סימן מו
עריכהא) יו"ד סי' קכ"ג פ"ת סק"ג, [א"ה, עי' לק' סי' נ' סק"ה].
יו"ד סי' קכ"ג סי"ז, [א"ה, עי' לק' סי' נ"ב סק"ה].
יו"ד סי' קכ"ג, [א"ה, עי' לק' סי' נ"ב סק"ז].
א) קכ"ג סי"ז אבל כל שלא הבדיל היין עד שולי הגת כו', למש"כ לעיל סי' מ"ה סק"ג דעת הראב"ד דכל יין צלול הוי יין אף אם צף ע"ג ענבים, ולדעת הרמב"ן אף יין צלול שבגומא תחת הענבים, ומיהו דעתם דדוקא יין הצלול שבגת עושה יי"נ אבל לא המעורב אף שכבר התחיל לימשך יין צלול, ודברי השו"ע הוא ע"פ דברי התו'.
שם אם יש בהם טלה"ט, אע"ג דקיי"ל נצוק חיבור כר"ה ע"ב א' וא"כ גם משקה טופח חיבור כדאמר ר"ה, מ"מ נוגע במשקה קיל טפי שאין דרך ניסוך בכך וכמש"כ ריטב"א בגמ' ס' ב' בשם הרא"ה, ומ"מ מקומו אסור מפני מראית העין כדאמר בגמ' שם דבעי הדחה, ועי' לקמן סי' נ"ב סק"ה.
בטור כתב לדעת רמב"ן אינו אוסר אלא מקומו, וב"י תמה כיון דלדעת רמב"ן אינו יין עדיין למה יאסר מקומו, והא דאמר ע"ה ב' בנגע ביין שע"ג אשכולות דאע"ג דאינו חיבור משום שאין דעתו עלי' ומבטל לגבי אשכול, מ"מ מקומו טמא, וכן לענין יי"נ וכמש"כ הר"ן שם לענין יי"נ לדעת הרמב"ן ע"כ איירי ביין צלול שזלף על פני האשכול, אבל יין המתבטל על פני האשכול לא חייל עלי' שם יין לענין יי"נ, ודין הוא שאין אוסר מקומו, ומ"מ י"ל דכי היכי דמחמרינן לטמא מקומו אף שמן הדין הוא בטל ולכן אינו חיבור, ה"נ לדעת רמב"ן אע"ג דאינו יין עדיין מ"מ יש להחמיר במקומו.
ב) שם סי"ח אם מילא כו', בפ"ת הביא תשובת ח"ס, ועי' לקמן סי' נ' סק"ו באורך.
שם סי"ט גיגית מלאה כו' יש לאסור שמא המשיך ממנה, נראה דאף לדעת הראב"ד והרמב"ן דיין שאינו צלול לאו יין הוא אפי' לאחר המשכה הכא יש לאסור דלמא היה יין צלול ע"פ הענבים ושלה וחזר ונתן ענבים ואי אפשר שלא נשאר כאן מיין האסור, ולדעת הרמב"ן יין שע"ג ענבים נמי חשיב יין כשהוא צלול, ובפ"ת ס"ק י"א כתב בשם הז"י לסמוך בהפ"מ ושה"ד ע"ד הראב"ד והרמב"ן, אבל אינו אלא בענין שידוע לן שלא היה יין צלול בגת.
כ' הש"ך דבענבים בלתי דרוכות נמי חיישינן שמא שלה כוס יין, ולכאורה לא מקרי המשכה, דדוקא כשכבר נדרך ויש כאן יין, ואז הסינון מלאכה חשובה וכששולה כוס אחד חשיב מלאכה בכולו וחייל שם יין על כולו, אבל בענבים שלמות אף אם ידחוק בהן כוס עד שיסחט כוס יין אין על הנשאר שם יין שאין דעתו על הנשאר כלל, והנשאר חשיב כשאר יין הזולף על הענבים שאין בהם דין יין לענין יי"נ כמש"כ תו' נ"ט ב' ד"ה מהו, ודברי הטוש"ע דוקא, וכן צריך לפרש לשון הרא"ש.
