סימן כה
עריכהא) ע"ז ס"ו א' אמר אביי מנא אמינא לה דתנן תבלין ב' וג' שמות כו', עי' רמב"ן ותו"ד ז"ל דג' מינין של איסור אחד שנפלו לקדירה ונתנו טעם ראוי להתיר ולא מבעי כשהן חלוקין בטעמן ובקדירה אין ניכר טעם של אחד מהן [אע"ג ששינו טעם הקדירה] דודאי שרי אלא אפי' בתבלין שפעולתן נשתוה בקדירה והקדירה מתובל ונשתבח מ"מ כיון שאין טעמן שוה אין כאן משום טעם ושרי, ומיהו אם טעמן שוה בחד צד שכולן מתוקים [אף שטעמם חלוק] והמתיקו בזה תנן דמצטרפין ואוסרין וגם בזה פליג ר"ש במשנה שם דכיון דהן בעצמן טעמים חלוקין אע"ג דמה שקבל הקדירה מהן הוא טעם משותף מ"מ שרי דדוקא כשהטעם שיש באיסור נכנס להיתר אסרה תורה אבל הכא שאין טעם אחד מהן נטעם בקדירה והן בעצמן הם שמות חלוקים וטעמים חלוקין אין בזה משום טכ"ע.
והנה אביי פריך מעיקר משנתנו דלרבנן מצטרפין ואע"ג דהן חלוקין בשמותיהן, והא דחזקי' הוא לפרש דאף לאביי אין מצטרפין באין שוין במתיקות ואע"ג דתבלו והשביחו את הקדירה [ומצד קבלת הטעם אין חילוק בין מיני מתיקה לשאר תבלין אלא בעינן מיני מתיקה כדי להשוות את התבלין זה לזה בשום צד כדי שיצטרפו] ולפ"ז רבא דמוקי לה כר"מ דמיקיל בצירוף דסבר דאף ערלה וכלאים מצטרפין ולדידי' לא אכפת לן בשני מינין וא"כ א"צ לדחזקי' אלא כל שתבלו אסור והא דלא משני דאיירי בשוין בשמן אף שהן ב' מינים חלוקין ומצטרפין אף לרבנן [אף דחזקי' ודאי לא מוקי לה כן דא"כ א"צ לאוקמי במיני מתיקה מ"מ רבא דבלא"ה מוקי לה דלא כחזקי' הוי מצי לאוקמי בהכי] משום דמתנ' משמע לי' כסתם ג' מינים שהם חלוקים בשמן ולפי' זה לר"מ מצטרפין ב' מינים בין לענין מלקות ובין לאסור בנו"ט אפי' כשאינן שוין לא בשמן ולא בטעמן.
והא דחלב ודם אינן מצטרפין לר"מ [הרמב"ן כתב דהכי תניא פ"ק דכריתות ולא נמצא] הוא משום דלא שוו בשיעוריהו, כ"ז לפרש"י דשמות דמתנ' היינו שמות הפרטיות של התבלין.
ור"ח פי' דשמות דמתנ' היינו שמות האיסורין וא"כ תנן בהדיא במתנ' כר"מ דב' איסורין מצטרפין והא דחזקי' הוא תנאי בהא דר"מ דאין ב' איסורין מצטרפין אלא בשוו בטעמן [אפשר דאין שוין ממש אלא בחד צד דהיינו שהן מיני מתיקה וכמש"כ לעיל] ולפ"ז לא נדחה הא דחזקי' במאי דמוקי לה כר"מ דהא גם חזקי' מוקי לה כר"מ אלא ה"ק כיון דע"כ כר"מ אתיא אין תימא דמצטרפין אע"ג דבעלמא אזלינן בתר שמא ולא בתר טעמא, ולפ"ז א"צ לומר דהא דלא מוקי לה רבא בשוין בשמא משום דמתנ' סתמא קתני, אלא דעיקר דברי אביי מהא דחזקי' שאם היו שוין בשמא לא הוי צריך חזקי' לאוקמא במיני מתיקה, ולפ"ז קיימא במסקנא דגם ר"מ לא אמר אלא בשוין בשמא או בטעם אבל באינן שוין לא, ולפ"ז בחד איסור שפיר מצטרפין אף שאינן שוין לא בשמא ולא בטעמא, ור"ש בתרויהו פליג דב' איסורין אפי' שוין אין מצטרפין והחלוקין בשמא אף חד איסור אין מצטרפין.
