' היינו שהנכרי יוסיף להטות, מיהו יש לדחות דחבית המטפטפת בכל ענין היא מטפטפת אבל המערה מכלי מחזיק הכלי על עמדה המתאימה לקילוח ואפשר דהחזקת הכלי מקרי כחו ואמנם זימנין דגם מטפטפת אינה על כל העמדות של החבית וצ"ע.
קכ"ה ס"ב ואם הוא כח כח כחו כו', למש"כ לעיל סק"י דוקא בגת פקוקה, או באין עדיין יין בגת ומוריד הקורה על ענבים.
יד) בנו"ב קמא יו"ד סי' ל"ט דן בנכרי שמצץ במינקת [והמינקת מחזקת את היין ע"י שסותמין את הנקב המכניס אויר וכשנוטלין את האצבע מן הנקב נכנס האויר ויוצא היין מפי המינקת] ושפך מהמינקת לתוך חבית של יין ויין המותר היה ס' נגד יין שבמינקת, אך הנכרי היה מחזיק אצבעו על פי המיניקה כדי למעט את הקלוח שיהי' דק שיוכל לעבור דרך נקב החבית שהיה הנקב דק, ודן הגאון ז"ל דהחזקת האצבע למלאכתו הוי כמדד ביד דאינו אוסר בהנאה, ועל זה יש לדון דהא קיי"ל דבעינן שיהא טריד ואין מדמין הטרדות ולזה כתב כיון דמשים אצבעו בפי המיניקה שלא יצא היין [שכן דרכו שמסירין סתימת נקב האויר וסותמין פי המיניקה] הו"ל כאשתקל ברזא דלדעת הראב"ד חשיב טרדא, ואמנם י"ל דהכא שאני שפותח את המניקה בישוב דעתו ולא חשיבא טרדא, וגם בשעה שמרפה ידו כדי שיקלח היין הויא נגיעה חדשה בלא טרדא של הצלה אלא טרדת המלאכה, ובזה אין מוכרע שזו מקרי טרדא, ואע"ג דהיה נוגע מקדם מ"מ יין זה שנגע כבר הלך ועכשו נוגע יין אחר, וגם הנגיעה מתפשטת על אצבעו בשטח יותר רחב, ואמנם חסר כאן שכשוך דידו תפושה לפי המיניקה שלא יתעבה הקילוח, וכמש"כ הגאון ז"ל, ויש מקום לומר מה שעובר היין על אצבעו חשיב שכשוך, אבל י"ל דאין דרך ניסוך בכך, וא"כ אין כאן איסור הנאה רק נגיעה האוסרת בשתיה ואין נצוק חיבור בזה.
אבל מש"כ בנו"ב שם דיין הבא על היד לא חשיבא נגיעה לא נראה כן, [עי' סי' נ' סק"ה], ואפי' בתחלת נגיעה היה ישראל כשר ונעשה ישראל מומר אוסר עכשו, מיהו בשכשך מודה הנו"ב דאוסר בהנאה אלא בלא שכשך לדעת הנו"ב מותר בשתיה, מיהו אין נפקותא לדינא דלעולם יש לחוש ששכשך, וכן מש"כ שם לסמוך על דעת הרשב"א דהנוגע בקלוח אינו אוסר רק הקלוח, זה אינו מספיק דאם הקלוח נאסר בשעת נגיעתו לא מקרי איסורא לגו היתרא וכמש"כ הרמב"ן לישב ההיא דאגרדמים נ"ח א' דאמר דטיפה האסורה אוסרת כל היין אע"ג דהוי איסורא לגו היתרא [עי' לעיל סי' מ"ז סק"ד] ובעיקר דברי הטוש"ע בשם הרשב"א עי' סי' נ"ב ס"ק י'.
יו"ד סי' קכ"ד ס"ח. [א"ה, עי' לעיל סק"ו ז', וסי' ב' סקט"ז י"ח כ' כ"ג כ"ד].
יו"ד סי' קכ"ד סי"ט. [א"ה, עי' לעיל סי' מ"ו סק"ו].