ג) ס"כ ואם נגע עכו"מ בסל נאסר ואם החזירו לגת כו', הש"ך פי' דעת הטור דבאמת זה שאינו יין לעשות יי"נ אינו יין למחשב חיבור מחמת דין נצוק, והלכך יין שבגת אינו נאסר מחמת נגיעת עכו"מ בגרגותנא מדין נצוק כיון דיין שבגת אינו יין עדיין, וכן הקלוח שמגת לגרגותנא אינו נאסר מדין נצוק, רק אם החזיר גרגותני לגת אוסר מחמת תערובות.
ויש לעי' הלא הטור פסק דנב"נ אינו חיבור ומנ"ל הא כיון דמסוגין אין ראי', י"ל דזה ידעינן מסברא כיון דנצוק זה אין בו תערובות יין נהי דהוא עצמו אסור מ"מ אינו ראוי לאסור אחרים בנגיעתו, מיהו י"ל דדוקא במערה מקנקן לכוס שיש בו יי"נ ואח"כ עירה מחבית לקנקן אבל זה שיורד מגת לבור דרך גרגותני לא חשיב נב"נ אלא היתר יין שבגת הוא משום שאינו עדיין יין.
והא דאמר בגמ' ש"מ נצוק חיבור ע"כ איירי בנגע עכו"מ בבור אבל משום כחו ליכא כיון דכחו בענבים וכשיוצא עדיין אינו יין למשנה ראשונה, ודלא כפרשב"ם, והיין היורד מגרגותנא לבור חשיב יין אף למ"ר דאל"כ לא היה נאסר בנצוק.
והא דכתב הטור דבדרך עכו"מ אפי' לא נגע יין היורד לבור אסור משום כחו, היינו למ"א ואיירי ביין שמתחיל לימשך בגת עצמה, או בליכא גרגותנא והיין היוצא מן הגת מסתנן ויוצא מן הגת צלול, אבל אם היין יורד לגרגותנא מעורב, בזה לא נאסר משום כחו אף כשירד לבור.
מיהו קשה א"כ איך מש"ל לא נגע, ומש"כ בפרישה דדרך ע"ג נסרים צ"ע דמ"מ הויא נגיעה ע"י ד"א בכונת נגיעה וראוי לאסור בשתיה כמו מדדו בקנה, וגם איסור כחו אינו אלא בשתיה לדעת הטור סי' קכ"ה בשם הרא"ש [וכבר כתבנו בזה לקמן סי' מ"ט סק"ב] ומיהו עיקר הדין דעושה פעולתו בענבים וע"י פעולתו יוצא היין מן הענבים אי חשיב כחו לאסור, יש בו נפקותא גם למ"א, וכגון שדרך בגת פקוקה ומלאה, ואח"כ נטל הנכרי את הפקק והיין יוצא, ובזה אמרינן דנאסר משום כחו, אע"ג דעד שיצא לא היה עליו תורת יין, אבל לשון הטור אינה מתישבת על כונה זו.
והדרישה פי' דבאמת דעת הטור ג"כ דיין קדם שהתחיל לימשך נאסר בנצוק, וההיא דהחזיר גרגותני איירי דבשעה שנגע עכו"מ בגרגותני היתה הגת פקוקה, או שכבר פסק הקילוח מן הגת לגרגותני, וכן פי' הט"ז דעת הטור, אלא נטה מפי' הדרישה ופי' דלא נחית כאן הטור לדון משום נצוק.