עוד פי' רמב"ן דגם לפר"ח חזקי' לא מוקי לה כר"מ ולר"מ אף באינן מיני מתיקה מצטרפין אלא דבמיני מתיקה מודים חכמים לר"מ לענין לאסור את הקדירה אע"ג דאינן מצטרפין לענין מלקות, ורבא דמוקי לה כר"מ לא צריך לאוקמה כדחזקי' והא דלא מוקי לה כרבנן ובשוין בשמא משום דסתם ג' מינים חלוקין בשמא, ולפ"ז לר"מ מצטרפין אף באינן שוין לא בטעמא ולא בשמא לענין מלקות ולענין לאסור הקדירה שתהא הקדירה מתובלת על ידי שלשתן, וכ' הרמב"ן דבירו' מבואר כפר"ח ונראה דהיינו מדפריך ב' מיני משם אחד [ר"ל למה מצטרפין] ומשני במיני מתיקה אלמא דאף בשם אחד קשיא לי' ואי שם היינו מין אחד במתבל סגי ולמה צריך מיני מתיקה ומיהו י"ל לפרש"י דפריך הלא חלוקין בטעמן ומשני במיני מתיקה.
ולכאורה נראה דכיון דקיי"ל כרבא דבתר שמא אזלינן ומתנ' דערלה כר"מ, קיי"ל כר"מ וה"נ תנן מעילה י"ח א' הערלה והכלאים מצטרפים והיינו למלקות, דהא מפרש בגמ' דר"ש אומר א"צ לצרף, וכ"כ הר"ש פ"ב דערלה מ"א וכ"כ תוס' ע"ז ס"ח ב' [ויש שם ט"ס וכצ"ל ותירץ ר"ת דההיא דהתם דפריך מינה היינו מתנ' דהתם דאמרינן נמי כו' וההיא דמייתי הכא לאו היינו מתנ' דמסכת מעילה אלא היינו מתנ' דמסכת ערלה דמיירי בתערובות כו' והן הנה דברי הר"ש] אלא שקשה דבשבת פ"ט ב' משמע דאיתא לדחזקי' וכמש"כ תו' ואפשר לפרש כמש"כ תו' דגם לר"מ בעינן להא דחזקי', ומיהו יש לישב דעת רמב"ן דבגמ' שם פריך מהא דחזקי' וה"ה דקשה לרבא דאע"ג דלא בעינן ראוי למתק מ"מ בעינן שיהיו הג' מינים שוין לתבל ואם הן חלוקין בטעמן יפגמו וכמש"כ תו' שם ובלא"ה צ"ל כן דלענין שבת אין נפקותא אם מצטרפין לאסור אלא שיהיו מתבלין ומייתא הא דחזקי' אבל לא בעינן רק שיהיו ראוין לתבל.
והנה הא דפי' הרמב"ן דהא דחזקי' במיני מתיקה לא בא לשלול מינים שאינם משתוים לתבל והוי כפוגמים אלא בא לשלול מתבלים ודוקא מיני מתיקה קאמר הוא ע"פ פרש"י דכ' דליתא לדחזקי' ובזמן שאין מתבלים תיבול הגון ודאי אין לאסור ולפיכך פירש דחזקי' מצריך להם השתוות בחד צד, אבל הר"מ נראה דלא ס"ל כן אלא מיני מתיקה דאמר בא לשלול בלתי משתוין לתבל שזה מר וזה מתוק וזה עפיץ ופוגמין, ובזה ניחא הא דפריך בשבת מהא דחזקי', ולפיכך לא הביא הר"מ זה בפי"ח מה"ש ה"ה דלא באו כאן בגמ' להוסיף אלא זהו בכלל המשנה דקתני כדי לתבל וקתני דמצטרפין ובעינן שיהא בזה שמוציא כדי לתבל ואם אינם יכולים לתבל הרי אין בזה כדי לתבל, וסמך על מש"כ שם ה"א עד שיוציא שיעור שמועיל כלום, וכ"מ בתו' שכתבו דהוי לפגם, וכ"מ בירו' דפריך ב' מינים ושם אחד למה מצטרפין ומשני במיני מתיקה, הרי דגם בשם אחד הוא מתמה ואין ראוי לתמוה רק באינן ראוין לתבל, ויש לקיים כל הפירושים של הרמב"ן גם לפי' זה והקושיא היא ממתנ' למה מצטרפין כיון דחלוקין בשמן אף דשוו בפעולתן ומשני ר"מ היא ולרבנן בעינן גם השתוות בשמא.
