סימן ל
עריכהא) רשב"א חולין צ"ז ב' הא דאמר ר"נ גיד בששים כו' וא"נ תאמר דבטל הגיד עצמו כשנפצע ונחתך כו', אפי' לפי' זה צ"ל דאתיא כמ"ד יש בגידין בנ"ט או בשמנו דמשום גיד עצמו למ"ד אין בגידין בנ"ט אף ממשו אינו אוסר אף באיכא כזית בכא"פ וכמש"כ ב"י יו"ד סי' ק"ד בשם רבנו והר"ן בדבר שטעמו פגום, ואין כונת רבנו רק לישב שאין הגיד עצמו אוסר וזה דלא כמש"כ הגרע"א סי' קס"ו, אבל דברי הגרע"א ע"פ מש"כ הטוש"ע סימן ק' ס"ב, ועיי"ש בט"ז סק"ה כ' בשם רשב"א דמסתפק בזה וצ"ע לחלק בין גיד לדברים הפגומים דהתם החליט להיתר וכמבואר בטוש"ע סי' ק"ד, ועי' ש"ך סי' ק"ג סק"ב, ומ"מ אף האוסרין בגיד שנמוח אינו אלא מדרבנן כמבואר ברשב"א שבט"ז שם.
שם ד"ה הא דאיבעיא להו אי בדידי' משערינן כו', ויש לומר דבקדירה שנבלעה מאיסורי תורה כו' היכי דליכא יותר מאחד כו', כונת רבנו ז"ל עלומה אם כונתו ז"ל דאפשר דהיוצא מרובה על ההיתר א"כ לא הו"ל לסיים וכמ"ד טכ"ע דאורייתא ואי כמ"ד טכ"ע דאורייתא לעולם אסור מה"ת כל שיש בו טעם, וא"א לומר שטס"ה שגם בסוף דבריו ז"ל סיים ואפי' למאן דאית לי' טכ"ע ל"ד כו' וגם בעיקר הדבר דאפשר דיש בטעם היוצא יותר מהבעין לא כתב כן רבנו בת"ה הובא בב"י סי' ק"ג וכ' ראי' מהא דשרינן קדירה שאב"י ולא חיישינן דלמא האיסור מרובה.
ב) והר"ן בע"ז בסוגיא דטעם לפגם ס"ז ב' ד"ה ודאמרינן שאינה חסירה כלום כו' כיון שההיתר נפגם קצת מן האיסור כו' אינו נהנה מן האיסור אלא מצטער עליו כו' נראה דמודה הר"ן דאם האיסור מרובה אסור אע"ג שהיה ניחא לי' יותר בהיתר המועט מאסור המרובה דאין דברי הר"ן אלא טעם למילף טעם לפגם בתערובות מנפסלה מאכילה כשהיא בעינא, דטעם פגום כיון דמפסיד את האוכל לא שייך למיסר מחמת טעם, אבל אם האיסור מרובה דמיעוט ההיתר בטיל חשיב כל אכילתו אכילת איסור, וחשיבא שפיר אכילה דאין זה אכילה גסה, תדע דאם איתא דשרינן למיכל אף ברוב איסור איך ילפינן מנבילה סרוחה שא"ה דהוי אכילה גסה, אלא ודאי לא ילפינן רק היכי דהאיסור כבר נתבטל ברוב ורק אנו באין לחדש שיאסור משום טכ"ע בזה ילפינן דטעם הפוגם לא שייך בו מעלת טעם, וכ"מ בסוף דברי רבנו שהביא דברי רשב"א שמתיר בהיתר מרובה ואוסר באיסור מרובה ולא חלק עליו אלא בהיתר מרובה.
ובאיסור פגום מעיקרו כמו עכבר דמתא, כ' הר"ן בהדיא בסמוך דבעינן היתר מרובה, והלא כיון דקי"ל דגם בעכבר דמתא נט"ל מותר ע"כ ס"ל דבטעמו לא חדשה תורה למחשב טעם פגום, וא"כ אף באיסור מרובה נמי כיון שאין דעתו רק על ההיתר ולא ניחא לי' באיסור, אלא ודאי כונת הר"ן דוקא למיהב טעמא דטעם לפגם אינו בכלל טכ"ע אבל כשהאיסור מרובה דהוי כאיסור בעין ודאי אסור ואין כאן מחלוקת בין הרשב"א והר"ן, וגם כונת רשב"א כהר"ן, ודברי הגרע"א ז"ל בזה בסי' קס"ו צ"ע.
ג) יו"ד סי' ק"ד ס"א בהגה' ודוקא בשרץ כו' עי' ט"ז וש"ך, ונראה מדברי ש"ך דבשאר איסורין דאמרטט לתבשיל ואינו יכול לבררו אע"ג דכשיפגשו ביד או בפיו יהי' ניכר מ"מ בטל ובעכבר אף במעורב בדבר שאין מכירו אף אם יפגשהו [כגון שההיתר שוה אליו במראה ומישוש] אם יש לחוש לכעדשה אינו בטל, אבל כבר הסכים הגר"א כהט"ז דכל שיהי' ניכר כשיפגשו אינו בטל אף שקשה לבררו, וכ"כ ר"ש פ"ב דטבו"י בשום שבמקפה וכ"כ תוס' פסחים מ"ד א' וכ"מ מדברי רשב"א שהביא ב"י שכ' דהא דתנן פ"ח דתרומות היה אוכל בתרומה וטעם טעם פשפש היינו בעין אלמא בכל איסורין זורקה מתוך פיו וא"כ איך יהא מותר לאכול בזמן שיודע שיש בו איסור בעין, ומש"כ ש"ך ראי' מל' רשב"א בתשובה סי' ק"א שהביא ב"י תמוה דלא אמר הרשב"א שם אלא דא"צ ס' נגד פליטתה וכש"כ שאין פליטתה חשיב ברי' ולפיכך אין שייך לאסור קדירה עצמה משום ברי' [היינו שעלה ע"ד השואל לאסור הקדירה משום שנבלע איסור בדפנותיה] ומיהו למש"כ תו' נזיר ל"ו א' דאם מלקט כזית שום מן המקפה אין זה דרך אכילתו ולפיכך מתבטל אגב מקפה י"ל דה"נ מתבטל אף שניכר, ומ"מ איסור דרבנן איכא, ואפשר דאסור מה"ת, וכונת תו' שם דמ"מ בפחות מכביצה יש להקל יעו"ש ובדין השני באינו ניכר והוא בעין צדד הגר"א לישב דעת רש"י דכעדשה הוי ברי'.
יו"ד סי' ק"ד ס"ג. [א"ה, עי' לעיל סי' כ"ד].