ד) ולפ"ז י"ל דס"ל להטור כפרשב"ם דאפי' למ"ר דיין שבגת אין עליהן תורת יין מ"מ יין היוצא לבור נאסר משום כחו, וכן למ"א ואיכא גרגותנא דבזה אין יין שבגת עושה יי"נ אפי' לאחר שהיין יורד לבור כיון דהגרגותני מפסקת, ויש לפרש דברי הטור במש"כ דדרך ולא נגע נאסר היין משום כחו היינו לא נגע לאחר שנמשך ואין נגיעה לאחר שנמשך אלא א"כ נגע בגרגותני, ואפ"ה נאסר היין שבבור משום כחו, והא דכתב הטור בהחזיר גרגותני לבור שנגע בגרגותני ולא נאסר ע"י נצוק במה שמחובר לבור והבור נאסר ע"י כח, דא"כ לא נאסר יין שבבור אלא בשתיה, ואין נצוק חיבור, אף לדעת הטור, למש"כ לקמן סי' נ"ב סק"ז, ואף אם היה נאסר בשתיה לא היה אוסר את הגת במשהו אלא בנו"ט, מיהו פרשב"ם לא יתכן אלא אם נימא דכחו אסור בהנאה דאל"כ קשה הא דאמר ש"מ נצוק חיבור והלא אין נצוק חיבור ביין המותר בהנאה [ואמנם כבר כתבנו לקמן סי' נ"א סק"ו לפרש ש"מ נצוק חיבור בכל התורה ונחשב הנצוק כאילו כבר ירד לבור] וגם בטל בס', והכא יין שבגרגותני לא נאסר כולו, אלא מפני שמעורב בו יין של נצוק, ואיכא ס', [מיהו זה ל"ק דכבר כתבו תו' דר"ה כרב רבי' ס"ל דמב"מ בכל התורה במשהו] ואפשר דאף אם נפרש דלא כפרשב"ם ואיירי בנגע עכו"מ בבור, מ"מ יש לקיים מסברא דנב"נ אינו חיבור, ויין קדם שהתחיל לימשך נאסר בנצוק, ויין היורד לבור נאסר משום כחו, אע"ג שעושה בגת, והיין שבגת לאו תורת יין עליו, וכמו שהוא לפרשב"ם.
ס"ך אין על מה שבגת תורת יין אלא על מה שבסל בלבד כו', כ' הגרע"א דדעת הרא"ש דאין משיכת היין מגרגותני עושה את היין שבגת גמר יין, היא יחידאה, דהר"ן כתב בשם הראב"ד דר"ה אליבא דמ"ר ונ"מ לדידן בגת פקוקה שעירה לתוכה יי"נ, אלמא ס"ל דאף דמפסקת גרגותני מ"מ קרינן בה ביין שבגת יין כיון שהתחיל לימשך עושה יי"נ, ותמה על סתימת השו"ע, ואמנם לדעת הראב"ד והרמב"ן יין המעורב עם החרצנים וזגים בלא"ה אינו יין עדיין, ואם יש יין צלול בגת בלא"ה הוא יין לדעתם.
נראה דלדעת הסוברין דיין שבגת נמי נעשה יין ע"י יין הצלול המקלח מגרגותני, אינו נעשה יין עד שיקלח יין הצלול מגרגותני, אבל קלוח היורד מעורב מגת לגרגותני לא מקרי המשכת היין.
מהא דאמרינן בגמ' נ"ו ב' ש"מ נצוק חיבור לפרשב"ם דיין שבבור נאסר ע"י כח וצ"ל דכח נאסר בהנאה, שמעינן דיין הנאסר ע"י נצוק אוסר במשהו דיין שבשולי הגרגותני מועט הוא ומ"מ אוסר את הגת, ואע"ג דנצוק מותר למוכרו כרשב"ג, מ"מ חשיב איסור הנאה דהרי כל הנאות אסורין רק מכירה מותרת כמו בתערובות, מיהו אם טעמי' דר"ה משום דסבר כר"י דמב"מ במשהו בכל התורה אין ראי' מכאן.
לפי' רשב"ם דהא דאמר ש"מ נצוק חיבור היינו דיין שבבור נאסר משום כחו, צ"ל דשם כחו חייל ביין היוצא מן הגת אלא שאינו נאסר עדיין משום שאין שם יין עליו, אבל אם נימא דשם כחו הוא ביציאת היין מגרגותני, אין ראוי לאסור יין שבגרגותני משום תערובות של יין הנצוק הנוגע בשוליה, כיון דלא גזרו בכחו מה דגואי ולא אסרינן דגואי משום נגיעה ביין דבראי, ולא גרע יין דגרגותני המעורב ואינו יין עדיין מיין גמור שמתערה מן הכלי דמה דגואי שריא, וע"כ דכל יין היוצא מן הגת מקרי בראי, אלא שאינו נאסר דלאו יין הוא ליאסר משום סתם יינן קדם שירד לבור, והקלוח שמגרגותני לבור נאסר משום נצוק ושבגרגותני לא נאסר דהוי נב"נ אלא שיין שבשוליה נוגע ביין קלוח האסור.