ב) אבל הרמב"ם ז"ל פ"ד מה' מ"א הט"ז פסק דכל איסורין שבתורה אין מצטרפין זע"ז כרבנן דפליגי אר"מ, וכ"כ שם פי"ד ה"ה, וכן נראה בגמ' מעילה ט"ז א' דרב ולוי ור"א כולהו ס"ל דב' איסורין אין מצטרפין ולא נחלקו אלא בנבלה טמאה וטהורה וכן נסתיימה הסוגיא שם, וכן שם י"ז ב' אר"י א"ש כו' אבל לענין אכילה מצטרפין ומייתא הא דכל שבקדש פסול ליתן ל"ת על אכילתו ולא מייתא הא דר"מ ע"ז ס"ו א', וכן תנן נזיר ל"ד א' כל היוצא מן הגפן מצטרפין זע"ז וילפינן לה התם ל"ז ב' מקרא מכל אשר יעשה וגו' ומשמע דשאר איסורין לא ואפשר דאיסורי נזיר אף לר"מ אצטריך קרא דאינו בכלל ל"ת כל תועבה, והא דאמר ר"א חולין קי"ד ב' מנין לבב"ח כו' הוא דלא כר"מ דלר"מ תעבתי לך לאכול קאמר.
ולמש"כ לק' סק"ה דלר"מ מצטרפין ללאו המיוחד דידהו א"כ לר"מ אכל חצי זית ערלה וחצי זית כלאים לוקה שתים משום ערלה ומשום כלאים דכל אחד משלים לחברו, ומיהו אפשר שאין לוקה אלא אחת כיון שאין כאן רק כזית אבל קשה היכי מתרינן בו וע"כ דמתרינן אתרויהו ומלקינן לי' בצירוף ב' עבירות.
והנה בפלוגתא דר"מ ורבנן ודאי ראוי לפסוק כרבנן כיון דאמוראי לא ס"ל כר"מ ואע"ג דבמשנה במעילה ובערלה תני ר"מ סתמא הא תני דר"ש פליג ולית לי' דר"מ [ואע"ג דמפרשינן במעילה שם דא"צ צירוף נראה דקושטא קאמר דצירוף אין כאן מיהו לדידי א"צ צירוף] וכיון דאמוראי אית להו כר"ש הלכה כר"ש אלא דלפ"ז לא קיי"ל כמתנ' דערלה דב' וג' מינין מצטרפין, והר"מ פט"ז מה' מ"א הי"ד ט"ו העתיק דין המשנה בב' שמות ומין אחד או ב' מינים ושם אחד, והוא כמש"כ הרמב"ן דעיקר הקו' הוא על ב' מינין וב' שמות אבל כל שהן שם אחד בשום צד שפיר מצטרפין לתבל וא"צ לאוקמי במיני מתיקה, והנה קיים הר"מ דין השנוי במשנה בג' מינים בשם אחד אע"ג דכונת המשנה היתה אף בג' מינים בג' שמות ומשום דמתנ' כר"מ אתיא ולית הלכתא כר"מ לא נמנע הר"מ להביא דין המשנה ולהתנות שיהיו הג' מינים שם אחד וכן דרך הר"מ להשתדל שלא להשמיט דין המשנה ולתקן ההלכה שתהא קיים למאי דפסקינן.
ולהאמור נתישבו קושיות הר"א והכ"מ והלח"מ, דבאמת פסק הר"מ כת"ק דר"ש דב' שמות מצטרפין אלא דתנא דמתנ' סבר כר"מ והלכך אף ג' שמות וג' מינים סבר דמצטרפים, ואנן לא קיי"ל רק בג' שמות ומין אחד או ג' מינים ושם אחד.
ובאיסור אחד לענין צירוף למלקות לא למדנו שום חילוק בין מין אחד לב' מינים, והלכך כתב הר"מ פי"ד בהלכות אלו ה"ו שכמה מינים מן הטבל מצטרפין לכזית.
ול' הר"מ שם ומצטרף לשער בהן כדי לחמץ בעיסה של חטים אם היה טעם שניהם טעם חטים כו', נראה דמין בשא"מ ממהר את החימוץ מפני מיזוג הטעם החמוץ, ולזה כ' הר"מ דמשערינן כאילו ב' השאורים חטים בעיסת חטים וזה קולא שאין מצרפין טעם השעורים החמוץ עם החימוץ אלא בטעם החימוץ לחוד משערינן, ומה שכתב בלח"מ שאין דין מחמץ אלא במינו תמוה שהרי אמרו להחמיר מין במינו להקל ולהחמיר מין בשא"מ, ואין חילוק בין מין ומינו לא"מ אלא להחמיר בליכא ק"א, והא דתנן ערלה פ"ב מ"ז כגון גריסין שנתבשלו בעדשים ולא קתני שאור של חטים בעיסה של שעורים היינו משום דלא שכיח כמש"כ התויו"ט שם ואין כונת התויו"ט דגם התם אין מחמץ אוסר אלא טעם גמור אלא כונת התויו"ט למה שבק תנא שאור ועיסה דאתחיל בה דהא גם במחמץ א"צ ק"א בא"מ אלא כל שאין בו טעם היינו שאין בו חימוץ מותר, ול' הר"מ בפי' המשנה ג"כ מתפרש כן דמב"מ אמרו דין מחמץ ומתבל מק"א ולמעלה ובא להחמיר על שיעור שהוזכר כבר, אבל מין בשא"מ זה עיקר שיעורא, וכל שיעור יש בו להקל ולהחמיר, ומש"כ הר"מ דמבשא"מ לעולם בנו"ט גם מחמץ קרי לי' נו"ט והוא אביזריהו דנו"ט, ובתורע"א לא פי' כן ולכן הביא דברי הפר"ח שאינו כן, וממקומו הוא מוכרע דאי אינו מינו אינו אוסרו בחימוץ אינו בדין לצרף שאור של חטים עם של שעורים, וכבר הביא הפר"ח דברי הר"מ פט"ו מה"ת ה"ד שהדבר מפורש ועוד ראיות.
