סימן לח
עריכהא) בדבר שבמנין הביא ב"י סי' ק"י ג' שיטות, דעת הר"מ פט"ז מה' מ"א דהלכה כחכמים במתנ' דפ"ג דערלה דאין מקדש אלא ו' דברים וככרות של בעה"ב כר"ע וטעמו ז"ל דכיון דר"מ נשנה בל' יחיד הלכה כחכמים [ומיהו בככרות הלכה כר"ע דסתם לן תנא כותי' שם מ"ח נתפרסו הככרות כדאמר בירו'] והא דפליגי ר"י ור"ל אליבי' דר"מ יבמות פ"א א' אין ראי' דס"ל כותי' דהא לא בא רשב"ל שם אלא להוכיח דתרומה בזה"ז דרבנן דבדאוריתא כל שדרכו למנות לא בטל ועיגול בעיגול בטל וע"ז משיב ר"י דאת שדרכו למנות שנינו, וכן הא דמייתא בגמ' ביצה ג' ב' זבחים ע"ב חולין ק' א' אין ראי' דמייתא כדי לישב המשנה והברייתא ולאוקמי כר"מ אע"ג דלית הלכתא כותי' ובמסקנא אין ראי' ממשנת זבחים דהתם משום בע"ח ואין ראי' ממשנת חולין דהתם הוי חהר"ל.
ודעת הסמ"ג דהלכה כר"מ דרהיטת הסוגיא בזבחים ובחולין דלרשב"ל ניחא וא"צ לשינויי אחריני, ואי באמת גם רשב"ל לא מוקי מתנ' משום דבר שבמנין היה ראוי שיוסיפו בגמ', ועוד הא קיי"ל שאין מקדש אלא ו' דברים בלבד ויהי' משתמע דלרשב"ל ג"כ לא מוקמינן מתנ' כר"מ אלא משמע דהלכה כר"מ, ובפלוגתת ר"י ורשב"ל קיי"ל כר"י דאת שדרכו, ואע"ג דלא נחלקו אלא אליבי' דר"מ, ור"י הא פליג ביצה שם זבחים שם וס"ל דאפי' יש שם מאה פומין לא יעלו, וקיי"ל ר"מ ור"י הלכה כר"י, הכא קיי"ל כר"מ דסתם לן תנא כותי' בפ"ד דתרומות מ"י.
ודעת סה"ת דקיי"ל כר"י דליטרא קציעות דהא לר"פ זבחים ע"ב ב' מתנ' דזבחים כותי', ואע"ג דלר"א שם ע"ג א' מתנ' משום בע"ח, מ"מ אחרי שדעת ר"פ דהלכה כר"י וגם ר"א ל"פ לדינא נקטינן כר"פ [ומיהו אין הכרע, דאע"ג דלר"פ ראוי לפסוק כר"י משום דסתם לן תנא כותי', מ"מ כיון דלר"א אין כאן מתנ' כר"י נקטינן כמתנ' דתרומות או כמתנ' דערלה, וזו דעת החולקים על סה"ת, וכ"מ חולין ק' א' דגמ' לא הביאה כלל הא דליטרא קציעות ואם באמת לדינא א"צ חהר"ל רק כל שדרכו למנות לא הוי לה לגמ' להשמיט מה שהוא באמת לדינא ולאוקי בחהר"ל].
ב) יבמות פ"א א' שאני שונה עיגול בעיגולים עולה, יש לעי' לדעת תו' דתרומת פירות דרבנן, מנ"ל דתרומה בזה"ז דרבנן, דלמא מקילינן טפי בעיגול בעיגולים מבערלה וכלאי הכרם משום דתרומת תאנים מדרבנן, וע"כ צ"ל דלא מסתבר לי' להקל בזמן דאיכא תרומה דאוריתא.
ביצה ג' ב' אר"פ האי תנא תנא דליטרא קציעות הוא דאמר כו' אפי' בדרבנן לא בטל וכש"כ בדאורייתא, מכאן מוכח כדעת רש"י ותו' דתרומת תאנים דרבנן, דאי אפשר לומר משום דבזה"ז דרבנן דהא ר"פ קאי לתרוצי אליבא דר"י דאמר את שדרכו למנות ואיהו ס"ל יבמות פ"א א' דתרומה בזה"ז דאוריתא, וע"כ משום תרומת תאנים דרבנן קאמר, והגר"א יו"ד סי' ק"י סק"ג כתב לישב דלמאי דמסיק דר"י לא אמרה אלא אליבא דר"י אבל רבנן ס"ל תרומה בזה"ז דרבנן ע"כ הא דאמר לי' ר"י לר"ל מי סברת כל שדרכו למנות שנינו את שדרכו למנות שנינו היינו שאין לך ראי' ממתנ' דתרומה בזה"ז דרבנן, אבל קושטא הוא די"ל דסבר דתרומה בזה"ז דרבנן וא"כ ר"י דאמר דעיגול בעיגולים אינו עולה הוא אפי' בדרבנן בזה"ז, ומיהו לא יתכן שיאמר בפשיטות אפי' בדרבנן בזמן שאין הדבר מוכרע כלל ור"י גופי' קאמר שאינו מוכרע.