ה) סכ"א אין דורכין עם העכו"מ בגת כו', הדברים סתומים ויש כאן לפרש, גת של עכו"מ שהתחיל לימשך אם ראה ישראל שדרך ברגליו ולא נגע בידיו, מן הדין היין שבגת מותר בהנאה שניסוך דרגל אינו אוסר אלא בשתיה, ומותר לישראל לדרוך עמו והרי אינו משתכר באה"נ, מיהו כל שאין ידיו כפותין אין לו לישראל לדרוך עמו דלמא נגע בידיו ולאו אדעתי' דישראל, ואין כאן לדון אם מותר לישראל ליקח את גת הבעוטה דהרי היין אסור בשתיה לכו"ע, והר"מ פסק דאף בכפות אין דורכין עמו, ולא נתפרש טעמו, ובהגה"מ כתב בשם ס"ה דהתינוק טעה במה שהתיר כפות, והדבר תימא דאחרי דהגמ' קבעוה בתלמודא ולא אידחיא בגמ' ודאי הלכתא היא.
גת פקוקה ומלואה של עכו"מ מן הדין דורכין עמו ואע"ג דנגע בידו, ואף לוקחין ממנו גת זו הבעוטה, אבל ר"ת כתב דאין דורכין עמו דקל להכשל כיון דהמשכה בגת עצמה חשיבא המשכה ושכיח טובא, וכן שכיח שיפתחו את הגת, וכן אין לשתף את העכו"מ לדרוך עם ישראל בגתו אף שהיא פקוקה שלא יכשלו לשתפו בגת שהתחיל לימשך, וזה לכתחלה, אבל דיעבד מותר אפי' בשתיה, ואם אחרי שהתחיל לימשך שיתף את העכו"מ לדרוך עמו היין אסור בשתיה אפי' היו ידיו כפותין, אבל לענין הנאה אם היו ידיו כפותין או ששמרו שלא נגע בידיו מותר בהנאה ואין חילוק בין דורך ברגליו לדורך על הנסרים דאף בדורך על הנסרים אוסר בשתיה כדין מדדו בקנה, ואם נגע בידו לצורך מלאכתו אינו אוסר בהנאה, רק חיישינן דלמא נגע בידו בלא צורך מלאכה, [עי' סי' מ"ז סק"ט וסי' מ"ט סק"ב].
והא דכתב המחבר אין דורכין כו' שמא יגע בידים, איירי בגת פתוחה דודאי אצטריך לאשמועינן דהרי במה שדורך ברגליו אינו אוסר בהנאה, ועיקר החשש שמא יגע בידיו, ומן הראוי שיבואר דאיירי בגת של נכרי והנידון משום משתכר באה"נ, והנה מן הדין אין כאן איסור שאין נגיעת רגל אסור בהנאה, אבל יש מקום עיון ביין היורד לבור אם נאסר בהנאה למאן דסבר דכח אוסר בהנאה, ואם היורד לבור אסור בהנאה, יין של ישראל מתערב בו ונאסר, וא"כ ראוי לאסור לדרוך עם הנכרי בגת פתוחה ואפי' בכפות, ואמנם משום זה אין לאסור לדרוך דפעולת ישראל אינו אלא ביין המותר וכמו שמתיר רשב"ג למכור חוץ מדמי יי"נ.
והנה בכלל דברי המחבר גם גת פקוקה דלכתחלה אין דורכין עם העכו"מ בשלו, ואין מניחין לו לדרוך עם שלנו, מיהו דיעבד מותר וכמש"כ הש"ך ס"ק מ"ד בשם מהרי"ק.
ולשון הרמ"א ואם דרך כל מה שנמשך ויצא לחוץ נאסר, קשה שאם נמשך הרי נאסר כל הגת בנגיעתו בין שדרך ברגליו בין שדרך ע"ג נסרים ונאסר בשתיה, ואם ידיו אינן כפותין נאסר גם בהנאה, ולמה לן לאיסור כחו, אם לא באופן דליכא משום נגיעה וכמש"כ לעיל סק"ג סק"ד, ואין כאן מקומו של דין זה, וגם הו"ל לרמ"א לפרש.