ג) ודעת הראב"ד דג' שמות היינו איסורין כפר"ח ומתנ' כר"מ אתיא לכו"ע, ואפ"ה אמר חזקי' במיני מתיקה דאף בב' איסורין בעין אינם מצטרפים בב' מינים אלא א"כ שוין בטעמן, ומיהו בשוה בטעמן סגי אף לרבא דאזיל בתר שמא, וס"ל להר"א דאין חילוק בין לאסור הקדירה לאוכל בעין שאף באוכל בעין אין ב' מינים החלוקין בטעמן מצטרפין ולפיכך השיג על הר"מ שם פי"ד ה"ו שאין ב' מיני טבל מצטרפין אבל ברמב"ן שם משמע דדוקא בב' מינים לר"מ מחלקינן בהכי.
ויש לעי' לדעת הראב"ד למה בשר וחלב וסלת מצטרפין לכזית בפיגול ונותר כדתנן מעילה ט"ו ב' ולמה עדיף מחטה ושעורה של טבל.
ד) ולענין ב' איסורין שתבלו והחמיצו, הנה דעת הר"מ דבכל הני משניות דפ"ב דערלה דתנן תרומה וכלאי הכרם מצטרפין לאסור את הקדירה וכן ק"ק ופיגול לא פליגי רבנן עלי' דר"מ, ואע"ג דחצי זית מזה וחצי זית מזה לא מצטרפי דזיל הכא ליכא שיעורא וזיל הכא ליכא שיעורא מ"מ לענין לאסור הקדירה בנו"ט דא"צ שיעורא אלא כל שיש לו טעם איסור אסור מצטרפין שני איסורין והרי יש כאן טעם איסור, ולכן פסק הר"מ להני משניות בפט"ז מה' מ"א, אע"ג דלא פסק כר"מ, וזה כפי' בתרא שכתב הרמב"ן דאף לפר"ח הא דחזקי' אפי' כרבנן.
ונראה דאפי' ב' מינים וב' איסורים מצטרפים לאסור הקדירה, ולפר"ח הדבר מבואר, ולפרש"י יש ללמוד מסברא שאין חילוק בין ב' מינים לחד מינא [וכ"כ הר"מ במט"ו ועי' לק' סי' כ"ז סק"ח], מיהו צריך שיהיו שוין בשמא אבל ב' מינים וב' שמות אין מצטרפין אפי' בחד איסורא, ואע"ג דלר"מ סגי בבאין למתק הקדירה אפי' בב' איסורין וילפינן לצרף לאסור הקדירה מצירוף לענין מלקות, ובאיסור אחד ב' איסורין מצטרפין לדעת הר"מ אפי' אינן שוין לא בשמא ולא בטעמא, וא"כ ניליף שיצטרפו גם לאסור הקדירה אף באינן שוין לא בשמא ולא בטעמא, לא דמי דב' איסורין דין הוא שלא יצטרפו למלקות דהרי ליכא שיעורא, והלכך לר"מ דמצטרפין שפיר שמעינן דמיקיל בצירוף וילפינן מיני' צירוף לאסור הקדירה דמצטרפין ב' מינים, אבל ב' מינים בחד איסורא דין הוא שיצטרפו דכולי חד איסורא הוא, ואין ללמוד מזה צירוף לאסור קדירה דכיון דאין מכל מין טעם יש מקום להתיר.
כ' הש"ך יו"ד סי' צ"ח דלענין טכ"ע אזלינן בתר טעמא ולא בתר שמא, וכן הסכימו אחרונים ז"ל, ואינו ענין להא דמבואר בסוגיא דע"ז ס"ו א' דב' מינים דלא שוו בשמא אע"ג דשוו בטעמא אינם אוסרים אע"ג דסוף סוף נרגש טעם האיסור דשאני ב' מינים שהם בעצם חלוקים גם בטעם אלא שמשתתפים למתק או לתבל ושפיר י"ל דאין מצטרפים שהרי אין כאן טעם של מין אחד וכמש"כ לעיל אבל כשיש טעם גמור של אחד המינין אין מקום לבטל הטעם משום שהאיסור וההיתר שוין בשמן.