ג) ע"ז ע"ד א' אלו אסורין ואוסרין בכ"ש כו', בזבחים ע"ב א' אמר דמשנתנו היא משנת כל הזבחים שנתערבו אלא דאשמועינן דאף חולין דלא מאיס אין איה"נ בטלין, והנה ר"פ מוקי למתנ' דהתם כר"י דליטרא קציעות ומשום כל שדרכו למנות, וא"כ משנתנו ג"כ משום כל שדרכו למנות, וכן משנת חולין לר"פ אפי' בחתיכה שאינה ראוי' להתכבד ומשום כל שדרכו למנות וכדאמר חולין ק' א', והא דמוקי לה בחהר"ל הוא כר"א דפליג זבחים שם על ר"פ ומפרש משום בע"ח, והנה חהר"ל ובע"ח לר"א הוי כששה דברים דמתנ' פ"ג דערלה דלכו"ע אינן בטלין, או דהוו כאת שדרכו למנות [לדעת הסמ"ג לעיל סק"א דהלכה את שדרכו למנות].
והנה כונת התנא כאן דכי היכי דאסרינן בחתיכה נבלה לאכילה ובקדשים בהנאה, ה"נ אסרינן איה"נ שנתערבו בחולין בהנאה, והנה מני התנא כל איה"נ אע"ג דליכא רבותא בחד יותר מאידך, אלא כן דרך התנא למחשבינהו לכולהו, ולא חשיב חתיכת נבלה משום דכאן בא לאשמועינן איסור הנאה, ולא תני חמץ בפסח משום דחשיב כאן דבר מחודש דלא תנן שכיו"ב הוי דבר של מנין לאסור בהנאה חולין ומשנתנו איירי בבע"ח ובחתיכות ראויות להתכבד [ולר"פ משום שהן דבר של מנין] ובהני מני לכולהו איה"נ שבתורה, אבל חמץ בפסח לא מש"ל בבע"ח ובחתיכות בשר אלא בככרות וכבר תנן דככרות איה"נ אוסרות חולין בהנאה, וכן לא תנן שאר פירות של ערלה ושל כה"כ דכבר תנן אגוזי פרך ורמוני בדן וחברותיהן, והנה סוגין אזלא לפרושי משנתנו כרבנן דר"מ במשנת ערלה, וה"ה דמצינן לאוקמי כר"מ ולא תני לי' משום דכבר תני הא דר"מ בחבילי תלתן וכיו"ב מן הפירות וה"ה ככרות אם הם את שדרכו למנות, אלא דבגמ' לא מצי לאקשויי מחבילי תלתן דדלמא משנתנו כרבנן דר"מ ולכך פריך מאגוזי פרך ורמוני בדן דכ"ע מודים, והלכך אין ממשנתנו ראי' להכרעת ההלכה, ומ"מ רהיטא כדעת הר"מ דהלכה כרבנן דר"מ דאין מקדש אלא ו' דברים, וכבר האריכו תו' זבחים ע"ב א' ד"ה אלא, למצוא בכל הני דמשנתנו דומיא דו' דברים.
ד) יו"ד סי' ק"י ש"ך סק"ב, חלק על הלבוש שהתיר פת שאפאה ע"ג גחלים של חמץ ע"י הולכת הנאה ליה"מ, דלא נאמר אלא בעכו"מ שתופשת דמיה, ובמג"א סי' תמ"ה סק"ו הוסיף דלא אמר ר"א להתיר פת זה, ואמנם לדעת רש"י והר"ן מתיר ר"א גם הפת עצמה ולדעת רשב"ם והראב"ד אמרינן כן בכל איסורים, ולתירוץ השני בתו' ג"כ אמרינן כן בכל איסורים כשהאיסור מהוה הפת ואינו בעין, ובכל אופן אין האיסור אלא מדרבנן, ומש"כ תו' פסחים ע"ה א' בשם ר"י שאינו אלא מדרבנן וסיימו דלא משמע כן, אין כונתם לענין איסור הפת, דאין איסורו אלא מדרבנן, דזה לא היה מספיק לישב קושיתם, דאכתי תקשה כיון דהחום הנכנס לתוך ככר ואופהו אסור מה"ת, גם החום שבתנור הגרוף יהא אסור מה"ת, אלא כונתם דר"י פי' דבאמת החום שבככר מותר מה"ת דחשיב כגחלים עוממות, ולזה סיימו דלא משמע כן בשמעתין ור"ל דא"כ אף אם נימא דתנור גרוף אסור אינו אלא מדרבנן ומאי שייך למילף צליית הפסח מכאן, ומש"כ ולא הוה שייך לפלוגי ביש שבח עצים בפת, ר"ל דע"כ אין כאן שבח עצים בפת כיון דהחום היתר, רק דפליגי אי אסרינן מדרבנן, אבל הפת אינו אסור אלא מדרבנן וכמש"כ לעיל.