ש"ך ס"ק מ"ב אבל מגעו בה מודה דאינו אוסר, נראה דר"ל דאין להקפיד לכתחלה, דבדיעבד מותר אפי' דרך וכמש"כ הש"ך ס"ק מ"ד, ודברי מהרי"ק אין להם הכרע אם כונתו לכתחלה ושם מביא ראי' מהסמ"ג שמתיר בעכו"מ ששלה כוס אע"ג דהביא דברי ר"ת לאסור דריכת העכו"מ בגת פקוקה, וזה אין ראי' לענין לכתחלה וצ"ע.
שם אוסר בכפות אפילו בהנאה כו', דברי הש"ך כאן אינו ענין למש"כ תחלה, דהשתא קיימינן בגת פתוחה וכבר חשיב יין, ואם נגע ביין ביד אסור בהנאה, ובכפות מותר בהנאה, ובשתיה אסור אף יין שבגת, ומש"כ הש"ך דליכא משום נגיעה, אינו מובן דהכא לאו משום כחו אתינן עלה אלא משום נגיעה, ואף מה שבגת אסור, ובאמת לדעת הר"מ כחו אסור בהנאה כמש"כ הכ"מ פי"ב ה"ב, אלא הכא אין אסור בהנאה כיון שעושה ברגליו וכמש"כ לקמן סימן מ"ט סק"ט.
ס"ק מ"ג האריך בדין ניסוך דרגל, וקשה דקארי לה מאי קארי לה, הלא דריכה ברגל מבואר בהדיא בגמ' נ"ו ב' נ"ז א' דאינו אוסר בהנאה דכיון דאין זה עיקר הניסוך לא חיישינן שמא יהיב דעתו בשעת טרדתו לנסך, אבל אם נגע ברגלו שלא לצורך בזה נחלקו, הרשב"א ס"ל דלאו ניסוך הוא והרא"ש ס"ל דגם זה ניסוך, וזהו שהובא בשו"ע סי' קכ"ד סי"א, ויש עוד לדון בדריכה ברגל משום שיטת הרי"ף דדחינן סוגיא דינוקא מקמי' הא דאגרדמים נ"ח א' כמש"כ הר"ן.
ולדעת הרא"ש דנגע ברגל שלא בכונה ידועה אסור בהנאה, ה"ה נגע ברגל ע"י ד"א שלא בסיבה ידועה אסור בהנאה, כמו בנגע בידו ע"י ד"א שלא בסיבה ידועה וכמש"כ לקמן סי' מ"ז סק"ט, ומש"כ הש"ך לחלק בין דרך ברגליו לדרך ע"ג נסרים, אין מקום לחלק בזה, דעיקר היתר הנאה הוא משום טרדא, אלא אם באנו לדחות סוגיא דינוקא מחמת סוגיא דאגרדמים אז מחלקינן בין נוגע בגופו לנוגע ע"י ד"א.
שם ס"ק מ"ד, כתב דדרך ע"ג נסרים לא נאסר מה שבגת משום נגיעה, ועי' לקמן סי' מ"ז סק"ט וסי' מ"ט סק"ב מש"כ לתמוה בזה.
ו) סכ"א שמא יגע בידים, היינו שלא לצורך מלאכה אבל לצורך הוי כמדד ביד, כן דעת הט"ז לק' סי' קכ"ד ס"ק י"ז, ודעת הש"ך שם ס"ק נ"א דמלאכת אסיפת הענבים לא חשיבא טרדא כל כך ויש לחוש לניסוך, ולדעת הט"ז הא דנקט שמא יגע ביד אע"ג דנגע ברגל שלא לצורך מלאכה נמי אוסר בהנאה כדאי' סי' קכ"ד סי"א, משום דרגליו טרודות ולא שכיח נגיעה ריקנית אבל ביד שכיח, כן פירש הט"ז שם, והט"ז כאן ס"ק ט"ו כתב שאני הכא שישראל דורך עמו, ותמוה מאד דהלא הכא אוסר העכו"מ מחמת נגיעה ושכשוך, ומה ענין זה לשותפות, והרי ישראל שידו פשוטה לחבית יין ובא עכו"מ ופשט ידו לתוכה ודאי אוסר ואין כאן שותפות, וכן בהכניס רגלו אוסר, ודברי הט"ז בסי' קכ"ד עיקר, ועי' סי' מ"ט סק"ג.