ה) זבחים ע"ח א' תוד"ה הפיגול, וי"ל דהתם בדלא מיערב כו' א"נ הכא ללקות משום פיגול כו' ועוד התם כו', הנה מספקא להו דאפשר דכל שמצרפין זע"ז הוו כחד איסורא ולא שייך שיבטל קצתו את קצתו, ומיהו אפשר דנהי דמצטרפים זע"ז מ"מ עיקרן איסורין נפרדים ומבטלים זא"ז אלא בעיניהו מצטרפין זע"ז, עוד מספקא להו אי הא דאמר מעילה י"ז ב' דלאכילה מצטרפין היינו למלקות וילפינן לי' מדכלל כל שבקדש פסול שמעינן דכולהו בני בקתא חדא נינהו והלכך אף בפיגול ונותר דנתיחדו בלאוי דבנותר כתיב לא יאכל ופיגול ילפינן עון עון מנותר כמש"כ תו' פסחים כ"ד א' מ"מ מצטרף חצי זית מפיגול וחצי זית נותר או דלמא כיון דיש כאן לאו כולל לכל הפסולין גם חצי זית פיגול וחצי נותר מצטרפין להתחייב משום לאו הכולל אבל אינן חייבין משום לאו דידהו והיינו דאמר במעילה שם דלאכילה מצטרפין ומיהו צ"ע מאי נ"מ בזה הא מחד קרא נפקא נותר ופיגול ולאו הכולל, ולמאי דסיימו דאין לוקין משום לאו הכולל ניחא, מיהו נראה דהא דאמר במעילה היינו דלוקה דאי אינו לוקה הו"ל למימר ל"ש אלא לענין מלקות ולמה שביק חיוב אכילה ונקט טומאת ידים וכיון דבלאו הכולל ליכא מלקות כדאמר פסחים כ"ד א' ע"כ דאיכא מלקות משום לאו המיוחד דפיגול ונותר וה"נ אמר ע"ז ס"ו לר"מ דכל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל מצטרפין ומשמע דמצטרפין למלקות דהא יליף מזה דלר"מ ב' מינין מצטרפין דמיקיל בצירוף ואי אינן מצטרפין רק ללאו הכולל א"כ לא מצינו לר"מ דמיקיל בצירוף טפי מרבנן דהא גם לרבנן ב' מינין מצטרפין כשהן בלאו אחד, וא"כ מוכח דאע"ג דמצטרפין מ"מ בטילין זה בזה.
ומיהו יש לדקדק בהא דמעילה למה לא פירשו הפיגול והנותר אין מצטרפין לקרבן וכדתנן כריתות י"א ב', ואפשר משום דסיפא דמתנ' שם איירי לענין טומאה מפרש לרישא נמי בטומאת ידים.
והא דאמר ר"ל איסורין מבטלין זא"ז, נראה דהיינו לענין מלקות, כיון דכל קורט הוא ספק וכשמעורב ברוב אחר דיינינן לי' בתר רוב ואי אפשר להעניש עליו פקע העונש מדין ביטול, אבל לענין איסור דכל קורט אסור ממ"נ, אף אי דיינינן לי' בתר רוב לא נתבטל לענין איסור, ואילו היה אפשר לענוש בלא התראה ובלא ידיעה איזה עבירה עשה, לא היה דין ביטול גם לענין עונש, ואפשר דזה דאמר התראת ספק ל"ש התראה ואינו כשאר התראת ספק שבש"ס, ומדרבנן ודאי אסור דהא אפי' מין במינו אוסר מדרבנן בנו"ט.
ו) שבת פ"ט ב' תוד"ה תבלין, אבל תימא וכי בשביל שיש להם שם אחד כו', לכאורה אינו מובן, הלא בע"ז ס"ו א' פריך מני' לרבא דאזיל בתר שמא, ומבואר דאע"ג דהן מתבלין או ממתקין מ"מ אין ראוין להצטרף עד שיהו שוין בשמא ור"ש סבר דגם שוין בשמא אין מצטרפין.
שם וכ"מ בהדיא בירו' כו', צ"ע הא קושטא דמלתא דר"ש פליג בב' איסורין בערלה שם מ"א בערלה וכה"כ וכדאמר ע"ז ס"ח ב' וכמש"כ תו' שם וא"כ אפשר לפרש הא דירו' אהא דפליג בערלה וכלאים דאין מצטרפין.