ונראה דהא דפי' ר"י דאין החום אסור אלא מדרבנן היינו למאי דמסיק דתנור גרוף הפת מותר, אבל באמת מבעי לי' אי החום אסור מה"ת, ומש"כ דלא משמע כן היינו דלא משמע דמבעי לי' גם בחום שבפת.
ויש לעי' מאי מדמי איסור החום לצלי אש ודאי איסור ליכא דהא כלו עצי איסור אבל אכתי אש הוא וכדאמר במסקנא, ואפשר דמבעיא לי' אי השלהבת המובלע בתנור חשיב כנמצא בעולם או לא דדיני התורה לא נאמרו אלא על הנמצאים אבל לא על האבודים מן העולם, ופשיט לי' דמקרי אבוד מן העולם, א"נ באמת לא מקרי אבוד ומ"מ הוא מותר דחשיב כשלהבת כיון דקלי איסורא.
ובמ"א סי' תמ"ה סק"ה, הביא מדברי התו' כאן שהפת אסור מה"ת ולמש"כ אין זה מכונתם, ובתו' ע"ז מ"ט א' ד"ה יוליך, הקשו על פרש"י דפי' דפת עצמה מותרת ע"י הולכה, ולא הקשו דאיך יותר האיסור ע"י הולכה הרי איסורו מה"ת. [א"ה, וע"ע לק' סי' נ"ט ס"ק י"ח, חלק או"ח מועד סי' קי"ט סק"כ, טהרות סי' ה' סקי"ז].
יו"ד סי' ק"י ס"ו ז'. [א"ה, עי' ערלה סי' ג' סק"ב ג' ד'].
ה) ר"ש מקואות פ"ב מ"ב אלו ואלו תלויות השתא מחמרינן בטומאה קלה כו' ה"ט משום דהכא מעיקרא טומאה קלה הו"ל ואם במ"ש טבל בסוף אכתי טומאה קלה אית בו כו', ר"ל כיון דמעיקרא נמי טומאה קלה וראוי לטהר מספק, והשתא נמי ס"ט קלה וראוי לטהר מספק וא"א לטהר שתיהן והו"ל מוכיחות ושתיהן תלויות, אבל בטבל בראשון מטומאה חמורה טומאה חמורה אזדא לה שהרי ספיקו לחומרא, והו"ל חד ספק משום טומאה קלה ולקולא.
שם שניהן תלוין דמגו דתלינן בהאי דהוי בי' טומאה קלה כו', ר"ל כיון דע"כ צריך לתלות אחד מהן דלטהר שניהן אי אפשר כיון דאחד מהם טמא, ואם נטהר את הטמא טומאה קלה כש"כ שיש לטהר את המיקר העומד בחזקת טהרה, אלא יש מקום לתלות את הטבול מטומאה קלה ולטהר אח"כ את המיקר ומ"מ לא אמרינן כן כיון דסוף סוף שניהם ספיקי דרבנן וכיון דצריך לתלות שניהם תלויות, ואף שהל' מגומגם מ"מ א"א לפרש בע"א ומה שפי' בו המל"מ אינו מובן.
ש"ך סי' ק"י אות כ"א כ' דאם נתערב איסור דרבנן חד בחד ונאבד אחד מהן אסור, ובפ"ת שם כ' דהפר"ח חולק, ותימא דהרי מפורש כן בתוס' נאכלו ראשונות נטמאו או שנאבדו עד שלא נעשו שניות שניות טהורות משנעשו שניות תלויות, ומפורש כהש"ך.
ש"ך סי' קי"א סק"ד כ' דאיסור דרבנן שנתערב חד בחד, ואח"כ נפלה אחת מהן לקדירה של היתר, אסור ולא אמרינן ספק דרבנן לקולא ובשעה"מ כ' דתלינן כאן לקולא משום חזקת היתר של הקדירה, ונסתייע מהא דב' מקואות חסרות שנפלו ג"ל לאחד מהן וטבל ועשה טהרות דטהרות טהורות, וכן בנטמאה אחת מידיו ונגע בטהרות, ונראה דשאני הכא דככר שנגע ביד יש לומר שהוא טהור לגמרי, ושפיר י"ל שהככר נגע ביד הטהור, וכן בטבל באחד המקואות י"ל שטבל בכשר, ואפי' לא עשה טהרות עושה טהרות לכתחלה לרבנן דר"י, אבל חתיכת איסור שנתערבה או שנפלה לקדירה הרי יש כאן בעירוב זה אותה החתיכה המעורבת בתחלה, ואנו באין להתירה עכשו ולומר שחתיכה זו היא המותרת, ואם נתיר תערובות זה משום ספיקא דרבנן נתיר גם הנשאר משום ספיקא דרבנן, דלא עדיף זה מזה, ואע"ג דחזקת היתר התערובות מסייע שכאן החתיכה המותרת, לא עדיף מאחד הטבול מטומאה קלה ואחד המיקר דשניהם טמאים, אע"ג דהמיקר אית לי' חזקת היתר.