נ"ו ב' ד"ה מהו, וצ"ל שע"י מעשה שאלו דאי לפסוק כו', ר"ל כששואלין הלכה אם דורכין אחר שהתחיל לימשך השאלה היא אי חשיב יין קדם שירד לבור והוי לי' להשיב אין דורכין, אבל כשבא אדם לשאול למעשה שיש לו צורך לדריכת עכו"מ אז נותנין לב למצוא לו תקנה לעשות בדרך היתר ואמר לי' לצייר ידי' ובבהגר"א סי' קכ"ג סק"ן משמע דמפרש בדברי התו' דלכתחלה אסור אפי' צייר לידי' אלא דיעבד מותר, ולשון הגמ' מבואר דשאלו לי' לכתחלה, וכן מתפרשים דברי התו' וכמש"כ לעיל וצ"ע.
ז) ר"מ פי"ב הכ"ז אם יש שם כו' כדי לבלול הכף עד שתבלול הכף לכף שניה כו', הר"מ פסק בפ"ב מה' טו"א הכ"ח דמשקה טופח חיבור לטומאה וכמש"כ לקמן סימן צ"ד ס"ק י"א, הכא לענין יי"נ שאני דכל שאין ביין טלה"ט אינו דרך ניסוך, וכמש"כ לקמן סי' נ"ב סק"ה ולעיל סק"א.
ח) סי' קכ"ג ש"ך ס"ק כ"ו וצ"ע כו' דבסתם יינן קיי"ל דאפרן אסור, ובדמ"ר חלק עליו דחרצנים דשרפן האפר הוא מן החרצנים ולא מן היין המובלע בהן, שאין היין נהפך לאפר אלא מתיבש וכלה, והרי כלי שבלוע יי"נ שהכשירו כדינו בהגעלה או בעירוי הוא מתכשר, וה"נ חרצנים שיצא היין מהן דינן שהן מותרין וכמו כן דין הוא שאפרן מותר, ובפ"ת הביא בשם הח"ס להצדיק את הש"ך מגמ' ס"ה ב' דפריך והא רוצה בקיומו דלא נצטרו זיקי, אלמא דהנטפל לאיסורי הנאה חשיב איסורי הנאה ממש, ואינו מובן דהרי מהני עירוי לכלי יי"נ וה"נ בחרצנים ששרפן וכמש"כ לעיל, ורוצה בקיומו דפריך בגמ' שם היינו דרוצה בקיומו של יי"נ שבזיקי שאם יצטרו זיקי וישפך היין יצטרך ישראל ליתן הגולפי, אבל משום רצונו לקיום הזיקי לית לן בה שהזיקי היתר ורוצה בקיומו כה"ג לית לן בה כדאמרו ל"ב א' בקנקנים ואף למה שצדדו תו' שם לאסור למכור קנקנים לעכו"מ הכא שרי, מיהו למה שצדדו לאסור לסמוך כרעי המטה בקנקן הבלוע יי"נ הכא נמי חשיב רוצה בקיומו דעי"ז דרוצה בקיום הכלי ע"כ מתקיים יין הבלוע.