שם תוד"ה אסורין, סבר אביי דלא פליגי אלא בב' מינין כו', צ"ע אי סברא הוא דחד מינא מצטרפין אף בב' איסורין בלא שום דרשא א"כ לענין קרבן נמי, ולעיל ע"א א' פשיטא לי' דאפי' מין אחד אין מצטרפין, ובשלמא אי למלקות ילפינן מקרא לענין חטאת פשיטא לי' דאין מצטרפין וכמש"כ תו' שם, אבל אי מסברא מצטרפין לחטאת נמי, ועוד דבמעילה ט"ז א' תניא דנבלה וטמאה אין מצטרפין ואף שהן מין אחד, דלא כמאן לא כר"מ ולא כרבנן, וי"ל דאביי מוקי לה כר"ש.
שם ור"ת מפרש כו' ומצטרפין לאסור בתערובת יבש בלא נתינת טעם, ומיירי שנמוחו דלא מינכרא, א"נ באין ידוע איזה האיסור ומ"מ בעינן ס' וכמש"כ הש"ך יו"ד סי' ק"ט סק"ח.
ז) כ' הטור ס"ס צ"ח קדירה שיש בה נ"ט זיתים של היתר ונפלו בה ב' זיתים א' של חלב וא' של דם כל אחד מצטרף עם הנ"ט של היתר לבטל חברו כו' וכן ג' מיני איסורין של יבש כו', והנה הטור פסק כר"ל זבחים ע"ח א' דאיסורין מבטלין זא"ז, מיהו דין הראשון מותר אף לדעת הר"מ שפסק בפי"ח מה' פסה"מ ה"כ כר"א זבחים ע"ט א' שאין איסורים מבטלים זא"ז, דאפי' ב' מינים מאיסור אחד שאין טעמן שוה אינן מצטרפים לאסור שהרי לכך מוקי לה חזקי' ע"ז ס"ו א' במיני מתיקה, אבל אם אין טעמן שוה אין כאן טעם אף שמשנין טעם הקדירה הו"ל נו"ט לפגם כמש"כ תו' שבת צ' א', וזה מבואר בר"מ פט"ז מה' מ"א הט"ו שכ' הואיל והם מין אחד מצטרפים לתבל, אלמא דאף אם הם משתתפים לתבל מ"מ בעינן שיהיו שם אחד בשום צד [וכ"ה ברמב"ן ע"ז ס"ו וכמש"כ לעיל וכ"ה בירו' ערלה פ"ב ה"ה ניחא ב' שמות ממין אחד ב' מינין משם אחד ר"א בשם ר"ל במיני מתיקה שנו, ואי שם היינו שם האיסור הרי בהדיא דאין ב' מינין של שם אחד מצטרפין, ואי שם היינו שם התבלין הרי כל המשנה באיסור אחד איירי] וכש"כ כשאינן מתבלים את הקדירה וכיון דב' טעמים אינן מצטרפין לאסור הדין נותן דכל אחד מצטרף לבטל הטעם שהרי סוף סוף אין בהיתר טעם של החלב ולא של הדם, וכן בב' מינין של איסור אחד החלוקין בטעמן שאין מצטרפים הדין נותן שמצטרף כל אחד מהן לס' כדי לבטל חברו.
והגרע"א בגליון יו"ד ס"ס צ"ח הביא דעת התבו"ש והפמ"ג בשם הב"ח דב' מינים מאיסור אחד אפי' חלוקין בטעמן מצטרפין לאסור [ואולי אין כונתם שמצטרפין לאסור אלא שאין מצטרפין עם ההיתר לבטל זא"ז] וטעמם נעלם.
ובפמ"ג בפתיחה לה' תערובות [ח"ג פ"ה] הביא דברי האו"ה שכתב שב' מינים מלאו אחד אין מצטרפים לאסור, והפמ"ג שם דחק לפרשו בפיגול ונותר, ואמנם הדברים כפשטן, ומה שהק' מבשר וחלב דמצטרפין לאסור התם חד טעמא דהרי הבשר יש בו טעם חלב וכל בלוע משערין בכולו וכן החלב יש בו טעם בשר, ועוד כיון דשניהם נתחדשו בטעם בב"ח הו"ל איסור שוה בטעמו, ובגליון יד אברהם כ"כ בשם עבוה"ג.
אבל עיקר דברי הי"א שם תמוהים, וכן דברי הדמ"ר דהא ודאי ערלה וכלאים מצטרפים לאסור במאתים בין כשנפלו בב"א ובין כשנפלה סאה ערלה לקצ"ט חולין ואח"כ נפלה סאה כלאים, וכן תרומה וערלה לדעת הפוסקים זולת הרמב"ן, ולדעת הרא"ש יש חילוק בין נפלו בב"א לנפלו בזא"ז ובזא"ז כל שנתבטלו ברוב אין האיסור הבא אח"כ מצטרף לאסור ומצטרף להתיר ודוקא בב' איסורין אבל לא בערלה וערלה והן הנה דברי הרע"ב וכמש"כ לעיל, אבל אין כ"ז ענין לנידון דידן שנפלו מין בשא"מ חלב ודם בהיתר בין שנפלו בב"א בנ"ט ובין שנפל זית אחד ואח"כ נפל השני אין כאן ביטול קדום לשום זית ורק אנו דנין משום שאין כאן טעם איסור ואין נפקותא בין איסור אחד לב' איסורין, אלא בין טעם אחד לטעמים שנים.
[לעיל כתבנו שכזית בשר וכזית חלב [שנאסרו באיסור בב"ח] מצטרפין לאסור את הקדירה וצריך ס' כנגד ב' זיתים, ולא דמי לב' מינים בשם אחד בעלמא, משום דהכא חשיב שניהם כטעם אחד, ואע"ג דכזית חטה וכזית שעורה שבשלן יחד בקדירה ואח"כ נפלו לתוך קדירה של היתר, נמי א"צ ס' רק נגד זית אחד, ולא אמרינן דטעם המורכב חשיב כאיסור מחודש, שאני התם דכל אוכל האסור אין איסורו קיים בו רק כל זמן שטעמו מתקיים בו וכיון דבהאי קדירה ליכא טעם חטה וליכא טעם שעורה, אין כאן איסור, אבל בב"ח שטעם המחודש של עירוב הטעמים גורם האיסור הוי כאיסור שבא לעולם בשרשו בטעם זה, ואילו היה אוכל איסור שיש בו טעם בב"ח ונפל לתוך ההיתר ודאי צריך ס' כנגד כלו דלא סגי בס' כנגד חציו לומר שאין כאן טעם בשר וטעם חלב, כחל טריפה יוכיח].
ח) הא דאמר ר"ש במשנה פ"ב דערלה מ"י דג' מינים והם שם אחד או ג' שמות ומין אחד אין מצטרפין לאסור הקדירה, הקשו תו' ע"ז ס"ח ב' הא ר"ש אית לי' כל שהו למלקות, ותירצו דמ"מ מודה ר"ש דאם נתערב הוא בטל דלא עדיף כ"ש לר"ש מכזית לרבנן וכל שיש רוב היתר ראוי להתבטל אלא אם נותן טעם אסור מדין טכ"ע, וכתבו תו' שם ס"ח א' דה"ר יקיר פי' דגם ר"ש דריש משרת להיתר מל"א ואע"ג דאית לי' לר"ש כ"ש למלקות דוקא כשהוא בעין אבל כשהוא בעירוב לא חשיב ומודה דבעינן כזית דגם ר"ש אית לי' שיעור כזית דהא מודה לענין קרבן דבעינן כזית והלכך באיסור המעורב כיון דאיקליש כל שהו לא חשיב ובעינן כזית, ומיהו אי אכיל כל כך מן התערובות עד שאכל כזית מן האיסור ולא שהה בכא"פ לוקה משום טכ"ע לדעת הר"ש שכתבנו לעיל סי' כ"ד ולדעת הר"מ אינו לוקה עד שיהא איסור כזית בד' ביצים וכ"ד ר"ח שהביא הרא"ש פ' ג"ה והטור סי' צ"ח, וגם לדעת זו י"ל דמודה ר"ש דעירובו קיל טפי וכמש"כ תו' נזיר ל"ח א', ומיהו בנזיר דאמרה תורה דהמל"א כיון דנחשב גם ההיתר לאיסור חייב בכ"ש לר"ש דרבתה תורה בנזיר שהעירוב כממשו וכי היכי דלרבנן לוקה בכזית מן העירוב אף שאין כזית מן האיסור ה"נ לר"ש לוקה בכ"ש מן התערובות דכיון דההיתר נטפל להאיסור הו"ל כולו איסור, והר"פ בתו' שם לא ניחא לי' סברא זו אלא לר"ש אין מעליותא בכזית כלל לענין מלקות ואי לרבנן לוקה על טכ"ע בכזית אף שהוא מעורב ה"נ לר"ש לוקה בכ"ש ואי לרבנן אינו לוקה בטכ"ע עד שיהא התערובות כזית בד' ביצים לר"ש לוקה בכל שהו בד' ביצים.
ובנו"ב חיו"ד סי' צ"א נתקשה על דבריהם מהא דאמרו שבועות כ"א ב' בהא דאמר ר"ע נזיר ששרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב ואס"ד בעלמא כר"ש ס"ל ל"ל לצרף אלמא דר"ש אית לי' אפי' בתערובות, ולמש"כ לעיל אין הקושיא דלמה לי קרא דודאי קרא אצטריך אפי' אי סבר כר"ש אלא מקשה ל"ל לצרף כזית אי כר"ש ס"ל הו"ל למימר סתם נזיר ששרה פתו ביין חייב ואפי' בכ"ש, אלא ודאי ר"ע כרבנן ס"ל.