ובטור או"ח סי' ת"ן כתב אסור להשכיר כלי לעכו"מ בפסח שיבשל בהם חמץ מפני שרוצה בקיומו של איסור ע"י ד"א שלא יבקע הכלי ועוד כיון שהכלי עצמו אסור בהנאה אסור להשכירו לכתחלה, טעם ראשון הוא מפני שרוצה בקיומו של חמץ שבתוך הכלי ע"י זה שהוא רוצה שלא יבקע הכלי, וכההיא דרוצה בקיומו שלא יצטרו זיקי, ומיהו לא דמי דהתם נהנה במה שאין היין נשפך שאם היין נשפך נוטל ממנו הגולפי, אבל הכא אין שפיכת החמץ נוגע לישראל אלא ישראל נהנה במה שהכלי שלם ושלימות הכלי גורם קיום החמץ, והו"ל ככלי הבלוע חמץ לסמוך בו כרעי המטה, דע"י רצונו בכלי מתקיים החמץ הבלוע בו, והמ"א פי' דהחמץ מקיים הכלי שלא יבקע ומיהו הטור ס"ל דאף קנקן בלוע חמץ אסור לסמוך בו כרעי המטה כמו שסיים כיון שהכלי עצמו אסור בהנאה כו' וכמו שהזכירו תו' ל"ב א', אלא דהמ"א לא ניחא לי' לפרש כן ברישא דא"כ היינו סיפא, ומיהו אין זה הכרח די"ל דאין דעת האדם על הבלוע, ולא חשיב רוצה בקיומו, אבל חשיב רוצה בקיומו בחמץ המבושל בכלי והיינו רישא וסיפא היינו רוצה בקיומו של הבלוע, ומיהו לפר"ת בתו' ל"ב א' דמותר להשתמש בכלי הבלוע חמץ ולא מקרי רוצה בקיומו של הבלוע ע"י זה שרוצה בקיומו של הכלי, אפשר דגם זה שרוצה בקיומו של החמץ בעין שבתוכו לית לן בה כיון שאין נהנה בקיום החמץ אלא בקיום הכלי, אבל אפשר דהוי כסומך מטתו בחרס הדריוני דאסור מפני דחשיב כחמץ בעין, ולפ"ז ההיא דרוצה בקיומו דלא יצטרו זיקי אף בלא ניחותא דלא ישפך היין מקרי רוצה בקיומו.
והא דאין משכירין כלי לבשל חמץ נראה אפי' אין בלוע בכלי חמץ אסור דכיון שיבשל יהא בו בלוע ויהא רוצה בקיום הכלי.
ט) סי' קכ"ג סי"א בהגה' יין צמוקים כו' ה"ז כיין ומתנסך, כתבו הט"ז והש"ך בשם רלב"ח דבעושה יין מן הצמוקים תיכף אחר ג' ימים חשיב יין ליאסר במגע עכו"מ, אף קדם ששלה ממנו יין צלול, ויהיב טעמא דלא דמי לסוחט ענבים בגת דהתם אין ליין היוצא צורך לחרצנים וזגים ואפשר לסנן את היין תיכף והלכך כל זמן שלא סיננו אין זה יין עדיין אבל בעושה מן הצמוקים אי אפשר לסננו עדיין שכל זמן שהצמוקים בחבית מוסיפים טעם במים, והדבר תימא וכי יש צורך בהם מאי הוי הלא מ"מ אין יין ערב לבני אדם אלא צלול, והלא למשנה ראשונה לא אסרו אלא משירד לבור, אבל יין הצלול שבגת מותר ולמ"ר ודאי יין שבחבית המעורב עם הצמוקים אינו עושה יי"נ, ולמ"א החמירו כשהתחיל לימשך, אבל קדם שהתחיל לימשך מנ"ל להחמיר למ"א יותר ממ"ר, ועוד לרבא נ"ו א' דדין יי"נ ודין גמר מלאכה למעשר דין אחד להם, ולענין גמר מלאכה ודאי בעינן שישלה בצמוקים כמו בענבים, מיהו למש"כ לעיל אין דברי רבא אלא למ"ר, ומ"מ אין מקום לחלק בין צמוקים לענבים אף למ"א.