ט) ירו' ערלה פ"ב ה"א מאן תנא מצטרפין זע"ז ר"מ כו', לכאורה קשה מכאן על פסק הר"מ דלענין צירוף לכזית פסק דלא כר"מ וכמש"כ לעיל סק"ב, ולענין צירוף לאסור במאתים ובנו"ט פסק דמצטרפין, וכאן משמע דדינא דמשנתנו כר"מ, ומיהו בגמ' דידן ע"ז ס"ו א' משמע דחזקי' מוקי לה אפי' כרבנן וכמש"כ לעיל סק"ד, ועוד דכיון דבגמ' דידן מוכח דאין הלכה כר"מ לענין צירוף למלקות קשה לדחות כל הני משניות דפ"ב דערלה ויש לנו לומר דמחלקי בין צירוף לכזית לצירוף מאתים ונו"ט, ואפשר דהא דאמר בסוגין מאן תנא מצטרפין זע"ז ר"מ משום דמשמע לי' דמצטרפין למלקות נמי קאמר.
שם מה פליגין כו', בשנו"א ובבהגר"א כתוב דמבעי לי' בנפלו ג' קבין ערלה ואח"כ נפלו עוד ג' קבין ערלה, ואי אפשר שאמרן רבנו ז"ל שהרי תנן הערלה מעלה את הערלה.
ונראין דברי הר"ש, ונראה דגירסתו מה פליגין שנפלו ג' קבין ערלה וג' קבין ועוד של כלאי הכרם מותר הכרי למה ועוד בטל בג' וג' קבין בטלים בק' [ר"ל דבזה לא אמרינן דמצטרפין דכיון דראשון שנפל בטל תו מצטרף עם החולין לבטל השני, ול' מה פליגין פר"ש כמו במאי עסקינן ויש לפרשו כפשוטו ומשום דר"א ור"ש פליגי] אבל אם נפל ג' קבין ועוד ערלה וג' קבין כה"כ אסור [ר"ל בין שנפלו בב"א ובין שנפלו ג' קבין ועוד מקדם, ובזה הוא דין המשנה דמצטרפין לרבנן, והלכך לא אמרינן דועוד ליבטל בג' והג' ליבטל בק', אבל לר"א ור"ש גם זה מותר השתא אע"ג דכבר נאסר, דכיון דאין מצטרפין זע"ז לאסור מצטרף כל אחד מהאיסורין עם החולין לבטל חברו] נפלו ג' קבין ערלה וג' קבין כה"כ כאחד מהו כמו שנפלו ג' קבין ועוד ערלה וג' קבין של כה"כ או כמו שנפלו ג' קבין של כה"כ ואח"כ נפלו ג' קבין ערלה [אע"ג דנפלו ג' קבין ועוד ערלה בב"א אוסר, מ"מ בב' איסורין אפשר דמיקילינן, דעד שיצטרפו האיסורין זע"ז לאסור י"ל שכל אחד מן האיסורין נתבטל בחולין ומשום דמאתים הוא מדרבנן אפשר להקל בזה, ומיהו דוקא בג' וג' מבעי לי' דבכל אחד י"ל דהוא קדם ונתבטל ואינן מצטרפין זע"ז, אבל נפלו ג' קבין ועוד ערלה וג' קבין כה"כ ודאי אסור, דהא אם נפלו ג' קבין ועוד מקדם נמי אסור, ואין כאן היתר רק בחד צד אי כה"כ קדם, ואין מסתפקין להתיר בב"א אלא היכי דבזא"שרי בכל אופן בין שקדם זה ובין שקדם חברו, והנה אם ב' איסורין בב"א אינן מצטרפין לא מהני דין צירוף אלא שלא יבטלו זא"ז, אבל אי גם בב"א אסור מצטרפין ג' קבין ערלה וג' קבין כה"כ לאסור קצ"ט חולין, ומיהו מש"ל דין צירוף בנפלו ג' קבין ועוד ערלה לק' ואח"כ נפלו ג' קבין כלאים ואח"כ נפלו עוד חולין לתוך התערובות, או שנפלו חולין לתוך ערלה וכלאים, דבזה נראה דלא מבעי לי' דודאי מצטרפין לאסור, ומיהו א"צ לכל זה דעד כאן לא מבעי לי' בב"א אלא בעומד על הנפילה וידע, אבל אם לא ידע אפי' נפלו בזא"ז מצטרפין שניהם לאסור מאתים, ואין חילוק בזה בין ערלה וערלה לערלה וכלאים].