י) כתב ב"י יו"ד סוף סי' קכ"ג בשם הר"י צבע שנתנו בו חומץ אסור ליקח מן הנכרי, ובא"ח בשם הרא"ה כתוב להתיר משום שיצא מתורת אוכל והרי הוא כעפר, וצ"ע טעמי' דהרא"ה הלא בע"ז קיי"ל תמורה ל"ד א' דאפרן אסור, והכא נראה דלא נתקיימה מצותה דטעון קבורה כדי שיהא אבוד מן העולם, ואם טעם הרא"ה משום דעכשו סתם יינן אינו אסור אלא בשתיה וכמש"כ ב"י בסמוך בשם ר"מ, אם כן א"צ טעם משום שנפסל, ואולי אילו היה ראוי לשתיה אין נכון ליקח דלמא אתי לשתותו או משום הרואין, וא"כ אין כאן מחלוקת דהר"י איירי ביין האסור בהנאה, וכ"כ בסמוך בשם המרדכי בנתינת יין לדיו, דלמאן דאסר יינן בהנאה אסור ולמאן דלא אסר אלא בשתיה מותר, וסיים דאם כתב הספר מותר, ולכאורה אם הוא אסור בהנאה יש לאסור גם הספר כמו בגד שצבעו בקליפי ערלה רפ"ג דערלה, ואפשר דהוי זוז"ג ואין ביין עצמו כדי לכתוב בו.
שם כתב בשם הרי"ף שאסור לכתוב בדיו הצלול מפני שהיין הוא בעין, צ"ע פירושו, אם ר"ל שהיין רובו, ולא נתבטל, או שר"ל שלא נפסל לאדם, ובכל אופן צריך עיון אם היין אסור בהנאה כי נתערב ונפסל נמי אסור לכתוב בו כמש"כ לעיל, ואם אינו אסור רק בשתיה למה לא יכתוב בו.
כתב עוד בשם ר"מ דלא יכתוב בו משום דפעמים נותן הקולמוס בפיו, וכ"ה ביו"ד סי' קל"ד סי"ג בהגה', אבל לענין חמץ כתב באו"ח סי' תמ"ב ס"י, דמותר לכתוב בדיו שחמץ בתוכו, ובבהגר"א פי' משום דביי"נ הוי כנסרחה לאחר זמן איסורה, ומשום דאפרה אסור, והכא בחמץ נפסלה קדם הפסח, ומשום דזימנין דיהיב הקולמוס בפיו אין לאסור, דהא דאסור לאכול חמץ שנסרח הוא משום דאחשבי' והכא בנותן הקולמוס לתוך פיו אינו מתכוין לאכילה, אבל לא פירש למה בדיו שניתן לתוכו יי"נ אסור אף לדעת המתירין יינם בהנאה ומשום דלמא יתן הקולמוס לתוך פיו, וצ"ל דהתם טועם טעם יין לשבח, ובאמת הרמ"א ביו"ד שם סיים דמותר משום דהוי פגום, וצ"ע טעם האוסר, ומשמע ברמ"א דאפי' ביי"נ האסור בהנאה מותר, ומשמע דיי"נ אפרו מותר, ואפשר דהכא משום ביטול ברוב אתינן עלה כיון דליכא טעם ולא שייך טעם כעיקר ובטל ברוב, כדאיתא ביו"ד סי' קל"ד ס"ג במין בשא"מ, וטעם האוסרין כיון דכן הוא תיקון הדיו לא בטל.
יא) ע"ז ל"ד א' דורדיא לאחר י"ב חדש שרי, ופר"ת דדוקא לאחר שנתמד השמרים נקרא דורדיא אבל שמרים שיבשו אסורין, וחלק על ר"א שהתיר, וסיים והמורה יורה כבסו"מ, והח"צ סי' ע"ה הק' על ר"ת שזה נגד גמ' ערוכה מגילה י"ב ב' כחמרא דיתיב על דורדיא שנאמר כו', ונראה דמודה ר"ת דבלה"ק נקרא שמרים בין הראשונים ובין השניים, ובארמית תרויהו דורדיא, אלא בזמן הגמ' היו רגילים לקרוא ראשונים בל' שמרים והשניים בל' דורדיא, ובלשון זה היו משמשין בגמ', אבל התם במגילה שישראל השיבו לפרסיים נקטו בגמ' לשון פרסי [דורדיא על הראשונים] כלשון שאמרו ישראל לפרסיים זיל כו' דיתבי בדוכתיהו כו', וברשב"א בת"ה ב"ה ש"ג הביא ג"כ דברי ר"ת והסכים עמו. [א"ה, וע"ע מעשרות סי' ד' סק"א].
יו"ד סי' קכ"ג בהגר"א סקל"ט, [א"ה, עי' לק' סי' נ"ב סק"ז].